263
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ויותר מכך, הרמב"ן מביא בפירושו על הפסוק רק את פירושו השני של רש"י15.
ג) מדברי רש"י "דבר אחר יאמר ליעקב אינו לשון עתיד אלא לשון הווה" מובן, שאפשר לפרש את המילה "יאמר" גם בלשון הווה, כפי שמסביר רש"י כבר לפני כן16, כיון שזהו "דבר ההווה תמיד" – "בכל עת". גם את הביטוי "כעת" אפשר לבאר לפי הפירוש השני, כפי שמסבירים המפרשים17, שמשמעות המילה "כעת" היא: כאשר מגיע הזמן שצריך לדעת משהו, אז "נמסר להם על־פי נביאיהם...".
ג. הקשר בין שני חלקי הפסוק לפי הגמרא, והשאלות על כך
לכאורה ניתן היה לתרץ, שהקשר בין שני חלקי הפסוק לפי הפירוש הראשון, הוא כדברי הגמרא18 "כל אדם שאינו מנחש מכניסין אותו במחיצה שאפילו מלאכי השרת אין יכולין ליכנס בתוכה, שנאמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת19 יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א־ל"20 –
אך אי אפשר לומר שזוהי הכוונה בפירוש רש"י, כי:
א) בדברי רש"י אין אף רמז לכך ש"מחיצתן לפנים ממלאכי השרת" היא תוצאה של "לא נחש...".
ב) לפי זה לא היה הדבר צריך להיות רק לעתיד לבוא – "עוד עתיד להיות עת כעת הזאת": כיון ש"לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל" הוא בהווה, כפירוש רש"י, צריכה היתה גם התוצאה – "יאמר ליעקב..." – להיות באותו זמן, כפי שהיה בשעת מתן תורה, שישראל למדו את עשרת הדברות מפי הקדוש־ברוך־הוא*20.
ג) כיצד שייך לכאן הענין "שהן יושבין לפניו ולומדים תורה מפיו"21?
ד. דיוקים נוספים בפירוש רש"י
כן יש להבין דיוקים נוספים בפירוש רש"י. ומהם:
א) בפירוש הראשון – מהי חשיבות הביטוי "מלאכי השרת", ולא מלאכים סתם?
הערות
- 15. ופי' הרמב"ן עצמו הוא ג"כ שמדבר בהווה ולא בעתיד.
- 16. בשלח טו, א.
- 17. ראה שפ"ח עה"פ.
- 18. נדרים לב, א. ועד"ז – ירושלמי שבת ספ"ו (כגי' ופי' הקה"ע ופ"מ שם. וראה להלן שם בירוש'). וראה אוה"ת עה"פ. וש"נ.
- 19. כן הוא בע"י (והתיבות כי לא נחש ביעקב וגו' הן בחצאי רבוע), וכ"ה בפי' הר"ן שם (ובירושלמי שם – רק סיום הכתוב). ובגמרא לפנינו לא הובא סיום הכתוב ורק עד "קסם בישראל וגו'". אבל ראה פרש"י וחדא"ג שם.
- 20. וראה ר"ן שם. עיון יעקב לע"י שם. מפרשים לירושלמי שם. ועוד.
- *. פרש"י יתרו כ, א.
- 21. גם: מהו הלשון "מה פעל א־ל" – דלכאורה מכיון שהמדובר בתורה הול"ל "מה הורה א־ל", כבמדרשים הנ"ל, ועד"ז בירושלמי שם.
רש"י על שמות כ׳:א׳ - הטקסט מספריא
וידבר אלהים. אֵין אֱלֹהִים אֶלָּא דַּיָּן; לְפִי שֶׁיֵּשׁ פָּרָשִׁיּוֹת בַּתּוֹרָה שֶׁאִם עֲשָׂאָן אָדָם מְקַבֵּל שָׂכָר, וְאִם לָאו אֵינוֹ מְקַבֵּל עֲלֵיהֶם פֻּרְעָנוּת, יָכוֹל אַף עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת כֵּן, תַּ"לֹ וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים – דַּיָּן לִפָּרַע (מכילתא):
את כל הדברים האלה. מְלַמֵּד שֶׁאָמַר הַקָּבָּ"ה עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת בְּדִבּוּר אֶחָד, מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לוֹמַר כֵּן, אִם כֵּן מַה תַּ"לֹ עוֹד אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ? שֶׁחָזַר וּפֵרֵשׁ עַל כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר בִּפְנֵי עַצְמוֹ (שם):
לאמר. מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ עוֹנִין עַל הֵן הֵן וְעַל לָאו לָאו (שם):
וידבר אלהים AND GOD SPAKE — The word אלהים is a term for a judge. Since there are chapters in the Torah of such a character that if a person observes the commands contained therein he will receive a reward and if he never observes them at all) he will not receive punishment on their account, one might think that the Ten Commandments are also of such a character (that no punishment will follow upon the infringement of them); therefore Scripture expressly states, “God spake” — God Who is Judge, exacting punishment (Mekhilta).
את כל הדברים האלה ALL THESE WORDS — This statement (that God spake all these words) tells us that the Holy One, blessed be He, said all these words in one utterance, something that is impossible to a human being to do — to speak in this manner. Now if this be so, why does Scripture again say the first two Commandments, אנכי and לא יהיה לך? But the explanation is that He repeated and expressly uttered each of these two commandments by itself (Mekhilta).
לאמר lit., TO SAY — This expression teaches us that they answered to that which required the reply “Yea” (אנכי) by “Yea” and to that which required the reply “Nay” (לא יהיה) by “Nay” (Mekhilta).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.