שיחה ב

96שיחה ב

אחרי

א. "ולא תטמאו בהם אני ה' אלקיכם"

בסוף פרשתנו מסיימת התורה את פרשת העריות בהוראה¹: "ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחוקות התועבות... ולא תטמאו בהם אני ה' אלקיכם".

רש"י מצטט את המילים "ולא תטמאו בהם אני ה' אלקיכם" ומפרש: "הא אם תטמאו איני אלקיכם ואתם נפסלים מאחרי ומה הנאה יש לי בכם ואתם מתחייבים כליה, לכך נאמר אני ה' אלקיכם".

הסיבה לכך שרש"י אינו מפרש את המילים "אני ה' אלקיכם" כפי פירושו בפרשת וארא² "אני ה' נאמן ליפרע... אני ה' נאמן ליתן שכר", ובמיוחד ששם הוא אומר שכך "אני ה'" "נדרש בכמה מקומות", היא, כדברי המפרשים³: הענין של "אני ה' – נאמן לשלם שכר" ו"ליפרע" כבר מופיע לפני כן⁴ בפרשה, ואין מקום לחזור על כך שוב. ולכן הכרחי לומר, שהמשמעות של "אני ה' אלקיכם" כאן היא חדשה⁵.

אך יש להבין את פירוש רש"י:

מן המילים "ולא תטמאו בהם אני ה' אלקיכם" ניתן, לכאורה, לדייק רק את ההיפך – מכלל הן אתה שומע לאו⁶ – "הא אם תטמאו איני אלקיכם". אך מנין לומד רש"י את הפרטים האחרים שהוא מוסיף לאחר מכן⁷: "ואתם נפסלים מאחרי ומה הנאה יש לי בכם ואתם מתחייבים כליה"?

אמנם, פירוש זה מופיע ב"תורת כהנים"⁸, אך, כאמור מספר פעמים, אין דרכו של רש"י בפירושו על התורה, לצטט את דרשות חז"ל 96ובלשונן⁹. ובמיוחד כאשר רש"י אינו אומר כאן "איתא בתורת כהנים" וכדומה,

ומכך מובן, שרש"י אומר פירוש זה כפשוטו של מקרא. כלומר, מן המילים "ולא תטמאו בהם אני ה' אלקיכם" נלמדים כל שלשת הפרטים: אתם נפסלים מאחרי ומה הנאה יש לי בכם ואתם מתחייבים כליה.

ותמוה: מהו ההכרח לפרטים אלו לפי פשוטו של מקרא?

ואין לומר, שרש"י צריך, או רוצה, לפרט עבור בן החמש למקרא את המשמעות של "איני אלקיכם" באופן כללי, כי¹⁰ הענין של "איני אלקיכם" כבר נמצא לפני כן בפירוש רש"י: על הפסוק בפרשת לך לך¹¹ "ונתתי לך... ארץ כנען... והייתי להם לאלקים" מפרש רש"י "אבל הדר בחוץ לארץ כמי שאין לו אלוקה", ורש"י אינו מוסיף על כך שום הסבר ופרטים.

כך אין מובנת התוספת בסיום רש"י "לכך נאמר אני ה' אלקיכם" – מה מוסיף בכך רש"י¹², ומדוע נאמרים הדברים בביטוי של תירוץ לקושיא "לכך נאמר"?

יותר מכך: מתחילת פירוש רש"י, המצטט את המילים "ולא תטמאו בהם אני ה' אלקיכם" משתמע, שהקושי בפסוק הוא גם על המילים "ולא תטמאו בהם", ובסוף מצטט רש"י רק את המילים "אני ה' אלקיכם" ולא את המילים "ולא תטמאו בהם"?

ב. ההקדמה לאיסורי עריות – "אני ה' אלקיכם"

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את פירוש רש"י בתחילת פרשת עריות¹³ – "וידבר... דבר אל בני ישראל... אני ה' אלקיכם", ושם¹⁴ מפרש רש"י בפירושו השני "רבי אומר: גלוי וידוע לפניו שסופן לנתק בעריות .. לפיכך בא עליהם בגזירה אני ה' אלקיכם, דעו מי גוזר עליכם, דיין להפרע ונאמן לשלם שכר".

ולכאורה, אין מובן: "דעו מי גוזר עליכם" ו"דיין להפרע ונאמן לשלם שכר" הם לכאורה שני פירושים שונים למילים "אני ה' אלקיכם". וכפי 97שמוכח מכך שבמספר מקומות¹⁵ שבהם מפרש רש"י על המילים "אני ה'" – "נאמן לשלם שכר" או "נאמן להפרע" וכדומה, אין הוא מקדים ואומר "דעו מי גוזר עליכם". ומצד שני, במספר מקומות מפרש רש"י על "אני ה'" – "גזרתי עליכם אי אתם רשאים להפטר"¹⁶, "דע מי גזר על הדבר ואל יקל בעיניך"¹⁷, ואין הוא מוסיף על כך "נאמן לשלם שכר" וכדומה.

מנין לומד רש"י שהמשמעות של "אני ה' אלקיכם" בעניננו היא לשני הענינים¹⁸ – "דעו מי גוזר עליכם" ו"דיין להפרע ונאמן לשלם שכר"¹⁹?

ההסבר לכך הוא: בפרשת העריות יש תופעה מיוחדת, שלפני שמתחילה התורה לפרט את פרטי האיסורים, כתובה הקדמה כללית המורכבת ממספר ענינים²⁰: "כמעשה ארץ מצרים... ארץ כנען... לא תעשו... את משפטי תעשו... ושמרתם את חוקותי...". והפתיחה להקדמה הכללית היא "וידבר ה'... דבר אל בני ישראל... אני ה' אלקיכם".

הסיבה לכך שהתורה כותבת הקדמה כללית וארוכה ומפורטת לפרשת העריות מובנת בפשטות: העריות הן דבר ש"נפשו של אדם מתאוה להם"²¹, ועד כדי כך, שאף לאחר כל האזהרות, הרי – כפי שמציין רש"י – "סופן לנתק בעריות". לכן דרושים דברי זירוז ואזהרות רבות יותר כדי להבטיח שיימנעו מכך, ויעמדו בנסיון.

כיון שהמילים "אני ה' אלקיכם" מופיעות בפתיחת ההקדמה הכללית, מובן, שזהו זירוז כללי. ולכן הפירוש הראשון של רש"י על "אני ה' אלקיכם", בפתיחה, הוא: "קבלתם עליכם מלכותי מעתה קבלו גזרותי", ענין כללי ביותר של קבלת עול מצוות – גזירות²².

וכדי לבאר, כיצד גם לפי הפירוש השני, [שהמילים "אני ה' אלקיכם" אינן אזהרה רק על קבלת גזירות בכלל, אלא בעיקר על ענין העריות] גם אז מהוות המילים "אני ה' אלקיכם" ענין כללי, המופיע בפתיחת הפרשה, 98מפרש רש"י, שהביטוי "אני ה' אלקיכם" המופיע כאן כולל מספר פרטים – וכל מילה רומזת לאזהרה אחרת²³: "אני – דעו מי גוזר עליכם", "ה' – נאמן לשלם שכר", "אלקיכם – דיין להפרע".

ושלשת הענינים הללו כוללים את כל הדרכים הכלליות²⁴, שבאמצעותן ניתן להשפיע על אדם להתגבר על התאוות שאודותן מדובר בפרשה, למרות תוקפן.

ג. "מי גוזר", "דיין להפרע", "נאמן לשלם שכר"

כשרוצים למנוע יהודי מכניעה לתאוה גדולה ביותר, צריך לומר לו בראש ובראשונה "דעו מי גוזר עליכם": עליו לדעת ולזכור, שזוהי גזירה של הקדוש־ברוך־הוא, בורא העולם ומנהיגו, ולכן בלתי אפשרי שעל ידי כניעה לתאוה שהיא ההיפך מרצון הבורא, יהיה לו טוב.

אך עלול מישהו לנסות ולומר: לא אכפת לו ש"אחריתה מרה כלענה"²⁵, העיקר שבינתיים הוא יהנה מתאוותו. על כך באה האזהרה השניה – "דיין להפרע": כאשר עוברים על רצון ה' אין מקבלים סתם עונש, אלא באופן של פרעון – "דיין להפרע": הקדוש־ברוך־הוא "נפרע", וכל ההנאה שהיתה מן העבירה מתבטלת, כך, שלא נותר לו כלום כי אם צער וכדומה.

לפי זה מתעוררת השאלה – למה עשה ה' ככה? מדוע ברא אותו הקדוש־ברוך־הוא עם תאוה עזה כל כך, שאין הוא מתגבר עליה? על כך אומרים לו את הענין השלישי "ונאמן לשלם שכר": הקדוש־ברוך־הוא רוצה לתת ליהודי שכר, ולכן מעמידים אותו בנסיון, כדי שהוא יתגבר ויקבל על כך שכר. וככל שהעמידה בנסיון קשה יותר – כך השכר רב יותר.

ד. הסיום – בדרך השלילה

כאשר מגיעים לסיום הפרשה, רואים שהתורה חוזרת על מספר אזהרות בקשר לעריות – "אל תטמאו בכל אלה... ושמרתם את חוקותי..."²⁶. וכן היא מדגישה, שכשעוברים על העריות באים עונשים שונים – "ולא תקיא הארץ אתכם... ונכרתו הנפשות..."²⁷. ורק לאחר מכן מופיע הפסוק האחרון: "ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחוקות 99התועבות... ולא תטמאו בהם אני ה' אלקיכם".

לולא הסיום "אני ה' אלקיכם" ניתן היה להסביר, שהתורה חוזרת על האזהרות "ושמרתם את משמרתי... ולא תטמאו בהם" כדי "לעבור עליהם בלאוין הרבה" – על אותו לאו, כפי שמפרש רש"י לפני כן²⁸ לגבי איסור אכילת שרצים.

אך כיון שלאחר מכן נאמר שוב "אני ה' אלקיכם", שעל כך לא ייתכן לפרש שהחזרה היא להביא לאוים "הרבה" – הכרחי לומר, שכל הסיום החוזר איננו כדי "לעבור... הרבה", אלא הוא מהווה חתימה מעין הפתיחה²⁹: כשם שפרשת העריות פותחת בהקדמה ודברי התעוררות כלליים – "אני ה' אלקיכם, כמעשה ארץ מצרים... את משפטי תעשו... ושמרתם את חוקותי...", כך מסיימת הפרשה בדברי זירוז כלליים: "ושמרתם... אני ה' אלקיכם".

אך מהו היתרון והמעלה של דברי הזירוז בסיום הפרשה לעומת הזירוז שבתחילתה? על כך אומר רש"י: "ולא תטמאו בהם אני ה' אלקיכם" – הא אם תטמאו איני אלקיכם": החידוש כאן הוא בשלילה – "אם תטמאו איני אלקיכם".

החידוש בסוף לעומת הזירוז הקודם, אשר על כן הוא מופיע בסיום הפרשה, הוא: המילים "אני ה' אלקיכם" שבתחילת הפרשה עוסקות ב"חיוב" – הקדוש־ברוך־הוא גוזר על ישראל גזירות, ובשני קוים: "דיין להפרע ונאמן לשלם שכר".

אך כאשר יש מישהו, שכל שלשת הפרטים הללו אינם משפיעים עליו – אמנם, הוא יודע מי הגוזר, ושהוא עתיד "לשלם" על כך, "דיין להפרע", ושהוא יפסיד את השכר, אך תאוותו עזה כל כך, שאין הוא יכול לעמוד בנסיון –

כלפיו מוסיפה התורה בסיום הפרשה דרך נוספת להשפיע עליו – באמצעות ההבהרה ש"אם תטמאו איני אלקיכם": מעשיו יפגעו בקשר שבין היהודי לבין הקדוש־ברוך־הוא. וכפי שרואים למעשה, שכאשר יהודי שומע דברים מעין אלו – "איני אלקיכם" – הוא נבהל ביותר ואינו מוכן לשאת זאת, כפי שמפורסמת האמרה³⁰: יהודי אינו רוצה ואינו יכול להתנתק מאלקות.

ה. "נפסלים מאחרי", "ומה הנאה", "מתחייבים כליה"

לפי האמור לעיל יובן מדוע רש"י מפרט את שלשת הפרטים – "ואתם נפסלים מאחרי ומה הנאה יש לי בכם ואתם מתחייבים כליה":

100כיון שתוכן האזהרה והזירוז במילים "אני ה' אלקיכם" שבסיום הפרשה דומים למשמעות של "אני ה' אלקיכם" שבתחילת פרשת העריות, וההבדל הוא רק בכך, שבתחילת הפרשה נאמרים הדברים באופן של "חיוב", ואילו בסופה – באופן של "שלילה" – הרי מובן, שכשם שהמילים "אני ה' אלקיכם" שבתחילת הפרשה כוללות שלשה פרטים – כל מילה היא פרט שונה, כדלעיל, כך גם כוללות המילים "אני ה' אלקיכם" שבסוף הפרשה, את אותם שלשת הפרטים, אך באופן של "שלילה":

משמעות המילה "אני" בתחילת הפרשה היא "דעו מי גוזר עליכם". כלומר, שהקדוש־ברוך־הוא "מתעסק" עם ישראל כעמו, וגוזר עליהם גזירות. במקביל לכך מופיע בסוף הפרשה הצד השלילי של אותו ענין: "אתם נפסלים מאחרי", ויש לומר גם מלשון "פסל לך"³¹ – חציבה וניתוק.

במקביל לענין של "ה' – נאמן לשלם שכר", המופיע בתחילת הפרשה, כאשר תשלום השכר מצביע על ההנאה שיש לקדוש־ברוך־הוא מעבודת בני ישראל, נחת רוח לפני³² – מופיע בסופה הענין של שלילת ההנאה – "ומה הנאה יש לי בכם".

ובמקביל לענין המופיע בתחילת הפרשה "אלקיכם – דיין להפרע", המצביע על קשר קרוב וחביבות בין הקדוש־ברוך־הוא לבין בני ישראל³³, אשר על כן הוא מתעסק בהענשתם, ובמיוחד לפי הידוע³⁴, שהעונשים בתורה הם לטובת האדם – נאמר בסופה "אתם מתחייבים כליה": מאבדים את הקשר עם הקדוש־ברוך־הוא, אשר הוא חייך³⁵, וזוהי הכליה ר"ל³⁶.

ולפי זה מובן מדוע מסיים רש"י ואומר "לכך נאמר אני ה' אלקיכם" – בכך מבהיר רש"י, שהוא מציין שלשה פרטים אלו, מפני היותם קשורים, בדרך השלילה, כדלעיל, לשלשת הביטויים שבפסוק: "אני ה' אלקיכם".

ו. "אני ה' אלקיכם" בדרך החסידות

בדרך החסידות יש לבאר את הקשר שבין שלשת הפרטים הנ"ל לבין שלשת הביטויים "אני ה' אלקיכם", באופן שונה מכפי שהוסבר לעיל:

"אני" – עצמותו ומהותו יתברך³⁷ – נעלה מהתהוות העולמות. כמאמר 101הידוע³⁸: "לא זה הוא עיקר האלקות מה שהעולמות מתהוות ממנו". בכל זאת גם "אני" נמשך לעולם על ידי עבודת התורה והמצוות,

כמאמר³⁹, נתאוה הקדוש־ברוך־הוא להיות לו יתברך דירה בתחתונים, שבאמצעות התורה והמצוות הופכים ישראל את העולם לדירה לעצמותו ומהותו יתברך, בדיוק כדירת האדם, "דעצמות האדם דר בהדירה"⁴⁰.

"הוי'" מלשון מהווה⁴¹.

ו"אלקיכם" – כוחכם וחיותכם⁴² – עד הכוח הפועל בנפעל, דרגת האלקות ה"מתלבשת" בנברא.

ולאחר מכן אומר רש"י "הא אם תטמאו איני אלקיכם", וזאת בכל שלשת הענינים:

הענין הראשון, בהמשך ל"איני אלקיכם"⁴³, הוא, ש"אתם נפסלים מאחרי": "אחרי" – בחינת אחוריים – הוא שם אלקים, וישראל "נפסלים", מתנתקים, מהכוח הפועל בנפעל, שם אלקים.

לאחר מכן – "ומה הנאה יש לי בכם". עבודת ישראל גורמת תענוג למעלה – "נתאוה הקדוש־ברוך־הוא להיות לו יתברך דירה בתחתונים", שזהו תענוג העצמות ("אני") שבעבודת התורה והמצוות. ולכן "אם תטמאו – מה הנאה יש לי בכם".

ולאחר מכן "ואתם מתחייבים כליה": לא זו בלבד שנשלל כח הפועל בנפעל, אלא יש שלילה גם מצד הוי' – ענין ההתהוות בכלל – ולכן: "אתם מתחייבים כליה".

אך לאחר מכן מסיים רש"י: "לכך נאמר אני ה' אלקיכם":

תכלית האזהרות איננה שייווצר חלילה מצב כזה, אלא שיתקיים החיוב⁴⁴ – "אני ה' אלקיכם". ולכן, למרות שהחידוש שבאזהרה כאן, לעומת תחילת הפרשה, הוא השלילה – 102"הא אם תטמאו איני אלקיכם", נאמר בכל זאת בפסוק "אני ה' אלקיכם", כי המטרה היא, שיתקיים "אני ה' אלקיכם": שתהיה "הנאה... בכם", ולכן יהיה "אני – ה' אלקיכם": עצמותו ומהותו יתברך "נמשכת" לבני ישראל בפנימיות, עד אשר ה"אני" נעשה "הוי' אלקיכם" – כוחכם וחיותכם – של כל יהודי.

(משיחת ש"פ אחרי תשכ"ה)