שיחה א

328שיחה א

תצוה

א. הסתירה לכאורה בפרש"י על "לא יקרע"

בציווי¹ "ועשית את מעיל האפוד..." נאמר בתורה²: "שפה יהיה לפיו סביב מעשה אורג כפי תחרא יהיה לו לא יקרע". רש"י מצטט את המילים "לא יקרע" ומפרש: "כדי שלא יקרע, והקורעו עובר בלאו..." (וכדלהלן).

אין מובן: מדברי רש"י בתחילת פירושו שמשמעות המילים "לא יקרע" היא "כדי שלא יקרע", מובן, שרש"י סובר, ש"לא יקרע" איננו ענין וציווי בפני עצמו, אלא סיבה לנאמר לפני־כן בפסוק – "שפה יהיה לפיו... כפי תחרא... (כדי ש)לא יקרע" –

אם כך, כיצד מוסיף רש"י בהמשך לכך (ואף בוא"ו החיבור) "והקורעו עובר בלאו", שלפי זה יוצא, שהמילים "לא יקרע" אינם סיבה³, אלא ציווי, לאו בפני עצמו?

והתמיהה קשה יותר: בגמרא⁴ אכן נאמר – "אמר רחבא אמר רבי יהודה: המקרע בגדי כהונה לוקה, שנאמר לא יקרע. מתקיף לה רב אחא בר יעקב: ודילמא הכי קאמר רחמנא נעביד ליה שפה כי היכי דלא ניקרע (=ושמא כך ציוותה התורה: לעשות לו שפה כדי שלא יקרע?) מי כתיב (=וכי כתוב) שלא יקרע?". כלומר, פירוש המילים "לא יקרע" במשמעות של "כי היכי (=כדי) דלא ניקרע" סותר את הפירוש שזהו לאו.

ואכן מוצאים אצל מפרשי התורה⁵ שתי שיטות שונות: חלקם מפרשים ש"לא יקרע" היא סיבה בלבד לנאמר לפני כן, ואחרים מפרשים שזהו לאו בפני עצמו.

ותמוה: כיצד מצרף רש"י שני פירושים הפוכים בפירוש אחד⁶?

329ב. כיצד נכלל "לא יקרע" במנין הלאוין לפי הפשט

לאחר מכן ממשיך רש"י: "שזה ממנין⁷ לאוין שבתורה, וכן: ולא⁸ יזח החושן⁹, וכן: לא יסורו ממנו¹⁰, הנאמר בבדי הארון"¹¹.

בפשטות יוצא, שבהוסיפו "שזה ממנין לאוין שבתורה" מתכווין רש"י להוכיח ש"לא יקרע" הוא לאו, גם אם משמעות הפסוק הוא, כפי שמפרש רש"י בתחילת דבריו, "כדי שלא יקרע".

ואין מובן: פירושו של רש"י מבוסס על פשוטו של מקרא¹², ומנין לרש"י מפשטות הפסוקים ש"לא יקרע" הוא "ממנין הלאוין שבתורה"?

אמנם, הענין של מנין המצוות בכלל כבר הובא בפירוש רש"י על התורה¹³, ולכן, יש לכך מקום בפשוטו של מקרא, אך לכאורה אין שום הכרח מפשטות הפסוקים שהלאו^* "לא יקרע" נכלל במנין זה¹⁴.

ג. השאלות על הדוגמאות שמביא רש"י

יותר מכך אין מובן סוף פירוש רש"י "וכן ולא יזח החושן, וכן לא יסורו ממנו הנאמר...". יש המפרשים¹⁵, שבציטוט שני פסוקים אלה מתכוון רש"י להביא דוגמא לפירושו ש"לא יקרע" הוא לאו בפני עצמו וגם סיבה לנאמר לפני־כן ("כדי שלא יקרע"), כי גם בפסוקים אלו המשמעות הפשוטה היא "כדי שלא יזח", "כדי שלא יסורו", אך יחד עם זאת הם לאוין בפני עצמם ונכללים במנין הלאוין.

ואין מובן [בנוסף לשאלה (בדומה לשאלה שבסעי' ב) גם לגבי הפסוקים הללו, מנין קובע רש"י לפי פשט הפסוקים שהם "ממנין לאוין שבתורה"?]:

בפסוקים "ולא יזח" ו"לא יסורו" אין רש"י מפרש שהם נתינת־סיבה וגם לאוין בפני־עצמם, וממה נפשך: אם יש קושי בהבנת "לא יקרע" כסיבה וגם כלאו, צריך היה רש"י לפרש גם את "לא יסורו" ו"ולא יזח" הכתובים בתורה¹⁶ לפני כן, ואם לדעת רש"י אין 330קושי בהסבר זה, ואדרבה – הוא פשוט עד כדי־כך שרש"י אינו צריך להבהירו כי "בן חמש" יכול להבינו בעצמו – מדוע הוא מסביר זאת בפסוקנו, ואף מביא לכך הוכחות?

ד. התשובה לשאלה הראשונה

על השאלה הראשונה (שלעיל בסעי' א), משיבים המפרשים¹⁷: לפי פשוטו של מקרא יוצא שהמשמעות הפשוטה של "לא יקרע" (וכן "ולא יזח" ו"לא יסורו") איננה ציווי, אלא נתינת סיבה לנאמר לפני כן. אך אם המשמעות היתה סיבה בלבד צריך היה להיות כתוב "שלא יקרע" (כפי שאכן נשאל בגמרא). ומכך שכתוב "לא יקרע" (וכן "ולא יזח"¹⁸ ו"לא יסורו") מוכח, שהתורה רומזת בכך למשמעות כפולה: א) המשמעות הפשוטה של הפסוק – סיבה לנאמר לפני כן. ב) ציווי – "לא יקרע".

אך עדיין נותר הקושי: (כאמור בסעי' ג): מדוע אין רש"י מפרש כל זאת לפני־כן, על הפסוקים "לא יסורו" ו"ולא יזח"?

ה. הניסוח "לא יקרע" שונה מהדוגמאות האחרות

ההסבר לכך הוא: לפי הפשט צריך להיות ש"לא יסורו" ו"לא יזח" אינם סיבה, אלא ציווי ולאו בלבד, שהרי, כאמור, אילו היתה זו סיבה צריך היה להיות כתוב "שלא יסורו" "שלא יזח"¹⁹ (וכקושיית הגמרא).

ולמרות שאין כתוב "לא תסירם" (או "לא תזיח") שמשמעותה ציווי על האדם, שאתה לא תסיר אותם, אלא "לא יסורו", במשמעות שהבדים לא יוסרו מן הטבעות (וכך גם "ולא יזח")²⁰ – 331בכל זאת, אפשר להסביר זאת כציווי: האדם חייב להשתדל שהבדים לא יסורו מן הטבעות (וכך לגבי "ולא יזח"), בדומה לציווי שבתחילת הפסוק²¹ "בטבעות הארון יהיו הבדים", שהוא ציווי למרות שאין מדובר על פעולת האדם, אלא על הבדים ("בטבעות הארון יהיו הבדים").

אך בפסוקנו יש שינוי, כי בו נאמר "לא יקרע" (קו"ף קמוצה ורי"ש צרויה)²² בבנין נפעל, ואילו היה זה ציווי כמו "ולא יזח" ו"ולא יסורו", צריך להיות בכך שינוי ותוספת בציווי "לא יקרע" יותר מאשר בציוויים אלו, כפי שמפרש רש"י על "כל מלאכה לא יעשה בהם"²³: אפילו על־ידי אחרים²⁴. כלומר הציוויים "ולא יזח" ו"ולא יסורו" ועוד מספר אזהרות בענין המשכן וכליו הם, לכאורה, "קלים" יותר ומותרים להיעשות על־ידי אחרים! מסקנה זו אינה מתקבלת לפי דרך הפשט²⁵.

לפיכך מפרש רש"י "כדי שלא יקרע": השינוי בלשון התורה כאן הוא לצורך קביעת הסיבה, כי אין זה כמו "לא יסורו" ו"ולא יזח"²⁶.

אך כיון שלא נאמר "שלא יקרע", אלא "לא יקרע" מובן, שיש כאן גם ציווי ולאו בפני עצמו²⁷ כדלעיל.

ו. האיסור "לא יקרע" כבר ידוע, וכאן רק נכלל במנין הלאוין

אך עם כל זאת עדיין אין מובן: אם התורה רוצה לצוות, מדוע נכתב הציווי ברמז בלבד, (על־ידי אי־כתיבת "שלא יקרע")? הרי ציווי צריך להיות כתוב בצורה ברורה ומפורשת²⁸!

לכן ממשיך רש"י ואומר "שזה ממנין לאוין שבתורה": זה של"לא יקרע" יש משמעות של לאו כדי שהוא יהיה "ממנין²⁹ לאוין", ולא כדי להודיע על עצם איסור קריעת המעיל – הוא כבר ידוע ממקום אחר, כדלהלן: כאן רוצה התורה להכליל את האיסור הידוע בתוך מנין שס"ה מצוות לא תעשה, ולכן יש כאן משמעות של 332לאו. ואת זאת אפשר לכתוב ברמז בלבד.

ומנין ידוע עצם האיסור על קריעת המעיל? – זה מובן בפשטות מן הפסוק הקודם³⁰: "ועשית בגדי קדש... לכבוד ולתפארת" – בגד קרוע אינו "לכבוד ולתפארת"³¹.

ז. החזרה על איסור הקריעה אינה כדי להחמירו

לכאורה אפשר לשאול על כך: הרי מוצאים במספר מקומות³², שהתורה מוסיפה לאו כדי "לעבור עליו בשני לאוין" וכדומה, ובכל זאת כתובים כל הציוויים בסגנון ברור של ציווי, ואם כך, צריך היה גם פה להיות כתוב בפירוש האיסור לקרוע את המעיל, למרות שהתורה מתכוונת כאן רק לציין שאיסור זה הוא גם לאו?

על כך עונה רש"י באמרו "והקורעו עובר בלאו שזה ממנין לאוין שבתורה", ואינו אומר "וזה ממנין לאוין..." כלומר, המילים "שזה ממנין לאוין שבתורה" מהוות סיבה לכך ש"הקורעו עובר בלאו" – הוא עובר בלאו רק מפני שזהו "ממנין לאוין שבתורה", כדלקמן:

במקומות אחרים שבהם מוסיפה התורה לאוין, נעשה הדבר כדי להדגיש את חומרת האיסור בתחושתו של האדם³³ כדי שהוא יימנע ביתר־קלות מלעבור על איסור זה.

אבל כשנאמר כאן "הקורעו עובר בלאו" אין זה כדי להחמיר את האיסור בעיני האדם, אלא כדי להכניס את איסור קריעת המעיל ל"מנין הלאוין" ורק כתוצאה מכך "הקורעו עובר בלאו". וכיון שהלאו לא נכתב כדי להחמיר את האיסור בעיני האדם, די בכתיבתו ברמז.

בכך מובן גם מדוע משנה רש"י מלשון הגמרא³⁴ – "המקרע (בגדי כהונה) לוקה" – וכותב "והקורעו עובר בלאו"³⁵: רש"י אינו מדגיש את חומרת החטא של קריעת המעיל – שהיא עד כדי קבלת מלקות – כי אם אדרבה: גם העובדה שהמילים "לא יקרע" כוללת גם משמעות של לאו היא רק תוצאה מכך שהאיסור הוא "ממנין לאוין שבתורה".

ח. במלאכת המשכן ובבגדי כהונה מוסיפה התורה עוד לאוין

אך עדיין אין הכל ברור: מדוע 333דוקא כאן מוסיפה התורה לאו רק כדי להכלילו במנין הלאוין³⁶? לכן אומר רש"י בהמשך "וכן לא יזח וכן לא יסורו ממנו הנאמר...", שבלאוין אלו אין כלל חידוש בעצם האיסור, ומכך רואים שבמלאכת המשכן רוצה התורה להוסיפם למנין הלאוין:

לגבי החושן נאמר⁹ "וירכסו את החושן... בפתיל תכלת להיות על חשב האפוד", וכפי שמפרש רש"י: "להיות החושן דבוק אל חשב האפוד", וכבר יודעים אפוא שהחושן חייב להיות צמוד לאפוד. וכך גם נאמר לגבי בדי הארון¹⁰: "בטבעות הארון יהיו הבדים", וזהו כבר ציווי ברור שהבדים חייבים להיות בטבעות הארון.

והתוספת, שהתורה מוסיפה את הלאוין "לא יסורו ממנו"³⁷ ו"ולא יזח" מוכיחה, שבמשכן ובבגדי־כהונה מתכוונת התורה להוסיף לאוין. ובכך קל יותר להבין בעניננו³⁸ שהתורה כותבת "לא יקרע" (ולא "שלא יקרע") רק כדי להוסיף לאו.

ט. לפי רש"י אין הבדל בין איסור קריעת המעיל לבין בגדים אחרים

מן ה"ענינים המופלאים" שבדרך ההלכה בפירוש רש"י: הרמב"ם³⁹ פוסק "הקורע פי המעיל לוקה, שנאמר לא יקרע, והוא הדין לכל בגדי כהונה שהקורען דרך השחתה לוקה". מפשטות לשון הרמב"ם נראה, שיש הבדל בין המעיל לבין שאר בגדי כהונה: בכל בגדי הכהונה לוקה רק "הקורען דרך השחתה" ואילו "הקורע פי המעיל לוקה" – בכל מקרה⁴⁰.

ומסבירים האחרונים⁴¹ את דעת הרמב"ם: הקורע כל בגדי כהונה לוקה 334מפני הלאו של "לא⁴² תעשון כן..."⁴³, ולאו זה הוא ב"דרך השחתה" בלבד⁴⁴. לעומת זאת במעיל הוא חייב מלקות מפני הלאו "לא יקרע", ובלאו זה חייבים מלקות בכל צורה של קריעה.

אבל לפי מה שמסביר רש"י את הפסוקים בדרך הפשט, שהתורה אינה מוסיפה את הלאו "לא יקרע" כדי להוסיף איסור חדש, אלא רק כדי להכליל את האיסור ב"מנין לאוין שבתורה",

יוצא, שלשיטת רש"י בפירושו על התורה אין הבדל באופן הקריעה בין המעיל לבין בגדי כהונה אחרים⁴⁵.

י. הלאו "לא יסורו" הוא חידוש גדול

מ"יינה של תורה" שבפירוש רש"י:

לכאורה, אין מובן בפנימיות הענינים⁴⁶: מדוע מביא רש"י את ההוכחה "ולא יזח" הכתובה בפרשתנו לפני ההוכחה "לא יסורו" הכתובה בפרשה קודמת?

וכן: מדוע מוסיף רש"י שוב את המילה "וכן⁴⁷ לא יסורו..."?

מכך מובן, שהלאו "לא יסורו" הוא חידוש נוסף וגדול יותר מהלאו "ולא יזח", ולכן מביאו רש"י לאחר "ולא יזח" ואף מוסיף בשנית "וכן..."

ההסבר לכך הוא: הלאו "לא יקרע" אינו חידוש גדול. זהו דבר מובן מאליו שאסור להשחית את בגדי הכהונה.

לאחר מכן אומר רש"י "וכן ולא יזח החושן": – גם הזזת החושן מעל האפוד, גם אם אין כאן השחתה, היא לאו. אך גם את זאת אפשר להבין, כפי שהתורה בעצמה ממשיכה ואומרת שם⁴⁸: "ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחושן המשפט על לבו... לזכרון לפני ה' תמיד".

אך, לכאורה, לגמרי לא מובנת הסיבה לציווי "בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו": בדי הארון נעשו כדי לאפשר את הזזת הארון ממקום למקום, ומדוע צריכים להיות הבדים בטבעות הארון תמיד? להיפך, בפשטות צריך היה להיות, שיכניסו את הבדים לטבעות רק כאשר צריך לשאת את הארון?

לכן אומר רש"י שוב "וכן לא יסורו 335ממנו הנאמר בבדי הארון": גם הוצאת בדי הארון מן הטבעות היא לאו בדיוק כמו הלאו של קריעת והשחתת בגדי כהונה.

יא. צריך לחשוב על הזולת גם כשעוסקים בתורה

ואכן, מהו הטעם לאיסור "לא יסורו ממנו"? על כך אומר ספר החינוך⁴⁹: "נצטוינו לבל נסיר בדי הארון ממנו פן נהיה צריכים לצאת עם הארון לשום מקום במהירות, ואולי מתוך הטרדא וחפזון לא נבדוק יפה להיות בדים חזקים כל הצורך... אבל בהיותם בו מוכנים לעולם ולא יסורו ממנו יעשו אותן חזקות...".

ומכך נלמדת הוראה נפלאה לעבודה הרוחנית של כל אחד ואחד:

בארון הונחו הלוחות, שזהו ענין התורה, כלשון ספר החינוך⁵⁰: הארון משכן התורה.

גם יהודי הלומד תורה הוא בדומה לארון – הוא מקום ו"משכן לתורה". ועלול יהודי לחשוב: בזמן שהוא צריך לעסוק בלימוד התורה, ובמיוחד אם "תורתו אומנותו", הוא צריך להתמסר לגמרי ללימוד ולהיות מובדל מכל הסובב אותו, וכיצד יכול הוא אז לחשוב על יהודי אחר?

על כך באה ההוראה הנלמדת מבדי הארון: אפילו כאשר נמצא הארון בקדשי־קדשים – המקום המקודש ביותר בעולם, שאליו נכנס רק הכהן הגדול וביום־הכיפורים בלבד – גם אז מוכרחים הבדים להיות "מוכנים לעולם", כדי שיוכלו להוביל באמצעותם את הארון "במהירות" למקום שהיו זקוקים לו שם. ויותר מכך: הוצאת הבדים מן הטבעות היא חמורה בדיוק כמו קריעת והשחתת בגדי כהונה!

וכך הוא גם בענין התורה: ככל שיהיה היהודי שקוע בלימוד התורה, הוא צריך תמיד להיות "מוכן" להביא את התורה בכל זמן ובכל מקום הדרושים, ודווקא באופן של "מהירות"⁵¹, לעוד ועוד יהודים.

(משיחת ש"פ תצוה תשל"ב)