שיחה א

129שיחה א

וירא

כ'

א. שאלת הרבי (מהורש"ב) נ"ע בהיותו ילד על התגלות ה'

כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר¹ בקשר לכ' מר־חשון, יום הולדתו של כ"ק אדמו"ר נ"ע², סיפור שארע לבעל יום ההולדת כאשר היה ילד בן ארבע או חמש שנים, בשבת פרשת וירא:

הרבי נ"ע נכנס אל סבו כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" כדי לקבל ממנו ברכה לרגל יום הולדתו, והוא פרץ בבכי באומרו: מדוע נגלה הקב"ה לאברהם אבינו ואילו אלינו (אליו) אין הוא מתגלה?

ענה לו ה"צמח צדק": כאשר יהודי צדיק³ מחליט בגיל תשעים ותשע שנים שהוא צריך למול את עצמו, הוא ראוי להתגלות הקב"ה אליו.

ב. יש בסיפור זה הוראה לחינוך כל ילד יהודי

כבר דובר מספר פעמים⁴ על ההוראות שניתן ללמוד מסיפור זה לעבודת ה', כבכל סיפורי רבותינו אשר נודעו לנו, ובמיוחד אלה שהתפרסמו, המכילים הוראות לכל אחד ואחד. ועתה נתעכב על נקודה נוספת בסיפור זה.

כ"ק מו"ח אדמו"ר דייק כאשר סיפר את הסיפור, וציין, שבעל יום־ההולדת היה אז ילד בן ארבע או חמש שנים. וכיוון שכל דיבור של נשיא בישראל הוא מחושב ומדוייק לחלוטין⁵, ובמיוחד דיבור שהוא אומר ברבים ומצווה להדפיסו, יש לומר, שגם פרט זה בסיפור לא בא רק כדי להראות את גדלותו של הרבי נ"ע,

[שאפילו בקטנותו מיצר היה על שאין הקב"ה מתגלה אליו, עד כדי־כך שבכה],

אלא שיש כאן הוראה לעבודת ה' של כל אחד ואחד.

ומכאן מובן, שלמרות שבסיפור זה ישנן הוראות לכל אחד ואחד, בכל־זאת יש כאן הוראה עיקרית גם לאלה שהם בגיל ארבע או חמש שנים,

ולא רק לגדול בשנים שהוא במצבו הרוחני כקטן בן ארבע או חמש⁶, שלא הגיע לשלמות החינוך⁷, כלומר, שאדם 130שהוא חסר דעת כל־כך שלא די שאין הוא מבין מעצמו, אלא הוא גם איננו מסוגל להיות מושפע מזולתו, שגם הוא יכול לדרוש בתוקף (בבכי, המוכיח, על איכפתיות בעלת עוצמה גדולה שהיא מעל ומעבר לגבולות אפשרויותיו הרגילות) שהקב"ה יתגלה אליו, כשם שנגלה לאברהם אבינו⁸

[הסיבה לכך שדרישה זו אפשרית היא מפני שאברהם אבינו הוא אחד משלושת האבות של כל אחד ואחד מבני ישראל בכל הדורות, ולכן קיימים אצל כל יהודי בירושה הענינים שהיו אצל האבות⁹],

אלא בעיקר לקטן, בן ארבע או בן חמש שנים כפשוטו, שגם אותו ניתן " לחנך באופן כזה, שהוא ידרוש בכל תוקף, ועד כדי בכי, שהקב"ה יתגלה אליו כפי שהתגלה לאברהם אבינו.

ג. כיצד ניתן ללמוד מסיפור זה הוראה לגבי

כל ילד?

לכאורה אפשר לשאול: כיצד ניתן להשוות בין הרבי נ"ע לבין כל ילד יהודי?

אצל הרבי נ"ע, בהיותו קדוש מבטן, נשיא בן נשיא, ניכרה כבר בקטנותו גדלותו לעתיד (כמאמר חז"ל¹⁰ "בוצין בוצין מקטפי' ידיע"), ומובן שכבר אז הוא היה בר־דעת יותר מאחרים, ואפילו מגדולים – וכיצד ניתן אפוא להסיק ממנו לגבי חינוך כל ילד יהודי, בעוד אשר "שיעור החינוך" הוא "בכל תינוק לפי חריפותו וידיעתו"¹¹?

אמנם ברור, שתוכן הסיפור קשור לכל אחד ואחד, שהרי עצם העובדה שהוא סופר ברבים ואף הודפס מוכיחה, שאין זה ענין של הנשיא בלבד, שהוא

משכמו ומעלה גבוה מכל העם"¹², אלא ענין הקשור לכל אחד מן העם,

אבל בכל־זאת, די היה לומר, לכאורה, שזוהי הוראה לגדולים בשנים, ואפילו לאלה שלא הגיעו לשלימות החינוך ברוחניות, ומדוע יש לומר שהסיפור מתאים גם לקטן בשנים, כפשוטו?

ד. יש שיעורים לגיל חינוך

הדבר יובן ע"י העובדה, שלמרות ש"שיעור החינוך... הוא בכל תינוק לפי חריפותו וידיעתו", כדלעיל, בכל־ 131זאת, ישנם ענינים בחינוך הקשורים לגיל מסויים¹³, כולל ההלכה הכללית, " ש"בציר מבר שית לא תקביל, בר שית קביל וספי ליה כתורא"¹⁴ (=פחות מבן שש שנים לא תקבל ללימוד תורה, בן שש שנים – קבל, והטל עליו עול כשור) – שלימוד התורה עם ילד קטן באופן של העמסת עול, "כתורא"¹⁵, המביא לידי שלמות בחינוך¹⁶, מתחיל רק כשהוא "בר שית"¹⁷.

אמנם, גם בענין זה נאמר שהוא תלוי ב"כח הבן ובנין גופו"¹⁸, ואצל

כחוש" מחכים עד שהוא "כבן שבע"¹⁹, אבל בכל זאת, יש כאן הגבלה של "בציר מבר שית לא תקביל"²⁰, אף אם הוא ילד חזק ובריא²¹ יותר מילד אחר שהוא כבר "כבן שבע".

כלומר, הגיל של "בר שית" לגבי שלמות החינוך – "ספי ליה כתורא" – איננו תלוי בדעת הקטן ובכוחו. זהו כמו השיעור של "בן י"ג למצוות"²², שאף כאשר ילד קטן הוא בר דעת²³ יותר מילד אחר שהוא כבר גדול בשנים²⁴, גם אז הוא פטור מן המצוות (מדין תורה), אין מצרפים אותו למנין וכדומה.

ה. השפע האלקי הנעלה ביותר הוא לפי מידות שנקבעו בתורה

ההסבר לכך קשור לשינוי שנגרם בקיום התורה והמצוות בזמן מתן תורה:

132המצוות לפני מתן תורה הגיעו עד לשרש ומקור הנבראים²⁵, ולכן חשובה היתה שלמות האדם בעבודת ה', שעל ידה ירד השפע האלקי משרש הנברא, אך לא היתה חשיבות רבה כל־כך לאופן קיום המצוה²⁶, ולכן קיים יעקב אבינו את עבודת התפילין באמצעות ה"מקלות", כמוסבר בזהר²⁷.

לעומת זאת, קיום התורה והמצוות לאחר מתן תורה מוריד שפע אלקי מהמאציל ברוך־הוא, שמעל לשורש הנבראים. שפע אלקי זה אין הנברא יכול להוריד לעולם בכחות עצמו, אלא מפני שכך קבע המאציל, שכאשר תקויים מצוה מסויימת ירד שפע אלקי מן המאציל למטה. לפיכך מגיע שפע אלקי זה רק כאשר המצוה מקויימת בדיוק לפי המידות²⁸ והשיעורים שנקבעו מלמעלה, במתן תורה.

[גם עתה לו היה צדיק כיעקב אבינו, היה ביכולתו להוריד שפע אלקי באמצעות "מקלות", כשם שעשה יעקב אבינו, אבל זהו שפע משורש הנבראים בלבד, בהתאם לדרגת עבודת הצדיק, ולא שפע אלקי מן המאציל עצמו].

דומה לכך ענין השיעורים של גיל החיוב במצוות: ילד קטן יכול להיות בר־דעת יותר מגדול בשנים רק לגבי שלמותו שלו, של הנברא²⁹, אבל לגבי הענינים של מתן תורה – של השפע האלקי מהמאציל עצמו – יש מדה שנקבעה מלמעלה, שהם מתחילים רק מגיל י"ג שנים³⁰. וכן בענין החינוך, ששלמות החינוך הוא מגיל שש שנים.

ו. בסיפור – חידוש חשוב לגבי חינוך ילדים

מכך מובן גם בעניננו, שכיוון שאדמו"ר נ"ע היה באותה עת "בציר מבר שית", הרי שאין מתחשבים בגדלותו ובחכמתו בגיל זה, ולמרות הכל הוא היה עדיין בדרגה של "בציר מבר שית"³¹, שעדיין לא הגיע לשלמות החינוך.

133וכיוון שכאשר התפרסם סיפור זה, בהראותו שהוא אינו מיוחד רק לנשיאי ישראל, הוא דייק וציין גם את הפרט, שהרבי נ"ע היה ילד בן ארבע או בן חמש שנים, מובן שהענינים בסיפור זה מתאימים לכל ילד יהודי שהוא "בציר מבר שית", שהרי לפי תורת אמת הוא נכלל באותה דרגת חינוך.

ז. בתקופתנו אפשר לנטוע בלב ילד יהודי תשוקה נ לאלקות

יוצא אפוא, שבפרסמו את הסיפור, רצה הרבי ללמד הוראה מסויימת לחינוך ילד קטן כפשוטו. ומכך מובן שבסיפור זה יש חידוש מיוחד וחשוב לגבי אופן חינוך הילדים, ולא הוראה סתמית בעבודת ה', כפי שיפורט בהמשך הדברים.

ידועים דברי הרמב"ם³², המרחיב את הדיבור לגבי דרך הלימוד עם ילד קטן, ואומר, שיש להמריצו "בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שניו... קרא ואתן לך אגוזים...", כי בגלל "מיעוט שניו וחולשת שכלו אינו מבין מעלת אותו הטוב".

והנה כאן דורשים מילד קטן שיצטער עד כדי בכי על אי התגלות הקב"ה אליו, ולא על טוב גשמי. כלומר, יש לחנך את הילד כך שאלקות תהא חלק משמעותי מחייו^* – "דברים שהם אהובים אצלו", עד אשר אי התגלות הקב"ה אליו באופן שהוא התגלה לאברהם אבינו תגע מאד לנפשו.

לולא התרחש מאורע זה אצל הרבי

"ע, אי אפשר לדעת אם ניתן להביא ילד יהודי לידי רגש כזה, כי מטבעו הוא נמשך, כדברי הרמב"ם לעיל, לדברים גשמיים, ויש לחנכו בעזרת הענינים הללו, "שהם אהובים אצלו".

אבל לאחר התרחשות המאורע, ובמיוחד לאחר פרסומו על־ידי כ"ק מו"ח אדמו"ר והדפסתו, הרי ברור, שבכך נתגלה ונפתח צינור חדש³³, ודרך חדשה בחינוך, כך שבזמננו³⁴ ניתן על־ידי חינוך מתאים לפרוץ את הגבלות הטבע של הילד היהודי, ולהרגילו לרצות רוחניות, עד כדי החדרת רגש עמוק זה בליבו, של תשוקה עצומה להתגלות ה' אליו.

134וכאשר אין ילד יהודי מצטער על אי התגלות ה' אליו, הרי זה משום שמחנכו אינו מדבר אליו בענין זה בדברים היוצאים מן הלב, ולא בגלל מגבלותיו שלו.

ח. ההוראה לכל אחד מתשובת ה"צמח צדק"

כשם שההוראה הנלמדת משאלתו של הרבי נ"ע ומבכייתו מכוונת לכל ילד יהודי, כדלעיל, כך גם מתאימה תשובת ה"צמח צדק" לחינוך כל ילד יהודי:

כוונת ה"צמח צדק" בתשובתו לא היתה שהקב"ה התגלה לאברהם אבינו בלבד, כי הוא החליט למול עצמו בהיותו בן תשעים ותשע שנים, ושאצל אחרים אין הדבר אפשרי (שהרי אילו זאת היתה כוונתו היה עונה בקיצור שאי אפשר להשתוות לאברהם אבינו³⁵),

אלא, פירוש הדברים הוא, שכל אחד יכול להגיע לידי "וירא אליו ה'", על ידי החלטה שבכל מצב רוחני שבו הוא נמצא (ואפילו צדיק בן תשעים ותשע) עליו למול את עצמו. כלומר; צריך להשתדל להסיר את הכיסוי, ההעלם וההסתר בעולם³⁶.

אמנם, אברהם היה "צדיק בן תשעים ותשע שנים", שהיו לו "יומין שלמין"³⁷ בעבודת ה', והחלטה שלו, שעליו למול את עצמו, היא חידוש גדול הרבה יותר מהחלטתו של מי שאינו צדיק³⁸,

בכל זאת, שייכת הוראה זאת לכל אחד מישראל, כפי שידוע הענין של "פתח"³⁹ – שלאחר שמישהו עמל על ענין מסויים והביאו לעולם, הוא פותח בכך צינור השפעה זה לאחרים, היכולים להגיע לדרגה זו בפחות עמל,

[ובמיוחד לאחר מתן תורה, ניתן להשיג ענינים שהאבות הגיעו אליהם על־ידי יגיעה עצומה, ועמל קטן הרבה יותר⁴⁰].

ט. ילד יהודי אינו צריך להבהל מהסתר העולם

וזוהי ההוראה מתשובת ה"צמח צדק" גם לגבי חינוך קטנים:

לאחר שמעוררים אצל הילד את התשוקה הנפלאה שה' יתגלה אליו, צריך להסביר לו, שניתן להגיע לכך באמצעות ההחלטה, שהיהודי צריך 135תמיד "למול" את עצמו, להסיר את העלם העולם.

כלומר, צריך לחנך את הילד שלא להבהל מהסתר העולם, שלא להבהל מדברי האנשים, דברי ה"עולם", אלא לשים לב רק לרצון התורה. והחלטה זו תהא חזקה אצלו כל־כך, עד אשר "גם כי יזקין לא יסור ממנה"⁴¹ – גם כאשר יגיע לדרגות נעלות ביותר בעבודת ה', יזכור, שעליו "למול" את עצמו.

וכך אפשרי גם בקטנותו הענין של "וירא אליו ה'", והוא יאיר את סביבתו, באופן של "והיה ה' לך לאור עולם"⁴².

י. מוצאים ענין זה גם בנושא שבין אדם לחברו

כשם שרבותינו פתחו צינור חדש בענין החינוך לנושאים ש"בין אדם למקום" – שבזמננו ניתן לחנך ילד יהודי להשתוקק ליהדות, באופן שהיא תיהפך חלק מחייו, עד אשר ייתכן אפילו בכי על אשר אין ה' מתגלה אליו, כך מוצאים ענין זה גם בנושאים שבין אדם לחברו, וגם זאת בסיפור על בעל יום־ההולדת בילדותו⁴³, כדלהלן:

בהיות הרבי נ"ע בן ארבע שנים, הביא פעם החייט בגד שנתפר לאמו־הרבנית. כאשר מדדו את הבגד, הוציא הרבי נ"ע לתומו חתיכת בד מכיסו של החייט. החייט, כמובן, התבייש ביותר והחל להתנצל, באומרו, שהוא שכח שנותרה בידו יריעת בד זו, וכדומה.

לאחר שהלך החייט, הוכיחה אותו אמו־הרבנית, על אשר גרם לעלבון החייט, והילד בכה בכי מר ביותר.

לאחר מספר שבועות נכנס אל אביו, הרבי מהר"ש, ושאלו כיצד ניתן לתקן את עוון הלבנת פנים. כאשר שאלו אביו מדוע הוא מתעניין בכך, ענה לו הילד שברצונו לדעת זאת, ולא סיפר את אשר ארע.

כאשר תמהה אמו הרבנית, מדוע הוא לא רצה לספר לאביו את הסיפור כולו, ענה: די לי שנכשלתי בהלבנת פנים, והאם עלי לעבור גם על עוון רכילות ולשון הרע?!

יא. ניתן לחנך כל ילד יהודי לזהירות ב"בין אדם לחברו"

במבט ראשון לא היתה כאן כלל הלבנת פנים "חמורה", כי, כמסופר, הוציא הרבי נ"ע את הבד "לתומו", כלומר בשוגג⁴⁴, ובנוסף לכך, לא היה זה ברבים⁴⁵ – ורק אמו הרבנית היתה שם, אך למרות זאת, כאשר שמע שנגרמה בושה לחייט, היה 136איכפת לו ענין זה כל־כך, עד כדי בכי מר.

כלומר, לא היה כל־כך אכפת לו שהלבנת הפנים היתה על ידו, שהוא ייענש על כך וכדומה, אלא היה אכפת לו עצם הענין, שנגרמה בושה ליהודי.

ולפיכך הוא סרב לספר על כך לאביו, למרות שייתכן שאי־השיבו לשאלת אביו נכלל בעניני כיבוד אב וכדומה, והסיפור הוא רק כדי לתקן את החטא – כי הוא לא סבל את עצם הדיבור על "הלא־טוב" של יהודי.

וכיוון שסיפור זה סופר לנו תוך הדגשה שהרבי היה אז בן ארבע שנים, הרי זאת הוכחה שניתן עתה לחנך כל ילד יהודי, גם בגיל זה, באותו אופן.

יב. חובה לעסוק בחינוך ילדי ישראל

מכל האמור לעיל נלמדת גם החובה הגדולה המוטלת על כל אחד ואחד מישראל להשתדל בענין החינוך, הן ס לגבי ילדיו שלו,

כמאמר הידוע של בעל יום ההולדת נ"ע⁴⁶, שכשם שהנחת תפילין בכל יום היא מצוה דאורייתא על כל יהודי, ללא הבדל בין גדול בתורה לבין איש פשוט, כך חובה מוחלטת על כל יהודי, להקדיש מחצית השעה בכל יום למחשבה אודות חינוך ילדיו, ולעשות ככל שביכלתו, ואף יותר מכך, כדי לחנך ילדיו להמשיך בדרך שמתוים להם –

והן לגבי ילדים יהודיים אחרים, אשר הוריהם לא חנכו אותם כראוי, מאיזו סיבה שהיא, שאז מוטלת החובה על כל חכם וחכם מישראל⁴⁷, לדאוג לכך שילדים אלו יקבלו חינוך מתאים, ועל־ידי כך מקיימים את "צבאות ה'", אשר יצאו מן הגלות בנערינו ובזקנינו... בבנינו ובבנותינו⁴⁸ – על ידי משיח צדקנו בקרוב ממש.