שיחה ב
262שיחה ב
בס"ד. מוצאי שבת בראשית - בחדרו - היתשלית
בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, וארז"לי אמר ר' יצחק לא היי
צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם כו' ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים:, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. ומבואר בזה בדרושי רבותינו נשיאינו!, דזה מה שהי' צריך להתחיל את התורה מהחודש הזה לכם הוא, כי ענין ,החודש הזה* הוא יחוד סובב וממלא. כי חודש הוא בחינת מלכות, חודש אשתו', בחי' ממכ"ע, ו,זה" הו"ע גילוי [כמרז"ל: מראה באצבעו ואומר זה], יסוד וז"א, יחוד סוכ"ע וממכ"ע. ופירוש ,החודש הזה (לכם)" הוא שבבחי' ממכ"ע (חודש) יהי' בו גילוי סוכ*ע (הזה). והי' צריך להתחיל את התורה מהחודש הזה לכם, כי תכלית התורה ומצוותי' הו"ע
יחוד סובב וממלא.
ב) והנה ענין המשכת הסובב שע'י תומ"צ בשרשו הראשון הוא המשכת
אוא"ס שלפני הצמצום. וכדאיתא בעמה"מ בתחלתו:, דבריאת העולמות הי' ע"י צמצום הראשון שהי' באוא"ס ונשאר חלל ומקום פנוי, ומזה הוא שרש התהוות הכלים ומציאות העולמות (עניז מעשה בראשית). ומ"ש' ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה [שקאי על העבודה דתומ"צ, לעבדה זה רמ"ח מ"ע ולשמרה זה שס"ה מל"ת!] הוא להמשיך תוספות אורות ע"י הקו מאוא"ס שלפה"צ, עד שלעתיד יהי' גילוי אוא"ס במקום החלל כמו שה" 263קודם הצמצום. וזהו לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם
כו', כי סיפור מע"ב הכל הוא אחר הצמצום, ומכיון שענינה של התורה הוא
המשכת אוא"ס שלמעלה מהצמצום, הוצרך להתחיל את התורה (לא במע"ב,
כ"א) מהחודש הזה שהו"ע המשכת בחי' הסובב (.הזה"), שבשרשו הוא המשכת אוא"ס שלפה"צ.
ג) מה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת
גוים. והיינו שהענין דכח מעשיו גו' לתת להם נחלת גוים הוא נעלה יותר גם מענין המשכת הסובב, בחי' אוא"ס שלפה"צ. דהנה תכלית הכוונה (דתומ"צ) הוא להמשיך בחי' אור חדש, היינו בחי' עצמות אוא"ס שלמעלה מהאור שהי' ממלא מקום החלל. והמשכת אור זה הוא דוקא ע"י עבודת הבירורים". וזהו היתרון שבכח מעשיו גו' לתת להם נחלת גוים על החודש הזה, כי ענין החודש הזה הוא המשכת אור הסובב, שבשרשו הוא בחי' האור שהי' ממלא מקום החלל, וע"ייי עבודת הבירורים דעניני העולם שנפלו מז"מ, מלכי אדום שברצונו נתנה להם -- כמרז"ל?' בונה עולמות ומחריבן -- ובנ"י מבררים ויורשיםי אותם ונעשו נחלת יעקב, ממשיכים בחי' אור חדש שלמעלה מהאור שהי' ממלא מקום החלל. וכמו שהוא בכלל העולם (עולמות בי"ע, דמשם יפרד) בא ג"כ בפרט הבירור דכיבוש ארצות שבעה
גוים, שישראל מהפכים אותם לארץ ישראל.
ד) והנה מכיון דזה ש,ברצונו נתנה להם" (לזמן מסויים) הוא בכדי שיהיי
אח"כ ,ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו", הרי פשוט, שבאם מחליטים בתוקף, אזי מבררים בנקל יותר את ארצות שבעה גוים, וכל העולם כולו, שיהי' דירה לו ית'. וזה מה שנדמה שצריך לזה יגיעה ועמל, ועד שאומות העולם טוענים בנוגע לכל בירור" לסטים אתם הוא מצד גודל ההעלם והסתר, מה שאין נרגש בעולם אשר ,כל הארץ של הקב"ה היא" (ו,בי" ממך הכל""). אבל הרי תכלית הכוונה של ההעלם והסתר הוא בכדי שיה" 264ובקשתם משסיי, אַז אידן זאָלן זוכן און געפינען דעם אויבערשטן בכל עניני העולם, בההעלמות וההסתרים" [וכמשל האב המסתיר את עצמו מבנו הקטן בכדי להראות את חכמת הבן שמבין שההסתר וההעלם אינו אלא בכדי שיבקשנו וימצאנו"י], והבטיחה תורה שכאשר ובקשתם משם אז בודאי .ומצאת"", שכובשים את כל העולם ועושים ממנו דירה לו ית', עד אשר אז אהפוך אל עמים שפה ברורה וגו' לעבדו שכם אחד':. והיתה לה' המלוכה ".
ה וי₪ לקשר זה גם עם ענין ז,ויעקב הלך לדרכו" (שבמוצאי שבת
בראשית"), דהגם שהולך לדרכו (גם) בעניני הרשות ובעובדין דחול במשך כל השנה, מ"מ אינו יירא מזה, כי אם, הולך לבטח דרכו, ובשמחה ובטוב לבב. וזהו גם מה שבמוצאי שבת [ובפרט במוצאי שבת בראשית, שאז מתחיל (בעיקר) הסדר דויעקב הלך לדרכו"] אומרים* אל תירא עבדי יעקב", כי ,במוצאי שבת מסתלקת הנשמה יתירה וצריך לחזור ולירד בבחי" יעקב עבדי בכל ששת ימי המעשה לברר בירורים בבי"ע כו' לכך אומר אל תירא עבדי יעקב כו' מלירד שם, ובזה נותנים כח ועוז כו'"*. והטעם לזה (לענין אל תירא) הוא כי הוי' אלקיו עמו, שכאו"א מישראל (גם מי שהוא בבחי' יעקב), בכל מקום ובכל זמן ובכל ענין (גם בחו"ל ובימי החול ובעובדין דחול), הוי' אלקיו (הוא) עמו, ועד שנעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית", שהוא פועל חידוש בהבריאה (כמו הקב"ה כביכול). כי ע"י 265עבודתו בעבודת הבירורים לעשות את העולם דירה לו ית', הוא פועל חידוש
בהבריאה [דזהו גם מה שבשבת בראשית קוראין בתורה בראשית ברא אלקים
את השמים ואת הארץ, שעי"ז נעשה בריאת השמים והארץ וכל צבאיהם מחדש ובאופן חדש], ועד שיהי' השמים החדשים והארץ החדשה ג"".
->.--=₪> 0 < .לייד 2662066 לקוטי 267טעג שלאחרי ר"ה ביז יוהכ"פ,
ובפרט ביוהכ"פ: וויבאַלד יוהכ"פ איז 2682.008 לקוטי 269(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
270200 לקוטי 271(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
272272 לקוטי 273(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
27428 לקוטי 275אויפטאָן (דורך איין פעולה טובה, במעשה או בדיבור או במחשבה) אַ הוספה אין ,אור כי טוב".
הערות
עמוד 262
- 1. תנחומא (באבער) יא. ועוד -- הובא בפרש"י עה"ת.
- 2. תהלים קיא, ו.
- 3. אוה"ת בא ע' רסב.
- 4. שם ע' רנה, רעח.
- 5. תענית בסופה (ובפרש"י שם). פרשיי בשלח טו, ב.
- 6. הובא באוה"ת שם. ובארוכה יותר בהמשך תרס"ו בתחלתו (ס"ע ג ואילך), ד"ה יו"ט של ר"ה תש"י ס"ז. ובכ"מ.
- 7. בראשית ב, טו.
- 8. אוה"ת בראשית (ח"ו ע' 2082 -- בשם ארז"ל). וראה לקו"ת שה"ש (מח, ד). ילייר בראשית. זח'א כז, א. תקו*ז תכ'א (סב, א). שם תנ"ה (פח, ב).
עמוד 263
- 6. המשך תרס"ו שם (ע' ד). ע' תקט. ד*ה יו"ט של ר"ה תש"י שם. ועוד.
- 0. המשך תרס"ו ע' שלז ואילך. ס"ע שנד ואילך. ועוד.
- 3. 1ן) להעיר גם מהמשך הנ"ל ס"ע שמ ואילך.
- 2. קה"ר פ"ג, יא.
- 3. המשך וככה תרל"ז פס"ח. ד"ה אם רוח המושל תרצ"ה פ"ו. ובכ"מ.
- 4. ראה אוה"ת שבהערה 3. וראה לקו"ש ח"י ע' 3, 5.
- 5. לשון הכתוב -- דה"א כט, יד.
- 6. ראה אוה"ת שבהערה 3.
עמוד 264
- 7. ואתחנן ד, כט. וראה לקו"ת ראה לב, ג.
- 8. ומכיון שמצד ההעלמות וההסתרים, הבירור הוא ,בבחי' התחדשות גמורה כחידוש יש מאין", לכן, עייז דוקא הוא עיקר המשכת האור חדש (המשך תרס"ו ע' שנד-ה).
- 9. לקו"ת סוכות פב, א. שער האמונה בהקדמה. המשך תרס'ו ע' רמח ואילך (ולהעיר גם מהמשל המובא שם ס"ע שפ ואילך).
- 20. ואתחנן שם.
- 21. צפני" ג, ט.
- 2. עובדי' א, כא.
- 3. כמבואר בהשיחה (סעיף ד).
- 4. כ"ה בלקו"ת שבהערה 26. ולהעיר, שבכ"מ בדא"ח מבוארים גם (נוסחאות ו)מנהגים שאץ נוהגים בחב"ד.
- 5. לשון הכתוב -- ישעי' מד, ב. ירמי' ל, יו*ד. ועוד.
- 6. לקו"ת בלק עב, ב.
- 1. בלק כג, כא. ובלקוזת שם (עא, סע"ד), שענין זה (דהוי' אלקיו עמו) ,הוא העזר מלמעלה" לבחי' יעקב. -- ושייך לתרועת מלך בו -- עבודה דר"ה (לקו"ת ר"ה נד, ג. וראה גם לקו"ת בלק עב, סע"ב).
- 8. שבת קיט, רע*ב. וראה לקו"ש ח'ו ע' 22 הע' 73.
עמוד 265
- 9. ישעי' סו, כב. ובסה"מ תרע"ח ע' רפד: והוא ההמשכה מבחי' עצמות א:ס שלמעלה מגילוי הקו ולמעלה מהאור שהי' ממלא מקום החלל.
עמוד 266
- 1. מוצ"ש בראשית, תשל"ח
- 2. שיחות
- 3. שיחת מוצאי שבת בראשית - בחדרו - ה'תשל"ח.
- 1. דמחרת יוהכ"פ תרפ"ט (נדפס בסה"מ תשי"א ע' 48).
- 2. ראה שיחת י'ג תשרי ושבת בראשית תשליה. די מ"ח תשל"ז. ועוד.
- 3. ראה עד"ז שיחת מוצאי שבת בראשית תשל"ה (נדפסה בלקו"ש ח*ט בתחלתו).
- 4. אבות פ"ב מי"ב.
- 5. משלי ג, ו.
- 66. אע"פ שבהעבודה המתחילה עתה -- החידוש הוא ההתחלקות והריבוי.
- 7. לקו"ת ר"פ נצבים.
עמוד 267
- 8. אחרי טז, לד.
- 09. כמשנ"ת בארוכה בהמאמרים ד"ה בסוכות תשבו (סעיף ז -- סה"מ -- מלוקט ח"א ע' רמח) וד"ה להבין ענין שמח"ת (ס"ג -- לעיל ע' 25677).
- 0. דמכיון ש,תשבו כעין תדורו" (או"ח סתרל"ט) -- הרי צ*ל לכל אחד סוכה בפ"ע, בדוגמת מה שבכל השנה דר בדירה שלו. -- ובפרט שגם עשייתו הסוכה היא מצוה (שו*ע אדה"ז רסתרמ"א), ובכיו"ב מצוה בו יותר מבשלוחו, ועד שרשב"י הפסיק גם לעשיית סוכה (ירוש' ברכות פ'א ה"ב). בירושלמי שם, שהפסיק גם לעשיית לולב. שגם עשיית הלולב היא מצוה [שלכן לדעת הירושלמי (ברכות פ"ט ה"ג) מברכין לעשות לולב. וגם להבבלי יש לומר שעשיית הלולב היא מצוה* (וראה חדא"ג מהרש"א סוכה מה, א: עשיית לולב באגודה... היא מצוה כאילו בנה מזבח). והא דאין מברכים על זה -- יש לומר, שזהו ,לפי שעשייתה אינה גמר המצוה" (כמ"ש בשו"ע אדה"ז שם בנוגע עשיית סוכה). וראה לקו"ש חי*ב ע' 214].
- 11. אמור כג, מ. סוכה מא, ב. או"ח סתרמ"ט (וראה ירושלמי שבהערה הקודמת).
- 5. *) שעפי-ז מובן מה שרשב-י הפסיק לעעיית לולב גם להבבלי, דאין סברא לומר דהבבלי פליג על הירושלמי (גם) בענין דמציאות האם רשב-י הפסיק לעשייה (ולאפושי במחלוקת).
- 6. מוצ"ש בראשות, תשל"ח
- 2. וככה תרל"ז רפצ"ו.
- 3. ויק"ר פ"ל, ז.
- 4. בד"ה בסוכות תשבו (סעיף ט, סי*ד -- סה"מ -- מלוקט ח"א ע' רמט, רנג ואילך), להבין עניז שמח"ת (ס*ג -- לעיל שם).
- 5. סוכה כז, ב.
- 6. ויק"ר שם, יב.
עמוד 268
- 7. נוסף על זה מה שהמצוות דחגה"ס (סוכה וד' מינים) מורים על ענין האחדות, כנ"ל בפנים.
- 8. ראה לקו"ת צו יא, ד. שמע"צ פח, ד. ובכ"מ.
- 9. ראה לקו"ת שמע"צ שם ואילך.
- 0. שגם בזה יש יתרון בשמעיצ על תגה'ס (ראה לקו"ת שם פט, א).
- 1. סוכה נה, ב.
- 2. כדיוק לשון רז"ל (סוכה שם): ,פר יחידי כוז אומה יחידה" -- אף שבכתוב (פינחס כט, לו) נאמר .שר אחד".
- 3. פירש"י עה"ת אמור כג, לו. פינחס שם. בחיי פינחס כט, לה.
- 4. דעפ"ז מובן התיקון ד,עכבו עוד יום אחד" לקשה עלי כו'. וראה בארוכה לקו"ש חיט ע' 234.
- 5. ראה גם לקו"ש שם ע' 233.
- 10. מוצ"ש בראשית, תשל"ח
- 11. שיחות
- 6. לקו"ש ח"י ע' 192. וש"נ.
- 7. כמשנ"ת בד"ה להבין ענין שמחית ס"ו (לעיל ע' 259).
- 8. ראה אגה"ק ס"ט. תו"א כז, סעיד.
עמוד 269
- 9. ראה אוה"ת ד"ה ויכולו (בראשית מב, ב ואילך).
- 0. ראה שו"ע אדה"ז סתכ"ט סי"ז.
- 3. מוצ"ש בראשות, תשל"חז
- 4. שיחות 209
- 1. ראה תניא פל"ז (מח, א).
- 2. בדיה להבין ענין שמח"ת ס*ה (ע' 258
- 3. לקו"ש ח"י ע'י 5. מכתב ז' מ"ח תשליזי.
- 4. וישלח לב, כט.
- 5. תולדות כה, כו.
- 6. ראה רש"י ר"פ בראשית.
- 11. *) נדפם בלקו"ש חט"ו ע' 481 ואילך.
עמוד 270
- 7. תנהומא נשא טז. במדב"ר פי"ג, ו. ועוד.
- 8. תניא פל"ו.
- 9. סנהדרין לז, א (במשנה).
- 0. ראה תו"א (כא, א. כט, א) שהיו"ד דיעקב היא בח" חכמה, ובאוה"ת ויצא (קצב, א בשוה"ג) שהיא היו"ד דשם הו"
- 1. סוטה לח, א. סנהדרין ס, א. רמב'ם הל' יסוה"ת פ"ו היב.
- 2. כ"מ הל' עכו"ם פ"ה ה"ז. פרדס שי"ט, מו" ח'א פס"א ואילך. עיקרים מאמר ב' פכיח.
- 3. סוטה שם. סנהדרין שם.
- 4. ראה שעהיוה"א פי"ב: שכל אות הקודמת בצירוף היא הגוברת והיא העיקר.
- 5. ראה שעהיוה"א רפ"ד, שהיו"ד דשם הו" מורה על הפעולה. שהיא בלשון הוה ותמיד. וראה .הדרן" על הרמב"ם (קה"ת, תשמ"ה) ח"א סעיף יח (ע"פ תולוי"צ למס' מדות ס"ע ערב ואילך (וראה שם ע' קטז)), שהטעם לזה שענין התמידות שבההתהוות נרמז באות יו"ד דוקא, הוא לפי שאות יו"ד מורהּ על
- 10. מוצ"ש בראשות, תשל"ח
- 11. שיחות
- 12. ==
- 13. ספירת החכמה, וב,מדריגת החכמה" [,אחד האמת" -- תניא פל"ה בהגהה] אין שייך שינוי (והתחלקות).
- 6. תוא שבהערה 40.
- 7. עטיר בתחלתו.
- 8. ויצא לב, ב.
עמוד 271
- 1. זו ,לדרכו":
- 9. ראה תו"א ס"פ וישב. אוהית שם. המשך תרס"ו ע' תצז. ובב*מ. -60) ביאוה"ז ר"פ וישלח. ד"ה הוי' יחתו רפ"ט. תקעו תש"ו. ועוד.
- 1. הל' גירושין ספ"ב.
- 4. מוצ"ש בראשית, תשל"ח
- 5. שיחות 21
- 2. להעיר מתו"א ס*פ ויצא (בענין ויעקב הלך לדרכו): דתורה אקרי דרך.
- 3. ראה זח'ג עג, א.
- 4. סה"ש תש"ד ריש ע' 116.
- 5. מדרש רות בזהר חדש פה, א (עייג'כ זח'א רסד, א. זח'ב קמט, א), ובדגל מחנה אפרים פ' בראשית בשם הבעש"ט. כתר ש"ט (קרוב לתחלתו) הה"מ בשם הבעש"ט כו' (באריכות). ובכ"מ. וראה לקו"ת במדבר יח, ד. שם דברים פט, ד. ספר החקירה סה, א. וכל העם תרצ"ט ס"ג. ועוד.
- 6. סה"מ עת"ר ע' צב.
- 1. המשך תער"ב פמיח.
- 8. פ"י. וראה לקו"ב (להר"י שי' קארף) לתניא שם.
עמוד 272
- 9. המשך תרס"ו ע' קפא. ס"ע תסג ואילך.
- 0. ראה בארוכה לקו"ש ח"ב ע' 651 ואילך.
- 3. מוצ"ש בראשות, תשל"ח
- 4. שיחות
- 3. הל' מלכים ספי"א. וראה בארוכה לקו"ש ח"ה ע' 149 בהערה.
- 4. ראה משל"מ הל' כלאים פ"ט הי"א, ובסי שנסמנו בשד"ח כללי הפוסקים ס"ו סק"א.
עמוד 273
- 1. יא מאמר ד"ה בראשית ברא.
- 5. אגה"ק ס"ז.
- 6. ויצא כט, א.
- 4. ז7) פרש"י ס"פ נח. וראה לקו"ש חט"ו ע' 63-4 הערה 3, 7.
- 8. פרש" ויצא שם.
- 9. אגה"ק סכ"א.
- 0. מכיון ש,אחישנה"* תלוי ב,זכו" (סנהדרין צח, א
- 8. מוצ"ש בראשית, תשל"ח
- 1. פרש"י בראשית ג, ח. וראה בהנסמן בלקויש חיה ע' 1 העי 1
- 2. אבות פ"ה מכ"ב.
- 3. ישע" מט, כג.
עמוד 274
- 4. רמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ב.
- 2. מוצ"ש בראשות, תשל"ח
- 3. שיחות
- 5. שם הלד.
- 6. ראה שם ה"ב: ושקול זה אינו לפי כו
- 7. בראשית א, ד.
- 8. ראה בארוכה בכ"ז שיחת שבת בראשית תשי"א (נדפסה בלקו"ש ח"ב ע' 443 ואילך).
עמוד 275
משנה אבות ב׳:י״ב - הטקסט מספריא
רבי יוסי אומר יהי ממון חברך חביב עליך כשלך. והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך. וכל מעשיך יהיו לשם שמים:
ויקרא רבה ל׳:ז׳ - הטקסט מספריא
בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, זֶה חֲמִשָּׁה עָשָׂר, וְאַתָּה אוֹמֵר בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, רַבִּי מָנָא דִּשְׁאָב וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, מָשָׁל לִמְדִינָה שֶׁחַיֶּבֶת לִיפָס לַמֶּלֶךְ, וְהָלַךְ הַמֶּלֶךְ לִגְבּוֹתָהּ, בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה מִילִין יָצְאוּ גְּדוֹלֵי הַמְדִינָה וְקִלְסוּהוּ, הִתִּיר לָהֶם שְׁלִישׁ מִדָּמוֹסָא שֶׁלָּהֶם, בְּתוֹךְ חֲמִשָּׁה מִילִין יָצְאוּ בֵּינוֹנֵי הַמְדִינָה וְקִלְסוּהוּ, הִתִּיר לָהֶם עוֹד שְׁלִישׁ, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס לַמְדִינָה יָצְאוּ כָּל בְּנֵי הַמְדִינָה אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וְטַף וְקִלְסוּהוּ וְהִתִּיר לָהֶם הַכֹּל, אֲמַר לְהוֹן מַלְכָּא מַה דַּאֲזַל אֲזַל, מִן הָכָא נָחֵיל חֻשְׁבְּנָא. כָּךְ בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה גְּדוֹלֵי הַדּוֹר מִתְעַנִּין וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתִּיר לָהֶם שְׁלִישׁ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶן, וּמֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים הַיְחִידִים מִתְעַנִּין וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתִּיר לָהֶם שְׁלִישׁ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶן, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים כֻּלָּן מִתְעַנִּין אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וְטַף, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מַה דַּאֲזַל אֲזַל מִן הָכָא וּלְהַלָּן נָחֵיל חֻשְׁבְּנָא. וּמִיּוֹם הַכִּפּוּרִים עַד הֶחָג כָּל יִשְׂרָאֵל עֲסוּקִין בְּמִצְווֹת, זֶה עוֹסֵק בְּסֻכָּתוֹ וְזֶה בְּלוּלָבוֹ, וּבְיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג כָּל יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלוּלָבֵיהֶן וְאֶתְרוֹגֵיהֶן לִשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאוֹמֵר לָהֶם, מַה דַּאֲזַל אֲזַל, מִן הָכָא נָחֵיל חֻשְׁבָּנָא. לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר לְיִשְׂרָאֵל: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן. אָמַר רַב אַחָא (תהלים קל, ד): כִּי עִמְךָ הַסְּלִיחָה, מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה הַסְּלִיחָה מַמְתֶּנֶת אֶצְלְךָ, כָּל כָּךְ לָמָּה, לְמַעַן תִּוָּרֵא, בִּשְׁבִיל לִתֵּן אֵימָתְךָ עַל בְּרִיּוֹתֶיךָ.
במדבר רבה י״ג:ו׳ - הטקסט מספריא
בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא, מַהוּ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם נִתְאַוָּה לָדוּר עִם בְּרִיּוֹתָיו בַּתַּחְתּוֹנִים, רְאֵה הֵיאַךְ כְּתִיב בִּבְרִיַּת יוֹם רִאשׁוֹן (בראשית א, ה): וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד, יוֹם רִאשׁוֹן אֵינוֹ אוֹמֵר, אֶלָּא יוֹם אֶחָד, וּכְשֵׁם שֶׁאָמַר יוֹם אֶחָד יֹאמַר יוֹם שְׁנָיִם יוֹם שְׁלשָׁה, אֶלָּא לָמָּה אָמַר יוֹם אֶחָד, שֶׁעַד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה יְחִידִי בְּעוֹלָמוֹ נִתְאַוָּה לָדוּר עִם בְּרִיּוֹתָיו בַּתַּחְתּוֹנִים, לֹא עָשָׂה כֵן אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן וְהִשְּׁרָה בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינָתוֹ וּבָאוּ הַנְּשִׂיאִים לְהַקְרִיב, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִכָּתֵב שֶׁבְּיוֹם זֶה נִבְרָא הָעוֹלָם. דָּבָר אַחֵר בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, בַּיּוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן אֵינוֹ אוֹמֵר כָּאן, אֶלָּא בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מַהוּ הָרִאשׁוֹן, לִבְרִיאַת עוֹלָם, מְלַמֵּד שֶׁאֶחָד בְּשַׁבָּת הָיָה, נִמְצֵאתָ אוֹמֵר עֶשֶׂר עֲטָרוֹת נָטַל אוֹתוֹ הַיּוֹם, רִאשׁוֹן לִבְרִיאַת עוֹלָם, רִאשׁוֹן לַכְּהֻנָּה, רִאשׁוֹן לַנְּשִׂיאוּת, רִאשׁוֹן לַשְּׁכִינָה, דִּכְתִיב (שמות כה, ח): וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. רִאשׁוֹן לַעֲבוֹדָה, רִאשׁוֹן לְבִרְכַּת כֹּהֲנִים, רִאשׁוֹן לְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן לְאִסּוּר בָּמָה, רִאשׁוֹן לַאֲכִילַת קֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן לִירִידַת הָאֵשׁ, דִּכְתִיב (ויקרא ט, כד): וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ וגו':
תניא, ליקוטי אמרים ל״ו - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּכְלִית בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה הוּא – שֶׁנִּתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים.
וְהִנֵּה, לֹא שַׁיָּיךְ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ בְּחִינַת מַעְלָה וּמַטָּה, כִּי הוּא יִתְבָּרֵךְ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין בְּשָׁוֶה.
אֶלָּא בֵּיאוּר הָעִנְיָן, כִּי קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם הָיָה הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרֵךְ יָחִיד וּמְיוּחָד, וּמְמַלֵּא כָּל הַמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁבָּרָא בּוֹ הָעוֹלָם, וְגַם עַתָּה כֵּן הוּא לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ. רַק שֶׁהַשִּׁינּוּי הוּא אֶל הַמְקַבְּלִים חַיּוּתוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁמְּקַבְּלִים עַל יְדֵי לְבוּשִׁים רַבִּים הַמְכַסִּים וּמַסְתִּירִים אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי״, וְכִדְפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִילוּ מַלְאָכִים הַנִּקְרָאִים ״חַיּוֹת״ אֵין רוֹאִין כוּ׳.
וְזֶהוּ עִנְיַן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, עַל יְדֵי רִיבּוּי הַלְּבוּשִׁים הַמַּסְתִּירִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת שֶׁמִּמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ, עַד שֶׁנִּבְרָא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי וְהַחוּמְרִי מַמָּשׁ, וְהוּא הַתַּחְתּוֹן בַּמַּדְרֵגָה, שֶׁאֵין תַּחְתּוֹן לְמַטָּה מִמֶּנּוּ בְּעִנְיַן הֶסְתֵּר אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחֹשֶׁךְ כָּפוּל וּמְכוּפָּל, עַד שֶׁהוּא מָלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהֵן נֶגֶד ה׳ מַמָּשׁ, לוֹמַר: ״אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד״.
וְהִנֵּה, תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה – אֵינוֹ בִּשְׁבִיל עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוֹאִיל וְלָהֶם יְרִידָה מֵאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הַתַּכְלִית הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא – שֶׁיָּאִיר אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּמְקוֹם הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁל כָּל עוֹלָם הַזֶּה כּוּלּוֹ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז וְיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, מֵהֶאָרָתוֹ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁמֵּאִיר שָׁם עַל יְדֵי לְבוּשִׁים וְהֶסְתֵּר פָּנִים, הַמַּסְתִּירִים וּמַעֲלִימִים אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת.
וְלָזֶה נָתַן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְיִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנִּקְרֵאת עוֹז וְכֹחַ, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נוֹתֵן כֹּחַ בַּצַּדִּיקִים לְקַבֵּל שְׂכָרָם לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ בְּאוֹר ה׳ הַנִּגְלֶה לֶעָתִיד בְּלִי שׁוּם לְבוּשׁ, כְּדִכְתִיב: ״וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ [פֵּירוּשׁ, שֶׁלֹּא יִתְכַּסֶּה מִמְּךָ בְּכָנָף וּלְבוּשׁ], וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ״, וּכְתִיב: ״כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וְגוֹ׳, כִּי ה׳ יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְגוֹ׳״.
וְנוֹדָע, שֶׁיְּמוֹת הַמָּשִׁיחַ, וּבִפְרָט כְּשֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים, הֵם תַּכְלִית וּשְׁלֵימוּת בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁלְּכָךְ נִבְרָא מִתְּחִילָּתוֹ
הגהה
וְקַבָּלַת שָׂכָר ﬠִיקָּרוֹ בָּאֶלֶף הַשְּׁבִיﬠִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּלִקּוּטֵי תּוֹרָה מֵהָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה:
וְגַם כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים מֵעֵין זֶה, בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, כְּדִכְתִיב: ״אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ״ – ״הָרְאֵתָ״ מַמָּשׁ, בִּרְאִיָּה חוּשִׁיִּית, כְּדִכְתִיב: ״וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת״ – ״רוֹאִים אֶת הַנִּשְׁמָע״, וּפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: מִסְתַּכְּלִים לַמִּזְרָח וְשׁוֹמְעִין אֶת הַדִּבּוּר יוֹצֵא אָנֹכִי כוּ׳. וְכֵן לְאַרְבַּע רוּחוֹת וּלְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְכִדְפֵירְשׁוּ בַּתִּיקּוּנִים ״דְּלֵית אֲתַר דְּלָא מַלֵּיל מִינֵּיהּ עִמְּהוֹן כוּ׳״.
וְהַיְינוּ, מִפְּנֵי גִּילּוּי רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, שֶׁהֵן כְּלָלוּת הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא פְּנִימִית רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ, וְאֵין שָׁם הֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ תּוֹרַת חַיִּים״. וְלָכֵן הָיוּ בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה ״שֶׁעַל כָּל דִּבּוּר פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כוּ׳, אֶלָּא שֶׁהֶחֱזִירָהּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לָהֶן בְּטַל שֶׁעָתִיד לְהַחֲיוֹת בּוֹ אֶת הַמֵּתִים״, וְהוּא טַל תּוֹרָה שֶׁנִּקְרָא ״עוֹז״, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – טַל תּוֹרָה מְחַיֵּיהוּ כוּ׳״.
רַק שֶׁאַחַר כָּךְ גָּרַם הַחֵטְא וְנִתְגַּשְּׁמוּ הֵם וְהָעוֹלָם, עַד עֵת קֵץ הַיָּמִין, שֶׁאָז יִזְדַּכֵּךְ גַּשְׁמִיּוּת הַגּוּף וְהָעוֹלָם, וְיוּכְלוּ לְקַבֵּל גִּילּוּי אוֹר ה׳, שֶׁיָּאִיר לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת ״עוֹז״. וּמִיִּתְרוֹן הַהֶאָרָה לְיִשְׂרָאֵל – יַגִּיהַּ חשֶׁךְ הָאוּמּוֹת גַּם כֵּן, כְּדִכְתִיב: ״וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה׳״, וּכְתִיב: ״וְנִגְלָה כְּבוֹד ה׳, וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לָבוֹא בְּנִקְרֹת הַצּוּרִים וּבִסְעִיפֵי הַסְּלָעִים מִפְּנֵי פַּחַד ה׳ וַהֲדַר גְּאוֹנוֹ וְגוֹ׳״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עוּזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ וְגוֹ׳״:
משנה תורה, הלכות יסודי התורה ו׳ - הטקסט מספריא
כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקב"ה לוקה מן התורה שהרי הוא אומר בעבודת כוכבים ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלהיכם.
ושבעה שמות הם השם הנכתב יו"ד ה"א וא"ו ה"א והוא השם המפורש או הנכתב אדני ואל אלוה ואלהים ואלהי ושדי וצבאות כל המוחק אפילו אות אחת משבעה אלו לוקה.
כל הנטפל לשם מלפניו מותר למוחקו כגון למ"ד מליהוה ובי"ת מבאלהים וכיוצא בהן אינן כקדושת השם וכל הנטפל לשם מאחריו כגון ך' של אלהיך וכ"ם של אלהיכם וכיוצא בהן אינם נמחקים והרי הם כשאר אותיות של שם מפני שהשם מקדשם ואע"פ שנתקדשו ואסור למוחקם המוחק אלו האותיות הנטפלות אינו לוקה אבל מכין אותו מכת מרדות.
כתב אל"ף למ"ד מאלהים יו"ד ה"א מיהוה אינו נמחק ואצ"ל יה שהוא שם בפני עצמו מפני שזה השם מקצת שם המפורש הוא אבל הכותב שי"ן דל"ת משדי צד"י בי"ת מצבאות הרי זה נמחק.
שאר הכינויין שמשבחין בהן את הקדוש ברוך הוא כגון חנון ורחום הגדול הגבור והנורא הנאמן קנא וחזק וכיוצא בהן הרי הן כשאר כתבי הקדש ומותר למוחקן.
כלי שהיה שם כתוב עליו קוצץ את מקום השם וגונזו ואפילו היה השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית והתיך הכלי הרי זה לוקה אלא חותך את מקומו וגונזו וכן אם היה שם כתוב על בשרו הרי זה לא ירחץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטנופת נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי וטובל ואם לא מצא גמי מסבב בבגדיו ולא יהדק כדי שלא יחוץ שלא אמרו לכרוך עליו אלא מפני שאסור לעמוד בפני השם כשהוא ערום.
הסותר אפילו אבן אחת דרך השחתה מן המזבח או מן ההיכל או משאר העזרה לוקה שנאמר בעבודת כוכבים כי את מזבחותם תתוצון וכתוב לא תעשון כן לה' אלהיכם וכן השורף עצי הקדש דרך השחתה לוקה שנאמר ואשריהם תשרפון באש וכתיב לא תעשון כן לה' אלהיכם.
כתבי הקדש כולן ופירושיהן וביאוריהן אסור לשורפם או לאבדם ביד והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות בד"א בכתבי הקדש שכתבם ישראל בקדושה אבל אפיקורוס ישראל שכתב ספר תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם לאפיקורוסים ולא למעשיהם אבל עובד כוכבים שכתב את השם גונזין אותו וכן כתבי הקדש שבלו או שכתבן עובד כוכבים יגנזו.
כל השמות האמורים באברהם קדש אף זה שנאמר אדני אם נא מצאתי חן הרי הוא קדש כל השמות האמורים בלוט חול חוץ מזה אל נא אדני הנה נא מצא עבדך חן כל השמות האמורים בגבעת בנימין קדש כל השמות האמורים במיכה חול כל השמות האמורים בנבות קדש כל שלמה האמור בשיר השירים קדש והרי הוא כשאר הכנויין חוץ מזה האלף לך שלמה כל מלכיא האמור בדניאל חול חוץ מזה אנת מלכא מלך מלכיא והרי הוא כשאר הכנויין.
משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים ה׳:ז׳ - הטקסט מספריא
ואסור לערוך דין ותשובה עם המתנבא בשם עבודת כוכבים ואין שואלין ממנו אות ומופת ואם עשה מעצמו אין משגיחין עליו ואין מהרהרין בו וכל המחשב באותות שלו שמא אמת הן עובר בלא תעשה שנאמר לא תשמע אל דברי הנביא ההוא וכן נביא השקר מיתתו בחנק אף על פי שנתנבא בשם ה' ולא הוסיף ולא גרע שנאמר אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתי ומת הנביא ההוא.
תניא, שער היחוד והאמונה י״ב - הטקסט מספריא
רַק שֶׁהַבְּרוּאִים מִתְחַלְּקִים לְמִינֵיהֶם בִּכְלָלוּת וּבִפְרָטוּת, עַל יְדֵי שִׁינּוּיֵי הַצֵּירוּפִים וְחִילּוּפִים וּתְמוּרוֹת, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. כִּי כָּל אוֹת, הִיא הַמְשָׁכַת חַיּוּת וְכֹחַ מְיוּחָד פְּרָטִי, וּכְשֶׁנִּצְטָרְפוּ אוֹתִיּוֹת הַרְבֵּה – לִהְיוֹת תֵּיבָה, אֲזַי, מִלְּבַד רִיבּוּי מִינֵי כֹּחוֹת וְחַיּוּת הַנִּמְשָׁכִים כְּפִי מִסְפַּר הָאוֹתִיּוֹת שֶׁבַּתֵּיבָה, עוֹד זֹאת הָעוֹלָה עַל כּוּלָּנָה – הַמְשָׁכַת כֹּחַ עֶלְיוֹן וְחַיּוּת כְּלָלִית הַכּוֹלֶלֶת וּשְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל מִינֵי הַכֹּחוֹת וְהַחַיּוּת פְּרָטִיּוֹת שֶׁל הָאוֹתִיּוֹת וְעוֹלָה עַל גַּבֵּיהֶן, וְהִיא מְחַבַּרְתָּן וּמְצָרַפְתָּן יַחַד, לְהַשְׁפִּיעַ כֹּחַ וְחַיּוּת לָעוֹלָם הַנִּבְרָא בְּתֵיבָה זוֹ, לִכְלָלוֹ וְלִפְרָטָיו.
הגהה
וּלְפִי שֶׁכָּל אוֹת וָאוֹת מִכ״ב אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה, הִיא הַמְשָׁכַת חַיּוּת וְכֹחַ מְיוּחָד פְּרָטִי שֶׁאֵינוֹ נִמְשָׁךְ בְּאוֹת אֲחֶרֶת, לְכָךְ גַּם תְּמוּנָתָן בִּכְתָב – כָּל אוֹת הִיא בִּתְמוּנָה מְיוּחֶדֶת פְּרָטִית, הַמּוֹרָה ﬠַל צִיּוּר הַהַמְשָׁכָה וְהִתְגַּלּוּת הָאוֹר וְהַחַיּוּת וְהַכֹּחַ הַנִּגְלֶה וְנִמְשָׁךְ בְּאוֹת זוֹ, אֵיךְ הוּא נִמְשָׁךְ וְנִתְגַּלֶּה מִמִּדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ וְכוּ׳:
כְּגוֹן דֶּרֶךְ מָשָׁל, בְּתֵיבוֹת שֶׁבְּמַאֲמַר ״יְהִי רָקִיעַ וְגוֹ׳״, שֶׁנִּבְרְאוּ בָּהֶן ז׳ רְקִיעִים וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר בָּהֶם, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״שְׁחָקִים, שֶׁבּוֹ רֵחַיִים עוֹמְדוֹת וְטוֹחֲנוֹת מָן לַצַּדִּיקִים וְכוּ׳, זְבוּל, שֶׁבּוֹ יְרוּשָׁלַיִם וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וּמִזְבֵּחַ וְכוּ׳, מָכוֹן, שֶׁבּוֹ אוֹצְרוֹת שֶׁלֶג וְאוֹצְרוֹת בָּרָד וְכוּ׳״, שֶׁכְּלָלוּת הָרְקִיעִים נִבְרְאוּ וְחַיִּים וְקַיָּימִים בִּכְלָלוּת תֵּיבוֹת אֵלּוּ, שֶׁבְּמַאֲמַר ״יְהִי רָקִיעַ וְכוּ׳״, וּפְרָטֵי הַבְּרוּאִים שֶׁבְּז׳ רְקִיעִים – נִבְרָא כָּל פְּרָט מֵהֶם וְחַי וְקַיָּים מֵאֵיזֶה צֵירוּף אוֹתִיּוֹת מִתֵּיבוֹת אֵלּוּ, אוֹ חִילּוּפֵיהֶן וּתְמוּרוֹתֵיהֶן, שֶׁהֵן כְּפִי בְּחִינַת חַיּוּת הַנִּבְרָא הַפְּרָטִי הַהוּא.
כִּי כָּל שִׁינּוּי צֵירוּף, הוּא הַרְכָּבַת וַאֲרִיגַת הַכּוֹחוֹת וְהַחַיּוּת בְּשִׁינּוּי, שֶׁכָּל אוֹת הַקּוֹדֶמֶת בְּצֵירוּף – הִיא הַגּוֹבֶרֶת וְהִיא הָעִיקָּר בִּבְרִיאָה זוֹ, וְהַשְּׁאָר – טְפֵילוֹת אֵלֶיהָ וְנִכְלָלוֹת בְּאוֹרָהּ, וְעַל יְדֵי זֶה נִבְרֵאת בְּרִיָּה חֲדָשָׁה. וְכֵן בְּחִילּוּפֵי אוֹתִיּוֹת אוֹ תְּמוּרוֹתֵיהֶן, נִבְרָאוֹת בְּרִיאוֹת חֲדָשׁוֹת פְּחוּתֵי הַמַּעֲלָה בְּעֵרֶךְ הַנִּבְרָאִים מֵהָאוֹתִיּוֹת עַצְמָן.
כִּי הֵן דֶּרֶךְ מָשָׁל, דּוּגְמַת אוֹר הַמֵּאִיר בַּלַּיְלָה בָּאָרֶץ מִן הַיָּרֵחַ, וְאוֹר הַיָּרֵחַ הוּא מֵהַשֶּׁמֶשׁ, וְנִמְצָא – אוֹר שֶׁעַל הָאָרֶץ הוּא אוֹר הָאוֹר שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ.
וְכָכָה מַמָּשׁ דֶּרֶךְ מָשָׁל, הָאוֹתִיּוֹת שֶׁבַּמַּאֲמָרוֹת, הֵן כְּלָלוּת הַמְשָׁכַת הַחַיּוּת וְהָאוֹר וְהַכֹּחַ מִמִּדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִבְרוֹא הָעוֹלָמוֹת מֵאַיִן לְיֵשׁ, וּלְהַחֲיוֹתָן וּלְקַיְּימָן כָּל זְמַן מֶשֶׁךְ רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ.
וּמִכְּלָלוּת הַמְשָׁכָה וְהֶאָרָה גְדוֹלָה הַזּוֹ, הֵאִיר ה׳ וְהִמְשִׁיךְ מִמֶּנָּה תּוֹלְדוֹתֶיהָ כַּיּוֹצֵא בָהּ, וַעֲנָפֶיהָ, שֶׁהֵן תּוֹלְדוֹת וְהַמְשָׁכַת הָאוֹר מֵהָאוֹתִיּוֹת, וְהֵן הֵן חִילּוּפֵי אוֹתִיּוֹת וּתְמוּרוֹתֵיהֶן, וּבָרָא בָהֶן בְּרוּאִים פְּרָטִים שֶׁבְּכָל עוֹלָם. וְכֵן הֵאִיר ה׳ עוֹד, וְהִמְשִׁיךְ וְהוֹרִיד הֶאָרָה דְהֶאָרָה דְהֶאָרָה מֵהֶאָרוֹת הָאוֹתִיּוֹת. וְכֵן הִמְשִׁיךְ עוֹד, וְהוֹרִיד עַד לְמַטָּה מַּטָּה בִּבְחִינַת הִשְׁתַּלְשְׁלוּת, עַד שֶׁנִּבְרָא הַדּוֹמֵם מַמָּשׁ כַּאֲבָנִים וְעָפָר, וּשְׁמוֹתֵיהֶן ״אֶבֶן״ וְ״עָפָר״ הֵם חִילּוּפִים דְּחִילּוּפִים כוּ׳ וּתְמוּרוֹת דִּתְמוּרוֹת כוּ׳, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל:
נִשְׁלַם חֵלֶק שֵׁנִי בְּעֶזְרַת ה׳ יִתְבָּרֵךְ וְיִתְעַלֶּה
תניא, שער היחוד והאמונה ד׳ - הטקסט מספריא
כִּי הִנֵּה כְּתִיב: ״כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה׳ אֱלֹהִים״, פֵּירוּשׁ, ״מָגֵן״ – הוּא נַרְתֵּק לַשֶּׁמֶשׁ, לְהָגֵן שֶׁיּוּכְלוּ הַבְּרִיּוֹת לְסָבְלוֹ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״לֶעָתִיד לָבֹא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מוֹצִיא חַמָּה מִנַּרְתֵּקָהּ, רְשָׁעִים נִידּוֹנִין בָּהּ כוּ׳״. וּכְמוֹ שֶׁהַנַּרְתֵּק מֵגִין בְּעַד הַשֶּׁמֶשׁ, כָּךְ שֵׁם ״אֱלֹהִים״ מֵגִין לְשֵׁם הֲוָיָ״ה בָּרוּךְ־הוּא.
דְּשֵׁם הֲוָיָ״ה, פֵּירוּשׁוֹ – שֶׁמְּהַוֶּה אֶת הַכֹּל מֵאַיִן לְיֵשׁ, וְהַיּוּ״ד מְשַׁמֶּשֶׁת עַל הַפְּעוּלָּה שֶׁהִיא בִּלְשׁוֹן הֹוֶה וְתָמִיד, כִּדְפֵירֵשׁ רַשִׁ״י עַל פָּסוּק: ״כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים״, וְהַיְינוּ – הַחַיּוּת הַנִּשְׁפָּע בְּכָל רֶגַע מַמָּשׁ בְּכָל הַבְּרוּאִים מִמּוֹצָא פִי ה׳ וְרוּחוֹ, וּמְהַוֶּה אוֹתָם מֵאַיִן לְיֵשׁ בְּכָל רֶגַע, כִּי לֹא דַי לָהֶם בְּמַה שֶּׁנִּבְרְאוּ בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית לִהְיוֹת קַיָּימִים בָּזֶה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל.
וְהִנֵּה, בְּסִידּוּר שְׁבָחָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא כְּתִיב: ״הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר כוּ׳״, וּפֵירוּשׁ ״הַגָּדוֹל״ – הִיא מִדַּת חֶסֶד וְהִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת בְּכָל הָעוֹלָמוֹת וּבְרוּאִים לְאֵין קֵץ וְתַכְלִית, לִהְיוֹת בְּרוּאִים מֵאַיִן לְיֵשׁ וְקַיָּימִים בְּחֶסֶד חִנָּם, וְנִקְרֵאת ״גְּדוּלָּה״, כִּי בָּאָה מִגְּדוּלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, ״כִּי גָדוֹל ה׳ וְלִגְדוּלָּתוֹ אֵין חֵקֶר״, וְלָכֵן מַשְׁפִּיעַ גַּם כֵּן חַיּוּת וְהִתְהַוּוּת מֵאַיִן לְיֵשׁ לְעוֹלָמוֹת וּבְרוּאִים אֵין קֵץ, שֶׁטֶּבַע הַטּוֹב לְהֵטִיב.
וְהִנֵּה, כְּמוֹ שֶׁמִּדָּה זוֹ הִיא שְׁבְָחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְבַדּוֹ, שֶׁאֵין בִּיכוֹלֶת שׁוּם נִבְרָא לִבְרוֹא יֵשׁ מֵאַיִן וּלְהַחֲיוֹתוֹ, וְגַם, מִדָּה זוֹ הִיא לְמַעְלָה מֵהַשְׂכָּלַת כָּל הַבְּרוּאִים וְהַשָּׂגָתָם, שֶׁאֵין כֹּחַ בְּשֵׂכֶל שׁוּם נִבְרָא לְהַשְׂכִּיל וּלְהַשִּׂיג מִדָּה זוֹ וִיכָלְתָּהּ לִבְרוֹא יֵשׁ מֵאַיִן וּלְהַחֲיוֹתוֹ, כִּי הַבְּרִיאָה יֵשׁ מֵאַיִן הוּא דָּבָר שֶׁלְּמַעְלָה מִשֵּׂכֶל הַנִּבְרָאִים, כִּי הִיא מִמִּדַּת גְּדוּלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וּמִדּוֹתָיו – אַחְדּוּת פָּשׁוּט, כִּדְאִיתָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ דְּ״אִיהוּ וְגַרְמוֹהִי חַד״, וּכְשֵׁם שֶׁאֵין בִּיכוֹלֶת שׁוּם שֵׂכֶל נִבְרָא לְהַשִּׂיג בּוֹרְאוֹ, כָּךְ אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשִּׂיג מִדּוֹתָיו.
וּכְמוֹ שֶׁאֵין בִּיכוֹלֶת שׁוּם שֵׂכֶל נִבְרָא לְהַשִּׂיג מִדַּת גְּדוּלָּתוֹ, שֶׁהִיא הַיְכוֹלֶת לִבְרוֹא יֵשׁ מֵאַיִן וּלְהַחֲיוֹתוֹ, כְּדִכְתִיב: ״עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה״ – כָּךְ מַמָּשׁ אֵין בִּיכָלְתּוֹ לְהַשִּׂיג מִדַּת גְּבוּרָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁהִיא מִדַּת הַצִּמְצוּם וּמְנִיעַת הִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת מִגְּדוּלָּתוֹ, מִלֵּירֵד וּלְהִתְגַּלּוֹת עַל הַנִּבְרָאִים לְהַחֲיוֹתָם וּלְקַיְּימָם בְּגִילּוּי, כִּי אִם בְּהֶסְתֵּר פָּנִים, שֶׁהַחַיּוּת מִסְתַּתֵּר בְּגוּף הַנִּבְרָא, וּכְאִילּוּ גּוּף הַנִּבְרָא הוּא דָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְאֵינוֹ הִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת וְהָרוּחָנִיּוּת כְּהִתְפַּשְּׁטוּת הַזִּיו וְהָאוֹר מֵהַשֶּׁמֶשׁ, אֶלָּא הוּא דָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
וְאַף שֶׁבֶּאֱמֶת, אֵינוֹ דָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אֶלָּא כְּמוֹ הִתְפַּשְּׁטוּת הָאוֹר מֵהַשֶּׁמֶשׁ, מִכָּל מָקוֹם, הֵן הֵן גְּבוּרוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, אֲשֶׁר כֹּל יָכוֹל, לְצַמְצֵם הַחַיּוּת וְהָרוּחָנִיּוּת הַנִּשְׁפָּע מֵרוּחַ פִּיו וּלְהַסְתִּירוֹ, שֶׁלֹּא יִבָּטֵל גּוּף הַנִּבְרָא בִּמְצִיאוּת.
וְזֶה, אֵין בְּשֵׂכֶל שׁוּם נִבְרָא לְהַשִּׂיג מַהוּת הַצִּמְצוּם וְהַהֶסְתֵּר, וְשֶׁיִּהְיֶה אַף־עַל־פִּי־כֵן גּוּף הַנִּבְרָא – נִבְרָא מֵאַיִן לְיֵשׁ, כְּמוֹ שֶׁאֵין יְכוֹלֶת בְּשֵׂכֶל שׁוּם נִבְרָא, לְהַשִּׂיג מַהוּת הַבְּרִיאָה מֵאַיִן לְיֵשׁ.
[וְהִנֵּה, בְּחִינַת הַצִּמְצוּם וְהֶסְתֵּר הַחַיּוּת – נִקְרָא בְּשֵׁם ״כֵּלִים״, וְהַחַיּוּת עַצְמוֹ – נִקְרָא בְּשֵׁם ״אוֹר״, שֶׁכְּמוֹ שֶׁהַכְּלִי מְכַסֶּה עַל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ, כָּךְ בְּחִינַת הַצִּמְצוּם מְכַסֶּה וּמַסְתִּיר הָאוֹר וְהַחַיּוּת הַשּׁוֹפֵעַ; וְהַכֵּלִים – הֵן הֵן הָאוֹתִיּוֹת, שֶׁשָּׁרְשָׁן ה׳ אוֹתִיּוֹת מנצפ״ך, שֶׁהֵן ה׳ גְּבוּרוֹת הַמְחַלְּקוֹת וּמַפְרִידוֹת הַהֶבֶל וְהַקּוֹל בְּה׳ מוֹצָאוֹת הַפֶּה לְהִתְהַוּוֹת כ״ב אוֹתִיּוֹת, וְשֹׁרֶשׁ הַה׳ גְּבוּרוֹת – הוּא ״בּוּצִינָא דְקַרְדּוּנִיתָא״, שֶׁהִיא גְּבוּרָה עִילָּאָה דְּ״עַתִּיק יוֹמִין״, וְשֹׁרֶשׁ הַחֲסָדִים – הוּא גַּם כֵּן חֶסֶד דְּ״עַתִּיק יוֹמִין״, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן]:
משנה תורה, הלכות גירושין ב׳ - הטקסט מספריא
זה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה. אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו. ואחד הנותן בידו או שאמר לאחר ליתן לה. לא נאמר וכתב אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב. ונתן שלא תקח מעצמה.
אמר לשנים כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לה והן הן שלוחיו והן הן עדיו. וכן אם אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי ואמר לעדים לחתום כותבים וחותמים ונותנים לו והוא מגרש בו בכל עת שירצה.
וכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו. והוא שיהיו העדים והסופר שכתבו וחתמו בו מכירין ויודעים שזה הוא פלוני ואשתו היא פלונית. ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חבירו שמא יכתוב גט ויוליכו לאשת חבירו ויאסרנה עליו.
ובשעת הסכנה כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירים והאשה נותנת שכר הסופר בכל מקום.
וצריך שיאמר הבעל עצמו לסופר כתוב ולעדים חתומו. הרי שאמרו לו בית דין או שנים נכתוב גט לאשתך ואמר להם כתבו וכתבו הן עצמן וחתמו בו הרי זה כשר. אבל אם אמרו הם לסופר וכתב ולעדים וחתמו אף על פי שחזרו ונתנוהו לבעל וחזר ונתן גט זה לאשתו בפני עדים הרי זה גט בטל, שהרי כתבו מי שלא אמר לו הבעל לכתבו.
אמר לשנים או לשלשה אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואמרו לעדים ויחתומו ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו או שאמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואתם חתומו הרי זה גט פסול. ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל.
ומה בין פסול לבטל. שכל מקום שנאמר בחיבור זה בגט שהוא בטל הוא בטל מן התורה. ובכל מקום שנאמר פסול הוא פסול מדברי סופרים.
הבעל שהביא גט בידו חתום ואמר תנו גט זה לאשתי הרי אלו יתנו לה. אמר לאחרים לכתוב גט ולחתום בו וליתנו לאשתו וכתבו וחתמו ונתנו לה ונמצא הגט בטל או פסול הרי אלו כותבין גט אחר אפילו מאה עד שיגיע לידה גט כשר.
אמר להם הבעל כתבו וחתמו ותנו לשליח להוליך לה וכתבו וחתמו ונתנו לשליח. ונמצא הגט בטל או פסול אין כותבים אחר עד שימלכו בבעל. שהרי לא עשה אותן שלוחים לגירושין ושמא לא רצה אלא שיכתבו ויתנו לשליח בלבד ולא ישאר להם בו מעשה אחר והרי כתבו ונתנו. לפיכך לא יכתבו אחר. ואם כתבו גט אחר כשר ונתנוהו לשליח (ונתנו לה) הרי זו ספק מגורשת.
האומר לשנים או ליתר משנים כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה שלחוה שבקוה תרכוה כתבו אגרת ותנו לה הרי אלו יכתבו גט כשר ויתנו לה. אמר להם פטרוה פרנסוה עשו לה כדת עשו לה כנימוס עשו לה כראוי לא אמר כלום. ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זה גט בטל.
אמר להם הוציאוה עזבוה התירוה הניחוה הועילוה הרי זה ספק אם משמע מלות אלו גרושין או ענין אחר. לפיכך אין כותבין לה ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זו ספק מגורשת.
האומר כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לבעל בידו ואין נותנין לאשתו עד שיאמר להם ליתן לה. ואם נתנו לה אינו גט. במה דברים אמורים בבריא אבל במסוכן והוא אדם שקפץ עליו החלי במהרה והכביד עליו חליו מיד והיוצא בקולר אפילו על עסקי ממון והמפרש בים והיוצא בשיירא ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויחתמו ויתנו לה. שהדבר ידוע שלא נתכוון זה אלא לכתוב וליתן לה.
בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו וחתמו ונתנו לה והרג עצמו מיד כגון שהשליך עצמו מן הגג או הפיל עצמו לים הרי זה גט כשר. עלה לגג ודחפתו הרוח ונפל ומת אינו גט. ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח הרי זה גט עד שיודע לך בודאי שהרוח דחפתו. וכן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו לה. והוא שידעו אותו. ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו הרי זה כשר שזה כשעת הסכנה הוא שכותבים ונותנין אע"פ שאינן מכירין. וכן מי שנפלו בו מכות רעות שא"א שיחיה מהן אפילו נשחטו בו רוב סימנין ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו שהרי עתה חי הוא אע"פ שסופו למות.
מי שהיתה רוח רעה מבעתת אותו ואמר כשהתחיל בו החלי כתבו גט לאשתי לא אמר כלום. מפני שאין דעתו נכונה ומיושבת. וכן שכור שהגיע לשכרותו של לוט. ואם לא הגיע הרי זה ספק.
אמר כשהוא בריא כתבו ותנו גט לאשתי ואח"כ נבעת ממתינין עד שיבריא וכותבין ונותנין לה. ואין צריך לחזור ולהמלך בו אחר שהבריא. ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הרי זה פסול.
מי שנשתתק והרי דעתו נכונה ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו שלש פעמים בסירוגין אם אמר להם על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו. וצריכין לבודקו יפה יפה שמא נטרפה דעתו. וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לה אם היתה דעתו מיושבת עליו שאין דין מי שנשתתק כדין החרש.
מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש ואין צריך לומר נשתטה אינו מוציא לעולם עד שיבריא. ואין סומכין על רמיזת החרש ולא על כתבו אף על פי שדעתו נכונה ומיושבת עליו. אבל אם נשא אשה כשהוא חרש מגרש ברמיזה שאין קידושיו קידושין מן התורה כמו שביארנו וכשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה.
המקדש קטנה על ידי אביה וגירשה כשהיא קטנה אביה מקבל גיטה ומשיגיע גט ליד האב נתגרשה. גירשה כשהיא נערה אם הגיע הגט לידה או ליד אביה נתגרשה. ואין עושה נערה המאורסה שליח לקבל גיטה מיד בעלה בחיי אביה. אבל האב עושה שליח לקבל הגט לבתו המאורסה בין קטנה בין נערה.
קדשה אביה כשהיא קטנה ומת. אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר הרי זו מתגרשת משיגיע הגט לידה ואם לאו אינה מתגרשת עד שתבחין ואם גירשה אינה מגורשת.
מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש. בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר. וכן אם הכוהו עכו"ם ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד העכו"ם עד שיגרש הרי זה כשר. ואם העכו"ם מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל. שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש. ואם העכו"ם אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט. אע"פ שאמר בעכו"ם רוצה אני ואמר לישראל כתבו וחתמו הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והעכו"ם אנסוהו אינו גט.
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות י״א - הטקסט מספריא
המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם מקריבין קרבנות ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'. ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים. אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל מיד בני עשיו. ושם הוא אומר אראנו ולא עתה זה דוד אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח דרך כוכב מיעקב זה דוד וקם שבט מישראל זה מלך המשיח ומחץ פאתי מואב זה דוד וכן הוא אומר ויך את מואב וימדדם בחבל וקרקר כל בני שת זה המלך המשיח שנאמר בו ומשלו מים עד ים והיה אדום ירשה זה דוד שנאמר ותהי אדום לדוד לעבדים וגו' והיה ירשה וגו' זה המלך המשיח שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו'.
אף בערי מקלט הוא אומר אם ירחיב ה' אלהיך את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים וגו' ומעולם לא היה דבר זה ולא צוה הקדוש ברוך הוא לתוהו אבל בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראייה שכל הספרים מלאים בדבר זה.
ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו אין הדבר כך שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעונות כיון שנהרג נודע להם שאינו ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת ועיקר הדברים ככה הן שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן.
ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה ויילחם מלחמות ה' הרי זה בחזקת שהוא משיח אם עשה והצליח וניצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי
ואם לא הצליח עד כה, או נהרג--בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים, שנאמר "ומן המשכילים ייכשלו, לצרוף בהן ולברר וללבן--עד עת קץ: כי עוד, למועד"
אף ישוע הנוצרי שדימה שיהיה משיח, ונהרג בבית דין--כבר נתנבא בו דנייאל, שנאמר "ובני פריצי עמך, יינשאו להעמיד חזון--ונכשלו" (דניאל יא,יד). וכי יש מכשול גדול מזה: שכל הנביאים דיברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוותן; וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'.
אבל מחשבות בורא עולם--אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו--אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד: שנאמר "כי אז אהפוך אל עמים, שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', ולעובדו שכם אחד" (ראה צפניה ג,ט).
כיצד: כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח, ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים, ובעמים רבים ערלי לב; והם נושאים ונותנים בדברים אלו, ובמצוות התורה--אלו אומרים מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה, ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם, ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח, וגילה נסתריהם.
וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום ויינשא--מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום.
משנה תורה, הלכות כלאים ט׳:י״א - הטקסט מספריא
בהמת פסולי המוקדשין אע"פ שהיא גוף אחד עשאה הכתוב כשני גופין מפני שהיתה קדש ונעשית כקדש וכחול מעורבין זה בזה ונמצאת בהמה זו כבהמה טמאה עם הטהורה המעורבין כאחד הרי הוא אומר ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בפסולי המוקדשין לפיכך החורש בשור פסולי המוקדשין או המרביע הרי זה לוקה משום כלאים ואיסור זה מדברי קבלה.
רש"י על בראשית ג׳:ח׳ - הטקסט מספריא
וישמעו. יֵשׁ מִדְרְשֵׁי אַגָּדָה רַבִּים וּכְבָר סִדְּרוּם רַבּוֹתֵינוּ עַל מְכוֹנָם בִּבְ"רַ וּבִשְׁאָר מִדְרָשׁוֹת; וַאֲנִי לֹא בָאתִי אֶלָּא לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא וּלְאַגָּדָה הַמְיַשֶּׁבֶת דִּבְרֵי הַמִּקְרָא דָבָר דָּבוּר עַל אׇפְנָיו: וישמעו. מַה שָּׁמְעוּ? שָׁמְעוּ אֶת קוֹל הַקָּבָּ"ה שֶׁהָיָה מִתְהַלֵּךְ בַּגַּן:
לרוח היום. לְאוֹתוֹ רוּחַ שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה לְשָׁם, וְזוֹ הִיא מַעֲרָבִית; שֶׁלִּפְנוֹת עֶרֶב חַמָּה בַּמַּעֲרָב, וְהֵם סָרְחוּ בָּעֲשִׂירִית (סנהדרין ל"ח):
וישמעו AND THEY HEARD — There are many Midrashic explanations and our Teachers have already collected them in their appropriate places in Genesis Rabbah and in other Midrashim. I, however, am only concerned with the plain sense of Scripture and with such Agadoth that explain the words of Scripture in a manner that fits in with them. וישמעו AND THEY HEARD — What did they hear? They heard the sound of the Holy One, blessed be He, as He walked in the garden (see Genesis Rabbah 19:12).
לרוח היום IN THE WIND OF THE DAY — (רוח is used also in the meaning of direction,— north, east, — etc.) in that direction to which the sun travels (באה לשם) which is the west, for towards evening the sun is in the west, and they committed the sin in the tenth hour (Sanhedrin 38b).
משנה אבות ה׳:כ״ב - הטקסט מספריא
בן בג בג אומר הפוך בה. והפוך בה. דכולה בה. ובה תחזי. וסיב ובלה בה. ומינה לא תזוע. שאין לך מדה טובה הימנה:
משנה תורה, הלכות תשובה ג׳:ב׳ - הטקסט מספריא
אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו, מיד הוא מת ברשעו, שנאמר: "על רוב עונך" (ירמיהו ל, יד, ירמיהו ל, טו, הושע ט, ז). וכן מדינה שעונותיה מרובין, מיד היא אובדת, שנאמר: "זעקת סדום ועמורה כי רבה" (בראשית יח, כ). וכן כל העולם כולו, אם היו עונותיהם מרובין מזכיותיהן, מיד הן נשחתין, שנאמר: "וירא ה' כי רבה רעת האדם" (בראשית ו, ה).ושקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות, אלא לפי גודלם.יש זכות שהיא כנגד כמה עונות, שנאמר: "יען נמצא בו דבר טוב" (מלכים א יד, יג). ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות, שנאמר: "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה" (קהלת ט, יח).ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות.
מצוטט ב־11 עמודים
לקוטי שיחות 5
- כרך טו ‹ ויצא ‹ שיחה ה ‹ 259 לקו"ש ח"כ ע' 266
- כרך טו ‹ ויצא ‹ שיחה ה ‹ 264 לקו"ש ח"כ ע' 266
- כרך טו ‹ הוספות - שיחות ומכתבים ‹ שיחה ב ‹ 481 לקו"ש ח"כ ע' 266
- כרך כ ‹ בראשית ‹ שיחה א ‹ 3 לקו"ש ח"כ ע' 263
- כרך כד ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה ג ‹ 280 לקו"ש ח"כ ע' 266
תורת מנחם 3
- ב - שנת תשי"א - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת יום שמחת תורה ה'תשי"א לקו"ש ח"כ ע' 266
- נה - שנת תשכ"ט - חלק שני ‹ ש"פ ויגש, ז' טבת, ה'תשכ"ט לקו"ש ח"כ ע' 271
- סד - שנת תשל"א - חלק שלישי ‹ שיחת יום ב' פ' בלק, י"ב תמוז, ה'תשל"א לקו"ש ח"כ ע' 267
מאמרים מלוקטים 2
- חלק א ‹ בס"ד. מוצאי שבת בראשית - בחדרו - ה'תשל"ח לקו"ש ח"כ ע' 269
- חלק ב ‹ בס"ד. מוצאי ש"פ ויצא, ט' כסלו, אור ליו"ד כסלו - בחדרו - ה'תשל"ח לקו"ש ח"כ ע' 270
מאמרי אדה"ז ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1
- תקס"ו ח"ב ‹ כי תשמע בקול ‹ תרמב לקו"ש ח"כ ע' 262

