שיחה ב

80שיחה ב

00 לקוטי

יתרוג

א מהכתוב שבעשה"די .שבת להי אלקיך" למדין בירושלמי:: ,שבות בה' מה הקב"ה שבת ממאמר אף אתה שבות ממאמר" -- היינו שגזרו חכמים שביתה מדיבורים בעניני מלאכה וכו'י בשבת ואסמכוה אקרא ,שבת לה אלקיך -- שבות כה'", דכשם שעל האדם לשבות ממלאכה ,כי ששת ימים עשה ה' את השמים כו" וינח ביום השביעי"+, כך צריך לשבות מדיבור כי ,הקב"'ה שבת ממאמר".

להלן איתא בירושלמי שם: +מעשה בחסיד אחד שיצא לטיול בכרמו בשבת וראה שם פירצה אחת וחשב לגודרו במוצ"ש, אמר הואיל וחשבתי לגדרה איני גודרה עולמית כו'". והיינו דמדת חסידות (,חסיד") ליזהר גם ממחשבת מלאכה.

1) פרשתנו כ, 2

2) שבת פט'ו ה"ג. וראה גם פסיקתא רבתי פכייג, גי

) ראה פני משה וקה"ע לירושלמי שם.

64 פרשתנו שם, יא.

5) ראה רד"ק ישע" נח, יג

ואף ש,משום עונג שבת מצוה שלא להר" הר כלל בעסקיו אלא יהא בעיגיו כאלו כל מלאכתך עשוי' * (שו"ע או"ח סי" שו סית. שו"ע אדה"ז שם סכ"א) -- הרי מצד מדת חסירות יש בזה (לא רק העדר העונג, אלא) גם העדר השביתה ממלאכה. ורק מטעם זה מקום לקבל ע"ע ,איני גודרה עולמית"/ - בדוגמא שבעשיית מלאכה ממש אסורה עליו עולמית -- שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס שיח (ראה בפ"מ שם. הכמת שלמה וט"ז שב" הערה 8).

-- ועוד נפק"מ : באם לא יכול לפעול בעצמו שיהא ,כאלו כל מלאכתו עשו"* ובמילא מצטער באם לא יהרהר איך לע"

והנה סיפור זה מובא בירושלמי בהמשך* להדרש ,שבת לה' -- שבות כה' ", ומובן מזההי דגם הזהירות ממחשבת מלאכה -- במדת חסידות -- היא שייכת להלימוד ,שבות בה'"',

דהנה כמו ד,עלמין* דאתגליין נבראו וחיים מהתגלות שנתגלו כחות והמשכות הנעלמות" שכשנתגלו ;נקראות בשם מאמרות ודבר ה' ורוח פיו כמו אותיות הדיבור באדם עד"מ",

כך ,עלמין סתימין דלא אתגליין הם המתהווים וחיים וקיימים מכחות 81והמשכות נעלמות כמו אותיות המח" שבה שבנשמת האדם עד'מ" -

וביום השביעי הרי שבת מכל מלאכתו אשר עשה -- גם מעלמין סתימין.

וצריך ביאור: מכיון שנקודה התיכונית בחיוב שביתת האדם בשבת מכל פעולותיו במעשה, דיבור ומחשבה היא מפני שהקב"ה שבת מכל מלאכתו במעשה, דיבור ובמחשבה *י - ,שבות כה' ", למה חלוקין הן באיסורן: עשיית מלאכה אסורה מה"ת, דיבור -- מד"ס", והזהירות במחשבה אינה אלא מדת חסידות1

ב. והנה טעם החילוק שבין השביתה מעשיית מלאכה להשביתה מדיבור, מבאר הצ"צ באוה"ת *': ,השביתה מהדיבור של הקב"ה זהו כמו שביתה מעשי' כיון שמדיבורו של הקב"ה נעשה מעשה כו' משא"כ דיבורו של אדם שאין מתהווה מהדיבור

יתרוב

מעשה אינו חשיב מעשה. ולכן אין אנו מצווים מדאורייתא על שביתה מהדיבור כ"א על השביתה מהמעשה וכו'. ואעפ"כ יי בדברי קבלה נאמר:: ודבר דבר, כיון שמ"מ שביתת הקב"ה הי ממאמר וכמ"ש בירושלמי מה הוא שבת ממאמר אף אתה שבות ממאמר. כו ".

אבל לכאורה עדיין חסר ביאור: מכיון שמדאורייתא אין אנו מצווים על שביתה מהדיבור כיון שמדיבורו של אדם אין מתהווה מעשה; והיינו שאין השתוות בין דיבור האדם ל,דיבורו של הקב"ה שחשיב מעשה ממש" יי -- מדוע אסרו חכמים דיבור בשבת מטעם ,שבות כה'*1

ג. ויובן בהקדים המבואר בסיום ספר התניא בענין הזהירות בדיבור בשבת וז"ל: ,וגם יזהר מאד שלא לשוח שום שיחה בטילה ח"ו.. כי בכל המצות יש פנימיות וחיצוניות, וחיצונית מהשבת הוא שביתה מעשי? גשמית כמו ששבת ה' מעשות שמים וארץ גשמיים. ופנימית השבת היא הכוונה בתפלת השבת ובת"ת לדבקה בה' אחד כמ"ש שבת לה' אלקיך וזו היא בחי' זכור. ובחי' שמור בפנימיות היא השביתה מדיבורים גשמיים כמו ששבת ה' מיו"ד מאמרות שנבראו בהם שמים וארץ גשמיים כו'*".

וצלה'/ב : א) לבאר טעם הזהירות מדיבורי 8202 לקוטי

חול בשבת מספיק לכאורה לפרש דבחי' .שמור בפנימיות היא השביתה מדיבורים גשמיים" -- אבל מפשטות הל' בתניא משמע+י דיש לזה שייכות למ"ש לפני זה דמצות זכור בפנימיות היא ,הכוונה בתפלת השבת ובת'ת לדבקה בה' אחד"?

ב) מסיים אדה"ז: ,כמו ששבת ה' מיו"ד מאמרות שנבראו בהם שו"א גשמיים" -- ולכאו', לעניננו (שביתה מדיבור בשבת) נוגע רק כללות העגין ,ששבת ה' מיו"ד מאמרות", ומה נתוסף עי"ז דע"י יו"ד מאמרות אלו ,נבראו בהם כו'*1

ואדרבא: עפ"י הנ"ל, ד,לכן אין אנו מצווים מדאורייתא על שביתת מהדיבור" מכיון ש,דיבורו של הקב"ה חשיב מעשה" -- הרי הוספה זו (שהקב"ה ברא שו"א גשמיים ע"י המאמרות) מדגישה את אי-ההשתוות בין דיבור העליון לדיבור האדם, היינו שזוהי ראי' לסתור?!

ג) מהו הדיוק בזה שמוסיף: ;הד שביתה מדיבורים גשמיים כמו ששבת ה'. .. שו"א גשמיים"1

ד והביאור בכ"ז:

בג' כחות הנפש מחשבה דיבור ומעשה שונה כח המעשה מב' הכחות מחשבה ודיבור: עניגו של כח המעשה הוא פעולה בדבר שחוץ ממנו, והיינו שכח המעשה נפרד מהאדם ומתלבש ופועל בדבר שחוץ ממנו*י:; משא"כ

4) ובפרט שבנוגע ל,חיצונית מהשבת" מנאר רק בח" שמור -- ,שביתה מעש" גשמית", ולא בחי" זכוךר -- ,מ"ע מה"ת לקדש את יום השבת בדברים" (רמב"ם רפכ"ט מהלי שבת, שו"ץ אדה"ז או"ח ר"ס רע'יא).

5) וכידוע בעגין .אף עשיתיו -- אף

יתרוג

מחשבה ודיבור ענינם בהאדם עצמו -- להביא שכלו ומדותיו לִידִי התגלות -- המחשבה היא גילוי שכלו ומדותיו לעצמו, והדיבור הוא לגלות שכלו ומדותיו לזולתו 5י.

אמנם בפרטיות -- חילוק גדול בין מחשבה ודיבור (בשייכותם למעשת): אותיות המחשבה הן רוחניות ודקות ואין להן שייכות למעשה, ולכן ענינה של מחשבה הוא רק בהאדם עצמו ואין באפשרותה לפעול בהזולת; משא'כ אותיות הדיבור הן אותיות גשמיות (הבל גשמי ש,נצטייר" לאותיות א, ב כו' ע'י ה' מוצאות הפה, עקימת שפתים וכו') ונפרדות מהאדם, ויש להן שייכות וקירוב למעשה. ולכן ביכולת הדיבור להכרית פעולה זי, וכמחז"ל יי בלאו דמחמר -- וע"י דיבורו של מלך מתנהגים כל עניני המדינה, כמ"ש יי ,דבר מלך שלטון".

אולם המחשבה אין לה שייכות לפעולה. כי אף שהחלטת האדם במחשבתו מביאה לפעולותיו אין להמחשבה -- שהיא רוחנית, שייכות ו,קירוב" לפעולותיו 5

הפסיק" (לקו"ת ר"פ בלק, ועוד).

6 תו"א 1, א. לקו"ת ויקרא נג, א, ובכ"מ.

זו ראה ד"ה וידבר גו' במדבר סעי המשך תרס"ו (עַ' רלא) : מהדבור רלמטה יכול להיות ג"כ איזה התהוות וכו', עיי"ש,

8 ע"ז טו, א, (ראה שו"ע אדה"ז סרס"ו ס"ך. שבת קנג, ב ואילך). וראה גייכ ירוש' כלאים (פ'"ח סהיב). וראה לקמן בפנִים ס"ה. -- אבל דתמורה (ג, ב) ,דבדיבורו עשה מעשה", ה"ז רק ,שעושָה מחולין לקדשים" (רש"י שם),

9) קהלת ח, ד

2) ראה המשך תרס"ו שם (ע' רלב) וגם מה שהמחשבה גורם עשי' בהאדם עצמו הוא ע"י השתלשלות כח הדיבור; 83ה וחילוק זה שבין מחשבה לדיבור מצינו גם בהלכה :

אי' בגמראיי:; אתמר חסמה בקול (,בשהיתה שוחה לאכול הי' גוער בה"9) כו" ר' יוחנן אמר חייב (משום ,לא תחסום שור בדישן": ) עקימת פיו הויא מעשה (עוהויא ליי לאו שיש בו מעשה ולוקין עליוי :י ), ריל אמר פטור קלא לא הויא מעשה.

ובתוס' הקשויי: תימא דבפ"ג דשבועות אמר ר' יוחנן אומר הי' ךרי משום ר"י הגלילי כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירן בשם, והלא ךיי גופי' קאמר הכא דעקימת שפתיו הוי מעשה וא"כ נשבע וכו' אמאי מחשיב אותן לאו שאין בו מעשה. וי"ל דלא קאמר ר"י דעקימת פיו הוי מעשה אלא הכא משום דבדיבורי' קעביד מעשה שהולכת ודשה בלא אכילה וכו'.

ולכאורה: הרי מפורש בגמרא טעמו של ר"י ד,עקימת פיו הוי מעשת", ולפי פי' התוס' החיוב הוא לא מחמת עקימת השפתים שנחשבת מעשה, כ'א משום דבדיבורו -- הבהמה עושה מעשה 1

להלן הביאו בתוס' קושיית הגמ' (במס' סנהדרין *י: ) על דברי ר"י דד עקימת שפתיו הוי מעשה -- איך קאמר דמגדף ועדים זוממים ,אין בהם מעשה": ,והא חסמה בקול לר"י חייב,

יתרוג

(ומשני) שאני עדים זוממים דישנם בראי'". ומבואר בתוס', דקושיית ה* גמרא אינה על הדין דמגדף -- כי מגדף דלא קעביד מעשה בדיבורי', אין מקום לדמותו ל,חסמה בקול" שע"י דיבורו קעביד מעשה; אלא הקושיא קאי על דין עדים זוממים +דבדבורייהו מתעביד מעשה שמתחייב הנדון",

אבל לכאורה לפי סברת התוס' הנ"ל -- שהטעם דחסמה בקול נחשב מעשה (אינו בשביל הדיבור עצמו, אלא) שע"י דיבורי' קעביד מעשה (ועד"ו בעדים זוממין ,מתחייב הנדון) 6 - מה מתרץ בגמרא ,שאני עדים זוממים דישנם בראי' " (ופרש"יי: עיקר חיובא בא ע'י ראי' שמעידין שראו וראיי לית בה מעשה"): הן אמת ש;ראיי לית בה מעשה", אבל סו"ס עי"ז מתעביד מעשה -- שמתחייב הנדון, ומאי שנא מחסמה בקול דחשיבא מע" שה לפי שע'י דיבורו נעשה מעשה!ו

ו והביאור בזה: אין כוונת התוסי שהאדם נענש על מעשה שנעשה ג"י אחרים (אלא שהוא הי' סיבה וגרם לזה)

[והטעם: אין עונשים מלקות אלא אם כן האדם עובר הל"ת ע"י מעשה שלו*יי, ולכן בנדו"ז שהוא לא עשה מעשה (רק גרם שהבהמה תזקוף את ראשה ותדוש בלי אכילה) אין להלקות

5 כך פרש"י, אבל הרמב"ן (במלחמת ה' לסנה' שם) כ': דמאי ישנו בראי' והלא דבורן גרם להם ולא ראיתם והם לא ראו מעולם מה שאמרו שהרי זוממין הן (וגורס .וישנם באיה" כברי"ף וכו').

ולפרש"י וכן' הפי' ב,ישנם בראי'* דעי דים זוממים לוקין על שקר שבגדר רא".

*25) עיין שבת (קנג, ב) : דעביר מעשה בגופיי.

844 לקוטי

את האדם עבור המעשה דאתעבידא עִ"י הבהמה בסיבת דיבורו]

אלא כוונתם היא: כשהאדם פועל מעשה בדיבורו, הרי מכיון שהמעשה בא רק ע"י דיבורו של האדם, הרי זה המשך הדיבור, חלק ממנו -- שהרי בא מכח הדיבור גרידא -- ולכן אי"ז דיבור לבד, אלא ;יש בו (-- בהד דיבור עצמו) מעשה" -- מעין דוגמא לזה מעשה שלוחו של אדם (ובפרט לפי ההסברה שרק המעשה היא דהמשלח ** )

וזהו גם תוכן דברי ר"י ,עקימת פיו הויא מעשה": זה שהבהמה נחסמת ע'י קול האדם הר"ז עשיית האדם, כי מכיון שקולו בא ע"י

יתרו ב

שעשיות שלו הן חוץ ממנו, ולכן מחשבתו שהיא רוחנית -- אינה בעסמיכות" וקשורה להן, משא"כ דיד בורו.

אבל הקב"ה, הרי גם מחשבתו ית' פועלת ובוראת -- והחילוק הוא רק באופן הבריאה : דממחשבתו ית' להיותה בהעלם יותר; נבראו ממנה עול מות ,נע?למים? -- רוחניים, ומדיבורו להיותו בגילוי יותר, נברא ממנו עוה"ז הגשמי **.

עפ"ז מובן שענין המחשבה בהאדם למטה אין בה דמיון והשתוות להמחשבה כמו שהיא אצל הקב'ה. דהרי מחשבתו של האדם אין באפשרותה לפעול דבר בהזולת ; אבל דיבור ה" אדם, מכיון שביכלתו להכריח מעשת (וכנ"ל ס"ד), הרי יש בו צד השתוות, כביכול, לדיבורו של הקב"ה.

-- ועם היות שגם דיבורו של האדם אינו דומה ממש לדיבורו של הקב"ה, שהרי ,דיבורו של הקב"ה חשיב מעשה ממש שבו וע"י נעשה העשי' * *יי, ודיבורו של האדם אינו אלא גורם מעשה של הזולת, אבל אינו עושה מעשה בדיבורו -- בכ"ז יש ביניהם השתוות בענין של פעולה*.

ח. ועפ"ז יש לבאר טעמי החילוקים שבין שביתת האדם בשבת ממעשה 85לשביתה מדיבור ומחשבה:

כללות טעם השביתה בשבת מפורש בקרא ,כי ששת ימים עשה ה' גו * -- ולכן צריך האדם לשבות מפעולות מעשה. ומכיון שכן. עם היות ששביתת הקב"ה מבריאת העולמות היא ע'י ששבת גם ממחשבה * ודיבור, מ"מ מאחר שבגדרי האדם אין מחשבת ודיבור פועלים מעשה, אין השביתה ממחשבה ודיבור בכלל הציווי לשבות מעשיית מלאכה.

ומכל מקום, מכיון שיש איזה דמיון והשתוות בין דיבור האדם לדיבורו של הקב"ה -- דגם דיבורו של האדם יכול להכריח פעולה, כנ"ל, לכן רז"ל האוסרים גם ענינים הדומים לאיסורי התורה, הוסיפו וכללו גם השביתה מדיבור בכלל ,שבות כה'".

ואם כי גזירת חכמים לשבות מהדיבור (אינה רק שישבות מדיבורים המכריחים מעשה, אלא גם) הוא מדיבורים בעניני מלאכה וחול וכיו"ב, ולכאורה איך יתכן לאוסרם מטעם ,שבות כה'* --

הרי מכיון דזה שדיבורו של אדם משתווה קצת לדיבורו של הקב"ה -- מצד מהותו של הדיבור (אשר להיותו גשמי שייך וקרוב הוא למעשה). לכן אסרו חכמים הדיבור גם אם אינו פועל מעשה, דהרי במהותו הוא עגין שבאפשרותו להביא לידי מעשה.

[ומצינו דוגמא לסברא זו בהלכה (ובענין הנ"ל דלאו שאב"מ): ידועה שיטת המגיד משנה 3 (בדעת הרמב'ים) דלאו שיכולים לעבור עליו ע"י מעשה גמור, הנה גם כשעוברים עליו שלא

9) ראה לעיל ס"א ובהערה *9. 0) הלי שכירות פי"ג ה"ב.

ע'י מעשה לוקין עליו; וכתבו האח" רונים יי, דכלל זה הוא רק אם עובר על הלאו (עכ"פ) ע"י דיבור שהוא קצת מעשה, אבל אם לא הי' שם אפילו דיבור -- אף שיש לו מחשבת עבירה (כגון המשהה חמצו בפסח ורוצה בקיום חמצו) אינו לוקה.

וי"ל הביאור בזה: אף שדיבור זה עצמו לא גרם מעשה:י, בכ"ז מכיון שהדיבור הוא ,עכ"פ קצת מעשה":י -- בגדר לגרום מעשה, שפיר מענישים עליו דחשיב כ;יש בו מעשה"; משא"כ מחשבת עבירה שאינה בגדר מעשה כלל, אינה נכנסת בהגדר ד,יש בו מעשה".

ולכן גזרו חכמים שבות מהדיבור מטעם ,שבות כה'*, כנ"ל].

אבל בנוגע למחשבה, שאין לה דמיון כלל למחשבתו ית', אין מקום לאוסרה גם מד"'ס; אמנם <חסיד" שעושה לםנים משורת הדין:* ודבוק בהקב"ה זהיר גם ממחשבת מלאכה, דמאחר שבפועל שבת הקב"ה ממחשבה, הנה מצד הדבקות בדרכיו ובמידותיו: מה הוא כו' אף אתה כו', הוא שובת גם ממחשבתו **.

1) נוב"י מהד"ת חאו"ח סע"ו. מלא הרועים ערך לאו שאב"מ אות ח.

2) לדעת כמה אחרונים (הובאו בשדיה (כרך ב) מערכת ל כלל יב) דגם המ"מ ס"ל (כחילוק התוס') דצריך דיבור שע"י נעשה מעשה -- אבל ראה בשך"ח (שם) שהוכית מלשון המ"מ עצמו דלית ליי חילוק זהי

3 נוב"י שם.

4 ראה נדה יז, א ותוס' שם ד"ה שורפן. -- אבל כמה דרגות ב,חסיד" ועד להמבואר בתיקונים כו' (הובא בתניא ספייי): איזהו חסיד המתחסד עם קונו כו, וראה לקמן הערה 43

5) עיד המבואר בלקו"ש ח"ד על 1 ואילך בענין ד,ובו תדבקון" שהוא 8666 לקוטי

ט. ועפ"י כהנ"ל יתבארו הדיוקים הנ"ל (ס"ג) בדברי אדה"ז בסיום ה" תניא:

כוונת אדה"ז היא: א) לבאר טעם האיסור ,שלא לשוח שום שיחה בטילה ח"ו', ב) לבאר למה שייך זה רק בדיבור ולא במחשבה, ולכן הזהיר בפירוש על הדיבור (ולא על המחשבת).

ולכן מדייק דבחי' שמור בפנימיות היא .שביתה מדיבורים גשמיים כמו ששבת ה' מיו"ד מאמרות שנבראו בהס שו"א גשמיים" -- ומבאר בזה א) טעם הזהירות מדיבור: להיות שדיבור האדם הוא גשמי ולכן באפשרותו להכריח מעשה, ה"ה דומה בזה כביכול לדיבורו של הקב"ה, דלהיותו ,קרוב" למעשה נתהוו ממנו שו"א גשמיים -- ולכן צריך לשבות ;מדיבורים (שהם) גשמיים". ב) טעם זה אינו שייך במחשבה: ענין המחשבה אצל האדם אין לה קירוב למעשה, ולכן אין לה דמיון למחשבתו של הקב"ה שנבראו ממנה עולמות (רוחניים).

י. ועפ"ז מובן בדא"פ הקישור של סיום ספר התניא להתחלתו -- ע"ד

הציווי לידבק בהקב"ה, ולכן הוא גומל חסדים כו' כמו שעשה הקב"ה (אף בגמ"ח כו" באופן שמצ"ע לא הי' מחו"ב בזה).

וייל דמכיון ד,ובו תדבקון" הוא בדרך צימי, אי"ז אמתית ענין הדביקות (ראה לקו"ש שם ע' 62 ובהערה 56) ולכן כתוצאה מדביקות זו ה"ה (רק) ,גומל חס" דים כו" -- ענין שיש מקום (גם מצד מציאות האדם) להדמות להקב"ה.

אבל הדביקות דבחי' חסיד היא בבח" ביטול לגמרי. ומצד דביקות זו ה"ה מתנהג ,כמו שעשה הקב"ה" גם בענינים שמצד מציאותו הוא אין מקום להדמות לר ית'.

יתרו ג

נעוץ סופן בתחלתן: ,משביעים אותו תהי צדיק כו'":

דהנה ידועה הקושיא **, +איך מהני שבועה (,תהי צדיק כו") להנשמה על הגוף ויצה"ר, שזהו דבר שאין ברשותו כ"כ ולא בא לעולם עדיין". ומבאר הצ"צ", כי ע"י השבועה .ממשיכים ומאירים על חלק הנשמה שבגוף מבחינת מזלי' **:. היינו שהשבועה מעוררת (כחות הנעלמים) המקיפים של האדם שיאירו בגילוי בתוך חלק הנשמה המלובש בגופו; ובכח זה ביכלתו להתגבר על הגוף והיצה"ר כו' יי.

ונמצא שגם בהתחלת התניא מוד* גשת השייכות בין דיבור למעשה. פי המדובר הוא בשבועה שהיא דיבוך* שבגדר +מעשה", שע"י מתקשר האדם עם ה,מעשה" שנשבע עלין*י, עד שמוכרח הוא לקיימו + (עִ'יד הנת"ל בדיבורו של מלך).

יא ג' חילוקים הנ"ל במלאכת

6 קיצורים והערות לתנוא ע' מח ואילך.

7) שם ע' 41 ביאורים.

8 ) שם ריש עצ' נב.

9) וכהפי' (שם ע' נז) ב,משביעים אוד תו -- מלשון ומשביע לכל חי וצון"י היינו שהשבועה משביעה את האדם עם הכחות הנצרכים לו למלחמת היצר כו

*39) וכמרז"ל (ראה לעיל ס"ה) : חוץ מנשבע כו

אף דשם איירי בשבועה שאוכל ולא אכל -- הרי ע"י השבועה עְכַ"פ מתקשר (עם המעשה), ובל' ההלכה : איסורו (דהשבועה) חישובו (למעשה האכילה) -- בכורות ', א. וראה צפע"נ כללים בערכו.

0) ראה לקו"ת שמע"צ פג, סע"ב ואילך. וכענין כריתת ברית -- ראה תו"א יג, ג. לקו"ת נצבים מד, ב. ועוד.

ועיייש בארוכה עוך 87שבת בסגנון תורת החסידות :

ארז"ל :+ ,חביבים ד"ס מדברי תורה". והטעם, כי ד"ת הם הציווים שלמעלה אשר האדם מוכרח לקיימם:; ולכן עבודת האדם בקיום המצות מראה על התקשרות בהקב"ה בדרגא שמקיים בפועל מה שנצטווה בפירוש.

אבל דביקות האדם בהקב"ה שע"י דיס היא פנימית יותר, דזה שאינו מסתפק במה שציוותה תורה ומחמיר ע"ע בגדרים וסייגים, מורה שקיום המצות שלו הוא ברצון ותענוג פנימי, והדביקות בהקב"ה היא פנימית יותריי.

ואף על פי כן הוא עדיין מציאות בפ"ע, אלא שרצון שלו וחפצו הם בא?קות ; למעלה מזה בחי' חסיד, ובפרט הדרגא ד,איזהו חסיד המתחסד עם קונו כו' יתיר מגרמי' כו' ומסר גרמי' **, היינו, שאינו מציאות לעצמו כלל, וכל מציאותו הוא רק לגרום נח"ר לבוראו.

ובהתאם לג' בחי' הנ"ל בעבודת האדם, יש ג' בחי' אלו מלמעלמ"ט -- בהגילויים מלמעלמ"ט : (א) בחי' המחשבה -- שאין בה מקום כלל למצזאות ולדבר שחוץ ממנו, ומבחי' זו נתהוו עלמין סתימין שהם בטלים במקורם**. (ב) בחי' דיבור --- שנותן מקום גם לעולם שבהרגשתו הוא במציאות בפ"ע; אלא דאופן ההתהוות הוא --

סנה' עה "פ

יתרוב

שבחי' הדיבור יורד ומשתנה להיות בחי' מעשה *י. (כי בחי' הדיבור מצ"ע -- אף שנותן מקום לזולת, אבל ענינו הוא גילוי אלקות, ובכדי שיתהווה עולם שאין נרגש בו גילוי אלקות צריך לירד ולהשתנות לבחי' מעשה). (ג) בחי' מעשה שהוא חיצונית דכח האלקי המהווה -- שנעשה נפרד כבד יכול, ומלובש ממש בתוך העולמות *5.

יב. ולפ"ז יש לבאר הג' חילוקי דינים בשביתת שבת:

עִ'י יחוד האדם באלקות שמצד קיום המצות מצד עשי' ופעולה שלו, שהוא יחוד חיצוני, נרגשת אצלו בחיי חיצונית דאלקות. ולכן נרגשת אצלו שביתת הקב"ה מהעשי' בפועל (החיצונית של השביתה דלמעלה), לכן מה'ת אסר רק בעשיית מלאכה.

מצד דביקות הפנימית באלקות שע"י ד"ס, הרי מאיר אצלו אלקות בגילוי והוא דבוק בכח הדיבור שלמעלה, ולכן נרגשת אצלו גם שביתת הקב"ה מבחי' הדיבור.

[ועוד נקודה בזה: ע"י הדביקות בהקב"ה הרי ,עבד מלך מלך" זי, וגם דיבורו (דבר מלך שלטון) חשוב מעשה, וע'ד מרז"ל* ,צדיק גוזר ןד הקב"ה מקיים". ויתירה מזו ארז"ל י5 : ,אמירתן של צדיקים מעשה.

8858" לקוטי

ו,חסיד* שאינו מציאות לעצמו כלל, מאירה אצלו גם בחי' מחשבה שלמעלה שאינה נותנת מקום למציאות זולתו ית'; ולכן הוא זהיר גם ממחשבת מלאכה כי מצד דביקותו באלקות נרגש אצלו שביתת הקב'ה גם מבחי' מחשבה ?5

יג,. ועפ"ז מובן מה שבסיום התניא מקדים אדה"ז הביאור דפנימיות בתחי' זכור ש,היא הכוונה בתפלת כו' לדבקה בה' אחד" -- כי בזה מוסיף ביאור בזה שהאדם צריך לשבות מדיבורים גשמיים ,כמו ששבת ה'" (- אף

יתרוג

ש,דיבורו של הקב*ה חשיב מעשה") -- דמצד הדביקות בה' אחד נרגש אצל האדם השביתה דלמעלה מבחי' דיבור.

ואעפ"כ הזהיר רק על השביתה מדיבור ולא הזהיר על השביתה מ" מחשבה, כי התורה על הרוב תדבר, והדביקות דבחי' חסיד שייכת רק ביחידי סגולה ג'.

1 וי"ל דמה שאדה"ז מקדים הביאור דבחי' זכור בפנימיות הוא נוגע גם לאופן הזהירות בדיבור : דוקא ע"י הדביקות בה' (,לדבקה בה' אחך") יכול להיות הזהירות מדיבור בתכלית (,שום שיחה בטילה*)*.