שיחה א

212שיחה א

א. הקשיים על פירוש רש"י בתחילת הפרשה

בתחילת הפרשה מצטט רש"י את המילים "ויגש אליו. דבר באזני אדוני", ומפרש: "יכנסו דברי באזניך".

מה הקושי במילים "דבר באזני אדוני", שאותו מתרץ רש"י באמצעות הפירוש "יכנסו דברי באזניך"?

יש המסבירים¹, שהמשמעות הפשוטה של "באזני אדוני" היא – "שביקש לדבר באזניו ממש"², כלומר באזניו של יוסף בלבד, כך שאף אחד אחר מלבדו לא ישמע את דבריו; אבל כאן אי אפשר לפרש כך, כי אין זאת דרך כבוד לשוחח באזני משנה למלך. לכן מסביר רש"י, שכאן המשמעות היא – "יכנסו דברי באזניך".

אך אין מובן³: ביטוי זה נמצא בתורה מספר פעמים לפני כן – "וישכם אבימלך... וידבר... באזניהם"⁴, "ויען עפרון... באזני בני חת"⁵, "וידבר אל עפרון באזני עם הארץ"⁶ – וגם שם אי אפשר להסביר שהכוונה היא לדיבור על־ידי לחישה באזניהם.

(בודאי לא דיבר אבימלך אל עבדיו באופן של "פיו באזניהם"⁷; גם דיבורו של עפרון לא נאמר בלחישה באזני בני חת, אלא להיפך: דיבורו היה אל אברהם, אך גם בני חת שמעוהו. וכך – דיבורו של אברהם לעפרון באזני עם הארץ) "באזני"... היא "יכנסו דברי באזניך", ומדוע הוא צריך להסביר זאת בפסוקנו?

וכן אין מובן: מדוע מצטט רש"י גם את המילים "ויגש אליו"? "יכנסו דברי באזניך" מסביר רק את המילים "דבר באזני אדוני".

אין לומר, שרש"י רוצה לציין בכך רק את התחלת הפרשה, כי כאמור מספר פעמים⁸, אם זו היתה מטרתו היה עליו להתחיל כל פרשה במילותיה הראשונות, אבל רש"י אינו עושה כן⁹, אלא כאשר הוא מפרש מילים אלו.

212ב. "מכאן אתה למד" – מה בא לשלול?

בהמשך מצטט רש"י את המילים "ואל יחר אפך", ומסביר: "מכאן אתה למד שדיבר אליו קשות".

מפרשי רש"י¹⁰ מסבירים על כך, שבפסוק הבא מסביר רש"י כיצד מכילים דברי יהודה דברים קשים: ל"כי כמוך כפרעה" מביא רש"י מספר פירושים (מ"מדרשו") כיצד אלה דברים קשים, וגם על "אדוני שאל" מפרש רש"י¹¹ "מתחילה בעלילה באת עלינו..." –

ולכן מסביר רש"י שלא יחשבו שההכרח לכך נובע רק ממילים אלו (שהרי, להיפך, לפי משמעות הפשוטה אין מילים אלו דברים קשים¹², אלא "מכאן אתה למד שדבר אליו קשות". וכיוון שבפסוק אין מפורשים דברים קשים, מוכרח רש"י להסביר כיצד המילים שבהמשך הפסוקים הם דברים קשים, ואף להזדקק לשם כך ל"מדרשו".

אך צריך להבין, מדוע מאריך רש"י בלשונו ואומר "מכאן אתה למד"? לו היה רש"י אומר בקיצור "מלמד שדיבר אליו קשות", היה גם־כן מובן שהצורך לפרש את הדיבורים שבהמשך כדברים קשים נובע מ"ואל יחר אפך". כי הביטוי "מלמד" מורה¹³, שאין זה ענין המפורט בפירוש בפסוק, אלא דבר המצריך לימוד מיוחד. לו היו כתובים בפסוק בפירוש דברים קשים, לא היה מתאים לומר "מלמד שדיבר אליו קשות".

אלא, כאמור מספר פעמים¹⁴, כאשר מוסיף רש"י את המילה "מכאן", הוא מתכוון לשלול מקום אחר, שממנו ניתן היה, לכאורה, ללמוד את אותו הענין,

וכך גם כאן שולל רש"י מקום אחר, שממנו ניתן היה, לכאורה, ללמוד ש"דיבר אליו קשות"¹⁵.

213ויש להבין: מה שולל רש"י באומרו "מכאן אתה למד"?

ג. במקומות האחרים מובן הביטוי "באזני"

ההסבר לכך הוא:

בכל המקומות הנ"ל, שבהם מצוי הביטוי "באזני" לפני פסוקנו, מדובר אודות אמירה בנוכחות מספר אנשים¹⁶, והמילה "באזני" מציינת, בפשטות, שרבים שמעו את הנאמר.

למשל, בפסוקים "ויען עפרון החתי את אברהם באזני בני חת...", "וידבר אל עפרון באזני עם הארץ", היה דין ודברים בין אברהם לעפרון, והתורה מציינת, שהדברים נאמרו "באזני בני חת", "באזני עם הארץ": בנוכחות בני חת, עם הארץ, ובאופן שגם הם שמעו.

בדומה לכך מדגישה המלה "באזניהם" שבפסוק "וידבר... באזניהם", שאבימלך בעצמו¹⁷ דיבר "לכל עבדיו", ולכן הוא גרם ל"וייראו האנשים מאד"⁴.

אבל בפסוק "ויגש... ויאמר... דבר באזני אדוני" תמוה: הדברים נאמרו רק אל יוסף, וברור שהוא שמעם, ומה מחדשת התורה באומרה "באזני אדוני"¹⁸?

לפי זה מובן, מדוע מצטט רש"י גם המילים "ויגש אליו" – כי הן מגבירות את התמיהה:

לולא המילים "ויגש אליו", ניתן היה לתרץ (אם כי בקושי¹⁹), שיהודה אמר את דבריו באופן שגם שאר הנוכחים (אחיו והמצרים) שמעו, והיה עליו להדגיש "ידבר... באזני אדוני" – שיוסף צריך במיוחד להאזין לדברים, גם אם אנשים רבים שומעים²⁰.

אך מהדגשת התורה "ויגש אליו", כלומר שבנוסף לכך שיהודה ואחיו כבר עמדו קודם לכן לפני יוסף ודברו אליו²¹ התקרב אליו יהודה במיוחד, מובן 214שיהודה דבר באופן מיוחד אל יוסף, או שרק יוסף שמע דבריו²².

וחזרה, אפוא, הקושיה למקומה: מהי ההדגשה במילים "באזני אדוני"²³?!

על כך מסביר רש"י, שבמילה "באזני" יש משמעות נוספת – "יכנסו דברי באזניך²⁴, כדברי כ"ק מורי חמי אדמו"ר²⁵: "לא רק לשמוע אלא גם לקלוט – ("דערהערן"). יהודה רצה לשנות על־ידי דבריו את החלטתו של יוסף, ולשחרר את בנימין, ולפיכך הוא הדגיש, שיוסף צריך לקלוט את הדברים.

ד. "דיבר אליו קשות" – דווקא מ"אל יחר אפך"

לאחר שהסביר רש"י שמשמעות המילים "באזני אדוני" היא "יכנסו דברי באזניך", הוא ממשיך "ואל יחר אפך – מכאן אתה למד שדיבר אליו קשות".

לולא הפירוש הקודם, ניתן היה להסיק ש"דיבר אליו קשות" מדברי יהודה "ידבר נא... דבר", כפי הכלל של רש"י (אשר הוא מקבל בפשוטו של מקרא מספר פעמים בפירושו²⁶), שבכל מקום שבו נאמר הביטוי "דיבור" הכוונה היא ללשון קשה²⁷.

אבל רש"י שולל אפשרות זאת ואומר "מכאן אתה למד", דבר זה נלמד דוקא מ"אל יחר אפך", ולא מן הביטוי "ידבר...". ההסבר לכך מובן מפירושו הקודם "יכנסו דברי באזניך", כדלהלן.

ה. "דיבור" הוא לשון קשה

ההסבר הפשוט²⁸ לכך שדיבור הוא לשון קשה, הוא, שהביטוי "דיבור" הוא גם²⁹ מלשון "ידבר עמים"³⁰, "דAר© אחד 215לדור", אשר לכן "טול מקל והך על קדקדן"³¹ – במשמעות של שלטון תקיף³². לפיכך, כאשר משתמשים בביטוי "דיבור", הכוונה היא לאמירה בעלת תוכן של השתלטות³³ – דברים תקיפים, שליטה על הזולת.

לפי זה יוצא, שכל סוג דיבור המשכנע את האדם ומביאו לשנות את מחשבתו והחלטתו, גם דברים רכים ותחנונים, נקרא בשם דיבור³⁴, כי הוא בעל משמעות של שלטון.

לפיכך מובן שמן הביטוי "ידבר... דבר" אין הכרח לומר, שדיבר אליו קשות: לאחר שרש"י מסביר "דבר

31) סנהדרין ח, א. הובא בפרש"י וילך לא, ז. ואין רש"י מפרש "דבר" – כי ה"בן חמש" מבינו. ומבינו שזהו (כההמשך בפרש"י) באופן של "טול מקל והך על קדקדן".

32) ראה לקו"ת במדבר (ב, ב. ג, ד). – וע"פ המבואר בלקו"ת שם שענין "ידבר" הוא אשר "מעוצם הגילוי הם מתבטלים ממילא", יש לתווך בין פירוש זה ב"ידבר" (מלוכה וממשלה) עם פי' הש"ס שהוא לשון נחת (כנ"ל הערה 28), כי ידבר הו"ע הממשלה בנחת. וראה לקמן בפנים. ועצ"ע.

33) במכות שם מסיק הגמרא "דבר לחוד וידבר לחוד"*. אבל ע"כ אא"פ לפרש הכוונה בזה שהן ב' תיבות שונות לגמרי (ושרשים אחרים) – שהרי בברייתא שם מביא ראי' מ"ידבר" על "נדברו"** ואכ"מ.

34) להעיר מפרש"י דברים ב, יז ובמפרשיו שם (ובעוד מקומות). ערוך לנר מכות שם.

*) ולכאורה להגירסא בשבת שם "אין דיבור אלא נחת" – לא ס"ל להתירוץ ד"דבר לחוד וידבר לחוד".

**) וצ"ע בריטב"א מכות שם ד"לשון ידבר לא משמע כלל כו'". וכן בתי' הב' בערוך לנר מכות שם. ומה שכתב ברש"ש מכות שם "לסמך בעלמא באזני אדני – יכנסו דברי באזניך", שהדברים נאמרו באופן שישפיעו על יוסף וישנו את החלטתו, הרי גם אם נאמרו דברים רכים ותחנונים, ניתן להשתמש בביטוי "ידבר".

לכן מוכיח רש"י ש"דיבר אליו קשות" דוקא מהמילים "ואל יחר אפך", והוא מדגיש "מכאן אתה למד".

ו. ענינים הנוגעים לנפש יש לדרוש בתקיפות

ההוראה הנובעת מכך לעבודתנו הרוחנית היא:

כאשר רצה יהודה להשפיע על המשנה למלך מצרים – בחושבו שהוא מצרי – לשחרר את בנימין, הוא החל ראשית־כל לדבר אתו קשות. לכאורה, היכן ההגיון? הרי ייתכן שדברים רכים ניתן היה להשיג יותר מאשר בדיבורים תקיפים. ולפי השכל, צריך היה תחילה לנסות ולפנות אליו בדברים רכים ובתחנונים, ורק אם לא היה מצליח בדרך זו, היה צורך להתחיל בדברים קשים³⁵, (אי־אפשר לנסות קודם בדברים תקיפים ומכעיסים, ואחר־כך לעבור לתחנונים).

אלא, ההסבר לכך הוא: כל עוד מדובר על ענינים צדדיים, רווחי ממון וכדומה, פועלים לפי חישובים שכליים, לפי מה שעדיף ומשתלם יותר. אבל 216כאשר מדובר על ענין של "ונפשו קשורה בנפשו"³⁶, ענין הנוגע לנפשותיהם של בנימין ושל יעקב, אז אין פועלים לפי חישובים שכליים, ומתחילים מיד במלוא התקיפות, כפתגם הנפוץ: כאשר כואב – זועקים.

ובענינים אלה³⁷ הרי אדרבא, דיבורים קשים מוכיחים לשומע, שאכן הדברים נוגעים לנפש – אין הוא מתכוון לממון, לכסא, לכבוד וכדומה – וזה מביא לידי "יכנסו דברי באזניך": כאשר מתחילים מיד בסערה, "מכים על השולחן", ואין מחשבים שום חישובים דיפלומטיים, חש הזולת עד כמה אכפת הדבר בפנימיות הנפש, וכך הוא משתכנע להיענות לבקשה, ועד שהוא עושה זאת בנחת וברצון.

ז. הדרישה התקיפה משפיעה יותר

וזוהי הוראה לכל הזמנים ולכל המקומות – מכאן אתה למד:

כאשר מדובר אודות הצלחת ילד יהודי מהיות עבד במצרים, אפילו כאשר המשנה למלך דורש זאת בכוחו של המלך³⁸,

אין זה הזמן המתאים כדי לבחור ועדות של מומחים גדולים, שיחקרו במתינות ובישוב הדעת את דברי ימי ישראל במצרים, ואחר־כך ידונו ויעמידו להצבעה את השאלה מה טוב, ומהי העלות הדרושה, ויחשבו מה אומרים על כך המצרים – אשר לשם כך דרושה ועדה נפרדת של מומחים מיוחדים המכירים היטב את המצרים, אוכלים ושותים עמם ביחד, וכו' וכו'.

אלא צריך מיד במהירות הגדולה ביותר לפעול בעוצמה החזקה ביותר כדי להציל את הילד מחינוך של מצרים, חינוך הנוגד לתורה, והמוביל להתבוללות – פיקוח נפשות ממש.

וכאשר נוקטים דרך זו, התוצאה היא, כפי שהיה אצל "ויגש אליו יהודה", שעל־ידי כך שיהודה פנה בתוקף, הרי לא רק שבוטל הענין של "עבדים", כי־אם להיפך – "ויאמר פרעה... ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים"³⁹, ועוד לפני־כן, "לפניו"⁴⁰ מקימים "בית תלמוד שמשם תצא הוראה"⁴¹ במצרים, מחנכים את התלמידים לדעת בבירור כיצד צריכים בני יעקב להתנהג, ולדעת להיות בעלי הוראה, לפסוק דין לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא⁴².

וכך גם לגבי ההשפעה מלמעלה שבבחינת יוסף צדיק עליון: כאשר 217יהודי דורש בתוקף כביכול, הוא מתפלל לקדוש־ברוך־הוא בתקיפות⁴³, הוא גורם ל"ולא יכול יוסף להתאפק"⁴⁴, ומלמעלה ממלאים את משאלות לבבו לטובה, בכל הדרוש לו, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה.

(משיחת ש"פ ויגש תשכ"ה)