שיחה יג
486שיחה יג
6+ לקוטי
שיחה לתלמידי כתות הראשונות דהישיבות ולתלמידי של"ה שיחיו - בבית הכנסת, אחוי תפלת מנחה והדלקת נ"ה - יוס א', בדר"ח טבת, אור לח' דחנוכה היתשל"ט 487(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
48818 לקוטי 489(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
49000 לקוטי 491(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
492152 לקוטי 493(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
4944% לקוטי
,וברך את נחלתך" -- ער וועט בענטשן (די גאַנצע וועלט, אַָנהויבנדיק דערפון* וואָס ער וועט בענטשן) זיין ,נחלה'" -- די הייליקע לאַנד, ארץ ישראל, 495הייט, ,עד העולם". אח"כ נתן צרור מטבעות ובקש
.. שהמדריכים והמדריכות שיחיו יתנו %. 1 לכאו"א מהילדים שיחיו ,מעות חנוכה"
- שתי מטבעות כל אחת של עשר [אמרו את הפסוק ,תורה צוה גו'". סענט].
.?--8 >
הערות
עמוד 486
- 1. אור לח' חנוכה, תשל"ט
- 2. שיחות
- 3. א. [אמרו את הי"ב פסוקים ומאמרי רז"לו].
- 1. נדפסו בחוברת ומרז"ל* (ברוקלין, ה'/תשליו).
- 2. ראה גם לקו"ת ברכה צח, ב.
- 3. שיחת כ'ז כסלו תש"ו (נדפסה בהוספה. לקונטרס דיה ברוך שעשה נסים -- ברוקלי]פי תשייא).
- 4. בהשיחה להתלמידים -- יום ז' דחנוכה (לעיל .
- 8. ע' 480
- 9. ,ייב פסוקים
- 10. . - .
- 6. משלי כ, כז.
- 6. שנקרא ,אדם" (יבמות סא, רע'א).
- 7. ובהוספה, כיון דתיכף בהולדה כמאן דמהילא דמיא (ע'ז כז, א). וראה שו"ע אדה"ז מהד"ת סוטיד.
- 8. ועוד קודם לזה -- שלכן שייך ד,משביעין אותו (כשהולד במעי אמו) תהי צדיק כר" (נדה ל, סעיב).
- 9. להעיר מתניא פל"ב.
- 0. משלי ו, כג.
עמוד 487
- 1. בהוספה ע"ז שת"ת היא מרמ"ח מ"ע. וראה הלי ת"ת לאדה"ז פיד ס"ב.
- 2. בי לימוד מביא לידי מעשה (קידושין מ, ב).
- 3. ויתרה מזה ראה רמב"ס הלי תשובה פ"ג היד (מקידושין מ, ריש ע"ב).
- 4. להעיר מזח'ג (קפז, א): נהורא דבראשו אצטרין למשחא ואינון עובדין טבאן -- הובא ונתבאר בתניא פל"ה (מד, א ואילך).
- 5. להעיר שהפסוק ,גר מצוה גו'" שייך במיוחד לחנוכה -- ראה פרש"*י ד"ה בנים -- שבת כג, ב (וראה לקו"ש חי"ז ע' 143), וראה תו"א לב, ב: לפיכך קבעו (נס חנוכה) בנרות על שם הפסוק כי נר מצוה כו'.
- 6. ראה רמ"א (או*ח סתרע"א ס"ב) ש,המנהג פשוט" לקיים מצות נר חנוכה באופן דמהדרין מן המהדרין -- ,מוסיף והולך אחד בכל לילה".
- 7. לא רק מפני שעי"ז מקיימין מצות חנוך (שי"ל שאחת היא לכל המצות (לבד מצות ת"ת)), ביא ע'י קיום המצוה ע** הקטנים כמרז"ל בנוגע להבל תשב"ר (שבת קיט, ב), תפלתם (אסת"ר פ"ט, ג), תענית שלהם (שם. וראה יונה (ג, ה): ועד קטנם), בנינו עורבים אותנו (שהש"ר פ"א, ד) ועוד.
- 8. מכיון ש,אחישנה* תלוי ב,זכו" (סנהדרין צח, א). \
- 9. ראה שיחה הנ"ל (שבהערה 4) ובהערה 15 שם, שהמורים והמדריכים נקראים .כהניך הקדושים".
- 0. דהרי כשיבנה ביהמ"ק משה ואהרן יהא עמנו (תודיה אחד -- פסחים קיד, ב. וראה יומא ה, ב).
- 1. ראה בארוכה -- לקו"ש ח"ה ע' 149.
עמוד 488
- 2. וי"ל גם ראי' ממש, אע"פ שהמנורה מקומה בהיכל. ועפ"ז ,עדות היא" (שבת כב, ב) כפשוטה (שהרי עדות בעי ראי). וראה רמב"ם הל' ביאת מקדש פ"ט ה"ז. חגיגה כו, ב. וזכ"מ.
- 3. הקודמת (גם) בזמן קיומן -- לה,להודות ולהלל*.
- 4. בל' חזיל (שבת כא, ב) כל השמגים שבהיכל.
- 4. אור לח' חנוכה, תשל"ט
- 5. שיחות
- 5. כי אז בכל קודש לא תגץ ואל המקדש לא תבוא (ראה שבועות ו, ב. רמב"ם סוף הל' טומאת אוכלין. סוף הל' מקואות. בספרי טעמי המצות. ועוד. ואכ"מ).
- 6. אע"פ שטומאה הותרה או דחו" בציבור (פסחים פ, א). וראה המועדים בהלכה (להרב זוין) הל' חנוכה. וש"נ.
- 7. ובפרט לדעת הגורסים בשאילתות (פו, בסופה) שלא הי' בו להדליק אפילו יום אחד ובכיו לקחוהו להדלקת המנורה.
- 8. נוסף על היותם ,המעט מכל העמים" וחלשים -- בגשם וחומר (ראה זח"ג רכא, א).
- 9. שנת שם.
- 0. כמלש (דה'א כג, יג) ,ויבדל גו' להקדישו קודש קדשים".
עמוד 489
- 1. ע'"ד המתרצים שמפני חיבתם של ישראל נעשה הוס שידליקו בטהרה ובהידור (פנ"י לשבת שם ד"ה מאי חנוכה. ועוד).
- 2. אור לח' חנוכה, תשל"ט
- 3. שיחות 9+
- 2. ראה טושו"ע או"ח סרל*א. תניא רפ" וצע"ק שהרי מצווה: רק השמר לך ושמור נפשך (ברכות לב, סע"ב). וראה הל' נזקי גוף לאדה"ז ס"ד ובמ"מ לשם.
- 3. דמזון לבוש ובית כוללים כל צרכי האדם (לקו"ת ברכה צט, א. מים רבים תרל"ו בתחלתו. ועוד).
עמוד 490
- 4. שהרי נאמר ושכנתי בתוכם. וראה מגילה כט, א
- 5. תרומה כה, ח.
- 3. >%) כמרז"ל (ר"ח שער האהבה פ" קרוב לתחלתו. ועוד) בתוכו לא נאמר אלא בתוכם -- בתוך כאו*א מישראל.
- 7. שהרי מדתו של הקב"ה היא מדה כנגד מדה (סוטה ח, ב. ט, ב. פס"ז עה"פ שמות ג, ו).
- 5. אור לח' חנוכה, תשל"ט
- 6. שיחות
- 8. השיחה היתה כנ"ל ביום ד דחנוכה אחרי תפלת מנחה בביהכ"נ -- שהדליקו שמונה נרות.
- 9. ראה ספרי ופרש"י עה*פ ואתחנן ו, ז. פרש"י יתרו יט, א. תבוא כו, טז.
- 0. ושייך במיוחד למצות נר חנוכה (שבת שם).
עמוד 491
- 1. והכל הולך אחר החתום (ברכות יב, א).
- 2. במעלת ,זאת חנוכה* -- ראה ד"ה ברוך שעשה נסים הנ"ל ספ"ד (אור"ת חנוכה כרך ה' תתקסב, א).
- 3. שבת שם.
- 4. אור לח' חנוכה, תשל"ט
- 5. שיחות 1+
- 4. ועד שאמירת ,הנרות הללו" היא לאחרי הדלקת כל הנרות, לא רק נר השמיני (ראה פמ"ג (מ*ז) סתרעיו סק"ה וסתרע"ב (א"א) סק"ג). סי המנהגים -- חב"ד ע' 70
- 5. שהרי הן ז' ימים רצופים. ראה הערה 52.
- 6. שהרי ,כל יומא ויומא עביד עבידתי"" - זח'ג צד, ב. וראה לקו"ש חי"ב ע' 100 הערה 38.
- 7. ראה ר"ה לא, א ובפרש"י.
עמוד 492
- 8. ראה אגה"ת פ'ש: הי' רגיל לקרות דף אחד יקרא ב' דפים כו' כפול ומכופל.
- 2. אור לח' חנוכה, תשל"ט
- 3. שיחות
- 9. שבת שם. טושו"ק או*ח סתרע"א ס'"ה.
- 0. דהרי ענינם של נרות חנוכה הוא להאיר את החושך (תו"א סד"ה רגי ושמחי. סדיה נ"ח. שערי אורה סד*ה בכ*ה בכסלו. סידור ערה, ב-ג. ובכ"מ).
- 51. שהרי ענין התשובה הוא חרטה על העבר וקבלה טובה על להבא (ראה רמב"ם הל' תשובה פ"ב ה*ב. אגהית פ"א. סהמ"צ להצ"צ מצות תשובה).
עמוד 493
- 2. מכיון ששבעת ימי חנוכה כוללים בתוכם כל שבעת ימי ההיקף, ובכל שבוע הם אותם ,ימי ההיקף שחוזרין חלילה* (ד"ה ויהי ביום השמיני תש"ד ס"י. וראה גם לקו"ת שה"ש כה, א).
- 2. אור לח' חנוכה, תשל"ט
- 3. ישע" ס, יט.
- 4. ראה תוד"ה ה"ג ונאמר -- פסחים קטז, ב.
- 5. ברכה לג, ד.
- 6. שהרי אפילו תינוק בן יום אחד יורש הכל -- נדה מד, רע"א
- 7. תהלים כח, ט.
עמוד 494
- 8. כי מתמצית ארץ ישראל שותה כל העולם (תענית י, א).
- 9. אפילו זה ש,חטא ישראל הוא" (סנה' מד, רעיא).
- 0. כי אין מקדשין אלא שלימין (זבחים פח, א).
- 1. שלימות בזמן.
- 2. ראה שמו"ר פ"ב, ב.
- 6. אור לח' חנוכה, תשל"ט
- 7. שיחות
עמוד 495
- 1. לקוטי אור לח' חנוכה, תשל"ט שיחות 5
תניא, ליקוטי אמרים ל״ב - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, עַל יְדֵי קִיּוּם הַדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לִהְיוֹת גּוּפוֹ נִבְזֶה וְנִמְאָס בְּעֵינָיו, רַק שִׂמְחָתוֹ תִּהְיֶה שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ לְבַדָּהּ, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה וְקַלָּה לָבֹא לִידֵי קִיּוּם מִצְוַת ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל – לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן.
כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתוֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִי יוֹדֵעַ גְּדוּלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים. בְּשֶׁגַּם שֶׁכּוּלָּן מַתְאִימוֹת, וְאָב אֶחָד לְכוּלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל ״אַחִים״ מַמָּשׁ, מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה׳ אֶחָד רַק שֶׁהַגּוּפִים מְחוּלָּקִים. וְלָכֵן, הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִיקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה – אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִיתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בְדָבָר לְבַדָּהּ.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן עַל קִיּוּם מִצְוָה זוֹ: ״זֶהוּ כָּל הַתּוֹרָה כוּלָּהּ, וְאִידָךְ פֵּירוּשָׁא הוּא כוּ׳״. כִּי יְסוֹד וְשׁוֹרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה – הוּא לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ עַל הַגּוּף מַעְלָה מַּעְלָה עַד עִיקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין וְגַם, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן, דְּהַיְינוּ, בִּמְקוֹר נִשְׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד דַּוְקָא, וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ פֵּירוּד חַס וְשָׁלוֹם בַּנְּשָׁמוֹת, דְּ״קוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתַר פְּגִים״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כּוּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת:
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא, שֶׁמִּי שֶׁרוֹאֶה בַּחֲבֵירוֹ שֶׁחָטָא – מִצְוָה לִשְׂנֹאותוֹ, וְגַם לוֹמַר לְרַבּוֹ שֶׁיִּשְׂנָאֵהוּ. הַיְינוּ – בַּחֲבֵירוֹ בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת, וּכְבָר קִיֵּים בּוֹ מִצְוַת ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ״ – עַם שֶׁאִתְּךָ בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא שָׁב מֵחֶטְאוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר חֲרֵדִים.
אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ חֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מְקוֹרָב אֶצְלוֹ, הִנֵּה עַל זֶה אָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן: ״הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְכוּ׳, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה״. לוֹמַר, שֶׁאַף הָרְחוֹקִים מִתּוֹרַת ה׳ וַעֲבוֹדָתוֹ, וְלָכֵן נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״בְּרִיּוֹת״ בְּעָלְמָא – צָרִיךְ לְמָשְׁכָן בְּחַבְלֵי עֲבוֹתוֹת אַהֲבָה, וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי יוּכַל לְקָרְבָן לְתוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה׳; וְהֵן לָא – לֹא הִפְסִיד שְׂכַר מִצְוַת אַהֲבַת רֵיעִים.
וְגַם הַמְקוֹרָבִים אֵלָיו וְהוֹכִיחָם וְלֹא שָׁבוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁמִּצְוָה לִשְׂנֹאותָם – מִצְוָה לְאָהֳבָם גַּם כֵּן. וּשְׁתֵּיהֶן הֵן אֱמֶת: שִׂנְאָה – מִצַּד הָרָע שֶׁבָּהֶם, וְאַהֲבָה – מִצַּד בְּחִינַת הַטּוֹב הַגָּנוּז שֶׁבָּהֶם, שֶׁהוּא נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּתוֹכָם הַמְחַיֶּה נַפְשָׁם הָאֱלֹקִית. וְגַם, לְעוֹרֵר רַחֲמִים בְּלִבּוֹ עָלֶיהָ, כִּי הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹךְ הָרָע מִסִּטְרָא אָחֳרָא הַגּוֹבֵר עָלֶיהָ בָּרְשָׁעִים, וְהָרַחֲמָנוּת – מְבַטֶּלֶת הַשִּׂנְאָה וּמְעוֹרֶרֶת הָאַהֲבָה, כַּנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב: לְ״יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״.
[וְלֹא אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ״תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים וְגוֹ׳״, אֶלָּא עַל הַמִּינִים וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים, שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא רֵישׁ פֶּרֶק ט״ז דְּשַׁבָּת]:
משנה תורה, הלכות ביאת מקדש ט׳:ז׳ - הטקסט מספריא
וכן הדלקת הנרות כשירה בזרים לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן:
רש"י על שמות י״ט:א׳ - הטקסט מספריא
ביום הזה. בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ; לֹא הָיָה צָרִיךְ לִכְתֹּב אֶלָּא בַּיּוֹם הַהוּא, מַהוּ בַּיּוֹם הַזֶּה? שֶׁיִּהְיוּ דִּבְרֵי תוֹרָה חֲדָשִׁים עָלֶיךָ כְּאִלּוּ הַיּוֹם נְתָנָם (ברכות ס"ג):
ביום הזה THE SAME (lit., this) DAY — on the day of the New Moon. (Mekhilta; Shabbat 86b). It ought not to write ביום הזה, but ביום ההוא, “on that day”; what, then, is the force of the words “on this day”? Since they refer to the day when the Israelites came to Sinai to receive the Torah they imply that the commands of the Torah should be to you each day as something new (not antiquated and something of which you have become tired), as though He had only given them to you for the first time on the day in question (Yalkut Shimoni on Torah 273; cf. Berakhot 63b).
משנה תורה, הלכות תשובה ב׳ - הטקסט מספריא
אי זו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח. כיצד? הרי שבא על אשה בעבירה, ולאחר זמן נתייחד עמה, והוא עומד באהבתו בה ובכח גופו, ובמדינה שעבר בה, ופירש ולא עבר, זהו בעל תשובה גמורה. הוא ששלמה אמר: "וזכור את בוראיך בימי בחורותיך" (קהלת יב, א). ואם לא שב אלא בימי זקנותו, ובעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה, אף על פי שאינה תשובה מעולה, מועלת היא לו ובעל תשובה הוא. אפילו עבר כל ימיו, ועשה תשובה ביום מיתתו ומת בתשובתו, כל עונותיו נמחלין, שנאמר: "עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים ושבו העבים אחר הגשם" (קהלת יב, ב) שהוא יום המיתה, מכלל שאם זכר בוראו ושב קודם שימות, נסלח לו.
ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר: "יעזוב רשע דרכו ואיש אוון מחשבותיו" (ישעיהו נה, ז). וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי" (ירמיהו לא, יט), ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו" (הושע יד, ד). וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו.
כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב, הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו, שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ, וכן הוא אומר: "ומודה ועוזב ירוחם" (משלי כח, יג). וצריך לפרוט את החטא, שנאמר: "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב" (שמות לב, לא).
מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו. ומשנה שמו, כלומר: אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה, וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עון מפני שגורמת לו להכנע ולהיות עניו ושפל רוח.
ושבח גדול לשב שיתודה ברבים ויודיע פשעיו להם, ומגלה עבירות שבינו לבין חבירו לאחרים ואומר, להם: 'אמנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך והריני היום שב ומתנחם'. וכל המתגאה ואינו מודיע, אלא מכסה פשעיו, אין תשובתו גמורה, שנאמר: "מכסה פשעיו לא יצליח" (משלי כח, יג). במה דברים אמורים? בעבירות שבין אדם לחבירו. אבל בעבירות שבין אדם למקום, אינו צריך לפרסם עצמו, ועזות פנים היא לו אם גילם. אלא שב לפני האל ברוך הוא, ופורט חטאיו לפניו, ומתודה עליהם לפני רבים, סתם. וטובה היא לו שלא נתגלה עונו, שנאמר: "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" (תהלים לב, א).
אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר: "דרשו ה' בהמצאו" (ישעיהו נה, ו). במה דברים אמורים? ביחיד. אבל צבור, כל זמן שעושים תשובה וצועקין בלב שלם הם נענין, שנאמר: "כה' אלהינו בכל קראנו אליו" (דברים ד, ז).
יוה"כ הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל. לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים.ומצות וידוי יום הכפורים, שיתחיל מערב היום קודם שיאכל שמא יחנק בסעודה קודם שיתודה. ואף על פי שהתודה קודם שיאכל, חוזר ומתודה בלילי יוה"כ ערבית, וחוזר ומתודה בשחרית, ובמוסף, ובמנחה, ובנעילה.והיכן מתודה? יחיד אחר תפלתו, ושליח צבור באמצע תפלתו בברכה רביעית.
הוידוי שנהגו בו כל ישראל, "אבל אנחנו חטאנו", והוא עיקר הוידוי.עבירות שהתודה עליהם ביום הכפורים זה, חוזר ומתודה עליהן ביוה"כ אחר, אע"פ שהוא עומד בתשובתו, שנאמר: "כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד" (תהלים נא, ה).
אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום, כגון מי שאכל דבר אסור או בעל בעילה אסורה וכיוצא בהן.אבל עבירות שבין אדם לחבירו, כגון החובל את חבירו או המקלל חבירו או גוזלו וכיוצא בהן, אינו נמחל לו לעולם, עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו.אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו. אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים, צריך לפייסו ולפגע בו עד שימחול לו.לא רצה חבירו למחול לו, מביא לו שורה של שלשה בני אדם מריעיו ופוגעין בו ומבקשין ממנו. לא נתרצה להן, מביא לו שניה ושלישית. לא רצה, מניחו והולך לו וזה שלא מחל, הוא החוטא. ואם היה רבו, הולך ובא אפילו אלף פעמים עד שימחול לו.
אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס, אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס. ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה, ואפילו הצר לו וחטא לו הרבה, לא יקום ולא יטור.וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון. אבל העובדי כוכבים ערלי לב אינן כן, אלא "ועברתן שמרה נצח" (עמוס א, יא). וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפייסו, "והגבעונים לא מבני ישראל המה" (שמואל ב כא, ב).
החוטא לחבירו, ומת חבירו קודם שיבקש מחילה, מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו ויאמר בפניהם: "חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני זה שכך וכך עשיתי לו".ואם היה חייב לו ממון, יחזירו ליורשים. לא היה יודע לו יורשין, יניחנו בבית דין ויתודה.
שמות רבה ב׳:ב׳ - הטקסט מספריא
וּמשֶׁה הָיָה רֹעֶה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (חבקוק ב, כ): וַה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן עַד שֶׁלֹא חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיְתָה שְׁכִינָה שׁוֹרָה בְּתוֹכוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יא, ד): ה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ, וּמִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִסְתַּלְּקָה הַשְּׁכִינָה לַשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קג, יט): ה' בַּשָּׁמַיִם הֵכִין כִּסְאוֹ. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר לֹא זָזָה הַשְּׁכִינָה מִתּוֹךְ הַהֵיכָל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב ז, טז): וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם וגו'. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים ג, ה): קוֹלִי אֶל ה' אֶקְרָא וַיַּעֲנֵנִי מֵהַר קָדְשׁוֹ סֶלָּה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חָרֵב הֲרֵי הוּא בִּקְדֻשָּׁתוֹ, בּוֹא וּרְאֵה מַה כּוֹרֶשׁ אוֹמֵר (עזרא א, ג): הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּיְרוּשָׁלָיִם, אָמַר לָהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חָרֵב הָאֱלֹהִים אֵינוֹ זָז מִשָּׁם. אָמַר רַב אַחָא, לְעוֹלָם אֵין הַשְּׁכִינָה זָזָה מִכֹּתֶל מַעֲרָבִי, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ב, ט): הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ, וּכְתִיב (תהלים יא, ד): עֵינָיו יֶחֱזוּ עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם, אָמַר רַבִּי יַנַּאי אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁכִינָתוֹ בַּשָּׁמַיִם עֵינָיו יֶחֱזוּ עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס וּבָנָה בוֹ מִגְדָּל גָּבוֹהַּ וְצִוָּה הַמֶּלֶךְ שֶׁיִּתְּנוּ לְתוֹכוֹ פּוֹעֲלִים שֶׁיִּהְיוּ עוֹסְקִים בִּמְלַאכְתּוֹ, אָמַר הַמֶּלֶךְ כָּל מִי שֶׁמִּתְכַּשֵּׁר בִּמְלַאכְתּוֹ יִטֹּל שְׂכָרוֹ מִשָּׁלֵם, וְכָל מִי שֶׁמִּתְעַצֵּל בִּמְלַאכְתּוֹ יִנָּתֵן בְּדִימוֹס. הַמֶּלֶךְ, זֶה מַלְכֵי הַמְּלָכִים, וְהַפַּרְדֵּס, זֶה הָעוֹלָם שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל בְּתוֹכוֹ לִשְׁמֹר הַתּוֹרָה, וְהִתְנָה עִמָּהֶם וְאָמַר, מִי שֶׁהוּא שׁוֹמֵר אֶת הַתּוֹרָה הֲרֵי גַּן עֵדֶן לְפָנָיו, וּמִי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמְּרָהּ, הֲרֵי גֵּיהִנֹּם. אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נִרְאֶה כִּמְסַלֵּק שְׁכִינָתוֹ מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, עֵינָיו יֶחֱזוּ עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם, וּלְמִי בּוֹחֵן, לַצַּדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יא, ה): ה' צַדִּיק יִבְחָן, [במה הוא בוחנו], בְּמִרְעֵה צֹאן. בָּדַק לְדָוִד בַּצֹּאן וּמְצָאוֹ רוֹעֶה יָפֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עח, ע): וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן, מַהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן, כְּמוֹ (בראשית ח, ב): וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם, הָיָה מוֹנֵעַ הַגְּדוֹלִים מִפְּנֵי הַקְּטַנִּים, וְהָיָה מוֹצִיא הַקְּטַנִּים לִרְעוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּרְעוּ עֵשֶׂב הָרַךְ, וְאַחַר כָּךְ מוֹצִיא הַזְּקֵנִים כְּדֵי שֶׁיִּרְעוּ עֵשֶׂב הַבֵּינוֹנִית, וְאַחַר כָּךְ מוֹצִיא הַבַּחוּרִים שֶׁיִּהְיוּ אוֹכְלִין עֵשֶׂב הַקָּשֶׁה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לִרְעוֹת הַצֹּאן אִישׁ לְפִי כֹחוֹ, יָבֹא וְיִרְעֶה בְּעַמִּי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים עח, עא): מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ. וְאַף משֶׁה לֹא בְחָנוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא בַּצֹּאן, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, כְּשֶׁהָיָה משֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם רוֹעֶה צֹאנוֹ שֶׁל יִתְרוֹ בַּמִּדְבָּר, בָּרַח מִמֶּנּוּ גְּדִי, וְרָץ אַחֲרָיו עַד שֶׁהִגִּיעַ לַחֲסִית, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַחֲסִית, נִזְדַּמְּנָה לוֹ בְּרֵכָה שֶׁל מַיִם, וְעָמַד הַגְּדִי לִשְׁתּוֹת, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ משֶׁה אֶצְלוֹ, אָמַר אֲנִי לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁרָץ הָיִיתָ מִפְּנֵי צָמָא, עָיֵף אַתָּה, הִרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְהָיָה מְהַלֵּךְ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יֵשׁ לְךָ רַחֲמִים לִנְהֹג צֹאנוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם כָּךְ חַיֶּיךָ אַתָּה תִרְעֶה צֹאנִי יִשְׂרָאֵל, הֱוֵי: וּמשֶׁה הָיָה רוֹעֶה.
מצוטט ב־2 עמודים
לקוטי שיחות 1
- כרך ל ‹ הוספות ‹ חנוכה ‹ 313 לקו"ש ח"כ ע' 488
תורת מנחם 1
- ד - שנת תשי"ב - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת ליל נר חמישי דחנוכה ה'תשי"ב. לקו"ש ח"כ ע' 488

