103

ב. מנין שנות הערלה – לפי האדם או לפי העץ?

ההסבר לכך הוא:

בפשטות קשה לרש"י ההרחבה בלשון הפסוק "שלש שנים יהיה לכם ערלים": והרי כבר נאמר לפני כן "וערלתם ערלתו את פריו", ומדוע, אפוא, חוזרת התורה שוב על המילים "יהיה לכם ערלים", ואינה אומרת בקצרה: "וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים"?

ומכך מסיק רש"י, שבערלה יש שני ענינים: (א) איסור הערלה החל על העץ והפירות – "חפצא" – "וערלתם ערלתו את פריו", ובלשון רש"י⁸: "יהא אטום ונסתם מליהנות ממנו". (ב) המנין של "שלש שנים" – דין החל על האדם – "גברא" – "שלש שנים יהיה לכם ערלים"⁹.

ולכך מתכוון רש"י בהרחיבו בדבריו "מאימתי מונה לו משעת נטיעתו". האדם צריך לספור ולהיות "מונה לו" את המנין של "שלש שנים". וכיון שספירה זו היא "לכם", סביר לומר ש"שלש השנים" אינן נחשבות מעת שהעץ חנט פירות, אלא משעת פעולת האדם, ה"גברא" – "ונטעתם"¹⁰ – מעת שהוא נטע את העץ.

ולפי זה נובע עוד הבדל להלכה: כיון שהענין של "מונה לו משעת נטיעתו" הוא משום שהמנין צריך להיות "לכם", יוצא, ששלש השנים מהנטיעה צריכות להיחשב לפי האדם – "לכם" – ולא לפי העץ.

ההבדל בין שני אופנים אלו – אם "שלש השנים" נמנות לפי "העץ" או לפי נטיעת האדם – מתבטא כאשר נוטעים ענף של עץ שכבר בן "שלש שנים":

אם מונים לפי העץ, יש מקום לומר, שכיון שכבר עברו על הענף שנות הערלה, מותרים הפירות הצומחים עליו מיד.

אך אם שלש השנים נמנות לפי האדם הנוטע – "לכם" – יוצא, שיש צורך לספור שוב מחדש "שלש שנים" מאז שהאדם נטע את הענף בשנית.

לפי זה תואמת שיטת רש"י בפירושו על התורה – לפי הפשט – לדרך