שיחה א

103שיחה א

א. "שלש שנים... ערלים"

מן הפסוק¹ "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם... וערלתם... פריו שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל", מצטט רש"י את המילים "שלש שנים יהיה לכם ערלים", ומפרש: "מאימתי מונה לו משעת נטיעתו".

מסבירים המפרשים², שבכך מתכוון רש"י להבהיר, שהמנין של "שלש שנים" אינו "משעה שעושה פרי", אלא "משעת נטיעתו". וזאת לומדים מהמילה "ונטעתם"³ – "לומר דמשעת נטיעה מונין".

יש להבין:

א) אם ההכרח להסבר "מונה לו משעת נטיעתו" נובע מהמילה "ונטעתם"⁴, צריך היה רש"י לצטט (גם) מילה זו ב"דבור המתחיל"?

והשאלה אף מתחזקת: המקור לפירוש זה הוא ב"תורת כהנים"⁵, ושם, אכן, מבוסס הלימוד ומובא בהמשך לדרשות על "ונטעתם...". ואילו רש"י משנה מ"תורת כהנים" ומביא על המילים⁶ "שלש שנים יהי' לכם ערלים", וכלל אינו מזכיר את המילה "ונטעתם".

ב) ללא המילה "ונטעתם" – מנין יודעים לפי פשוטו של מקרא, שמנין שלש השנים הוא משעת הנטיעה, ולא משעת צמיחת הפירות⁴ – "פריו ג' שנים"?

ג) מדוע מאריך רש"י בלשונו הן בציטוט מן הפסוק, והן בדבריו "מאימתי מונה לו" – הוא היה צריך לומר בקצרה: "שלש שנים⁷ – משעת נטיעתו"?

אמנם, זהו הניסוח ב"תורת כהנים", אך, כאמור מספר פעמים, אין דרכו של רש"י לצטט בפירושו על התורה את דרשות חז"ל בלשונן, אלא הוא מפרש את פשוטו של מקרא. ולכן הוא משנה ומשמיט מלשון חז"ל לעתים תכופות, בהתאם לפירוש הפסוק לפי פשוטו של מקרא.

103ב. מנין שנות הערלה – לפי האדם או לפי העץ?

ההסבר לכך הוא:

בפשטות קשה לרש"י ההרחבה בלשון הפסוק "שלש שנים יהיה לכם ערלים": והרי כבר נאמר לפני כן "וערלתם ערלתו את פריו", ומדוע, אפוא, חוזרת התורה שוב על המילים "יהיה לכם ערלים", ואינה אומרת בקצרה: "וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים"?

ומכך מסיק רש"י, שבערלה יש שני ענינים: (א) איסור הערלה החל על העץ והפירות – "חפצא" – "וערלתם ערלתו את פריו", ובלשון רש"י⁸: "יהא אטום ונסתם מליהנות ממנו". (ב) המנין של "שלש שנים" – דין החל על האדם – "גברא" – "שלש שנים יהיה לכם ערלים"⁹.

ולכך מתכוון רש"י בהרחיבו בדבריו "מאימתי מונה לו משעת נטיעתו". האדם צריך לספור ולהיות "מונה לו" את המנין של "שלש שנים". וכיון שספירה זו היא "לכם", סביר לומר ש"שלש השנים" אינן נחשבות מעת שהעץ חנט פירות, אלא משעת פעולת האדם, ה"גברא" – "ונטעתם"¹⁰ – מעת שהוא נטע את העץ.

ולפי זה נובע עוד הבדל להלכה: כיון שהענין של "מונה לו משעת נטיעתו" הוא משום שהמנין צריך להיות "לכם", יוצא, ששלש השנים מהנטיעה צריכות להיחשב לפי האדם – "לכם" – ולא לפי העץ.

ההבדל בין שני אופנים אלו – אם "שלש השנים" נמנות לפי "העץ" או לפי נטיעת האדם – מתבטא כאשר נוטעים ענף של עץ שכבר בן "שלש שנים":

אם מונים לפי העץ, יש מקום לומר, שכיון שכבר עברו על הענף שנות הערלה, מותרים הפירות הצומחים עליו מיד.

אך אם שלש השנים נמנות לפי האדם הנוטע – "לכם" – יוצא, שיש צורך לספור שוב מחדש "שלש שנים" מאז שהאדם נטע את הענף בשנית.

לפי זה תואמת שיטת רש"י בפירושו על התורה – לפי הפשט – לדרך 104ההלכה, הקובעת¹¹, ש"אחד הנוטע ואחד המבריך..." חייבים בערלה¹².

ג. "יכול אם הצניעו..." – בהמשך אחד

לפי זה יובן ענין נוסף בפירוש רש"י:

לאחר המילים "מאימתי מונה לו משעת נטיעתו", ממשיך רש"י ואומר, באותו "דבור המתחיל" – "יכול אם הצניעו לאחר שלש שנים יהא מותר, תלמוד לומר: יהיה, בהוייתו יהא".

יש להבין: שני ענינים אלו בפירוש רש"י – (א) "מונה לו משעת נטיעתו", (ב) "יכול אם הצניעו..." – אינם קשורים, לכאורה, ביניהם: "מאימתי מונה לו..." הוא הסבר על המילים "שלש שנים"¹³, ואילו "יכול אם הצניעו..." הוא הסבר על המילים "יהיה לכם ערלים".

רש"י צריך היה, אפוא, להפריד בין שני ענינים אלו ולכתבם בשני "דבורי המתחיל" שונים (כדרכו במקומות אחרים), ומדוע הוא מביאם בהמשך זה לזה, באותו "דבור־המתחיל"¹⁴?

תמיהה זו אף קשה יותר: גם המקור של פירוש רש"י זה – "יכול אם הצניעו..." – הוא ב"תורת כהנים"¹⁵, אך שם אכן אין הוא מופיע בהמשך לענין "מאימתי מונה..."¹⁶, אלא כענין נפרד, ומדוע, אפוא, משנה רש"י מתורת כהנים ומחבר שני ענינים אלו יחדיו?

ד. "בהוייתו יהא" – אין זה איסור גברא בלבד

לפי האמור לעיל בסעיף ב' יובן הדבר בפשטות:

כיון שהתורה מדגישה "יהיה לכם ערלים", שזוהי הלכה החלה על ה"גברא", כדלעיל, ניתן לחשוב שזאת לא רק לגבי הפרט של "שלש שנים", שמנינם הוא "לכם", אלא שאיסור ערלה בכלל הוא רק "לכם" – איסור גברא¹⁷,

ושהמילים "יהיה לכם ערלים" אינן מהוות תוספת למילים "וערלתם ערלתו את פריו" (והלכה לגבי מנין שלש השנים בלבד) אלא הן מהוות פירוש ל"וערלתם ערלתו את פריו", ובאות 105להסביר שכוונתן לאיסור גברא בלבד – "יהיה לכם ערלים".

ואם נקב סברא זו, שאיסור ערלה אינו חל על הפירות עצמם, אלא זהו איסור החל על האדם שלא לאכול פירות האילן בשלש שנים הראשונות – הרי אז ייתכן לומר, שלאחר שחלפו שלש שנים אין חל איסור ערלה, אף על פירות שנבטו בשלש שנות הערלה, ונשמרו לאחר מכן.

לפי זה היינו מסבירים, שאיסור ערלה הוא איסור גברא – "יהיה לכם ערלים" – התלוי בזמן – "שלש שנים"¹⁸, כאיסור אכילת חמץ בפסח¹⁹ וכדומה, שחל איסור על האדם לאכול את הפירות תקופה מסויימת²⁰, ולכן "אם הצניעו לאחר שלש שנים" מותר לאכול את הפירות, כי תקופת האיסור כבר חלפה.

אך מהמילה "יהיה" לומדים "בהוייתו יהא" – שאיסור ערלה קיים וחל על פירות אלו תמיד, גם לאחר שחלפו שלש שנות הערלה²¹.

ה. בין איסור חפצא לבין איסור גברא

לגבי ההסבר הפנימי להבחנה בין איסורי גברא לבין איסורי חפצא, ניתן לומר, שהדבר תלוי במקור שממנו נובעת החיות של הדבר הנאסר:

איסורי חפצא, שהחפץ כשלעצמו אסור, קיימים כאשר החפץ מקבל חיות משלש הקליפות הטמאות לגמרי²², ולפיכך זהו חפץ של איסור, והוא אסור לעולם.

איסורי גברא קיימים כאשר החפץ מקבל חיות מקליפת נוגה²², שיכולה להתעלות לקדושה, ולפיכך זהו חפץ של היתר, אלא שלאדם אסור לאכלו וכדומה.

פירות ערלה הם איסור חפצא, כדלעיל, כי חיותם נובעת משלש הקליפות הטמאות, כפי שאומר אדמו"ר הזקן בתניא²³.

אך עדיין נדרש הסבר: כיון שהאילן 106עצמו הוא דבר היתר²⁴, והפירות יונקים חיותם מן האילן – כיצד ייתכן, שהאילן עצמו הוא דבר מותר, והפירות הצומחים ממנו הם חפץ של איסור?

אילו היו פירות האילן אסורים תמיד, ניתן היה בכל זאת להסביר, שהחלק שממנו יונקים הפירות את חיותם²⁵ הוא מג' הקליפות הטמאות.

אך כיון שלאחר שלש שנים מותרים הפירות, יוצא שגם חלק זה של האילן אינו משלש הקליפות הטמאות – ומדוע אפוא קיים בפירות איסור חפצא?

ו. "קיום וחיות" ולא "קיום גופם"

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את דברי אדמו"ר הזקן בתניא²⁶ אודות "מאכלות אסורות מהצומח כמו ערלה וכלאי הכרם..." – שה"קיום והחיות" שלהם הוא מג' קליפות הטמאות. הרבי (מוהרש"ב) נ"ע²⁷ מדייק, שב"ערלה וכלאי הכרם לא אמר וקיום גופם" – בשונה מן הנאמר לפני כן, לגבי "בעלי חיים הטמאים ואסורים באכילה", ששם אין אדמו"ר הזקן אומר רק "נפשות", אלא שגם "קיום גופם" הוא מג' הקליפות הטמאות, ומסביר: "שהרי גופם (של הערלה וכדומה) טהור...".

ולכאורה, אין מובן: הרי פירות ערלה אסורים לעולם, ואם כך צריך להיות "קיום גופם" מג' הקליפות הטמאות. ואם זה משום שהפירות צומחים מהאילן שהוא דבר היתר, הרי גם חיותם הוא על ידי האילן?

ההסבר לכך הוא: ההבדל בין "קיום גופם" לבין "קיום וחיות" הוא:

הגוף והגשמיות של כל דבר נברא פעם אחת בלבד, ולאחר מכן רק מקיימים את המציאות הקודמת, ולכן לא ייתכן שיחולו בכך מעצמם שינויים בין תקופה לתקופה²⁸, ולא ייתכן שישתנה המקור שממנו נובע "קיום גופם".

לעומת זאת חיות הצומח והדומם מתחדשת תמיד, כמבואר במספר מקומות²⁹, שהמשמעות של "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" היא ש"בכל יום" נמשכת חיות חדשה, ולכן יכול לחול שינוי במקור החיות.

וזהו ההסבר לגבי איסור ערלה: הגוף והגשמיות של האילן, שזהו דבר טהור – נותר טהור, כי לא יכול לחול בכך שינוי.

ואילו החיות והכח שבה מצמיח האילן את הפירות היא בשלש שנות הערלה חיות מג' קליפות הטמאות³⁰, 107ומשום כך הפירות הם איסור חפצא³¹, ואסורים לעולם.

ולאחר מכן מגיעה לאילן³⁰ חיות חדשה³² שבשנה הרביעית לא זו בלבד שפירותיו טהורים ומותרים, אלא הם גם "קדש הלולים לה'"³³.

(משיחות אחרון של פסח

וש"פ קדושים, תשל"ו)