127

המבול³⁰), מסוגל³¹ להכיר בכך שיש בעל־בית לבירה זו. לכן עסק אברהם אבינו בפרסום האלקות "בפה כל עובר ושב", ע"י הסברים רבים בעניני אלקות³².

אך בראותו שחלק מהם אינו מקבל את ההסברים, וזאת מפני שהחומריות אצלם היא גסה ועצומה כל כך, יותר מאשר אצל בן־נח רגיל (בדומה להבדל בין חם, שם ויפת), הוא היה נוהג כדי

ל לשבור את החומריות הנוספת הזאת, להכניסם למצב של "לחץ", "עקתא"³³ (=צרה) וכך הוא גרם לקליטת ההסברים³⁴ על ידם במידה מסויימת³⁵, וכתוצאה מכך הם הכירו ואמרו "ברוך א־ל עולם שאכלנו משלו".

י. אופן פרסום אלקות ל"עוברים ושבים"

ההוראה מכך בפשטות היא:

"מעשה אבות סימן לבנים" – יש לנהוג כאברהם אבינו ולפרסם אלקות בעולם, כפי שהוא נהג, ואף אופן פעולתו הוא סימן לבנים"

אין להסתפק בקירוב יהודים הנמצאים בביתו, אלא צריך לצאת

"רחוב" ולטפל שם ביהודים ה"עוברים ושבים" – ב"כל עוברים ושבים".

בפעילות זו יש להשתדל בכל דרך אפשרית, גם כאשר לשם כך צריך לתת ל"עוברים ושבים" מזון ומשקה³⁶. יתר־על־כן: אפילו כאשר הדרך להשפעה עליהם היא באמצעות לחץ (בדרך התורה, כמובן, שדרכיה דרכי נועם).

ואם יבוא הטוען ויטען: מהי התועלת בכך? האדם שלחצו עליו לברך, לקרוא קריאת שמע, להתפלל – עושה זאת ללא רצון, ללא חשק. האחר מניח תפילין בפעם הזאת, כדי ל"התפטר" מן הלחץ, אך אין לדעת מה יהיה מחר.

על כך מסופר לנו בתורה – מלשון הוראה – בסיפור הנ"ל, ובדרך של קל־וחומר: אם בימי אברהם, כאשר מדובר בבני נח, ולפני מתן תורה, הביאה דרך זו ל"הכרת אותי בבריותי",

על־אחת־כמה־וכמה לאחר מתן תורה, וכאשר מדובר על יהודי, שהוא