127
אויבערשטענ'ס ב"ה אַ צוזאָג, לא תגנוב148.
דער וואָס גלויבט אין דעם אויבערשטען ב"ה און בעט דעם אויבערשטען ב"ה אַז ער זאָל איהם העלפען, דאַרף ער דאָך גלויבען אַז דער אויבערשטער ב"ה וועט איהם געבען זיין פרנסה כשר, פאַרוואָס טוט ער אַזאַ זאַך וואָס איז געגען דעם אויבערשטענ'ס ב"ה צוזאָג.
נאָר וויילע אמונה איז מקיף, דער ענין פון מקיף איז אַז די ווירקונג איז אַ כללות'דיקע. אמונה איז טאַקע איינגעוואָרצעלט ביי יעדען אידען אין טיפען האַרצען, אָבער דאָס איז מעהר ניט וואָס עס נעהמט איהם אַרום במקיף, און די פעולה פון מקיף איז אַ כללות'דיקע, דערפאַר קאָן זיין דבר והיפוכו, ער גלויבט בהשי"ת אַז ער ב"ה איז דער זן ומפרנס149, און טוהט די עבירה פון גניבה, אָדער אַנ'אַנדער עבירה.
די הייליגע און גרויסע אמונה דאַרף דער איד אַריינטראָגען אין לעבען פאַרווירקליכען זי אין אַלע זיינע פיהרונגען. און דאָס איז דער מיין פון פסוק וואָס ער זאָגט והאמונה, די באַוואוסטע אמונה וואָס מ'טראָגט זי אַריין אין טעגליכען לעבען, אַז אַלע זיינע פירונגען זאָלען זיין לויט דער ליכט פון דער אמונה.
דערפאַר זאָגט ער והאמונה, ניט ואמונה, וואָרום אמונה הייסט די געבירטליכע אמונה, וואָס יעדער איד ווערט מיט איהר געבוירען, אָבער דאָס קאָן זיין דבר והיפוכו, ער גלויבט בהשי"ת און פונדעסטוועגען טוט ער אַ עבירה.
אָבער מיט דעם וואָס ער זאָגט והאמונה, מיינט ער אָט די געבירטליכע אמונה, וואָס מ'טראָגט זי אַריין אין טעגלעכען לעבען, דאָס הייסט, אַז דער טעגלעכער לעבען זאָל זיין לויט דער בעלייכטונג פון דער אמונה. יעמאָלט אַז די אמונה לייכט אין אַ פנימיות, קאָן ניט זיין דבר והיפוכו.
און דאָס איז והאמונה אזור חלציו, אַז די אמונה וואָס ער פיהרט דעם טעגליכען לעבען נאָך דער אמונה דאָס איז די ריכטיגע ריינע ירושה און אידישע קראַפט, וואָס עלטערען גיבען קינדער און יוצאי חלציהם לדורי דורות.
נא. די גרויסע הייליגע איבערגעבונג אַז די אמונה זאָל בעלייכטען דעם טאָג טעגליכען לעבען, איז אין דער האַנט פון די עלטערען, ווי זיי פירען זיך אַליין. דער חינוך פון די קינדער איז אָנגעהאָנגען אין דעם אופן לעבען און פירונג פון די עלטערען.
די אידען וואָס ווילען אַז זייערע קינדער זאָלען זיין אידען, דאַרפען זיי לערנען זייערע קינדער אויפן אַלטן סדר, קמץ א אָ, אָהן מעטאָדעס דאָס נעהמט אַראָפּ די גאַנצע הייליגקייט פון אותיות התורה150.
הערות
- 148. יתרו כ, יג. ואע"פ דפסוק זה מיירי בגונב נפשות (סנהדרין פו, א), מצינו שהשתמשו בו גם לענין גניבת ממון — ראה תורה שלימה עה"פ. וש"נ. וראה גם רא"ם משפטים כא, ו. לקוטי שיחות חלק יא ע' 89 הערה 6.
- 149. מדרש תהלים קלו, ח. מדרש משלי לא, ה. זח"ב קע, א. ברכה ראשונה דברכת המזון.
- 150. ראה לעיל ע' 44. וש"נ.
מזרחי, שמות כ״א:ו׳ - הטקסט מספריא
אל האלהים לב"ד צריך שימלך במוכריו שמכרוהו לו. במכילתא ונראה שהברייתא הזאת סוברת כמ"ד המוכר עצמו אינו נרצע ולפיכך פירשו שצריך שימלך במוכריו שמכרוהו לו דאילו במוכר עצמו לא שייך שימלך במוכריו וכן מי שדרש גבי באזנו מה ראה אזן מכל האיברים אזן ששמעה לא תגנוב והלך וגנב תרצע אינו אלא אליבא דמ"ד המוכר עצמו אינו נרצע דאילו במוכר עצמו לא שייך לומר אזן ששמעה לא תגנוב והלך וגנב וא"כ רש"י ז"ל שסובר כמ"ד זה וזה נרצע כמו שכתב אחר זה איך פירש אל האלקים צריך שימלך במוכריו ואזן ששמעה לא תגנוב שאלה אינם אלא במכרוהו בית דין ושמא יש לומר דאפילו למ"ד זה וזה נרצע קרא דוהגישו אדניו אל האלקים עד סוף הפרשה לא קמיירי אלא במכרוהו ב"ד דהא קרא דכי תקנה לכ"ע במכרוהו בית דין בגניבתו קמיירי ולפיכך אמרו שטעם אל האלקים צריך שימלך במוכריו וטעם רציעת האזן מכל האברים ששמעה לא תגנוב אבל מוכר עצמו שנרצע אינו אלא מכח הג"ש דשכיר שכיר ושמא י"ל דמוכר עצמו אינו צריך להגישו אל האלקים אלא אפילו בינו לבין עצמו וטעמא דרציעת אזן משום דשמעה כי לי בני ישראל עבדים וגו' וכן פרש" עצמו מה ראה אזן לירצע מכל האברים שבגוף אמר רבן יוחנן בן זכאי אוזן ששמעה לא תגנוב כו' ואם מוכר עצמו הוא אוזן ששמעה כי לי בני ישראל עבדים כו':
יכול תהא המזוזה כשרה לרצוע עליה ת"ל ונתת באזנו ובדלת בדלת ולא במזוזה הא מת"ל או אל המזוזה הקיש דלת למזוזה. במכילתא ומייתי לה בפ"ק דקדושין וא"ת אימא אפכא לפי שהוא אומר ונתת באזנו ובדלת אין לי אלא דלת מזוזה מניין ת"ל אל הדלת או אל המזוזה כמו שדרשו גבי שאור לא ימצא בבתיכם אין לי אלא בבל ימצא בבל יראה מניין ת"ל ולא יראה לך שאור אין לי אלא שאור חמץ מניין ת"ל ולא יראה לך חמץ וכמו שדרש אותו רבי שמעון ברבי בפ"ק דקדושין מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עידים במצרים כו' דמשמע שהיה דורש קרא דונתת באזנו ובדלת אין לי אלא דלת מזוזה מניין ת"ל אל הדלת או אל המזוזה דאל"כ מה נשתנה דלת מכל כלים שבבית מיבעו ליה ועוד שלא מצינו בכל התורה כלה שתהיה שום מלה לצורך ההקש בלבד מבלתי שתהיה לצורך עצמה כמלת מזוזה בזה המקום ואע"פ שמצינו קרא דלא יאכל חמץ אליבא דר"ש שלא נכתב לצורך עצמו אלא לצורך הסמיכות בלבד לומר שפסח מצרים לא היה חמוצו נוהג אלא יום אחד אבל אסור החמץ כבר נכתב במקום אחר לא תאכל עליו חמץ כל מחמצת לא תאכלו מ"מ המובן ממנו במקומו עומד אלא שהוא יתר בלבד שלא היה צריך להכתב אלא מפני הסמיכות בלבד אבל מלת אל המזוזה אין לה מובן כלל שהרי אין המזוזה כשרה ברציעה וצריך עיון.
מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד. פרש"י בפ"ק דקדושין דמזוזה לא מקריא אלא כשהיא מעומד אבל דלת צורתה מוכחת עליה בין מוטה בין עומדת:
אוזן ששמעה בסיני לא תגנוב והלך וגנב תרצע. במכילתא ואף על גב דהאי קרא בגונב נפשות אמור ולא בגונב ממון כדאיתא במכילתא והביא' גם רש"י ז"ל י"ל דה"ק אזן ששמעה בסיני לא תגנוב בדרך כללות שנכללה בו גם אזהרת לא תגנובו דמיירי בממון שהרי כל התורה כלה נכללת בעשרת הדברות כמו שכתב רבינו סעדיה הגאון ז"ל ואם תאמר בשלמא אם היה הטעם משום אוזן ששמעה כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע כמו שאמר בפרק קמא דקדושין דין הוא שלא ירצע אלא בסוף השש שהיה ברשותו לצאת חפשי והוא הלך וקנה אדון לעצמו ולא בתחלת ו' דעל כרחו מכרוהו ב"ד בגנבתו אלא לפי הטעם של אזן ששמעה בסיני לא תגנוב והלך זה וגנב היה לו לירצע בתחלת ו' בעת שמכרוהו ב"ד בגנבתו י"ל האי טעמא לאו טעמא דרציעה הוא אלא טעמא דאוזן מכל שאר האיברים אבל רציעה עצמה גזרת הכתוב היא ולא מטעם הגנבה והשתא אתיא שפיר הא דכתב רש"י אחר זה ואם מוכר עצמו הוא אזן ששמה בסיני כו לי בני ישראל עבדים והלך וקנה אדון לעצמו תרצע שהיה לו להרצע בתחלת שש מיד בעת שהלך וקנה אדון לעצמו ולא בסוף שש דדוחק הוא לומר שמפני שבתחלת שש לא מכר עצמו אלא מחמת דוחקו אינו נקרא שהלך וקנה אדון לעצמו והאומרים שצריך לגרוס לא תגנובו במקום לא תגנוב טועים הם דאין לומר עליו אזן ששמעה בסיני שלא שמעו בסיני אלא י' הדברות בלבד על דרך כלל כנרמז מוידבר את כל הדברים מלמד שאמרן כלן בדבור א' מה שאין הפה יכולה לדבר ולא האזן יכולה לשמוע אבל כשחזר ופירש אותן על דרך פרטות לא שמע מהן רק אנכי ולא יהיה בלבד אבל שאר הדברות וכן כל המצות כלן משה רבינו שמען במ' יום שעמד בהר סיני והוא אמרן לישראל:
או אינו אלא לעולם כמשמעו ת"ל ואיש אל משפחתו תשובו כו'. במכילתא וליכא למימר דההוא בפגע בו יובל קודם שש קמיירי אבל נרצע אימא ועבדו לעולם כמשמעו משום דבפגע בו יובל קודם שש מושב אל משפחתו נפקא ומה אני מקיים ואיש אל משפתתו תשובו בנרצע והה"נ דהוה מצינן לאוקמי קרא דושב אל משפתתו בנרצע וקרא דאיש אל משפחתו תשובו במכרוהו ב"ד שתים וג' שני' קודם היובל אלא דממלת איש משמע דבר הנוהג באיש ולא באשה ואי זו זו רציע' שאינה נוהגת אלא באיש כדכתיב ורצע אדניו את אזנו ולא אזנה אבל מכירת ב"ד אף על פי שגם היא אינה נוהגת אלא באיש כדכתיב ונמכר בגנבתו ולא בגנבתה מ"מ שם מכירה נוהג באשה אבל שם רציעה אינו נוהג באשה כמו שכתבו התוספות בפ"ק דקדושין ואצטריך למכתב מכרוהו ב"ד שתים ושלש שנים קודם היובל ואצטריך למכתב נרצע דאי אשמעינן מכרוהו ב"ד שתים ושלש שנים קודם היובל ה"א משום דלא מטא זימניה לצאת ולא פשע במאמר כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים אבל נרצע דמטא זימניה ועבר על כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים אימא נקנסיה ואי אשמעינן נרצע ה"א משום דעבד ליה שש קודם רציעתו ואין רבו מפסיד כלום אבל מכרוהו ב"ד שתים ושלש שנים קודם שש ופגע בו יובל אימא לא נפסדיה ליה קמ"ל ואצטריך למכתב ועבדו לעולם ואצטריך למכתב ואיש אל משפחתו תשובו דאי כתב רחמנא ועבדו לעולם ה"א לעולם כמשמעו כתב רחמנא ואיש אל משפתתו תשובו ואי כתב רחמנא ואיש אל משפחתו תשובו הוה אמינא נרצע שתים ושלש שנים קודם היובל דלא עבד ו' אבל נרצע ביותר מו' שני קודם היובל דעבד שש לא יהא סופו חמור מתחלתו מה תחלתו שש אף סופו שש קמ"ל לעולם לעולמו של יובל דחשיב עולם
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.