שיחה ב

108שיחה ב

א. "להוסיף לכם תבואתו"

לאחר שנאמרים בתורה דיני ערלה וכרם רבעי¹, נאמר²: "ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו אני ה' אלקיכם".

רש"י מצטט את המילים "להוסיף לכם תבואתו", ומפרש: "המצוה הזאת שתשמרו תהיה להוסיף לכם תבואתו, שבשכרה אני מברך לכם פירות הנטיעות".

בפשטות מסבירים³, שרש"י רוצה להבהיר שהמילים "להוסיף לכם תבואתו" אינן מהוות המשך ("דבוק") ל"ובשנה החמישית תאכלו את פריו" – כי, כיצד ייתכן לומר שעל "תאכלו את פריו" יינתן השכר של "להוסיף לכם תבואתו"?! – אלא מילים אלו קשורות לפסוקים הקודמים, העוסקים בשמירת המצוה: "המצוה הזאת שתשמרו תהיה להוסיף...".

אך אין מובן מדוע מאריך ומרחיב רש"י בלשונו בפירושו, והרי, לכאורה, צריך היה לומר בקצרה, בדומה לפירוש ה"אבן עזרא"⁴, ש"להוסיף לכם תבואתו" הוא "דבק עם קדש הלולים", וכדומה. או, כדברי הרשב"ם⁴ "להוסיף לכם תבואתו – (לכך תזכו) אם תעשו כאשר צויתי".

ואף אם נסביר באופן דחוק ביותר, שרש"י רוצה גם להבהיר את המשמעות

ב של "להוסיף לכם תבואתו" – שמשמעות מילים אלו היא "בשכרה אני מברך לכם פירות הנטיעות"⁵ – גם אז יכול היה רש"י לומר בקצרה: "להוסיף לכם תבואתו – בשכר המצוה הזאת אני מברך לכם פירות הנטיעות"?

– מדוע מאריך רש"י וחוזר על דבריו: "המצוה הזאת שתשמרו תהיה להוסיף לכם תבואתו (ולאחר מכן הוא ממשיך) שבשכרה אני מברך לכם פירות הנטיעות"?

ב. "הזאת; פירות הנטיעות"

בנוסף לכך יש עוד כמה דיוקים בלשון רש"י, ומהם:

א) "המצוה הזאת שתשמרו..." – מהו הדיוק בתוספת "הזאת"? אילו היה רש"י אומר "כשתשמרו המצוה", וכדומה, ללא ההדגשה "הזאת" גם אז היו יודעים שמדובר על מצוה זו, שעליה מדובר לפני כן בפסוקים?

ב) "אני מברך לכם פירות הנטיעות" – מדוע משנה רש"י מלשון הפסוק, שבו מופיע הביטוי "תבואתו"?

אף אם רש"י צריך להבהיר שהמשמעות של המילה "תבואתו" כאן איננה⁶ במובן 108של תבואות השדה, אלא נטיעות הכרם⁷, כהתחלת הענין⁸: ונטעתם כל עץ מאכל – גם אז צריך היה רש"י לומר בקצרה "לברך לכם הפירות", או "הנטיעות". מה פשר כפל הלשון "פירות הנטיעות"?

ג. דברה תורה כנגד יצר

הרע...

לאחר מכן ממשיך רש"י ואומר: "היה רבי עקיבא אומר דברה תורה כנגד יצר הרע, שלא יאמר אדם הרי ארבע שנים אני מצטער בו חנם, לפיכך נאמר להוסיף לכם תבואתו".

לשם מה מביא רש"י את מאמרו של רבי עקיבא?

יש המפרשים⁹, שבכך מתרץ רש"י מדוע מופיע השכר לאחר "ובשנה החמישית תאכלו..." ולא לפני כן כשכתובה שמירת המצוה, שעליה ניתן השכר – ולכן מביא רש"י את מאמרו של רבי עקיבא¹⁰, שהשכר ניתן משום ש"ארבע שנים אני מצטער בו חנם" – שהאדם נמנע מלאכול את הפירות עד השנה החמישית¹¹, "והכי קאמר⁹ מה שתאכלוהו בחמישית בלבד, ולא... יהיה להוסיף".

אך פירוש זה אינו ברור כל כך, כי העובדה ששכר המצוה אינו מופיע לפני כן אינה מהווה כלל שאלה לפי פשוטו של מקרא: בדרך כלל, כאשר מפורט בתורה שכר המצוה, הוא מופיע בסוף הענין. וכך בעניננו: בתחילה מציינת התורה את כל פרטי המצוה, כיצד צריך האדם לנהוג בפירותיו – "שלש שנים .. לא יאכל. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש .. (ורק לאחר מכן) ובשנה חמישית (יכול להיות) תאכלו את פריו", ורק לאחר כל זאת מופיע שכר המצוה, שהקדוש־ברוך־הוא נותן בגללה, "להוסיף לכם תבואתו"¹².

בנוסף לכך יש להבין מדוע מביא רש"י ענין זה עם שמו של בעל המאמר, שהרי, כאמור פעמים רבות, רש"י מציין את שם האומר רק כאשר פרט זה מוסיף להבנת הפירוש.

ויותר מכך: בענין זה עצמו מדייק רש"י ואומר "היה רבי עקיבא אומר", שרבי עקיבא היה נוהג לומר מאמר זה תמיד – מה מוסיפה הדגשה זו¹³ להבנת הענין?

109הרע?

במאמר זה עצמו – שרש"י מביאו בשם רבי עקיבא – אין מובן:

ישנן מצוות רבות, שבהן מציינת התורה את שכר המצוה, ורש"י אינו מפרש לגביהן, שהתורה מציינת את שכר המצוה "כנגד יצר הרע" – כלומר, שלולא השכר לא יאפשר היצר הרע לקיים את המצוה.

מנין נובע ההכרח, שדוקא שכר זה שונה משכרן של מצוות אחרות, ונאמר "כנגד יצר הרע", ולא משום שהוא מגיע לאדם משום שהצטער חנם ארבע שנים?

בשלמא, לגבי הפרשה של "יפת תואר" מובנים דברי רש"י¹⁴ על "ולקחת לך לאשה"¹⁵, האומר "שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע", כי, כפי שמבאר רש"י, "אם אין הקדוש־ברוך־הוא מתירה ישאנה באיסור". כלומר, בעצם היה זה צריך להיות דבר אסור¹⁶, אך הקדוש־ברוך־הוא מתירה, ומתוך ענין זה עצמו מובן שהוא נאמר "כנגד יצר הרע"¹⁷.

אך לגבי מתן שכר על מצוות באופן כללי אנו מוצאים במפורש בתורה בכמה מצוות, כדלעיל, שזהו יסוד חשוב במצוות לדעת שהקדוש־ברוך־הוא נותן שכר על המצוות¹⁸, ואם כך, מדוע שונה שכר זה (עבור מצות ערלה וכרם רבעי), שדוקא הוא נאמר "כנגד יצר הרע"¹⁹?

ה. "המבטיח... הבטחתי"

לאחר מכן מצטט רש"י את המילים "אני ה'" ומפרש: "אני ה' המבטיח על כך ונאמן לשמור הבטחתי".

ואין מובן: הביטוי הנפוץ בפירוש רש"י במקרים אלו הוא, בקצרה, "נאמן לשלם שכר"²⁰. מדוע מאריך כאן רש"י בלשונו – "אני ה' המבטיח על כך ונאמן לשמור הבטחתי"?

ויותר מכך: לא זו בלבד שרש"י מאריך כאן בלשונו, אלא שהוא אף משנה מן הרגיל: אין הוא אומר "נאמן לשלם שכר", אלא "נאמן לשמור הבטחתי"²¹. ועוד, רש"י משנה גם מלשונו שלו לפני כן בעניננו "שבשכרה אני מברך...", ומתבטא כאן בלשון של הבטחה – המבטיח .. לשמור הבטחתי"?

ו. "להוסיף לכם..." – מטרת המצוה

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

השאלה המתעוררת בפסוק זה, שעליה מתכוון רש"י לענות בפירושו, אינה לגבי 110מקום של המילים "להוסיף לכם תבואתו" – וכדלעיל בסעיף ג', שבפשוטו של מקרא אין זו שאלה, אלא שאלתו היא על משמעות מילים אלו:

אילו היתה התורה רוצה רק להזכיר את שכר המצוה, צריך היה להיות כתוב, כבמקומות אחרים²² "למען²³ הוסיף לכם תבואתו" או "ואוסיף לכם תבואתו", וכדומה.

הניסוח "להוסיף לכם תבואתו" מראה, שזוהי כוונת ותכלית המצוה – "שלש שנים... לא יאכל. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש... (כדי) להוסיף לכם תבואתו" בדומה ל"זכור את יום השבת לקדשו"²⁴, שהמילה "לקדשו" איננה השכר, אלא זוהי מטרת ה"זכור".

מכך לומד רש"י, שמשמעות הפסוק היא: "המצוה הזאת שתשמרו תהיה להוסיף לכם תבואתו" – אמנם, באופן כללי, יש לקיים מצוה מפני שכך ציוה הקדוש־ברוך־הוא, אך לגבי מצוה זו אומרת התורה, שמותר לקיימה מלכתחילה²⁵ במטרה "להוסיף לכם תבואתו"²⁶.

ומשום כך מאריך רש"י בלשונו: המילים "להוסיף לכם תבואתו" אינן מדברות על שכר המצוה, אלא התורה מדברת כאן בעיקר על כוונת האדם – שהוא מקיים את המצוה כדי "להוסיף לכם תבואתו". יוצא, אפוא, שבפירוש רש"י כאן ישנם שני ענינים: (א) המשמעות של "להוסיף לכם תבואתו", שמדובר כאן על כוונת האדם – "המצוה הזאת שתשמרו תהיה להוסיף לכם תבואתו". (ב) הסיבה לכך שמותר לאדם לחשוב כך, משום שכאן אמר הקדוש־ברוך־הוא באופן מיוחד שכך יהא למעשה: "שבשכרה אני מברך לכך פירות הנטיעות".

ז. הברכה ב"פירות הנטיעות"

לפי זה מתעוררת השאלה: אם משמעות המילים "להוסיף לכם תבואתו" היא שזהו שכר המצוה, הרי היה מובן מדוע הן מופיעות בסוף הענין, כדלעיל.

אבל לפי פירוש רש"י, שמדובר כאן בעיקר על כוונת האדם בעת קיום המצוה, צריכות היו מילים אלו להופיע בסמוך למילים המדברות על שמירת המצוה – "לא יאכל" בכוונה של "להוסיף לכם תבואתו"?

על תמיהה זו משיב רש"י בכך שהוא משנה מלשון הפסוק "תבואתו" ואומר "פירות הנטיעות": על ידי קביעת המילים "להוסיף לכם תבואתו" לאחר "ובשנה החמישית..." מתכוונת התורה לרמוז לאופן הברכה: המשמעות של "להוסיף לכם תבואתו" היא שלא זו בלבד שהקדוש־ברוך־הוא יתן ברכה מיוחדת בצמיחת הפירות ובגידולם, אלא שגם לאחר שיגדלו "פירות הנטיעות" של השנה החמישית, כשהם מוכנים ל"תאכלו את 111פריו", תחול בהם עצמם ברכת ה' באופן של הוספה וריבוי – "אני מברך לכם פירות הנטיעות", בדומה לדברי רש"י בפרשת בהר²⁷ "אף בתוך המעיים תהא בו ברכה".

ח. מותר לקיים מצוה זו למען שכרה

אך עדיין אין מובן: במה שונה מצוה זו מכל שאר המצוות, אשר דוקא לגביה: א) התורה אומרת שמותר לקיימה מלכתחילה כדי "להוסיף לכם תבואתו". ב) השכר עצמו שונה משכרן של שאר המצוות, ללא יחס כלל – ברכה ב"פירות הנטיעות", כדלעיל?

משום כך מביא רש"י את מאמרו של רבי עקיבא – "דברה תורה כנגד יצר הרע שלא יאמר אדם...": כיון שקשה מאוד לקיים את המצוה, שהרי היהודי יכול לטעון "ארבע שנים אני מצטער בו חנם" - לכן "התירו" "כנגד יצר הרע", להתכוון לשכר המצוה בעת קיומה. וכדי "להשביע את רצון" היצר הרע מבטיח הקדוש־ברוך־הוא למצוה זו שכר שונה ומיוחד מן הרגיל.

לפי זה מובנים בפשטות דברי רש"י בהמשך "אני ה' – אני ה' המבטיח על כך ונאמן לשמור הבטחתי": כאן אין די בזירוז "נאמן לשלם שכר", כבשאר מצוות, כי מדובר כאן על מצוה שאדם מקיימה מלכתחילה למען שכרה, ולולא זאת לא היה היצר הרע מאפשר לו לקיימה,

לכן משמעותן של המילים "אני ה'" כאן היא "המבטיח על כך ונאמן לשמור הבטחתי", מכיון שזה הבטחה של הקדוש־ברוך־הוא ושהוא "נאמן לשמור הבטחתו", מסתפק בכך גם היצר הרע, והוא מוכרח להסכים לקיום המצוה²⁸.

ט. רבי עקיבא במצב דומה

אך אצל תלמיד ממולח יכולה עדיין להתעורר שאלה: כיצד ייתכן שבמצוה זו ישנו© כל כך מיתר המצוות – שמתירים לקיימה למען שכר, ויחד עם זאת מבטיחים שכר מיוחד במינו – וכל זאת לצורך מי שנמצא במצב שפל כל כך, שהדרך היחידה להשפיע עליו היא באופן של "כנגד היצר הרע"?

לכך מציין רש"י שאלה הם דבריו של רבי עקיבא, הוא אשר אמר "ואהבת לרעך כמוך... זה כלל גדול בתורה"²⁹. כמו כן רבי עקיבא "היה רגיל לזכות את ישראל"³⁰. ולפי שיטת רבי עקיבא, שלימוד זכות על כל יהודי והנסיון לעזור לו וכדומה זהו כלל גדול בתורה – מובן מדוע התורה מתעסקת עם כל יהודי ודואגת גם למי שזקוק ל"דברה תורה כנגד יצר הרע".

לכן מדייק רש"י בלשונו "היה רבי עקיבא אומר", שהוא נהג לחזור בתמידות 112על מאמר זה, כך שהענין של "דברה תורה כנגד יצר הרע" מבטא התנהגות הקשורה במיוחד למהותו ומעלתו של רבי עקיבא³¹ – ומשום כך נהג דוקא רבי עקיבא לציין שוב ושוב את התועלת הנובעת מכך:

רבי עקיבא לא למד כלל תורה בארבעים שנות חייו הראשונות³². רק לאחר שהובטח לו שכר אם ילמד תורה, הוא הלך ללמוד³³.

יוצא אפוא, שאצל רבי עקיבא היה מצב הדומה ל"הרי ארבע שנים אני מצטער בו חנם": פנייתו ללימוד תורה מהווה השלכת כל ארבעים שנות חייו הראשונות. על ידי צעד זה הוא מדגיש ששנותיו הקודמות הוא "מצטער בו חנם", והן הלכו לריק.

31) להעיר מפי' כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוסח ההגדה "חכם מה הוא – אומר" (הגש"פ עם לקוטי טעמים ומנהגים ע' יז).

32) אדר"נ פ"ו, ב.

33) כתובות סב, סע"ב ואילך^*. – באדר"נ שם ד"תחלתו של רע"ק .. פעם אחת הי' עומד על פי הבאר אמר מי חקק אבן זו .. מיד חזר ללמוד תורה". אבל בפשטות, הי' זה לאחרי הסיפור דכתובות, אלא שחשב שלאחרי מ' שנה בלי תורה שוב לא יוכל ללמוד, עד שראה אבן כו' ודן ק"ו בעצמו כו'. וכן משמע מנוסחא הב' באדר"נ שם "זה רע"ק שבקש ללמוד תורה הלך וישב לו על באר אחת כו'" [וראה בנין יהושע לאדר"נ שם, שבזמן הסיפור דאדר"נ כבר הי' לומד מקרא (וראה פירושו במש"כ שם "כתב לו א"ב ולמדה". ואכ"מ)].

*) בנדרים (נ, א) דלאחרי שנשאת לו בת כלבא שבוע א"ל זיל הוי בי רב. אבל בכדי שלא יסתור להא דכתובות, י"ל שהתנתה עמו לפני הנישואין שילך ללמוד (וכדמוכח בחדא"ג מהרש"א כתובות שם). ובתוד"ה ורבי יהושע (שבת קנ, א) שלא נשאה עד לאחר שלמד כ"ד שנה.

בנוסף לכך – הוא הלך ללמוד תורה למען שכר³⁴, ולמרות זאת היתה הצלחתו בלימוד התורה רבה ביותר ונעלית כל כך³⁵, עד אשר "כולהו אליבא דרבי עקיבא"³⁶.

ולפיכך "היה רבי עקיבא אומר דברה תורה...", כי גם אצלו היה מצב דומה: באמצעות הבטחת שכר הוא התחיל ללמוד תורה, ובסופו של דבר הגיע לדרגתו הנעלית.

י. "ורב תבואות בכח שור"

אך עדיין אין הכל ברור, בפנימיות הענינים: בכל אופן הרי ההכרח של "דברה תורה כנגד יצר הרע" הוא רק לצורך מספר מועט של יהודים הנמצאים בדרגא נמוכה ביותר, ומדוע נקבעה מצוה זו עבור כלל ישראל באופן המדגיש ש"דברה תורה כנגד יצר הרע"?

ההסבר לכך הוא: הפירוש הפנימי של "דברה תורה כנגד יצר הרע" הוא, שמהותה של מצוה זו היא להפוך את היצר הרע, בדומה ל"ואהבת... בכל לבבך, בשני יצריך"³⁷, שהיצר הרע יחפוץ מעצמו לקיים מצוה³⁸. ומשום כך השכר עבור מצוה זו הוא "להוסיף לכם תבואתו", כי דוקא באמצעות הבירור והאתהפכא של היצר הרע ושל הנפש הבהמית נגרמת 113"הוספה" אמיתית בקדושה, כפי שידוע ההסבר³⁹ על "ורב תבואות בכח שור"⁴⁰, שההוספה והמעלה הרבה בקדושה – "ורב תבואות" באים דוקא "בכח שור", על ידי הבירור והזיכוך של הנפש הבהמית.

ואחד ההסברים לכך הוא משום שהעבודה כרוכה בצער: עבודת הנשמה מצד עצמה היא נעשית מתוך עונג, אך העבודה הרוחנית של "בירור" הנפש הבהמית דורשת יגיעה ועמל לשבור את ההעלם וההסתר של הנפש הבהמית, על ידי אתכפיא.

ולכן הכרחי שיהיה לפני כן צער של ארבע שנים, שבהן אין הנפש הבהמית נהנית⁴¹ מן התבואה.

ועל ידי אתכפיא זו, מגיעים לידי אתהפכא עד אשר מגיעים לידי "להוסיף לכם תבואתו" – ורב תבואות בכח שור.

(משיחת ש"פ אחו"ק תשכ"ח,

ש"פ קדושים תשל"ו)