328
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שיחה א
תצוה
א. הסתירה לכאורה בפרש"י על "לא יקרע"
בציווי1 "ועשית את מעיל האפוד..." נאמר בתורה2: "שפה יהיה לפיו סביב מעשה אורג כפי תחרא יהיה לו לא יקרע". רש"י מצטט את המילים "לא יקרע" ומפרש: "כדי שלא יקרע, והקורעו עובר בלאו..." (וכדלהלן).
אין מובן: מדברי רש"י בתחילת פירושו שמשמעות המילים "לא יקרע" היא "כדי שלא יקרע", מובן, שרש"י סובר, ש"לא יקרע" איננו ענין וציווי בפני עצמו, אלא סיבה לנאמר לפני־כן בפסוק – "שפה יהיה לפיו... כפי תחרא... (כדי ש)לא יקרע" –
אם כך, כיצד מוסיף רש"י בהמשך לכך (ואף בוא"ו החיבור) "והקורעו עובר בלאו", שלפי זה יוצא, שהמילים "לא יקרע" אינם סיבה3, אלא ציווי, לאו בפני עצמו?
והתמיהה קשה יותר: בגמרא4 אכן נאמר – "אמר רחבא אמר רבי יהודה: המקרע בגדי כהונה לוקה, שנאמר לא יקרע. מתקיף לה רב אחא בר יעקב: ודילמא הכי קאמר רחמנא נעביד ליה שפה כי היכי דלא ניקרע (=ושמא כך ציוותה התורה: לעשות לו שפה כדי שלא יקרע?) מי כתיב (=וכי כתוב) שלא יקרע?". כלומר, פירוש המילים "לא יקרע" במשמעות של "כי היכי (=כדי) דלא ניקרע" סותר את הפירוש שזהו לאו.
ואכן מוצאים אצל מפרשי התורה5 שתי שיטות שונות: חלקם מפרשים ש"לא יקרע" היא סיבה בלבד לנאמר לפני כן, ואחרים מפרשים שזהו לאו בפני עצמו.
ותמוה: כיצד מצרף רש"י שני פירושים הפוכים בפירוש אחד6?
הערות
- 1. פרשתנו כח, לא.
- 2. שם, לב.
- 3. שהרי ע"ד הפשט אין מסתבר לומר שטעם המצוה הוא גם ציווי בפ"ע. השקו"ט בזה ע"ד ההלכה – ראה סהמ"צ להרמב"ם שורש ה' ובנ"כ שם. וראה באמ"ח בפירש"י כאן.
- 4. יומא עב, א.
- 5. ראה פי' הרס"ג עה"ת. פי' הר"א בן הרמב"ם. מנחה בלולה. ועוד. ובת"א כאן*: "דלא יתבזע", משא"כ בתיב"ע (וכן בתרגום ירושלמי) כאן**: לא יתבזע". ועוד.
- 6. בצידה לדרך כאן כ' "ומה שפרש"י אחר כך והקורעו עובר בלאו כו' או או קאמר" (ועד"ז כ' בס' זכרון כאן) – אבל קשה לפרש כן כוונת רש"י, דא"כ הול"ל "ד"א" וכיו"ב (כדרכו בכ"מ).
- . אבל עוד גירסא בת"א כאן – "לא יתבזע". וראה בארוכה בנתינה לגר. ועוד. וכן יש ב' גירסאות בתרגום ד"לא יזח" (וכן לקמן בפקודי לט, כא. כג) – הובאו בתו"ש – משא"כ ב"לא יסורו" מתרגם "לא יעידון". וראה לקמן בשוה"ג להערה 18.
- . משא"כ בפקודי (שם כג): "דלא יתבזע" (וראה לקמן הערה 19). אבל ב"לא יזח" (בפרשתנו ובפ' פקודי (שם, כא)): "ולא יתפרק".
ספר המצוות, שורשים ה׳ - הטקסט מספריא
שאין ראוי למנות טעם המצוה מצוה בפני עצמה:
פעמים יבוא בטעמי המצות דמיון לאוין ויחשב בם שהם מכלל מה שימנה ביחוד, וזה כאמרו לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה ולא תחטיא את הארץ, אמרו ולא תחטיא את הארץ טעם לאסור מה שקדם כאילו יאמר כי אתה אם תעשה זה תרבה הפסד בארץ, וכאמרו אל תחלל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ, שאמרו לא תזנה הארץ הוא טעם כאילו הוא יאמר שטעם איסור זה כדי שלא תזנה הארץ. וכן אמרו לא תטמאו בהם ונטמתם בם אחר זכור איסור המינים שנאסרה אכילתן נתן טעם לזה ואמר ולא תטמאו באכילתן כאילו הוא יספר כי עשיית זה שהזהיר ממנו הוא טומאת הנפש. ובבאור אמרו בספרי באמרו יתברך אחר שהקדים האזהרה מקחת כופר לרוצח ולא תטמאו את הארץ מגיד הכתוב ששפיכת דמים מטמא את הארץ. הנה כבר התבאר כי זה הלאו הוא טעם הלאו הקודם לא שהוא דבר אחר. וכן אמרו ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אם יצא חלל. וכבר טעה זולתנו בזה השרש גם כן ומנה אלו הלאוין כולם מבלתי השתכלות. ואמנם יבוש מי שמנה אותם כשישאלוהו ויאמרו לו זה הלאו מאיזה דבר מזהיר ולא יהיה לו אז מענה כלל ובזה יתבאר ביטול מנינו, וזה מה שכיוונו לבארו בשרש זה:
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
- סז - שנת תשל"ב - חלק שני ‹ שיחת ש"פ תצוה, פ' זכור, י"א אדר, ה'תשל"ב לקו"ש חט"ז ע' 328
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.