98

מפרש רש"י, שהביטוי "אני ה' אלקיכם" המופיע כאן כולל מספר פרטים – וכל מילה רומזת לאזהרה אחרת²³: "אני – דעו מי גוזר עליכם", "ה' – נאמן לשלם שכר", "אלקיכם – דיין להפרע".

ושלשת הענינים הללו כוללים את כל הדרכים הכלליות²⁴, שבאמצעותן ניתן להשפיע על אדם להתגבר על התאוות שאודותן מדובר בפרשה, למרות תוקפן.

ג. "מי גוזר", "דיין להפרע", "נאמן לשלם שכר"

כשרוצים למנוע יהודי מכניעה לתאוה גדולה ביותר, צריך לומר לו בראש ובראשונה "דעו מי גוזר עליכם": עליו לדעת ולזכור, שזוהי גזירה של הקדוש־ברוך־הוא, בורא העולם ומנהיגו, ולכן בלתי אפשרי שעל ידי כניעה לתאוה שהיא ההיפך מרצון הבורא, יהיה לו טוב.

אך עלול מישהו לנסות ולומר: לא אכפת לו ש"אחריתה מרה כלענה"²⁵, העיקר שבינתיים הוא יהנה מתאוותו. על כך באה האזהרה השניה – "דיין להפרע": כאשר עוברים על רצון ה' אין מקבלים סתם עונש, אלא באופן של פרעון – "דיין להפרע": הקדוש־ברוך־הוא "נפרע", וכל ההנאה שהיתה מן העבירה מתבטלת, כך, שלא נותר לו כלום כי אם צער וכדומה.

לפי זה מתעוררת השאלה – למה עשה ה' ככה? מדוע ברא אותו הקדוש־ברוך־הוא עם תאוה עזה כל כך, שאין הוא מתגבר עליה? על כך אומרים לו את הענין השלישי "ונאמן לשלם שכר": הקדוש־ברוך־הוא רוצה לתת ליהודי שכר, ולכן מעמידים אותו בנסיון, כדי שהוא יתגבר ויקבל על כך שכר. וככל שהעמידה בנסיון קשה יותר – כך השכר רב יותר.

ד. הסיום – בדרך השלילה

כאשר מגיעים לסיום הפרשה, רואים שהתורה חוזרת על מספר אזהרות בקשר לעריות – "אל תטמאו בכל אלה... ושמרתם את חוקותי..."²⁶. וכן היא מדגישה, שכשעוברים על העריות באים עונשים שונים – "ולא תקיא הארץ אתכם... ונכרתו הנפשות..."²⁷. ורק לאחר מכן מופיע הפסוק האחרון: "ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחוקות