שיחה ג

122שיחה ג

וירא

א. דברי הגמרא והמדרש על "

"ויקרא שם בשם ה'..."

על הפסוק¹ "ויקרא שם בשם ה' א־ל עולם" נאמר בגמרא² "אל תיקרי ויקרא אלא ויקריא, מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב³. כיצד לאחר שאכלו ושתו עמדו " לברכו אמר להם וכי משלי אכלתם משל אלקי עולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם".

במדרש⁴ מוסיפים על כך, שאלה⁵ אשר לא רצו לברך "למי שאמר והיה העולם" לאחר אכלם, דרש אברהם לשלם הון רב עבור מה שאכלו ושתו, מתוך נימוק, שהתשלום הוא כה גדול, מפני שבמדבר אין מצויים מאכלים וכו'. בשמעם על הסכום הגבוה שנדרש מהם, הם נכנעו ואמרו: "ברוך א־ל עולם שאכלנו משלו".

בפשטות יוצא שבאומרם לאחר זאת

ג

ברוך א־ל עולם...", הם עשו זאת בלית ברירה, כדי שלא ייאלצו לשלם⁶, ולא מפני שהסכימו בלבבם לברך.

דבר זה תמוה: אלה אשר אברהם שכנעם לברך את ה' מרצונם הטוב, מובן שבכך הוא קיים את הענין של

הקריא... לשמו של הקב"ה...". אך מהי התועלת באמירת "ברוך א־ל עולם..." באופן חד פעמי, אצל אברהם בלבד, ע"י אלה אשר אברהם הכריחם לברך? כיצד ייתכן לומר שבמעשה זה הוא פרסם את שמו של הקב"ה בעולם, בעוד אשר חסרה אצלם ההכרה בבורא עולם?

לגבי יהודים, ידוע פסק דינו של הרמב"ם⁷, שאפילו כאשר כופים יהודי לקיים מצוה (או "להתרחק מן העבירות"), נחשב הדבר "לרצונו", מפני ש"הוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו" כלומר, בעצם ובפנימיות נפשו רוצה היהודי לקיים את המצוות, ואי־רצונו בכך הוא ענין חיצוני בלבד, ולכן גורמת הכפיה לביטול ההתנגדות 122החיצונית של היצר, ואמירתו "רוצה אני" נובעת מגילוי רצונו של היהודי.

אך כאשר מדובר על "כל עובר ושב"^* אין הדבר כך.

ב. פירוש ה"יפה תואר" והשאלות עליו

ב"יפה תואר"⁸ נאמר על כך, ש"אף כי יכול להיות שהם מכזבים לו ובאונס דברו לו כאלה, מכל מקום אברהם עשה זאת רק לצאת ידי חובתו נגד ה' ואם המה רמוהו העוון תלוי בהם ולא בו".

ו

נדרש על כך הסבר: א) אם זהו ענין של "רמוהו" ו"מכזבים לו", מה הוא פעל בכך? ב) ובעיקר – קשה לומר שאברהם עשה זאת רק כדי לצאת ידי חובתו, ולמעשה ייתכן ש"המה רמוהו" ⁹, כי המדרש אומר במקום אחר¹⁰, שבזכות פעולות אלה של אברהם (ש"כל עובר ושב" אמר "ברוך א־ל עולם שאכלנו משלו") אמר הקב"ה "מעלה אני עליך כאילו אתה שותף עמי בברייתו של עולם", ו"אני לא היה שמי

ל מכך מובן, שבמעשהו הביא אברהם להכרה בבורא עולם, ולכן הוא כשותף בברייתו של עולם¹¹. ואין אנו מוצאים הבחנה וחלוקה, שדברים אלו אמורים רק לגבי אלו שהסכימו לכך ללא שום לחץ וכדומה¹².

ג. דרך נוספת לגילוי הרצון הפנימי

הדברים יובנו ע"י שיוסבר תחילה, שמוצאים דרך נוספת של גילוי הרצון האמיתי, הנעשה באמצעות "הכאה"

"תשישת היצר", שהרצון הפנימי איננו מתגלה באמירת "רוצה אני" בלבד, שבגלוי היא אמירה מתוך כורח, אלא שהרצון הפנימי משפיע באופן גלוי על הרצון החיצוני^*.

כך מוצאים¹³ אצל מעשה המרגלים, שבתחילה אמרו "כי חזק הוא ממנו אל תקרי ממנו...^* ויבכו העם... ויאמרו... נתנה ראש ונשובה מצרימה", ובאמצעות "וידבר משה" – הכאה בדברים קשים – הוא גרם

"ויתאבלו העם מאד", והם אמרו "הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה'".

123בכך גם מובנים דברי המשנה¹⁴ "בכל יום ויום בת־קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף...".

שהרי לכאורה תמוה: כוונתה של בת־קול היא לעורר את ישראל לעסוק בתורה, ואם כך, צריכה היתה ההכרזה לספר בעיקר על החשיבות והמעלות של לימוד התורה וכדומה, ומדוע " מודגש בה רק הפגם שבאי־לימוד: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה...?

במיוחד קשה הדבר, שהרי בת־קול מכוונת גם ליהודים מן הסוג המכונה "בריות" ("אוי להם לבריות..."), כפי שמסביר זאת אדמו"ר הזקן¹⁵ שאלה הם "הרחוקים מתורת ה' ועבודתו ולכן נקראים בשם בריות בעלמא". כלומר, מעלתם היחידה היא היותם נבראים של הקב"ה, והפניה לעסוק בתורה מכוונת גם אליהם, וכיצד ייתכן, לכאורה, שההכרזה "אוי להם לבריות מעלבונה...", ללא הסבר על חשיבות לימוד התורה, תספיק כדי לשכנע יהודים כאלה?

ההסבר לכך הוא: לכל יהודי יש נפש אלקית השואפת לקיים את כל המצוות, ואף יותר מכך, בפנימיותו של כל יהודי חבויים "אוצרות יקרים" (של אמונה בה' ואהבת ה' – שורש כל רמ"ח מצוות עשה)¹⁶, ולפיכך אין לו צורך בהסברים על חשיבות לימוד התורה. צריך רק להביא את פנימיותו לידי גילוי, ואז הוא יעסוק ממילא בתורה.

אם הוא לא היה בדרגה של "בריות" בלבד, ניתן היה לגלות את ה"אוצרות יקרים" אשר בקרבו באמצעות "גילוי אור", ע"י הדגשת החשיבות שבלימוד התורה. אך כיוון שהוא בדרגה של

בריות", אשר בגלל חומריות וגסות כוחותיו הגלויים אין אור הנשמה מאיר אצלו, צריך להסיר, לשבור את החומריות העוטה על אור הנשמה. הסרה זו נעשית באמצעות ההכרזה וה"נזיפה" של "אוי להם לבריות... שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף..."¹⁷.

ד. אין די בבת־קול ליהודים שאינם מסוגלים לחוש בשפלות

מצבם

אמנם, אופן השבירה ע"י הכרזת בת־קול הוא בשביל יהודים, שמסוגלים לחוש שמצבם הרוחני הירוד נובע מכך שהם גורמים ל"עלבונה של תורה", אשר גם במצבם הנוכחי, כאשר החומריות מכסה על אור הנשמה, הם חשים וקולטים ענין רוחני, נשמתי, ויוצא אפוא, שה"נזיפה" ושבירת החומריות איננה שבירה בלבד, אלא 124גילוי פנימיותם מן ההעלם אל הגילוי¹⁸.

אך ישנה דרגה נמוכה יותר, כאשר ענין רוחני כלל איננו מורגש, מפני שהחומריות והגסות מכסות לחלוטין על הפנימיות והנשמה¹⁹. יהודי כזה איננו יכול לחוש בשפלות מצבו, והוא זקוק ל"נזיפה" שכל מהותה הוא שבירה – ל"צעקה" "אתה רע ורשע ומשוקץ..."²⁰ – וזה גורם לשבירה בכל מהותו, וכך הוא נעשה "כלי" לקדושה.

ה. הסיפור בגמרא על ה"איש המכוער"

דוגמא לדרך השניה נמצאת בסיפור בגמרא²¹:

"מעשה שבא ר' אלעזר בר"ש... נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר... אמר לו ריקה כמה מכוער אותו האיש... אמר לו... לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית...".

מתעוררת השאלה בלשון הנפוצה בגמרא: מעיקרא מאי קסבר (=מה חשב מלכתחילה?) – כלום לא ידע ר' אלעזר מלכתחילה, לפני תשובתו של האיש

לך ואמור לאומן...", שגוף האדם וצורתו הם "יציר כפיו של הקב"ה"?

בנוסף לכך יש להבין: כיצד ייתכן שר' אלעזר אמר דברים כאלו ("ריקה כמה מכוער...")?

ההסבר לכך הוא: במילים "ריקה כמה מכוער אותו האיש" התכוון ר' אלעזר בעיקר ל"ריקנות" ול"כיעור" האמיתיים, במובן הרוחני. הוא הבחין שאותו האיש ירוד מאד מבחינה רוחנית, ללא שום מעלה אמיתית ברוחניות²².

125יתר־על־כן: גם ה"יתרון" היחיד שבאלה הנקראים "בריות בעלמא", כדלעיל, לא היה ניכר בו. ר' אלעזר ראה שבמצב הרוחני שבו שרוי האיש אי אפשר להחזיר לו שלום, אי אפשר להשפיע עליו אלא בדרך

נ של הכנעה וביטול: "ריקה כמה מכוער...", השוברת את חומריותו וגסותו²³.

ואכן, מיד לאחר ההכנעה והשבירה ענה האיש: "לך ואמור לאומן שעשאני" – הוא הכיר בקיומו של "אומן שעשאני". הוא הכיר במעלתו שהוא נברא של הקב"ה, ואף יותר מכך: הוא לא נכלל בסוג של סתם "בריות", אלא "אומן שעשאני"^*, הכולל גם הבחנה במטרת הבריאה, כשם שיצירת האומן היא בכוונה ולמטרה מסויימת²⁴.

ו. הסיפור על ברכת כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע בתחילת נשיאותו

באופן דומה ניתן להסביר את הסיפור החסידי על אדמו"ר (מוהרש"ב)

"ע, סיפור אשר ארע בתחילת נשיאותו:

יהודי נכנס ל"יחידות" לרבי נ"ע ובקש את ברכת הרבי לענין חשוב, שהוא היה זקוק בו לרחמים מרובים, אך הרבי נ"ע ענה לו, שאין הוא יכול לעשות דבר בענין זה, ואין הוא יכול לעזור לו.

לאחר ששמע היהודי תשובה כזאת, הוא יצא מחדר הרבי ופרץ בבכי מר. בעודו בוכה והנה פגש את הרז"א, אחיו של הרבי נ"ע, וכתשובה על שאלתו על מה הוא בוכה כל־כך ספר לו היהודי את הקורות אותו, ואת תשובת הרבי.

הרז"א נכנס לחדר של אחיו הרבי (כאמור לעיל, היה זה בתחילת הנשיאות) ואמר לו: הזוהי הדרך? כאשר יהודי בא לבקש את ברכתך אתה אומר לו שאינך יכול להועיל לו, עד שהוא בוכה בדמעות שליש מרוב צער?

חגר הרבי נ"ע את חגורתו, והורה שהיהודי ייכנס אליו בשנית, וכאשר נכנס הלה ברך אותו הרבי נ"ע, והברכה אכן התקיימה בפועל.

לכאורה, יש להבין: מדוע סרב הרבי

"ע מלכתחילה לעזור ליהודי זה, ובאופן חמור כל־כך, עד שהלה ממש נשבר, והרי אף אם יתואר, שהרבי לא 126יכול היה לעזור לו, גם אז יכול היה הרבי לעודדו ולחזקו בדברי בטחון, כמאמר חז"ל²⁵ "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים".

ז. היהודי לא היה מתאים לברכה באותה שעה

ההסבר לכך, בדרך האפשר, הוא בדומה למוסבר לעיל²⁶:

היהודי שביקש את ברכת הרבי לא היה מתאים באותה שעה, בגלל מעמדו ומצבו הרוחני, לקבל ברכה גדולה כל כך, כפי שדרש מצבו – הוא לא היה כלי לכך. לפיכך אמר לו הרבי שהוא אינו יכול לעזור לו.

אך ע"י ששמע את דברי הרבי הנ"ל, אשר גרמו לשבירתו ולכניעתו, ולשפיכת לבו לפני הקב"ה – דוקא ע"י כך הוא הפך למציאות חדשה, ולכלי לברכתו של הקב"ה²⁷.

ח. אופן השבירה אצל לא־ יהודי

אופן זה של הכנעה ו"נזיפה", שאיננו מכוון לעורר ולגלות את אור הנשמה (מפני מצב אשר האדם איננו כלי לאור הקדושה בשעה זאת), אלא כדי לגרום לו לעסוק בשבירת החומריות והגסות, יכול להיות קיים, באופן דומה, גם אצל לא־יהודי.

אך ההבדל הוא: ליהודי, בכל מצב בו הוא נמצא, יש נשמה, נפש אלקית²⁸. ולפיכך גם בשעת החטא הוא "רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצוות...", והשבירה אצלו היא שבירת החיצוניות בלבד, כי בפנימיותו הוא טוב לפני השבירה, ותכלית שבירת החומריות הוא גילוי הפנימיות שכבר קיימת.

שונה מכך הדבר אצל לא־יהודי, שאין לו נפש אלקית. אצלו יכולה השבירה לגרום רק ל"יכולת" להיות מסוגל להגיע לדרגה הרוחנית, שלא־יהודי יכול להגיע אליה²⁹.

ט. ההסבר לדרכו של אברהם אבינו

לפי זה תובן הסיבה לכך שאברהם אבינו "לחץ" על העוברים ושבים שאכלו אצלו לומר "ברוך א־ל עולם שאכלנו משלו":

גם בן נח, (ובמיוחד לאחר 127המבול³⁰), מסוגל³¹ להכיר בכך שיש בעל־בית לבירה זו. לכן עסק אברהם אבינו בפרסום האלקות "בפה כל עובר ושב", ע"י הסברים רבים בעניני אלקות³².

אך בראותו שחלק מהם אינו מקבל את ההסברים, וזאת מפני שהחומריות אצלם היא גסה ועצומה כל כך, יותר מאשר אצל בן־נח רגיל (בדומה להבדל בין חם, שם ויפת), הוא היה נוהג כדי

ל לשבור את החומריות הנוספת הזאת, להכניסם למצב של "לחץ", "עקתא"³³ (=צרה) וכך הוא גרם לקליטת ההסברים³⁴ על ידם במידה מסויימת³⁵, וכתוצאה מכך הם הכירו ואמרו "ברוך א־ל עולם שאכלנו משלו".

י. אופן פרסום אלקות ל"עוברים ושבים"

ההוראה מכך בפשטות היא:

"מעשה אבות סימן לבנים" – יש לנהוג כאברהם אבינו ולפרסם אלקות בעולם, כפי שהוא נהג, ואף אופן פעולתו הוא סימן לבנים"

אין להסתפק בקירוב יהודים הנמצאים בביתו, אלא צריך לצאת

"רחוב" ולטפל שם ביהודים ה"עוברים ושבים" – ב"כל עוברים ושבים".

בפעילות זו יש להשתדל בכל דרך אפשרית, גם כאשר לשם כך צריך לתת ל"עוברים ושבים" מזון ומשקה³⁶. יתר־על־כן: אפילו כאשר הדרך להשפעה עליהם היא באמצעות לחץ (בדרך התורה, כמובן, שדרכיה דרכי נועם).

ואם יבוא הטוען ויטען: מהי התועלת בכך? האדם שלחצו עליו לברך, לקרוא קריאת שמע, להתפלל – עושה זאת ללא רצון, ללא חשק. האחר מניח תפילין בפעם הזאת, כדי ל"התפטר" מן הלחץ, אך אין לדעת מה יהיה מחר.

על כך מסופר לנו בתורה – מלשון הוראה – בסיפור הנ"ל, ובדרך של קל־וחומר: אם בימי אברהם, כאשר מדובר בבני נח, ולפני מתן תורה, הביאה דרך זו ל"הכרת אותי בבריותי",

על־אחת־כמה־וכמה לאחר מתן תורה, וכאשר מדובר על יהודי, שהוא 128"רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצוות...", ועשיית המצוות היא לרצונו. יתר־על־כן: הכפיה והלחץ יגרמו לכך, שזה יהא רצונו הגלוי, עד לידי מצוה גוררת מצוה³⁷, והוא יקיים את כל המצוות באופן מושלם.

עבודה זאת של פרסום שמו של הקב"ה בעולם באופן של "הכרת אותי בבריותי" תחיש, במידה כנגד מידה, את קיום ההבטחה³⁸ "כי מלאה הארץ דעה..." ע"י ש"יעמוד מלך מבית דוד... ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה"³⁹ של התורה שבכתב והתורה שבעל פה, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.