שיחה א

262שיחה א

א. גם המדרשים שמביא רש"י על דברי בלעם קשורים לפשט

כבר דובר בהרחבה על כך, שלמרות שרש"י מפרש בפירושו על התורה את פשוטו של מקרא, וכאשר הוא מצטט דרשות מדברי חז"ל יש בהן הכרח לפי הפשט¹ – בכל זאת רואים, שבפרשתנו, בקשר לדברי בלעם, מביא רש"י דרשות רבות מחז"ל, שלא כפי הרגיל בפירושו.

ההסבר לכך הוא: התורה, בפשוטו של מקרא, אומרת בפירוש "וישא משלו"², ומובן, שלפי דרך הפשט אין פירושם של פסוקים אלו מוגבל רק לפי המשמעות הפשוטה של המילים³, אלא יש בהם נמשל, נמצאים בהם גם רמזים ומדרשים שאינם כתובים בפירוש במילות הפסוק.

יחד עם זאת מובן, שגם לדרשות אלו, יש הכרח לפי פשט הפסוקים, הן קשורות וחשובות לצורך הבנת הפסוק⁴.

בלק

לפי זה יש להבין את הקטע השני בפירוש רש"י על הפסוק⁵ (בדברי בלק) "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א־ל". רש"י מצטט את המילים "כעת יאמר ליעקב וגו'", ומפרש: עוד עתיד להיות עת כעת הזאת אשר תגלה חיבתן לעין כל, שהן יושבין לפניו ולומדים תורה מפיו ומחיצתן לפנים ממלאכי השרת, והם ישאלו להם מה פעל א־ל, וזהו שנאמר⁶: והיו עיניך רואות את מוריך, דבר אחר יאמר ליעקב אינו לשון עתיד אלא לשון הווה, אינן צריכים למנחש וקוסם כי בכל עת שצריך להאמר ליעקב וישראל מה פעל הקדוש־ברוך־הוא ומה גזרותיו במרום, אינן מנחשים וקוסמים, אלא נמסר להם על פי נביאיהם מה היא גזירת המקום, או אורים ותומים מגידים להם. ואונקלוס לא תרגם כן.

ולכאורה:

א) היכן רמוזה במילות הפסוק, ומדוע חשובה לצורך הפשט, כל האריכות בפירוש רש"י, ובמיוחד בפירוש הראשון?

ב) מהו הקושי בכל אחד מן הפירושים, שבגללו נזקק רש"י לשני הפירושים?

262ג) רש"י מקדים את הפירוש הראשון לפני השני, דבר המורה על כך שפירוש זה קרוב יותר לפשט. – במה קרוב הפירוש הראשון לפשוטו של מקרא יותר מהשני?

ד) מהי כוונת רש"י בסיום דבריו "ואונקלוס לא תרגם כן"⁷ – במקומות רבים שונה תרגום אונקלוס מפירוש רש"י, ורש"י אינו מציין זאת.

ב. דברי מפרשי רש"י על שני הפירושים

מפרשים⁸ אומרים, שההכרח לפירושו הראשון של רש"י נובע מן הביטוי "כעת", בכ"ף הדמיון⁹, שמכך לומד רש"י ש"עוד עתיד להיות עת כעת הזאת": לא בזמן הזה ממש, ובדומה לזמן האמור קודם "ותרועת מלך בו"¹⁰, שעליו מפרש רש"י "לשון חיבה ורעות", תבוא מיד תקופה כזו "כעת", שבה "תגלה חיבתן לעין כל...", והוא מסביר מהי הכוונה ב"תגלה חיבתן".

ולפי הפירוש השני באות המילים "כעת יאמר ליעקב" בהמשך לתחילת הפסוק "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל": כאשר צריכים ישראל לדעת משהו מועבר אליהם המידע באמצעות הנביאים או אורים ותומים.

ולפי זה, הרי לפי הפירוש הראשון לא מובן, מהו הקשר בין "כעת יאמר...", לבין התחלת הפסוק¹¹. ואילו לפי הפירוש השני קשה: א) באופן פשוט "יאמר" הוא לשון עתיד, ולא לשון הווה¹², ב) בלתי מובן הביטוי "כעת", בכ"ף הדמיון¹¹.

אך לפי זה עדיין צריך להבין:

א) אמנם מובן מן הפסוק שתהיה תקופה בדומה לתקופה זו, שאז יקויים "ליעקב ולישראל מה פעל א־ל". אך מנין ההוכחה, ומהי החשיבות לצורך פשטות הפסוקים, בכל הפרטים "שהן יושבין לפניו ולומדים תורה מפיו ומחיצתן לפנים ממלאכי השרת", ושהמלאכים ישאלו "מה פעל א־ל".

ב) מדוע מקדים רש"י את הפירוש הראשון לשני – אדרבה, הפירוש השני קרוב יותר לפשוטו של מקרא¹³, למרות הקשיים הלשוניים שבו, בכך שחלקו השני של הפסוק בא בהמשך לתחילתו, דבר שאינו מובן לפי הפירוש הראשון?

ואכן רואים, שבמדרש¹⁴ נאמר הפירוש השני של רש"י לפני הראשון.

263ויותר מכך, הרמב"ן מביא בפירושו על הפסוק רק את פירושו השני של רש"י¹⁵.

ג) מדברי רש"י "דבר אחר יאמר ליעקב אינו לשון עתיד אלא לשון הווה" מובן, שאפשר לפרש את המילה "יאמר" גם בלשון הווה, כפי שמסביר רש"י כבר לפני כן¹⁶, כיון שזהו "דבר ההווה תמיד" – "בכל עת". גם את הביטוי "כעת" אפשר לבאר לפי הפירוש השני, כפי שמסבירים המפרשים¹⁷, שמשמעות המילה "כעת" היא: כאשר מגיע הזמן שצריך לדעת משהו, אז "נמסר להם על־פי נביאיהם...".

ג. הקשר בין שני חלקי הפסוק לפי הגמרא, והשאלות על כך

לכאורה ניתן היה לתרץ, שהקשר בין שני חלקי הפסוק לפי הפירוש הראשון, הוא כדברי הגמרא¹⁸ "כל אדם שאינו מנחש מכניסין אותו במחיצה שאפילו מלאכי השרת אין יכולין ליכנס בתוכה, שנאמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת¹⁹ יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א־ל"²⁰ –

אך אי אפשר לומר שזוהי הכוונה בפירוש רש"י, כי:

א) בדברי רש"י אין אף רמז לכך ש"מחיצתן לפנים ממלאכי השרת" היא תוצאה של "לא נחש...".

ב) לפי זה לא היה הדבר צריך להיות רק לעתיד לבוא – "עוד עתיד להיות עת כעת הזאת": כיון ש"לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל" הוא בהווה, כפירוש רש"י, צריכה היתה גם התוצאה – "יאמר ליעקב..." – להיות באותו זמן, כפי שהיה בשעת מתן תורה, שישראל למדו את עשרת הדברות מפי הקדוש־ברוך־הוא^*20.

ג) כיצד שייך לכאן הענין "שהן יושבין לפניו ולומדים תורה מפיו"²¹?

ד. דיוקים נוספים בפירוש רש"י

כן יש להבין דיוקים נוספים בפירוש רש"י. ומהם:

א) בפירוש הראשון – מהי חשיבות הביטוי "מלאכי השרת", ולא מלאכים סתם?

264ב) "וזהו שנאמר והיו עיניך רואות את מוריך" – וכי ענינו של רש"י בפירושו על התורה להסביר פסוקים מהנ"ך?

ג) בפירוש השני²² מוסיף רש"י לאחר המילים "ומה פעל א־ל" את המילים "ומה גזרותיו במרום" – מהו הקשר בין הדברים? יותר מכך: בהמשך דבריו הוא מזכיר רק את הענין "אלא נמסר להם על־פי נביאיהם מה היא גזירת המקום", ואינו מזכיר "מה פעל א־ל".

ה. בלעם רצה לרמוז למעלת ישראל באמרו

"כעת יאמר..."

ההסבר לכך הוא:

בלק "שכר" את בלעם לצורך – לכה נא ארה לי את העם הזה²³. ובקשר לכך היתה התשובה "וישא משלו" בפעם הראשונה, מדוע אין הוא יכול לעשות זאת – "מה אקוב..." – "כי מראש צורים אראנו..."²⁴ – עקב המעלות המיוחדות של ישראל, כפי שמפרש רש"י בפירושו על פסוקים אלו.

בדומה לכך בפעם השניה של "וישא משלו" הוא מתחיל ב"לא איש א־ל ויכזב", שאי אפשר לבצע את רצון בלק "להמיתם במדבר"²⁵, ובהמשך הוא מציין את מעלות ישראל וחיבתם, שהקדוש־ברוך־הוא מתעלם מעבירות ישראל, ואדרבה "תרועת מלך בו – לשון חיבה ורעות..."²⁶.

ועל כך הוא מוסיף אחר כך, שלא זו בלבד שלא ייתכן לבצע את "ארה לי את העם", אלא בדיוק ההיפך – "כי לא נחש ביעקב" – "כי ראויים הם לברכה (מצד מעלתם) שאין בהם מנחשים וקוסמים"²⁷.

אך כיון שהעובדה שכיון ש"אין בהם מנחשים וקוסמים" גורמת ברכה, מורה על פגם בבלעם, בהיותו קוסם²⁸ – לכן ממשיך בלעם אודות מעלת ישראל ומדגיש בכך, שהסיבה לאי־יכולתו לבצע "ארה לי את העם" אינה נעוצה בחסרון בו, אלא במעלת ישראל, שאליה רמז ב"משלו" במילים "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א־ל".

ו. חיבת ה' לישראל מתבטאת בלימוד התורה בהשוואה

למלאכים

הסבר הדברים הוא: "כעת" בכ"ף 265קמוצה מורה על תקופה מסויימת²⁹ – וכיון שמדובר כאן על חיבת ישראל, מובן שמדובר על תקופה שכבר ראו בה את חיבת ה' לישראל.

וזאת יודע גם בן חמש למקרא, שחיבת ה' לישראל היתה גלויה בזמן מתן תורה, שאז נאמר³⁰: "והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ", וכפי שמפרש רש"י: "אוצר חביב... כן אתם תהיו לי סגולה משאר אומות ולא תאמרו אתם לבדכם שלי ואין לי אחרים עמכם ומה יש לי עוד שתהא חבתם נכרת כי לי כל הארץ והם בעיני ולפני לכלום".

והן הנאמר "כעת יאמר ליעקב", שה"עת" שלעתיד תהיה כעת הידועה, כזמן מתן תורה – מובן, שבדיוק כשם שבמתן תורה למדו ישראל תורה מהקדוש־ברוך־הוא בעצמו, ושמעו ממנו את עשרת הדברות, כך "עתיד להיות", שילמדו "תורה מפיו" של הקדוש־ברוך־הוא³¹.

וכיון שחיבה בגלוי מתבטאת בהשוואה לאחרים, שדוקא לגביהם "חיבתן ניכרת", מובן, שכשמדובר על לימוד התורה, שלאומות העולם אין שום קשר לכך, צריך לומר שגילוי החיבה בענין זה הוא בהשוואה ל"מלאכי השרת"³², אפילו בהשוואה למלאכים שענינם "לשרת" כביכול את הקדוש־ברוך־הוא.

(לא רק בהשוואה למלאכים בדרגת ביצוע שליחות ה' למטה, כפי שכבר למדנו על המלאכים שבאו לאברהם כדי למלא שליחויות³³ – אחד לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום ואחד לרפאות את אברהם שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות – ובדומה להגר³⁴ וכדומה³⁵, אלא גם בהשוואה למלאכים המשרתים למעלה, כביכול, את הקדוש־ברוך־הוא).

כלומר, גם ביחס למלאכי השרת תהא החיבה לישראל ניכרת³⁶, בלומדם תורה מפיו של הקדוש־ברוך־הוא – "והם ישאלו להם מה פעל א־ל³⁷.

266לפי זה מובן מדוע לאחר שאמר בלעם ש"ראויים הם לברכה" "כי לא נחש ביעקב", הוא הוסיף והדגיש, שהקללה אינה יכולה לשלוט בישראל, לא מפני שהוא (בלעם) בדרגה נמוכה, מנחש וקוסם, והם "לא נחש", אלא מצד עצם מעלת ישראל, שחיבתם תתגלה כאשר "מחיצתן לפנים ממלאכי השרת"³⁸.

ז. ההסבר לציטוט "והיו עיניך" ולדברי רש"י

"שהן יושבין..."

אך מתעוררת השאלה:

א) במתן תורה אנו מוצאים שישראל אמרו למשה "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר אלוקים עמנו פן נמות", ואכן כך היה, "ויעמוד העם מרחוק"³⁹. וכיצד ייתכן כעת, שישראל ירצו ללמוד "תורה מפיו" של הקדוש־ברוך־הוא?

ב) אף אם אכן תהיה עת נוספת כבמתן תורה – מדוע היא שוללת את "ארה לי" יותר מזמן מתן תורה?

לפיכך אומר רש"י: א) "וזהו שנאמר⁴⁰ והיו עיניך רואות את מוריך" – נאמר במפורש בתורה שהקדוש־ברוך־הוא יהיה "מוריך" של ישראל, באופן של "והיו עיניך רואות"⁴¹. ב) "שהן יושבין לפניו" – לא תהיה זו תופעה חד־פעמית, ולזמן קצר, אלא באופן של "יושבין" – בקביעות⁴², כפי שכבר פירש רש"י⁴³ "אין תשב אלא לשון עכבה"⁴⁴.

ח. הצורך בשני הפירושים, והסדר ביניהם

אך מתעוררת השאלה: בכל זאת זהו ענין שיהיה לעתיד, וכיצד הוא גורם לכך שעתה אי אפשר לבצע את "ארה לי"?

לכן מביא רש"י "דבר אחר", שלפיו 267"יאמר ליעקב אינו לשון עתיד אלא לשון הווה... כי בכל עת שצריך להאמר ליעקב ולישראל מה פעל הקדוש־ברוך־הוא... אינן מנחשים וקוסמים אלא נמסר להם על־פי נביאיהם..." –

ולפי זה מדובר כאן על ההווה, ולא על העתיד.

אך לפי הפירוש השני קשה, מדוע אין המילים "כעת יאמר ליעקב ולישראל..." מוסיפות דבר על "ראויים הם לברכה" ועל כך שבלעם אינו יכול לבצע את "ארה לי". זהו רק סיום והמשך לתחילת הפסוק "כי לא נחש ביעקב", שמה שהם צריכים לדעת, הם יודעים על ידי נביאיהם.

על פי זה מובן מדוע קובע רש"י את הפירוש הראשון כפירוש העיקרי בפשוטו של מקרא: כיון שמדובר כאן על דברי בלעם, שבהם בירך את ישראל ודיבר אודות מעלתם, מובן, שהפירוש המדגיש יותר את מעלת ישראל, הוא הפירוש הקרוב לפשט הפסוקים.

ט. גם לפי הפירוש השני מדגיש בלעם את השלילה שבקללת

ישראל

אך סביר לומר, שגם לפי הפירוש השני מוסיפים דברי בלעם בהמשך על ההסבר הראשון מדוע אין הוא יכול לקיים "ארה לי":

בלעם ידע, שהקדוש־ברוך־הוא אינו רוצה זאת, אך הוא חשב שיוכל לכוון לשעה "שהקדוש־ברוך־הוא כועס"⁴⁵, ואז יוכל לקללם.

לכן מוסיף רש"י בפירוש השני "ומה גזרותיו במרום" – "נמסר להם על־פי נביאיהם מה היא גזרת המקום" –

שגם לפי הפירוש השני מוסיפות המילים "כעת יאמר ליעקב ולישראל..." עניין, לגבי שלילת הקללה על ידי בלעם: כיון שאפילו ה"שעה" ש"כועס בה" ידועה לישראל על ידי נביאיהם ועל ידי אורים ותומים, והם מסירים את הגזירה על ידי תשובה וכו'⁴⁶.

י. שני הפירושים – מעלה גדולה בעתיד או מעלה קטנה בהווה

לפי האמור לעיל יש לומר, שההבדל בין שני הפירושים תלוי בשקלא־וטריא 268בשאלה כללית, גם בהלכה⁴⁷: מה גובר על מה – מעלה גדולה יותר שתהיה בעתיד, או מעלה קטנה יותר שקיימת כבר בהווה⁴⁸.

לפי הפירוש הראשון יוצא, שב"כעת יאמר ליעקב ולישראל" הכוונה היא ש"ראויים הם לברכה", וקללה כלל אינה אפשרית, עקב המעלה הגדולה ש"תגלה חיבתן לעין כל" ו"מחיצתן לפנים ממלאכי השרת", אך זהו יתרון ש"עתיד להיות".

ואילו לפי הפירוש השני יוצא, שמעלתם אינה גדולה כל־כך, ויש אפשרת לכך שהקדוש־ברוך־הוא כועס ותיתכן קללה, אך כיוון ש"נמסר להם על־פי נביאיהם מה היא גזירת המקום" הם נזהרים שהיא תתבטל ולא תתבצע למעשה. אך מצד שני זוהי מעלה הקיימת בכל עת – בהווה.

לפי זה יוצא, לכאורה, שמסדר הפירושים ברש"י ניתן להכריע שלפי דעתו בדרך הפשט, חשובה יותר מעלה גדולה בעתיד מאשר מעלה קטנה יותר בהווה.

אך לאמיתו של דבר אי־אפשר ללמוד זאת מפירוש רש"י, כי: א) רש"י מפרש זאת על דברי בלעם, נביא באומות העולם בדוגמת נביאי ישראל^*, ולכן המעלה ש"נמסר להם על־פי נביאיהם" אינה גדולה כל־כך כלימוד "מפיו" של הקדוש־ברוך־הוא. ב) ועיקר: לפי הפירוש הראשון אין זו רק מעלה שתהיה לעתיד, אלא מעלה גם בהווה, אך בעתיד יתווסף ש"תגלה חיבתן לעין כל".

לפיכך אין מכאן הוכחה לכך שענין שבו המעלה רק תיעשה בעתיד מכריע את ההווה.

יא. התמיהה "ואונקלוס לא תרגם כן"

לפי כל האמור לעיל רואים שהתוכן העיקרי של כל דברי בלעם הוא המעלות המופלאות של ישראל.

את זאת הוא היה מוכרח להדגיש שוב ושוב כדי להצדיק את סירובו להפצרות החוזרות ונישנות של בלק "ארה לי" "וקבנו לי" וכו'.

לכן גם לפי הפשט וגם לפי הדרוש והרמז, "משלו" – פירוש הפסוקים הוא שמדובר כאן על מעלתם של ישראל.

לפיכך מביע רש"י את התמיהה: במקומות רבים בכל הפסוקים בפרשתנו⁴⁹ פירושו הוא "כתרגומו" "וכן תרגם אונקלוס" (או בצירוף פירוש נוסף),

יוצא מן הכלל פסוק זה, שבו התמיהה היא ש"ואונקלוס לא תרגם 269כן", לא תרגם כאחד משני הפירושים, אלא בחר את פשוטו של מקרא ממש.

ולמרות שרש"י סובר אחרת, כי זהו "משלו" וכל הפסוקים מדברים על חשיבות ישראל,

בכל זאת אין הוא רוצה לשלול לגמרי את פירושו, ומסביר ש"ואונקלוס", המסביר לפי פשוטו של מקרא אפילו כאשר רש"י אומר "אין המקרא הזה אומר אלא דרשני"⁵⁰ וכדומה, "לא תרגם כן", בהתאם לשיטתו, שהיא שיטת רש"י בפסוקים האחרים בתורה.

יב. לא לשים לב למלעיגים על קיום תורה ומצוות

אחת מן ההוראות הנלמדות מן האמור לעיל היא:

לא זו בלבד שהגילוי שעל־ידי הנביאים הוא פעולה הנמשכת בהווה, ויש בכל עת הוראות ברורות, שה' גילה דבריו על־ידי עבדיו ראשי אלפי ישראל עיני העדה בכל דור ודור, אלא גם לימוד התורה מפיו של הקדוש־ברוך־הוא לא היה רק בזמן מתן תורה במדבר, אלא גם הוא ישנו בכל עת, שכאשר יהודי לומד תורה כראוי הרי אז "תען לשוני אמרתך"⁵¹ – הוא לומד תורה מפיו של הקדוש־ברוך־הוא. אלא שעתה זה בהעלם, ולעתיד "תגלה

מכך מובן, שאין להתרגש מן המלעיגים על לימוד התורה וקיום המצוות, ובמיוחד בהפצת התורה והיהדות, כי יש ליהודי הוראות ברורות ממי שגילה דבריו על־ידי עבדיו, ויותר מכך – הוא לומד מפיו של הקדוש־ברוך־הוא וברור שהוא נמצא עמו – הקדוש־ברוך־הוא קורא ושונה כנגדו⁵², עד כדי ש"מה להלן (בשעת מתן תורה) באימה וביראה וברתת ובזיע – אך כאן"⁵³ כך.

וכיוון שהוא "תמים תהיה עם ה' אלקיך"⁵⁴ – ביחד עם ה', אל לו להתרגש גם מכך ש"רגשו גויים" ו"לאומים יהגו"⁵⁵, כי הוא יודע שזהו "ריק". אף אם הדברים באים ממלך או משר, כבלק מלך מואב, או מאחד מנביאי אומות העולם, בדומה לבלעם, כי גם הם יודעים את מעלה הנפלאה של ישראל ש"מחיצתן לפנים ממלאכי השרת", ואף "ומזלייהו חזי" (=מזלם רואה זאת).

עד אשר כל אומות העולם חייבות להודות שישראל "ראויים הם לברכה", כי "אין בהם מנחשים וקוסמים". כלומר, אין הם מתחשבים בחוקות והנהגות הגויים והם איתנים באמונתם בתורה.

270ואז, במקום להפריע חס־ושלום לישראל, הם מברכים אותם ומסייעים להם, שלא יחסרו דבר, ולהיפך, ובמיוחד ביציאתם בקרוב ממש ממדבר הגלות ובכניסתם לגאולה האמיתית בארץ הקודש, ההיפך מכוונת בלק⁵⁶,

ומגיעים לכך ש"תגלה חיבתן לעין כל", "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מיניקותיך"⁵⁷, "ועמדו זרים ורעו צאנכם"⁵⁸ בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.