212
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ב. "מכאן אתה למד" – מה בא לשלול?
בהמשך מצטט רש"י את המילים "ואל יחר אפך", ומסביר: "מכאן אתה למד שדיבר אליו קשות".
מפרשי רש"י10 מסבירים על כך, שבפסוק הבא מסביר רש"י כיצד מכילים דברי יהודה דברים קשים: ל"כי כמוך כפרעה" מביא רש"י מספר פירושים (מ"מדרשו") כיצד אלה דברים קשים, וגם על "אדוני שאל" מפרש רש"י11 "מתחילה בעלילה באת עלינו..." –
ולכן מסביר רש"י שלא יחשבו שההכרח לכך נובע רק ממילים אלו (שהרי, להיפך, לפי משמעות הפשוטה אין מילים אלו דברים קשים12, אלא "מכאן אתה למד שדבר אליו קשות". וכיוון שבפסוק אין מפורשים דברים קשים, מוכרח רש"י להסביר כיצד המילים שבהמשך הפסוקים הם דברים קשים, ואף להזדקק לשם כך ל"מדרשו".
אך צריך להבין, מדוע מאריך רש"י בלשונו ואומר "מכאן אתה למד"? לו היה רש"י אומר בקיצור "מלמד שדיבר אליו קשות", היה גם־כן מובן שהצורך לפרש את הדיבורים שבהמשך כדברים קשים נובע מ"ואל יחר אפך". כי הביטוי "מלמד" מורה13, שאין זה ענין המפורט בפירוש בפסוק, אלא דבר המצריך לימוד מיוחד. לו היו כתובים בפסוק בפירוש דברים קשים, לא היה מתאים לומר "מלמד שדיבר אליו קשות".
אלא, כאמור מספר פעמים14, כאשר מוסיף רש"י את המילה "מכאן", הוא מתכוון לשלול מקום אחר, שממנו ניתן היה, לכאורה, ללמוד את אותו הענין,
וכך גם כאן שולל רש"י מקום אחר, שממנו ניתן היה, לכאורה, ללמוד ש"דיבר אליו קשות"15.
הערות
- 10. משכיל לדוד. וראה רא"ם, גו"א ועוד.
- 11. ולא כתב על זה "ומדרשו" (היינו שזהו פשוטו ש"מ ממש). וראה רא"ם כאן.
- 12. לא רק בתיבות "כי כמוך כפרעה" שרש"י מביא פשוטו, אלא גם התיבות "אדוני "שאל" אפשר לפרש לפי פשוטו ע"ד החמלה (רא"ם וגו"א כאן). – היו ג"פ (וחצי) שמות (או סימנים אחרים)] – ראה החלוקה בתנחומא וכבר שקו"ט בכ"מ בזה. והספק שבפנים הוא – בביהמ"ד (בזמן) דרש"י – וכיו"ב – ההיתה בזה קביעות לכל (כברמב"ם ורס"ג) ולכל הסדרות, או שכאו"א בחר כרצונו וגם שינה מזמן לזמן כו'. ועד"ז בהשמות דהספרים (בראשית ושמות), השמות דמס' הש"ס וכו'. – דוגמא להנ"ל: בש"ס נקרא במדבר – ס' הפקודים (סוטה מ, ב במשנה). בקרא עצמו נקרא (ע"פ חז"ל – ע"ז כה, רע"א. ועוד) בראשית – ס' הישר. ועוד.
- 13. ראה ס' כללי רש"י (כפר חב"ד, תש"מ) פרק יב. וש"נ.
- 14. ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 215. לעיל ע' 214. ועוד. כללי רש"י הנ"ל שם.
- 15. להעיר מהגירסא בפרש"י* שמפרש "ויגש" – ל' קבילה. ובא' כת"י רש"י שתח"י**: ויגש אליו, יהודה למלחמה. אבל ראה פרש"י וירא יח, כג. וראה לקו"ש ח"י ע' 55 ואילך.
- . גירסא זו היתה לפני הרע"ב (ומפרשה). הועתקה ע"י בערלינער במהד"ק שלו. וכ"ה בא' מכת"י רש"י שתח"י. ובעוד כת"י שתח"י נעתק על הגליון (ראה שוה"ג שלאח"ז).
סוטה מ׳ ב - הטקסט מספריא
וְכׇל כָּךְ לָמָּה — לְפִי שֶׁאֵין עוֹנִין ״אָמֵן״ בַּמִּקְדָּשׁ.
תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן שֶׁאֵין עוֹנִין ״אָמֵן״ בַּמִּקְדָּשׁ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״קוּמוּ בָּרְכוּ אֶת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם מִן הָעוֹלָם עַד הָעוֹלָם״. וּמִנַּיִן שֶׁעַל כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה תְּהִלָּה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבֹדֶךָ וּמְרוֹמַם עַל כׇּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה״. עַל כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה תֵּן לוֹ תְּהִלָּה.
מַתְנִי׳ בִּרְכוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל כֵּיצַד? חַזַּן הַכְּנֶסֶת נוֹטֵל סֵפֶר תּוֹרָה וְנוֹתְנָהּ לוֹ לְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת, וְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת נוֹתְנָהּ לַסְּגָן, וְהַסְּגָן נוֹתְנָהּ לְכֹהֵן גָּדוֹל,
וְכֹהֵן גָּדוֹל עוֹמֵד וּמְקַבֵּל, וְקוֹרֵא ״אַחֲרֵי מוֹת״, וְ״אַךְ בֶּעָשׂוֹר״. וְגוֹלֵל אֶת הַתּוֹרָה וּמַנִּיחָהּ בְּחֵיקוֹ, וְאוֹמֵר: יָתֵר מִמַּה שֶּׁקָּרִיתִי לִפְנֵיכֶם כָּתוּב כָּאן. ״וּבֶעָשׂוֹר״ שֶׁבְּחוֹמֶשׁ הַפְּקוּדִים קוֹרֵא עַל פֶּה.
וּמְבָרֵךְ עָלֶיהָ שְׁמֹנֶה בְּרָכוֹת: עַל הַתּוֹרָה, וְעַל הָעֲבוֹדָה, וְעַל הַהוֹדָיָיה, וְעַל מְחִילַת הֶעָוֹן, וְעַל הַמִּקְדָּשׁ, וְעַל יִשְׂרָאֵל, וְעַל הַכֹּהֲנִים, וְעַל יְרוּשָׁלַיִם, וְהַשְּׁאָר תְּפִלָּה.
גְּמָ׳ שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ חוֹלְקִין כָּבוֹד לְתַלְמִיד בִּמְקוֹם הָרַב.
אָמַר אַבָּיֵי: כּוּלַּהּ מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ דְּכֹהֵן גָּדוֹל הוּא.
וְכֹהֵן גָּדוֹל עוֹמֵד וּמְקַבֵּל וְקוֹרֵא וְכוּ׳. ״עוֹמֵד״ — מִכְּלָל דְּיוֹשֵׁב הוּא? וְהָאָמַר מָר: אֵין יְשִׁיבָה בַּעֲזָרָה אֶלָּא לְמַלְכֵי בֵּית דָּוִד בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֵּשֶׁב לִפְנֵי ה׳ וַיֹּאמֶר מִי אָנֹכִי וְגוֹ׳״!
כִּדְאָמַר רַב חִסְדָּא: בְּעֶזְרַת נָשִׁים, הָכָא נָמֵי בְּעֶזְרַת נָשִׁים.
מֵיתִיבִי: וְהֵיכָן קוֹרִין בּוֹ — בָּעֲזָרָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: בְּהַר הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר:
The Gemara asks: And why does the practice in the Temple differ so much from outside the Temple? Because one does not answer amen in the Temple, and therefore there is no pause between the blessings.
The Sages taught: From where is it derived that one does not answer amen in the Temple? As it is stated: “Stand up and bless the Lord, your God, from everlasting to everlasting” (Nehemiah 9:5). This blessing is recited instead of amen in the Temple. And from where is it derived that for each and every blessing in the Temple the people respond with these words of praise? As it is stated: “And let them say: Blessed be Your glorious name, which is exalted above all blessing and praise” (Nehemiah 9:5). This verse indicates that for each and every blessing, you should give Him praise. However, those present do not respond amen.
MISHNA: How are the blessings of the High Priest recited on Yom Kippur? The synagogue attendant takes a Torah scroll and gives it to the head of the synagogue that stands on the Temple Mount, and the head of the synagogue gives it to the deputy High Priest, and the deputy High Priest gives it to the High Priest.
And the High Priest stands; and receives the Torah scroll; and reads the Torah portion beginning with the verse: “After the death” (Leviticus 16:1–34), and the portion beginning with the verse: “But on the tenth” (Leviticus 23:26–32); and furls the Torah scroll; and places it on his bosom; and says: More than what I have read before you is written here. He then reads by heart the portion beginning with: “And on the tenth,” from the book of Numbers (see 29:7–11).
And after the reading the High Priest recites the following eight blessings: A blessing concerning the Torah, and concerning the Temple service, and concerning thanksgiving, and concerning forgiveness for iniquity, and concerning the Temple, and concerning the Jewish people, and concerning the priests, and concerning Jerusalem, and the rest of the prayer.
GEMARA: The Gemara suggests: You can learn from the fact that the head of the synagogue and the deputy High Priest receive the Torah scroll before the High Priest that honor may be given to a student in the presence of the teacher. Although the High Priest is considered everyone’s teacher and master, honor was nevertheless extended to other individuals in his presence without fear of impugning the High Priest’s honor.
Abaye said: A proof may not be adduced from here. Usually one does not show honor for a student in the presence of the teacher, but here the entire process is for the honor of the High Priest. The passing of the Torah scroll to people of increasing importance demonstrates that the High Priest is considered the most important of all those present.
It is stated in the mishna: And the High Priest stands, and receives the Torah scroll, and reads from it. The Gemara asks: From the fact that he stands, it can be understood by inference that until that point he had been sitting. But didn’t the Master say (Tosefta, Sanhedrin 4:4) that sitting in the Temple courtyard is permitted only for kings from the house of David, as it is stated: “Then King David went in, and sat before the Lord; and he said: Who am I, O Lord God, and what is my house, that You have brought me thus far?” (II Samuel 7:18).
The Gemara answers: As Rav Ḥisda said in a similar context: This took place not in the Israelite courtyard, where the prohibition against sitting applies, but in the women’s courtyard. Here, too, the reading was in the women’s courtyard, where it is permitted to sit, as it does not have the sanctified status of the Temple itself.
The Gemara raises an objection from a baraita (Tosefta 7:13): And where does the High Priest read from the Torah scroll? He reads from it in the Temple courtyard. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: He reads from it on the Temple Mount, as it is stated:
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
- מב - שנת תשכ"ה - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ש"פ ויגש, ז' טבת, ה'תשכ"ה לקו"ש ח"כ ע' 212
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.