135

תמיד "למול" את עצמו, להסיר את העלם העולם.

כלומר, צריך לחנך את הילד שלא להבהל מהסתר העולם, שלא להבהל מדברי האנשים, דברי ה"עולם", אלא לשים לב רק לרצון התורה. והחלטה זו תהא חזקה אצלו כל־כך, עד אשר "גם כי יזקין לא יסור ממנה"⁴¹ – גם כאשר יגיע לדרגות נעלות ביותר בעבודת ה', יזכור, שעליו "למול" את עצמו.

וכך אפשרי גם בקטנותו הענין של "וירא אליו ה'", והוא יאיר את סביבתו, באופן של "והיה ה' לך לאור עולם"⁴².

י. מוצאים ענין זה גם בנושא שבין אדם לחברו

כשם שרבותינו פתחו צינור חדש בענין החינוך לנושאים ש"בין אדם למקום" – שבזמננו ניתן לחנך ילד יהודי להשתוקק ליהדות, באופן שהיא תיהפך חלק מחייו, עד אשר ייתכן אפילו בכי על אשר אין ה' מתגלה אליו, כך מוצאים ענין זה גם בנושאים שבין אדם לחברו, וגם זאת בסיפור על בעל יום־ההולדת בילדותו⁴³, כדלהלן:

בהיות הרבי נ"ע בן ארבע שנים, הביא פעם החייט בגד שנתפר לאמו־הרבנית. כאשר מדדו את הבגד, הוציא הרבי נ"ע לתומו חתיכת בד מכיסו של החייט. החייט, כמובן, התבייש ביותר והחל להתנצל, באומרו, שהוא שכח שנותרה בידו יריעת בד זו, וכדומה.

לאחר שהלך החייט, הוכיחה אותו אמו־הרבנית, על אשר גרם לעלבון החייט, והילד בכה בכי מר ביותר.

לאחר מספר שבועות נכנס אל אביו, הרבי מהר"ש, ושאלו כיצד ניתן לתקן את עוון הלבנת פנים. כאשר שאלו אביו מדוע הוא מתעניין בכך, ענה לו הילד שברצונו לדעת זאת, ולא סיפר את אשר ארע.

כאשר תמהה אמו הרבנית, מדוע הוא לא רצה לספר לאביו את הסיפור כולו, ענה: די לי שנכשלתי בהלבנת פנים, והאם עלי לעבור גם על עוון רכילות ולשון הרע?!

יא. ניתן לחנך כל ילד יהודי לזהירות ב"בין אדם לחברו"

במבט ראשון לא היתה כאן כלל הלבנת פנים "חמורה", כי, כמסופר, הוציא הרבי נ"ע את הבד "לתומו", כלומר בשוגג⁴⁴, ובנוסף לכך, לא היה זה ברבים⁴⁵ – ורק אמו הרבנית היתה שם, אך למרות זאת, כאשר שמע שנגרמה בושה לחייט, היה