שיחה א

89שיחה א

משפטים

א בפרשתנו עה"פ: ;ורצע אדוניו את אזנו במרצע" מפרש רש'"י: ,הד ימנית, או אינו אלא של שמאל, ת"ל אזן אזן לגז"ש נאמר כאן ורצע אדוניו את אזנו ונאמר במצורע : תנוך אזנו הימנית מה להלן הימנית אף כאן הימנית* :.

בפשטות כוונתו של רש"י: בפסוק נאמר ,ורצע אדוניו את אזנו גו'? - לשון יחיד, ולא פירש אם אזן של ימין או אזן של שמאל, לכן מפרש רש"י שהכוונה לאזן ,הימנית", דלמדים גז"ש ממצורע.

אמנם צלה"ב : מאריכות לשונו של רש"י ,או אינו אלא של שמאל" (דלכאו' מיותר הוא) משמע שבעצם מסתבר יותר שכוונת הכתוב היא לאזן השמאלית דוקא, אלא שמוכרח לפרש ,הימנית" מצד הגזיש ממצורע + -- וצלה'ב הטעם ?

ב. וממשיך רש"י (באותו דבור):

,ומה' ראה אזן להרצע מכל שאר אברים שבגוף, אמר ר' יוחנן בן זכאי

1) כא 4

62 מצורע יד, יד יז. כה. כח. בהכתוב שם הלשון ,תנוך אזן המטהר הימנית", אבל בכל דפוסי רשי וברש"י כת"י הוא כבפנים. וכיה במכילתא עה"פ, ספרי פ' ראה קכב.

3) מכילתא עה"פ (בשינוי לשון).

4) הרע"ב כתב: ,או אינו כו" ר"ל או זה (דמהיכא תיתי לומר השמאלית ולא הימנית)*"; אבל מלשון רש"י ,או אינו אלא כו'" (ובפרט שאינו כותב ,אזנו - איני יודע איזו ת"ל כו'" וכיו"ב) משמע דסברא לומר דהוי דוקא של שמאל וכבפנים.

5) מכילתא עה"פ (בשעוי לשון).

אזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב י והלך וגנב תרצע. ואם מוכר עצמו, אזן י ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים* והלך וקנה אדון לעצמו תרצע. ר"ש: הי' דורש מקרא זה כמין חומר, מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית. אמר הקב"ה

66 בכמה מפרשים (מושב זקנים עהיית, רא"ם, ריב"א, משכיל לדוד ועוד) הקשו ד,לא תגנוב" דעשה"ד (יתרו כ, יג) מיירי בגונב נפשות (ראה רש"י שם) והו"ל להביא מ,לא תגנובו" (קדושים יט; יא) שמדבר בגונב ממון [וראה חזקוני, משכיל לדוד ועוד שהגיהו דצ"ל לא תגנובו].

וראה רא'ים שתירץ : י"ל דה"ק אזן ששמעה בסיני לא תגנוב בדרך כללות שנכללה בו גם אזהרת לא תגנובו דמיירי בממון (ובפרט שכל המצות נכללות בעשה"ד - כפרש"י לקמן (כד, יב) מרס"ג).

ועד"ז י"ל ג"כ במ"ש רש'"י אח"כ ,אזן ששמעה על הר סעי כי לי בנ"י עבדים" (שאינו בעשה"ד כ"א בפ' בהר (כה, נה)) -- שנכלל בדיבור הראשון ,אנכי גו' אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", וראה פרש"י שם: כדאי היא ההוצאה שתתיו משועבדים לי. וראה לקח טוב (נג'ארא) הובא בתו"ש כאן אות קכג.

וייל שנכלל גם בויבור הב' ,לא יה לך גו'* -- ע"פ ירושלמי פ"ק דקדושין (סוף ה"ב) ,אזן ששמעה מהר סני לא יהי" לך אלקים אחרים על פני ופירקה מעלי' עומ"ש וקיבלה עליי עול בו"ד" (אבל בירושלמי שם ג"כ מסיים ,אזן ששמעה בה"ס כי לי בנ"י עבדים").

וילייע באזהרות רס"ג (נדפסו בסידורו). ואכ"מ.

7) קדושין כב, ב.

8) בהר שם, נה. וראה לעיל הערה 6.

9) קדושין שם. ברש"י כת'יי אינו, וראה לקמן הערה 444 9090 לקוטי

דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בנ"י עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע בפגיהם".

וצריך להבין:

א) אזן ששמעה ,תרצע" הרי (אינו מסביר למה אזן הימנית דוקא נרצעת אלא) זהו טעם למה אזן נרצעת ולא אחד מכל שאר אברים שבגוף, ובמילא אין לזה קשר ושייכות למ"ש רש"י לפנ"ז שהכוונה ב,אזנו" לאזן ,הימנית" דוקא -- והו"ל לרש"י לכתבם בשני דיבורים נפרדים, או עכ"פ בלא וא"ו המוסיף: מה ראה ולא ומה ראה ?

ב) ביותר קשה מה שהביא רש'"י אח"כ (באותו דבור) הדרש דר"ש ,מה נשתנו דלת ומזוזה כו' *: דאם כוונתו של רש"י לפרש הטעם למה ,נשתנו דלת ומזוזה כו'" הו"ל לרש"י לפרשו לפניז (ובדבור בפ"ע) על התיבות ,אל הדלת או אל המזוזה"; ובהכרח לומר דע"פ פשש"מ אי"ז קושיא (וכדיוק לשון רש"י: ריש הי" דורעי כו' מה נשתנו כו), אלא שבא בהמשך למה שפירש"י לפג"זיי. וצלה"ב השייכות של דרשת ר"ש לדברי רש'י

בושפטים א

ג) בדברי רש"י, דטעם הרציעה הוא מכיון ד,אזן זאת ששמעה .. לא תגנוב והלך וגנב . . תרצע. אזן זאת ששמעה . . כי לי בנ"י עבדים .. והלך . . תרצע" -- אינו מובן :

(א) לפ"ז צריך להרצע תיכף משעבר על הציווים -- ולמה אינו נרצע אלא עד שיעברו שש שניםי, וגם אז דוקא אם ,אמר יאמר העבד וגו"'? (ב) למה אמרה תורה דין זה רק בגנב ואין לו לשלם ונמכר בבי"ד -- הרי טעם הרציעה (,אזן זאת ששמעה .. והלך וגנב תרצע") שייך בכל גנב, גם כשיש לו מה לשלם.

(ג) טעם זה :י: שייך הוא בכל ציוויי התורה -- ולפ"ז הי צריך לרצוע על כל חטא ועון שיעבור עליו האדם, ולמה אמרה תורה דין זה רק במי שעבר על ,לא תגנוב" או ;כי לי בנ"י עבדים"::?

ג. גם צלה"ב בדברי רש"י:

א) למה מביא רש"י טעם נוסף להרצעת מי שמכרוהו ב"ד (משום שעבר על לא תגנוב): מכיון שאינו נרצע אלא לאחר שיעברו שש שנים

1 ואף די"ל שדוקא לאחר שש כש" אומר אהבתי את אדוני אז עוונו גדול ביותר (דשנה בחטאו -- ראה משכיל לדוד) ולכן מענישים אותו, אבל מפשטות לשון רש'"י הלן וקנה אזון לעצמו מוכח דקאי על מה ש,הלך וקנה" לכתחילה, כדלקמן ס"ג, וראה לקמן ס"ה.

3 ראה גם מושב זקנים עֶה"ת, רא"םי גו"א, משכיל לדוד, ועוד.

91ויחליט מרצונו להשאר אצל אדונו, הרי גם הוא נרצע רק כשנעשה ,מוכר עצמו" -- כש,קנה אדון לעצמו"+י?

ב) ב,מוכר עצמו" כתב רש"י ,אזן ששמעה כי לי בנ"י עבדים . . והלך וקנה אדון לעצמו תרצע". היינו, שמענישים אותו על שהלך ומכר את עצמו בתחלה*י -- ומדוע לא פירש כפשטות הכתובים שנענש על טענתו עכשיו ,לא אצא חפשי"?

ג) ידועיי דרכו של רש"י שמעתיק מהגמרא ומדרשים רק התיבות הנצרכות לפירושו ע"פ פשש"מ, ולפ"ז צלה"ב בנדו"ד: (א) מהו הדיוק ב,ששמעה על הר טיני" -- לכאו' הי' מספיק ,ששמעה (סתם יי "1 (ב) מה נוגע להקדים בדרשת ר"ש ש;הי' דורש מקרא זה כמין חומך":י+

משפטיםא

ד) דובר כמה פעמים:י שכשרש"י מביא את השם של בעל המימרא הוא בכדי לבאר עפ"ז איזה ענין בפשש"מ -- אלא שאין זה ענין קשה כ"כ, ורק תלמיד זריז וממולח ישאל א"ז וע'כ מרמזו רש"י בזה שמביא השם של בעל המימרא; וצ"ל מהי הקושיא בפשש"מ שרש'י מתרצה בזה שמביא את השם של בעל המימרא.

ד. והביאור בכל זה:

עיקר כוונת רש"י במ"ש ,ומה ראה אזן להרצע כו'" אינו לפרש טעמא דקרא למה בחרה התורה באזן דוקא (- כי בדרך הפשט אין הכרח ?יתן טעם לפרטי דיני התורה ") אלא שהיא קושיא המתעוררת (בפשטות הכתובים) ע"י פירושו ד,אזנו" היינו +.הימנית", וכדלקמן.

ויובן בהקדם תמי' בעצם הענין: למה מגיע דוקא לעבד זה עונש בזיון תמידי ומוםיי כרציעה! ואדרבא -- המדובר הוא במי שגגב ואא"פ לו להחזיר הגניבה או לשלם, שעיד הרגיל הוא מפני שעני מדוכא הוא וגנב להשקיט רעבונו ורעבון ב"ב. העניות העבירה אותו על דעתו ועל דעת קונויי -- ולמה יענש עוגש חמור

כתוב הלשון ,כמין חומר" גם בריב"ז, אבל בכל הדפוסים (וברש"י כת"י) אינו).

922 לקוטי

כזה, (ועדמש"כ יי ,לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב 1

וכן במוכר עצמו לעבד מצד דחקו: זה שהשפיל א"ע וקיבל עליו מרותו של אדון, מוכיח שהציקתו עניותו עד כדי שיעשה דבר שהוא בניגוד לטבע האדם.

וכמו"כ אין לענשו עד כ"כ על רצונו עכשיו להישאר אצל אדונו (,לא אצא חפשי") דהרי טענתו שכלית היא ,אהבתי גו' את אשתי ואת בני גו'* (היינו האשה שנתן לו אדונו והילדים שילדה לו) ובצאתו לחפשי יהא מוכרח להפרד מהם כמ"ש:' ,האשה וילדיי תהי' לאדוני'* -- והרי על אהבה זו נאמר: ,הוא אמר ויהי הוא ציווה ויעמוד" **.

ומצד תמי' זו, צריך לומר שאדרבא בחרה התורה בעונש בלתי רגיל זה כי זה עונש קל ביותר, ועד כ"כ - שהיו רגילים לרצוע האוזן מרצונם הטוב בכדי לתת בו נזם -- אנשים ונשים בנים ובנות *י.

ה. אולם ע"פ הנ"ל -- דהטעם (ע'ד הפשט) למה נבחר האזן דוקא להרצע הוא בכדי להקל בהעונש - מסתבר שהרציעה תהי' באזן השמאלית דוקא. כיון ששמאל פחותה מ" ימין, וע'יד שפרש"י בנוגע ליד שמאל .ידכה" 'י -- ,יד שמאל . . יד שהיא

3 משלי ל.

4 פרשתנו כא, ך.

5 שבת קנב, א. וראה תניא פמ"ט שעיז קאי הציוי בק"ש בכל לבבך -- כי לבבו של אדם קשורה בהן בטבעו,

6 תשא לב, כלזג

ז) בא 'ג, טז.

משפטיםא

כהה"*. מסתבר שהרציעה תהי' באזן השמאלית הפחותה ולא באזן הימנית המעולה.

ולכן, לאחרי שפרש'י שהכוונה ב,אזנו" היא לאזן ,הימנית", מקשה ,או אינו אלא של שמאל", היינו: אדרבא הרי מסתבר כנ"ל שהכוונה לאזן של שמאל ? ומתרץ שגז"ש ממצורע, שמטעם זה מוכרח לפרש ,הימנית" (היפך ממה שמסתבר בפשטות *).

אבל עי"ז מתעוררת השאלה ** ,ומה ראה אזן להירצע": כיון שהתורה ציותה לרצוע ,אזן הימנית" משמע שלא נבחר האזן להירצע בכדי למעט בענשו אלא מטעם אחר; וא"כ ,מה ראה אזן להירצע מכל שאר אברים שבגוף" 1

ומסביר רש'י: ,אזן ששמעה על הר סיני . . תרצע". והיינו דעונש זה צ'ל דוקא בהאזן מכיון שאוזן שמעה

8) שם טט.

9) עפ"ז יש להמתיק ג"כ מה שצריך לגזיש דוקא, ולא בנין אב וכדומה -- כי יש לחלק דבנדו"ד שיש למעט בענשו צ"ל של שמאל דוקא, כבפנים. וראה רש"י דיה אזן (יבמות קד, א): ,אזן אזן מופנה משני צודין בין במצורע בין בנרצע". וראה ג"כ רעיב על פירש"י כאן:

0) במשכיל לדוד תירץ (עד"ז) דבלי גזייש הו"א שהרציעה היא באלי' דאזן שהוא בשר דק ורך ואין בו אלא מעט צער, אבל השתא שכתב רש"י דילפינן גז"ש ממצורע א"כ כיון דאין גז"ש למחצה הרי מה להלן בגוף האזן ממש דהיינו בתנוך הי דכוותה א"כ הרי יש שם צער גדול כמו במקום אחר ומעתה איכא לאקשויי מה ראתה אזן כו'.

אבל בפרש"י כאן לא נזכר כלל שמקום הרציעה הוא תנוך האזן (וראה מכילתא עה"פ. קדושין כא, ב).

93ציוויים אלו על הר סיני ועברה עליהם (ולכן גם נגענש המעולה שבאזנים שהיא עיקר השומעת -- אזן הימנית דוקא).

ו ולבאר הטעם ?מה מגיע לנרצע עונש כזה (רציעה), ממשיך רש'"י דהטעם שהאזן נרצע (במכרוהו ב"ד בגניבתו) הוא מפני ,ששמעה לא תגנוב" (ולא מטעם ששמעה <כי לי בנ'יי עבדים" וזה קונה אדון לעצמו באומרו ,לא אצא חפשי"): ועד"ז במוכר עצמו מענישים אותו על ש,הלך וקנה (מלכתחלה) אדון לעצמו" (ולא על שאומר עכשיו ,לא אצא חפשי"):

נת"ל דכשאדם גונב מחבירו ועובר עַל הציווי ד,לא תגנוב". הרי אפשר לומר שאנוס הי' מצד דוחקו ומצוקתו, ולכן (עם היות שאין זה מצדיק הגד הגתו הלא טובה, מ"מ) אין לענשו בעונש דרציעה (וזהו גם הטעם שלא כל גנב נענש בעונש זה).

אמנם מובן שכשאדם גונב לאונסו, ה"ה מתבייש בזה ואין רצונו שיתפרסם קלונו ברבים; ואם נמכר לעבד ומתפרסם הדבר שנמכר בגניבתו מיצר לו במאד וכל עת שהותו אצל אדונו -- עת קלונו -- ה'ה מצפה לעת יציאתו לחירות.

ואם אינו בהול .לצאת לחפשי, ואדרבה. רוצה להשאר אצל אדנו, ה"ז מוכיח שמעיקרא אין הדבר בזיון בעיניו, ועד שלא איכפת לו בפרסום הדבר שהוא עבד ע"י שגנב ונמכר בגניבתו; סופו מוכיח על תחילתו שגנב מצד תכונתו הרעה, ומה שעבר על הציווי ,לא תגנוב" לא הי' מפני דחקו, ולכן ;אזן זאת ששמעה .. לא תגנוב . . תרצע".

נושפטים א

עד"ז מובן במוכר עצמו מצד דחקו'י: בשעת מעשה אין להענישו ברציעה מכיון דאנוס הוא מצד דחקו; אבל באם אח"ז טוען ;אהבתי את אדוני וגו' " ואינו רוצה לצאת חפשי :י הרי מוכיח בזה שאין ענין זה - להיות עבד -- חמור אצלו, וכשמכר א"ע לכתחלה לא הי' רק מצד אונס דחקו אלא שלא איכפת לו להיות עבדי

-- ולכן עִם היות שעל רצונו עכשיו להשאר אצל אדונו אין לענשו בעונש דרציעה שהרי (במקצת עכ"פ) אנוס הוא מצד אהבתו הטבעית אל אשתו ובניו כנ"ל מ"מ מובן מטענתו ,אהבתי את אדוני" שלא איכפת לו (כ'כ) להיות עבד ומוכיח סופו על תחלתו שלא מכר א"ע מלכתחלה מצד אונם דחקו אלא מרצונו הטוב :י, ולכן נרצע על ש,הלך וקנה אדון לעצמו".

עפ"ז מובן ג"כ שזה (שלא הלך

1 ברא"ם כתב : דוחק הוא לומר שמפני שבתחלת שש לא מכר עצמו אלא מחמת דוחקו אינו נקרא שהלך וקנה אדוך לעצמו, אבל ראה מושב זקנים : כשמוכר עצמו מפני דוחקו פעם ראשונה, נמכר מחמת עוני, ולכן אינו דין שירצע אבל כו'. וראה משכיל לדוד, ועוד.

2) ובפרט שכיון שמזונותיו ומזונות אשתו ובניו על האדון (רש"י כא, ג) הרי ציד הרגיל יש לו הכסף שקיבל בעת ש" מכר עצמו לעבד, ועוד : בעת יציאתו יעניק לו האדון כהציווי (ראה טו, יד) .,הענק תעניק לו" -- הרי א"א לומר שרוצה הוא לישאר עָבד מצד הדוחק שיהי' בעת יציאתו לחפשי.

3 במשכיל לדוד תירץ, דאה"נ דהוה שייכא רציעה אפי' מתחלה . . אלא מיהא לא חייבה תורה אלא לנרצע לפי ששנה בחטא. אבל תירוץ זה אינו מספיק (וראה גיב לעיל הערה 11) דלפ"ז תשאר הקושיא למה לא ירצע גם על שאר חטאים אדם ששנה בחטא.

944 לקוטי

וקנה אדון, אלא) שנמכר בבי"ד שלא מרצונו, אין לענשו מטעם ,כי לי בן"י עבדים גו'" בשעת אמירתו ,אהבתי את אדוני וגו' *, כיון דבשעה זו אנוס הוא יי, כנ"ל ; ולכן מוכרח רש"י לפרש שמי שמכרוהו בי"ד נרצע מפני שעבר על ,לא תגנוב".

עפ"ז יובן ג'כ דיוקו של רש"י .אזן ששמעה על הר סני" - כי בזה מודגש יותר חומר העון וטעם העונש של ה,נרצע*:

ציוויים אלו הרי שמע אותן על הר סיני מפי הקב"ה 5 דגלוי וידוע לפניו שאפשר הדבר שיבא האדם לידי מצב של עניות ותדחק לו השעה ללכת

4 וראה ג"כ במושב וקני : ,שזה לא נמכר מרשות וכו' ואעפ"י שעתה מוכר צמו, מ"מ אינו זאת המכירה מכירה, רק מסיבת מכירת ב"ד". ובודאי שאין לענשו על מה שגרם לכתחילה להמכר כעבד.

5) בפשש"מ: וידבר אלקים את כל הדברים האלה. ובפרש"י (יתרו כ, א): שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדבור אש וראה צידה לדרך על פרש"י (שם) ששמעו ישראל והבינו מפי הקב"ה עצמו. וגם כשמשה הי' מדבר ומשמיע הדברות לישראל בפעם השני" (רש"י שם יט, יט) -- ה"ז ש,חזר ופירש על כל דבור והבור בפ"ע* היעו פי' הדבור ששמעו מפי הקב"ה (בדבור א'). ולהעיר שגם בפעם הב' הי" זה עם קולו של הקב"ה -- ראה צידה לדרך על פרשיי (שם).

השיטות באופן אמירת ושמיעת עשה"ד -- ראה תו"ש ליתרו (כ, א) סי'ח ובמילואים שם.

ולהעיר דבקוושין (שם): אזן ששמעה קולי בו', וראה רא"ם וצידה לדרך כאן (- דקאי על מה ששמעו בפעם הא' רק קולו של הקב"ה). ומה שלא כתב רש"י הַלי ששמעה קולי (ראה לעיל הערה ד1 ובשוה"ג) -- ייל מפני שבלשונו ,ששמעה על הר סיניי בסתם כולל גם מה ששמעו הדבור ו,לא תגנוב" בפעם שני' ע"י משה כג"ל.

בושפטים א

לגנוב או למכור א"ע לעבד בכדי לפרנס נפשו ונפשות ביתו, ומ"מ ציווה לו ,לא תגנוב" יי ואמר ,כי לי בנ"י עבדים וגו' ", והרי הקב"ה הזן ומפרנס לכל בריותיו יי בטח ימציא לו פרנסתו יי באופן אחר, ולא שיהיי מוכרח לעבור על רצונו ית'. ולכן גם בהיותו במצב דחוק, עליו לבטוח בהקב"ה שבודאי יעזרהו ויחלצהו ממצוקתוו ומכיון שהוא לא בטח בהקב"ה ועבר על ציוויו לכן ,אזן ששמעה .. לא תגנוב . . תירצע. אזן זאת ששמעה . . כי לי בנ"י עבדים . . תירצע".

ח. והנה, להוסיף ביאור ולהמתיק המבואר לעיל שהטעם על הרציעה באזן הוא מכיון ,ששמעה .. כי לי בנ"י עבדים כו' ", מוסיף רשיי ומביא בהמשך לזה ,ר"ש הי' דורש מקרא זה וכו!* -- דעפ'ז מבואר שבענין דידן (רציעת העבד) דייקה תורה בכל פרטי העונש שיודגש וירומז בהם הענין שבו חטא (,כי לי בני ישראל עבדים" ** ).

ורש"י עצמו מבאר הטעם על מה שהביא דרשת ר"ש. בזה שמעתיק ש,רש הי' דורש מקרא זה כמין חומר":

6 והוא ג"כ קיבל ע"ע וענה .על הן הן ועַל לאו לאו" (פרש"י שם כ, א) וראה בארוכה לקו"ש ח"ו ע' 119 ואילך.

7 ראה שבת קז ב: ,יושב הקב"ה וזן מקרני ראמים ועד וכו'".

8 ראה כתובות ס, ב: שכל או"א נותן הקב'יה פרנסתו בעתו.

9 וגם במכרוהו ב"ר -- אף שאין לענשו על מה שגרם להימכר כעבו, ועל מה שאומר עכשיו אהבתי את אשתי מ"מ הרי -- ענין זה ךאכי לי בנ"י עבדים" שייך גם אליו ולכן יש בו ג"כ ה,והגישו אל הדלת וגו'".

95,חומר" פירושה **: ,צרור המרגליות וצרור הבושם", ומדייק רש"י שפעולת פירוש זה בעניגנו הוא כעין פעולתם וענינם של ,צרור המרגליות וצרור הבושם": המרגלית הנמצאת בחדר (ובפרט צרור מרגליות) -- ה'"ה מפיצה אור ומאירהיי את החדר והדברים הנמצאים בתוכו -- וכן כשהאדם נושאה לשם תכשיט ויופי הנה עם היותה במקום מסוים בגוף, ה"ה פועלת ומקשטת את כל האדם הנושאה -- וכן ,צרור הבושם" פועל ומפיץ ריח טוב בכל סביבתו

-- וזהו שכותב רש"י שפי' זה הוא ,כמין חומר", והיינו שפי' זה בטעם הדבר ,שנשתנו דלת ומזוזה" מפני שהיו ,עבדים במצרים . . ואמרתי כי לי בנ"י עבדים כו'" פועל ומוסיף הסברה גם בהענין הקודמו (שלכן נרצע האזן כיון ,ששמעה ..כי לי בנ"י עבדים כו" ).

והנה ע"פ כל הנ"ל מובן דאין כוונתו של רש"י בפירושו ד,ומה ראה אזן להירצע וכו'"" בכדי להסביר טעמא דקרא -- דאין זה ענינו של רש"י בפירוש פשש"מ לבאר טעמא דקרא, טעמי עונשי התורה, ולא הוכרח לפרש טעם זה אלא להסיר הקושי*

*39) פרש"י קדושין שם.

0) ראה מדרז"ל עה"פ צהר תעשה (נח ו, טז, סנה' קח, ב. ב"ר פל"א, יא. ועוד) שמרגלית מאירה. וממ פרשייי עה*ת שם (רק) אבן טובה -- כי זהו כולל כו"פ מיני אבי"ט. וראה לקו"ש ח"י ע' 19 בשוה"ג להערה 44

1 ועפ"ז מובן ג"כ מה שריב"ז כיאר רק הטעם דמה ראה אזן ולא ביאר גם הטעם דדלת (דלכאו' אם נחית לפרש טעמא למה לא ביאר גם הטעם ע"ז) -- כי ריב"ז אין כונתו לבאר טעם הדבר אלא לתרץ

נמשפטים א

שנתעורר ע"י פירושו בתחלת ד"ה ,אזנו -- הימנית" (וכנ"ל ס"ב בארוכה); ולכן הביא רש"י הדרשה דריש בלא וא"ו המוסיף ולא בד"ה בפ"ע לפניז על ,אל הדלת גו'" כי דרש זה אינו אלא לפרש טעמא דקרא ואין זה ענינו של רש"י בפשש"מ'י. וזהו שמדייק רש"י וכותב (השם של בעל המימרא) ,ר"ש הי' דורש כו"* שבזה מרמז שפי' זה הוא רק טעמא דקרא, דר"ש שהוא ,דריש טעמא דקרא" + דרש

אמנם. מ"מ הביאו רש"י בהמשך להמימרא של ריב"ז מכיון שהוא דרש בה,מקרא" שהוא ,כמיץ חומר"", בנ'"ל.

הקושיא. ומה שר"ש לא ביאר הטעם ד" ,ומה ראה אזן כו" (אף שענתו לפרש טעמא דקרא, וכבפנים) י"ל בפשטות ש" כבר פי' זה ריב"ז שהי' לפניו (כי סתם רייש היינו רשב"י (רשיי דייה משמו, שבוד עות ב, ב), תלמידו של רע"ק תלמיד ו' אליעזר הגדול תלמיד ריב"ז)*.

2) ועפ"ז יומתק שינוי הסדר בפרשיי, דהשאלה ,מה ראה אזן כו" לא הביאה בדברי ריב"ז (-- כי היא שאלה בפשש"מ, כנ"ל ס"ב), והשאלה ,ומה נשתנו כו"" הביאה בדברי ר"ש (-- בי זוהי קושיא רק למאן דדויש טעמא דקרא).

3 יומא מב, ב, יבמות כג, א. וש"נ.

בגמרא (קדושין שם) הגירסא ,ר"ש ב"ר הי' דורש כו'", וכ"ה בדפוס שני דרש"י. אבל בדפוס ראשון ושאר הדפוסים הוא כבפנים. ועפ"י המבואר בפנים מובן זה שרש"י בחר בהגירסא ר"ש (סתם) -- כל ריש סתם הוא דדריש טעמא דקרא.

4 וי"ל דזהו הטעם וברש"י כת"י ליתא הדרש דר"ש -- ביון שאינו ענין עיקרי בפשש"מ מצ"ע. וראה לעיל הערה 9.

9666 לקוטי

בסגנון אחר קצת : במענה להשאלה .ומה ראה אוזן להרצע": א) ,אמר ריב"ז כו' ", ב) ,ריש הי' דורש בו ".

0 ובכדי להסביר גם לתלמיד ממולח שיטעון דסו"ס למה יענש בעונש חמור כ"כ הרי העון דגניבה זו אינו חמור כסתם ,לא תגנוב", שהרי גונב מצד דחקו; וגם על אומרו ;אד הבתי את אדוני" קשה לעונשו עונש חמור כ"כ שהרי טוען ג'כ ,אהבתי גו' את אשתי ואת בני", כנ"ל,

מביא רש"י שטעם זה אמרו ;ך"י בן זכאי" :

כל ענינו של ריב"ז (לאחרי שנקרא רבן) הי' לימוד התורה, הגם שהיי בעת החורבן ולאחריו שאז הי' מצב של דחקות ועניות וכו' *י, וכמרז"ל :+ +(מ' שנה עסק בפרקמטיא) ארבעים שנה למד וארבעים שנה לימד", ולא הלך ד' אמות בלי תורה כ', ולא

5 ראה גיטין נו, א ואילך. ובכ'"מ.

ועפי"יז תתורץ קושיית התויו"ט על פרש"י בסוף מס' סוטה : הבמשנה ,משמת ריביז בטל זיו החכמה" כתב רש"י ,זה לא ידענא מאי היא" והקשה עליו בתויו"ט .אמאי לא מפרש כעין שמפרש לזיו הכהונה ולקמן" -- (על .משמת ר' ישמעאל בן פאבי בטל זין הכהונה" דפי' רש"י ,שה" חכם ועשיר וכהנים רבים אוכלים על של חנו" ולכאורה הרי אפשר לפרש כן גם בריב"ז, שהיי עשיר ות"ח רבים אוכלים על שלחנו ומשמת בטל כו).

אמנם עפ"י המבואר מובן שא"א לרשיי לפרש כן (-- דאפי' את"ל שריב"ז הה שיר קודם החורבן אין לפרש זה במשנה, כי בזמן החורבן ולאח"ז הי' מצב דעניות וכו' וזה הי' הרבה שנים לפני הזמן 7 ,משמת ריב"ז בטלה כו").

בושפטים א

קדמו אדם בבית המדרש" יי, ובשעת החורבן דאג שתתקיים תורה בישראל וביקש ,תן לי יבגנה וזכמי' * יי.

ודבר זה הורה ריב"ז לכאו"א, וכמו ששנה באבותי ,אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת". והיינו שזהו תכליתו של כל אדם, גם של בעל עסק יי. ועיקר ענינו בחיים.

וזהו שמדגיש רש"י: דבר זה ריביז (שענינו תורה) אמרו, והיינו, דהתורה ציוותה לשאת אשה ואמרה הוא אמר ויהי -- זו אהבת האשה כ" כנ"ל ומ"מ ציוותה עליו שאחר שש שנים יצא לחפשי,

וכן התורה הודיעהיי כי לא יחדל אביון מקרב הארץ ומ"מ ציוותה ,לא תגנוב".

יו"ד. ועוד מצינו בריב"ז שהפליא מאד ענין גמ"ח, וכמסופר באבות דר'יניי שריב"ז ותלמידו ר' יהושע עברו על יד מקום המקדש וראו בית המקדש בחורבנו, אמר ר' יהושע ,אוי לנו ע"ז שהוא חרב", ענהו ריב"ז ,אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת כמותה ואיזה זה גמ"ח" -- השווה ענין גמייח לענין ביהמ"ק.

7 סוכה כח, א

8 גיטין שם, ב.

0 כדמשמע מהל' ,אם למדת תורה הרבה" דהיינו יותר מכפי השיעור הקצוב לו ות'*יח ויושבי אוהל שיעורם הוא ,והגית בו יומם ולילה* כפשוטו (ראה בארוכה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ג ה"רה).

1 ראה ט0, א 97וזה מרמז רש"י בהביאו שטעם זה אמרו ריב"ז כי עי"ז מובן יותר טעם הדבר שנרצע: גם מי שנמצא במצב של דחקות ועניות דאגה לו תורה וציוותה ,אם כסף תלוה את עמי -- חובה" י*, ומכיון שזה חובה הרי בודאי הי' מוצא כו"כ שילווהו, והי' לו להשתדל וללות גמ"ח ולא לעבור על ציווים אלו.

יא, מהענינים של תורה"

שבפרש"י דילן:

דיינה

יש הטרודים כ"כ בעסקיהם הגשמיים במשך ששת ימי החול עד שהם ,עבדים לעבדים", לרצונם הגשמי כאדם זה הקונה אדון לעצמו למשך ששת שנים, וגם בבוא יום ,השביעי" יום השבת קדש שבו צריך לצאת חפשל *, לשבות ולנוח מכל עניני חול - אינם רוצים לצאת חפשי ולשחרר עצמם מאהבתם ושעבודם לעניניהם הגשמיים, וטרודים ומוטרדים הם ב" עניני העולם.

וע'"ז באה ההוראה: הקב"ה ציווה <כי לי בנ"י עבדים" -- ענינו של האדם הוא עבודת השי"ת בלימוד התורה (וקיום המצות %) ,כי לכך

3 פרשתנו כב, כד. ובפרשייי שם. וראה לקמן שיחה ב' לפרשתנו.

4 ראה פי' התורה לרבנו אברהם כן הרמב"ם. וראה ג"כ ירושלמי הובאָ לעיל הערה 6. ולהעיר ג"כ ממ"ש בחזקוני על עבר שנמכר בגניבתו -- דמורה על העדר היריש שלו ,דדחיל ברייתא טפי מהקב"ה . . כמו ששנו ובותנו . . אמר להם (ריד

ב"ז) זה השוה כבוד עבך לכבוך קונו כו'".

בושבטים א

נוצרת" זוהי תכלית ירידת נשמתו ושליחותו בעולם, ומכיון שזהו ציווי הקב'ה המחי' ומהווה את הכל הרי בודאי יתן לו הכח והיכולת הדרושים למלאות שליחותו בעולם, דהיינו שגם בימי החול בעסקו בעניניו הגשמיים אינו משועבד להס, אין עסקו באופן של ,בד לעבדים" כ"א אדרבא משתמש בהם -- לצרכו האמתי, להיות עבד להקב"ה. וכשבא יום הש"ק מקדש, מבדיל ומגבי' א"ע לגמרי מעניני חול ועסקו * הוא -- לימוד התורה ועבודת השייית.

וע'י הנהגה זו בעסק התורה " (והמצות) יוצא האדם לחפשי מגלותו הפרטי, ועי"ז מקרב גם היציאה מהגלות הכללי -- וע"ד שמצינו בריב"ז שבשעת החורבן עצמו פעל אצל מחריבי ביהמ"ק שיתנו לו יבנה וחכמיי -- תורת סנהדרי גדולה * -- ועיי העסק בתורה נעשה האדם בן חורין, ובמהרה נזכה לביאת המשיח ** ולבנין

שָלמי גק' בשם מצוה סתם כו' (וראה ירוש' פאה בסופו), אגה"ק סליב),

6 שו"ע אדה"ז סר"צ ס"ה. וראה ילקוט שמעוני ריש פי ויקהל. אגה"ק בסופו. וראה לקו"ש ח"ו ע' 217 הערה 447

8 ר"ה פט, ב. שם לא, סְע'א.

9 ראה רמב"ם הל' מלכים ספייא: יעמוה מלך מבִית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות . . ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה . . ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל כו" (וידוע אשר מדייק הרמב"ים גם בסדר דבריו. וראה ג"כ התחלת הפרק שם4 9888 לקוטי

בית המקדש ו;הדלת והמזוזה" (שהיו עדים במצרים) ש,טבעו בארץ שעד

1 ועפי"ז יש לתחך ב' הדיעות שבמאמרי רז"יל בנוגע למקדש דלעתיד : ראה תנחומא ס"פ פקודי, זח"א כח, א. רש'"י ותוס' סוכה מא, סע"א שהבנין דלעתיד יתגלה מן השמים (בנוי ומשוכלל), אבל ברמב'"ם הל' מלכים (רפיייא ובסופו -- ע"פ

נושפטים א

רי'"", יתגלו וישלימוי* בנין בית המקדש במילואו.

ועִ"פ הנ"ל ייל שהביהמ"ק ירד מן השמים אבל הדלתות ,שעריי" ש,טבעו בארץ" (ש" הן היו בידי אדם) יעלו ויתגלו ויעמידום במקומם, והמעמיד הדלתות נחשב כאילו בנאו כולו -- ראה ב"ב נג, ב. וראה שערי זהר לסוכה שם.