שיחה ב

13שיחה ב

שמות

א. הסתירה בפסוקים לגבי מקום הנחת התיבה, ויישובה

את הפסוק1 "ותשם בסוף על שפת היאור" מתרגם אונקלוס2: "על כיף נהרא". מכך מובן שיוכבד לא הניחה את "תיבת הגמא" עם משה ביאור עצמו, אלא בחוף, ביבשה3 שליד היאור4.

אבל מן ההמשך נראה, שהתיבה לא נמצאה על "שפת היאור", אלא ב"סוף" שבתוך היאור5, ואף נאמר בפסוקים6 שבהמשך "ותקרא שמו משה... כי מן המים משיתיהו".

הרוגוצ'ובי מסביר7: יוכבד לא רצתה להציל את משה על־ידי הנחת התיבה ביאור, מפני ש"הם היו עובדים

ב לנילוס"8, בהתאם להלכה9, שאסור להשתמש בעבודה־זרה אפילו לצורך הצלה, ולכן "ותשם בסוף על שפת היאור". אך כאשר "ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור"10, והכוונה היא "שירדה לרחוץ מגלולי אביה"11, היא בטלה בכך את העבודה־הזרה12 "ושוב באתה התיבה בתוך היאור".

ב. שני ה"ביטולים" בקשר ל"השלכת" משה ליאור

במדרש13 נאמר: "ולמה השליכו אותו ביאור כדי שיהיו חושבין האסטרולוגין שכבר הושלך למים ולא יחפשו אחריו" – הגזירה על "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו"14 נקבעה מפני שהאסטרולוגים ראו ש"מושיעין של 14ישראל במים הוא נדון"15. לפיכך16 "השליכה" יוכבד את משה ליאור17 ו"כיוון שהושלך משה למים אמרו כבר מושלך מושיען במים ("ולא יחפשו אחריו"13) מיד בטלו הגזירה"18 – על־ידי כך התבטלה הגזירה על "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו".

כל הענינים בתורה מדוייקים לחלוטין, ומובן, ששני ה"ביטולים" שנגרמו בקשר ל"השלכת" משה ליאור – (א) ביטול העבודה־הזרה שבנילוס (ב) ביטול גזירת "כל הבן..." – קשורים זה לזה, ושניהם קשורים למשה – מושיען של ישראל.

ג. תכלית הגזירה – ההשלכה לנילוס

הדבר יובן על־ידי הסבר על המשמעות הפנימית של הגזירה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". מכך שהתורה אינה מסתפקת בסיפור הכללי על גזירת פרעה "אם בן הוא והמיתן אותו"19, אלא מפרטת גם את אופן ביצוע הגזירה20 "היאורה תשליכוהו", מובן, שאין זה סתם פרט בגזירת פרעה, או פרט המסביר את הסיבה לגזירה (שמפני ש"ראו שמושיען של ישראל במים הוא נידון"21, גזר ש"כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו"), שהרי מה מוסיפה הידיעה על פרט זה?

אלא זהו ענין עיקרי בגלות מצרים, ובכך מתבטאת המשמעות הכללית של גלות מצרים.

ההסבר לכך הוא: תכליתה של גזירת פרעה היא "היאורה תשליכוהו" – ההשלכה לנילוס22 – לעבודה־הזרה של מצרים. כלומר, פרעה רצה שישראל "יושלכו" ו"יוטבעו" בתוך העבודה־הזרה של מצרים23.

ד. מטרת פרעה – הנהגת ישראל על־ידי הטבע

המצרים עבדו לנילוס מפני שהוא היה מקור פרנסתם: כידוע24, אין מצרים ארץ גשומה, והצמיחה והתבואה וכדומה תלויים בנילוס ה"עולה" ו"משקה" את השדות.

עובדה זאת נותנת מקום25 למחשבה המוטעית שפרנסת מצרים איננה באה מאת הקב"ה 15[שהרי כשתלויים בגשמים, אז "הכל תולין עיניהם כלפי מעלה"26, וחשים שתלויים בקדוש־ברוך־הוא. אך תלות זו בקדוש־ברוך־הוא איננה ניכרת כאשר הנילוס "עולה ומשקה"],

אלא מאת הנילוס27. לפיכך, באופן פשוט, הפך הנילוס לעבודה־הזרה של מצרים.

וזאת היתה גזירת פרעה "היאורה תשליכוהו" – גם יהודים יושלכו, חס־וחלילה, אל מתחת למגבלות הטבע וחוקיו;

ה. גזירה זו התאפשרה רק לאחר השלמת הירידה למצרים

הגזירה של "היאורה תשליכוהו" יכולה להתבצע ולהשפיע על ישראל רק אחרי ירידתם למצרים: כל עוד הם נמצאו בארץ ישראל, "ארץ אשר... עיני ה' אלקיך בה"28, והשגחת ה' על כל פרט ופרט ניכרת בגלוי

[דבר המתבטא גם בכך שארץ ישראל היתה תמיד* ארץ ש"למטר השמים תשתה מים"29, ובמיוחד כדברי חז"ל30 "ארץ ישראל משקה אותה הקב"ה בעצמו"]

אין מקום לטעות ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"31, שהרי רואים בגלוי ש"הוא הנותן לך כח לעשות חיל"32.

יתר־על־כן: כל עוד חיו יעקב ובניו, לא התאפשרה גזירת פרעה גם במצרים33, כיוון שכאשר הם היו בארץ ישראל הם ראו בגלוי את התלות בה', ולפיכך גם בהימצאותם במקום שנראית רק שליטת הטבע, לא נשכחה ונסתרה מהם (לפחות בהכרתם והבנתם) הראיה הקודמת של אלקות, כך שגם במצרים הם הכירו בהנהגתו של הטבע על־ידי הקב"ה34.

[בדומה לענין של נס – מלשון הרמה35 – שנס "מרומם" את הטבע, כיוון שהוא מביא להכרה, שגם הטבע מונהג על־ידי הקב"ה].

רק לאחר "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא"36, לאחר שלא נשארו אלו 16שהיו בארץ ישראל37, וה"ירידה" למצרים ושליטת הטבע הושלמה, רק אז התאפשרה גזירת "היאורה תשליכוהו".

ו. משה רבינו – רעיא מהימנא

מהותו של משה היא מושיען של ישראל, הוא ה"רעיא מהימנא" (רועה נאמן) המביא לידי כך שהאמונה תשפיע על מעשי ישראל בפועל. גם במקום שאין בו ראיית אלקות, ואפילו לא בהבנה ובהכרה38, הוא הביא לכך ש"תאיר אצל ישראל האמונה בה', ובאמצעות זאת יוכלו לעמוד בפני גזירת פרעה.

ולמרות שכח האמונה היה קיים אצלם לפני־כן, כיוון שהם "בטבעם" "מאמינים בני מאמינים"39, אך אמונה רגילה, באופן של "מקיף", איננה מספקת לשם כך40. כדי שהאמונה תשפיע על חייו והתנהגותו של האדם, היא צריכה להיות באופן של "ורעה אמונה"41, להחדירה לפנימיות. דבר זה 17נעשה על־ידי משה, רעיא מהימנא42.

ז. "רועה צאן יתרו... כהן מדין" – הכנה להנהגת ישראל במצרים

בכך יובן הדיוק בפסוק43 "ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו כהן מדין". לכאורה, מובן, שהתורה מספרת על היותו רועה צאן, מפני שזה היווה, כידוע44, הכנה ונסיון למשה רבינו כרועה ישראל, אך לשם מה יש להדגיש שהוא היה רועה דוקא של "צאן יתרו", ודוקא כהן מדין?

המשמעות הפנימית בענין זה היא: בתוך "צאן יתרו" היו "חיילי' דקדושה (=כוחות של קדושה), ומשה פעל "לאקרבא לקדושה"45 (=לקרבם למקורם, לקדושה). לפיכך מדגישים "צאן יתרו... כהן מדין": אפילו עם הניצוצות שנמצאו אצל "כהן מדין" – כהן עבודה זרה ש"לא הניח עבודה־זרה שלא עבדה"46, פעל משה47 "לאקרבא לקדושה".

לכן היתה זאת הכנה מתאימה להיותו של משה רבינו רועה ישראל48 במצרים49. אפילו בהיותם במצב שאין שום ראיה או הכרה באלקות, ורק הנהגת הטבע ניכרת בגלוי, היה משה, רעיא מהימנא, מעוררם ומחדיר אל תוכם את האמונה בה'.

ח. הקשר בין ה"ביטולים" שלעיל

זהו הקשר בין שני הענינים שהוזכרו לעיל – ביטול העבודה הזרה שבנילוס, וביטול גזירת "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" – מפני שבפנימיותם הם ענין אחד: גזירת "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" קשורה בהיות היאור עבודה זרה של מצרים, ועל־ידי כך שמשה, רעיא מהימנא, נולד* והורד לישראל בגלות מצרים, עד לעיקר הגלות והשעבוד – בתוך ה"יאור" – ניתן הכח למלחמה נגד העבודה־הזרה שבנילוס, וכתוצאה מכך התבטלה הגזירה50.

ט. הדרגות שבעבודה הרוחנית של יהודי

ענין יציאת מצרים קיים בכל יום ויום51. מכך מובן, שכל הענינים 18הכלליים הנ"ל – ראיית האלקות לפני הירידה למצרים, הירידה למצרים, הגלות, ואחר־כך גאולת מצרים – קיימים בעבודה הרוחנית של כל אחד בכל יום:

סדר העבודה הרוחנית בכל יום הוא: בית כנסת, מבית הכנסת לבית המדרש52, ומבית המדרש ל"הנהג בהם מנהג דרך ארץ"53: תחילה54 עבודת התפילה, אחר־כך55 לימוד התורה, ואחר־כך עיסוק בצרכי פרנסה.

על־ידי עבודת התפילה גורם היהודי לגילוי אלקות בנפשו, עד לאופן של ראיית אלקות. לאחר ההכנות שלפני התפלה וההתבוננות והעיון בפסוקי דזמרה וכו', מגיעים לקריאת שמע, ושמע ראשי תיבות של "שאו56 מרום עיניכם (וראו)"57 – גילוי אלקות באופן של ראיה (בדומה לארץ ישראל – כדלעיל בסעיף ה'). לאחר מכן מגיע תפילת העמידה, כעבדא קמי' מרי'58 (כעבד לפני אדונו) – התבטלות עצמית מוחלטת, אשר בתחילתה וכהקדמה לה אומרים: "אד' שפתי תפתח ופי (רק) יגיד (וימשיך) תהלתך"59.

לאחר עבודת התפילה "יורדים" מהדרגה של ראית אלקות והתבטלות מוחלטת, וישנן שתי "ירידות"60:

(א) מבית הכנסת לבית המדרש – לימוד התורה61 באמצעות הבנת והשגת האדם62, בהתאם להבנתו63. אך למרות שדרגת ההבנה באלקות היא ירידה ביחס לראית אלקות אשר בתפילה, בכל זאת, ניכרת בכך השפעת התפילה: גילוי האלקות בנפשו בשעת התפילה משפיע על כך שההבנה תהיה כראוי, בדומה לירידה למצרים בחיי יעקב ובניו.

(ב) כאשר יהודי הולך אחר־כך לעסקיו, הוא עלול לשכוח, ח"ו, את 19האלקות בגלל ההעלם שבטבע. כדי שהוא יזכור גם אז תמיד ש"הוא הנותן לך כח לעשות חיל", וכדי שעסקיו יתנהלו בהתאם לשולחן־ערוך, לפי רצון ה', יש צורך באמונה בה' המעוררת וחודרת אל הפנימיות.

י. ההוראה למעשה מכל האמור לעיל

זוהי ההוראה שהיהודי צריך להפיק מכל האמור לעיל לעבודתו לה':

(א) עליו לדעת שעזיבת התפילה, שהיא ראיית אלקות והתבטלות מוחלטת לה', היא ירידה. אמנם, ירידה זו היא על־פי ה"שולחן־ערוך", כמצוטט לעיל משולחן ערוך "הנהג בהם מנהג דרך ארץ" – אך עליו לעשות זאת משום שהוא "אנוס על פי הדיבור"64 (כדברי חז"ל על הירידה למצרים במשמעתה הפשוטה): רק מפני שזהו רצון ה'.

(ב) מצד שני אל לו להיבהל מן הירידה, כי למרות שזוהי ירידה גדולה ביותר, שהרי אין לו ראיית אלקות ואפילו לא הבנה באלקות (בשעת עסקיו הוא טרוד במחשבות על עניני העסק), אך בכל זאת על־ידי שהוא מעורר את דרגת משה שבנפשו65 מתגלה האמונה בה' באופן של "ורעה אמונה", וכך הוא יוצא מגלותו הפרטית, והוא רואה תמיד, בכל עסקיו, את עיני ה' אלקיך מראשית־השנה ועד אחרית שנה, את ההשגחה הפרטית.

ומגאולה לגאולה, לגאולה הכללית על־ידי משיח צדקנו66 שיוליכנו לארצנו הקדושה, בקרוב ממש.

(משיחות ש"פ שמות תשכ"ב, תשכ"ג)

הערות

עמוד 13

  1. 1. פרשתנו ב, ג.
  2. 2. אונקלוס, ובתיב"ע: גיף נהרא (ומשנה מתרגומו למקץ מא, ג. שם, יז (ועוד) – כיף נהרא). ובת"י: באפרה על גב נהרא. ועיין פרש"י, רשב"ם, אברבנאל, ראב"ע (ולקמן פסוק ה') ועוד.
  3. 3. ראה מקץ שם – עמידה "על שפת היאור". וארא ז, טו. ועוד.
  4. 4. ועפ"ז מתורצת בפשטות הקושיא (אברבנאל ועוד): האיך השליכה יוכבד את משה ביאור שהוא מקום סכנה.
  5. 5. שלכן לקחה יוכבד "תיבת גמא ותחמרה בחמר ובזפת ותשם בה את הילד" – להגין מן המים. וראה פרש"י וארא ז, יט. נח, ו, יד.
  6. 6. פרשתנו שם, י.
  7. 7. צפע"נ עה"ת עה"פ.
  8. 8. ראה תנחומא וארא יג. שמו"ר פ"ט, ט. פרש"י וארא ז, יז.
  9. 9. ראה פסחים כה, א. רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ה ה"ו־ז. טושו"ע יו"ד סקנ"ה. לכאורה נדו"ד דומה ל"מי שנתחייב מיתה (ש)מותר לברוח לבית עבודת כוכבים ולהציל את עצמו" (טושו"ע שם סו"ס קנז). ואולי ס"ל כהדיעות שאסור (ראה ב"ח וט"ז שם). או שהוא בדוגמת "שעת הגזרה (ש)אסור" (רמ"א שם) – ראה לקמן בפנים ס"ג־ד.
  10. 10. פרשתנו שם, ה.
  11. 11. סוטה יב, ריש ע"ב. וש"נ. תנחומא פרשתנו ז. שמו"ר עה"פ.
  12. 12. ראה גם ש"ך עה"ת עה"פ.
  13. 13. שמו"ר פ"א, כא.
  14. 14. פרשתנו א, כב.

עמוד 14

  1. 15. שמו"ר שם, כד. סוטה יב, ב.
  2. 16. ראה גם בחיי ואלשיך כאן. פי' מהרז"ו לשמו"ר פ"א, כא.
  3. 17. ופליג על התרגום וכו' ד"שפת היאור" הוא "כיף ימא" (ועיין מפרשים דלעיל הערה 2. ועוד). או י"ל שיוכבד היתה נביאה וידעה שסוף התיבה לבוא ביאור עצמו (וראה לעיל הערה 5).
  4. 13.
  5. 18. שמו"ר שם, כד. וראה גם סוטה שם.
  6. 19. פרשתנו שם, טז.
  7. 20. ואף שהיא גזירה אחרת – הרי לכאורה עיקר החידושבגזירהזוהוא"ויצוגו'לכלעמוגו'"(לארק "למילדות העבריות").
  8. 21. שמו"ר שם. שם, יח. סוטה שם. פרש"י שם, כב. ועוד.
  9. 22. להעיר מפרש"י ר"פ מקץ.
  10. 23. ראה גם לקו"ש [המתורגם] ח"א ע' 101.
  11. 24. פרש"י ר"פ מקץ. ויגש מז, י. וארא שם (ושם,יט).סוטהיג,אד"הכדי.וראהספרי(ויל"ש) עקב יא, י. פרש"י שם. ב"ר שבהערה 26. ועוד.
  12. 25. ראהגםרמב"םהל'ע"זרפ"אורפ"ב.וביאורו בסהמ"צ להצ"צ מצות מילה פ"ג.

עמוד 15

  1. 26. ב"ר פי"ג, ט. וראה גם ירושלמי תענית פ"ג ה"ג.
  2. 27. ראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"ו ע' 31. – ובלקח טוב (וארא ז, יג) שהי' פרעה "אומר הואיל וזהמשקהשדותנווכרמנוואנונזוניןממנוודאיהוא אלוקה".
  3. 28. עקב שם, יב.
  4. *. גם קודם גלות ויצי"מ.
  5. 29. עקב שם, יא. וראה הנסמן בלקו"ש שם הערה 41.
  6. 30. תענית י, א. וראה הנסמן בלקו"ש שם הערה 40.
  7. 31. עקב ח, יז.
  8. 32. שם, יח.
  9. 33. ראה שמו"ר פ"א, ח. פרש"י וארא ו, טז.
  10. 34. ומכ"ש אצל יעקב (ובחיי יעקב), ש"מברכתו של יעקב ואילך הי' פרעה בא אל הנילוס והוא עולה לקראתו ומשקה את הארץ" (פרש"י ויגש שם) – היינו, שזה שהנילוס משקה את הארץ תלוי בברכתו של יעקב (ראה בארוכה לקו"ש שם ע' 32). ולהעיר מפרש"י ר"פ ויחי.
  11. 35. סדור מד, סע"ב. אוה"ת בשלח ד"ה ויבן. שה"ש ע' כט. ועוד. וראה סה"מ תרע"ח ע' פט.
  12. 36. פרשתנו א, ו.

עמוד 16

  1. 37. ראה שמו"ר שם: כ"ז שהי' אחד מהם קיים מאותן שירדו למצרים כו' (וברשב"ם (וספורנו) עה"פ: (כל) שבעים נפש). – וצ"ע שהרי הייתה שרח בת אשר* (סדר עולם פ"ט. וראה סוטה יג, א. מכילתא בשלח יג, יט. פרש"י פינחס כו, מו. ועוד). ואולי קטנה ביותר** הייתה באותה שעה***. ובמדרש לקח טוב פינחס (כו, יב): שאול בן הכנענית הוא זמרי .. ואל תתמה שהרי שאול בן הכנענית הי' מיורדי מצרים וחי' עד סוף מ' שנה של מדבר, והא כתיב וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, תשובתך שהרי סרח בת אשר היתה מיורדי מצריםוהיתהוהיאנחשבתבערבותיריחוואיןלמדין מן הכללות כו' [ועד"ז הוא לקמן שם, מו. ושם: אין שנים או שלשה מן החשבון. וראה שוה"ג הא']. ועכצ"ל דמדרשות חלוקות הן. והרשב"ם והספורנו – הם אליבא דשמו"ר, או (ויותר נכון) ע"ד הפשט. ומה שהזכיר שרח בפ' פנחס – ראה רמב"ן שם. ולהמדובר בפנים יותר נ"ל לומר דקאי לכל מדרז"ל הנ"ל – דלשלול האפשריות דגזירת "היאורה השפעה על תשליכוהו" מרובו ככולו דבנ"י אז – צ"ל השפעה על כו"כ מהחשובים שביניהם, ואין מספיקה זכירה של מתי מספר. וק"ל.
  2. 38. להעיר ממרז"ל שמצרים מלאה גילולים (שמו"ר ופרש"י עה"פ וארא ט, כט. מכילתא תנחומא ופרש"י עה"פ בא יב, א).
  3. 39. שבת צז, א (בשייכות לבנ"י בהיותם במצרים). וראה פרש"י עה"ת שמות ד, ב.
  4. 40. עד שיכול להיות גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרייא (ברכות סג, א כגירסת הע"י).
  5. 41. תהלים לז, ג. תו"א בהוספות ד"ה כי תשא. לקו"ת ואתחנן ד"ה וידעת (הא') וביאוריו. ועיי"ש ד"ה להבין בתוס' ביאור פ"ג.
  6. . כן יש להעיר מעוד יורדי מצרים שהיו בחיים בעת התחלת השעבוד: (א) שאול בן הכנענית – הוא זמרי (סנהדרין פב, ב. תיב"ע ויגש מו, י. וארא ו, טו) כדלקמן בפנים ההערה. (ב) קהת שהי' חי בעת לידת משה (סדר הדורות ב"א שסח־ט). ובתיב"ע וארא (שם, יח) ד"חמא ית פינחס" (וראה פי' יונתן שם, טז. סדר הדורות שם). (ג) חצרון – שהוא יפונה (סוטה יא, סע"ב) אבי כלב, וכלב הי' בן מ' שנה בעת שילוח המרגלים (יהושע יד, ז), נמצא שחצרון (אביו) הי' בחיים (מ' שנה קודם שילוח המרגלים, ועאכו"כ) בעת התחלת השעבוד. (ד) לדעת תיב"ע (וארא שם, טז) לוי "חמי ית משה כו'" (ובפי' יונתן שם תמה ע"ז). ולהעיר לכהנ"ל מב"ב קכא, ב.
  7. . עד"ז יש לתרץ בנוגע לקהת וחצרון שהיו בערך בני ב' שנים בעת הירידה למצרים (ראה סדר הדורות ב"א רלה, רלט).
  8. . אבל ראה תיב"ע (ויגש מו, יז) דהיא "בשרה ליעקב דיוסף קיים" ובסדר הדורות (ב"א ריז) דסרח היתה בת ג' שנים קודם לידת בני אשר (ימנה ישוה ישוי ובריעה. ובריעה ילד ב' בנים קודם הירידה למצרים – ויגש שם).

עמוד 17

  1. 42. ראה תניא רפמ"ב.
  2. 43. פרשתנו ג, א.
  3. 44. תנחומא פרשתנו ז. שמו"ר פ"ב, ב. ועוד.
  4. 45. ילקוט ראובני ויצא לא, ט.
  5. 46. פרש"י יתרו יח, יא. ממכילתא ותנחומא (ז) שם. נת' בלקו"ש חי"א ע' 75.
  6. 47. להעיר מזהר פרשתנו (כא, א): כהן מדין כו' אע"ג שהי' עובד כו"ם כו' הי' רועה צאנו כו'.
  7. 48. ויומתק ע"פ תורת הבעש"ט (תולדות י"י לך. בן פורת יוסף בסופו) שבצאן יתרו נתגלגלו אותם שאח"כ נתן להם התורה ונעשו תלמידיו.
  8. 49. ולהעירממרז"ל(ראהמכילתאבשלחיד,כח. שמו"ר פמ"ג, ח. זח"ב קע, ב. ועוד) דהללו עע"ז והללו כו'.
  9. *. ד"מתחלת" ברייתו נתקן לגאולת ישראל (שמו"ר פ"ב, ד).
  10. 50. ולהעיר ממכילתא (בשלח יד, לא) דבשכר האמונה נגאלו אבותינו ממצרים.
  11. 51. תניא רפמ"ז.

עמוד 18

  1. 52. ברכות בסופה. וראה שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ה (וש"נ).
  2. 53. ברכות לה, ב. וראה שו"ע אדה"ז שם.
  3. 54. כמרז"ל שאסור לעשות חפציו קודם שיתפלל (ברכות יד, א).
  4. 55. ראה לקו"ת ברכה צו, ב.
  5. 56. ישעי' מ, כו.
  6. 57. תקו"ז תמ"ט.
  7. 58. שבת י, א. טושו"ע ושו"ע אדה"ז או"ח סו"ס צה, ועיין ברכות לג, רע"א: עומד לפני ממה"מ כו'. ולהעיר משו"ע אדה"ז סי' קד ס"ב: עומד לפני המלך – אין לזוז ממקומו [משא"כ בק"ש דשו"מ מפני הכבוד כו' ומותר לקרוץ בעיניו וכמעשה דרב (יומא יט, ב). ומ"ש בשו"ע או"ח סי' סג ס"ו (ושו"ע אדה"ז שם ס"ז): הקורא ק"ש לא ירמוז כו' – הרי מפורש הטעם (ארעי ולא קבע – ולא ביטול), ואפילו בזה איתא שם דבפרשה שני' מותר לצורך מצוה קצת ולצורך מלאכה].
  8. 59. ראה ד"ה אד' שפתי תפתח תרכ"ח (נדפס בסה"מ תרכ"ז ע' תלו ואילך). ובכ"מ.
  9. 60. ע"ד ב' הירידות למצרים – ראה תו"א ריש פרשתנו. וראה תו"ח שם (כו, א ואילך), דירידה הא' היא לבינה (מצר מ"י, צמצום דהשג' בינה), וירידה הב' – במיצר מ"י ד(מח' ו)דיבור (מלכות).
  10. 61. שצ"ל בהבנה והשגה שכלו דוקא ובאופן דכל עצמותי תאמרנה (עירובין נד, רע"א. וראה תניא פל"ז (מז, א)) וכו'.
  11. 62. שלכן צ"ל ברכת התורה, ברכו בתורה תחילה – להזכיר ולהדגיש נותן התורה (ראה נדרים פא, א. ב"ח לטאו"ח סי' מז).
  12. 63. שלכן בתושבע"פ (בית המדרש) צ"ל הבנה דוקא (שו"ע אדה"ז ס"נ ס"ב (ממג"א שם). הל' ת"ת לאדה"ז ספ"ב).

עמוד 19

  1. 64. נוסח הגדה של פסח.
  2. 65. תניא רפמ"ב.
  3. 66. להעיר ממרז"ל שמשה גואל ראשון הוא גואל אחרון (ראה שמו"ר פ"ב, ד. זח"א רנג, א. שה"פ פי' ויחי. תו"א ר"פ משפטים).

מצוטט ב־9 עמודים

לקוטי שיחות 1
  1. כרך כ ‹ הוספות - מאמרים ושיחות חורף תשל"ח ‹ שיחה ו ‹ 349 לקו"ש חט"ז ע' 18
תורת מנחם 7
  1. ג - שנת תשי"א - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תשי"א לקו"ש חט"ז ע' 14
  2. מא - שנת תשכ"ה - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת* ש"פ נח, ד' מרחשון, ה'תשכ"ה לקו"ש חט"ז ע' 14
  3. לו - שנת תשכ"ג - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ש"פ שמות, כ"ג טבת, מבה"ח שבט, ה'תשכ"ג לקו"ש חט"ז ע' 13
  4. לו - שנת תשכ"ג - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ש"פ ויקהל-פקודי, פרשת החודש, מבה"ח ניסן, ה'תשכ"ג לקו"ש חט"ז ע' 16
  5. לט - שנת תשכ"ד - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ליל ב' דחג הפסח, ה'תשכ"ד לקו"ש חט"ז ע' 14
  6. נה - שנת תשכ"ט - חלק שני ‹ שיחת ש"פ ויגש, ז' טבת, ה'תשכ"ט לקו"ש חט"ז ע' 16
  7. עב - שנת תשל"ג - חלק שלישי ‹ שיחת אחרון של פסח, ה'תשל"ג לקו"ש חט"ז ע' 16
מאמרים מלוקטים 1
  1. חלק ב ‹ בס"ד. אור ליום ג' פ' ויחי, עשרה בטבת, יהפך לשמחה לקו"ש חט"ז ע' 18