שיחה ג

הערות

עמוד 213

1. 1. פרשתנו מב, ד.
2. 2. בירושלמי ובב"ר (נסמנו בהערה שלאח"ז): "שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה". אבל עפ"י דרך הפשט, השטן מקטרג גם שלא בשעת הסכנה (ראה רש"י וירא כב, א), אלא שבשעת הסכנה מקטרג יותר. ואף שרש"י מעתיק מאמר זה בשמו של ר' אליעזר ב"י (כבב"ר. ובירושלמי: ר' אחאי ב"י) – יש לומר: (א) גירסא אחרת היתה לפני רש"י. (ב) ע"ד מ"ש בחדא"ג סנה' (לח, ב) ד"ה אא"כ. (ואותם התירוצים הם גם במ"ש רש"י – משמו של ראב"י – "מכאן שהשטן מקטרג כו'" – אף שבירושלמי ומדרש נאמר "מכאן" עה"פ (מב, לח) וקראהו אסון בדרך. ובפרט שבמדרש וירוש' שולל פירושו של רש"י ע"פ זה, כדלהלן הערה 17).
3. 3. ירושלמי שבת פ"ב ה"ו. ב"ר פצ"א, ט. וראה בהערה שלפנ"ז.
4. 4. ראה רש"י פרשתנו מב, לו (אבל ראה להלן הערה 39).
5. 5. בתיב"ע כאן: "הוא טליא". וכ"ה גם ברמב"ן ויגש (מד, כט): "מפני היותו נער ורך לא נסה ללכת בדרך". אבל (נוסף שלפי"ז לא הוצרך רש"י להטעם ד"השטן מקטרג כו'" – וראה להלן קושיא ג') – תירוץ זה אינו מובן (ל"בן חמש"), כי הרי בנימין הי' אז כבר כ"בן שלשים"*, ולא יתכן לקראותו רך (ואדרבה: "בן שלשים לכח" – אבות ספ"ה). ולהעיר שבדרך הפשט, אפילו ילדים רכים, כשהולכים לא במהירות, אין הדרך סכנה עבורם (ראה וישלח לג, יג־יד ובפירש"י שם).
6. 6. כפירש"י במדרש (ב"ר שם): "בשעת הסכנה – דהיינו בדרך". (ובמ"כ שם: "וכל הדרכים בחזקת סכנה").
7. 7. נח יא, לא. ר"פ לך לך יג, א ואילך. וירא כ, א. תולדות כו, כג. כח, ה. ר"פ ויצא. ועוד.
8. 8. ח"ש כד, ג ואילך. תולדות כח, ב ואילך. וישב לז, יג ואילך.
9. . שהרי נולד לפני שבא יעקב ליצחק אביו (לה, יח. כז), שאז הי' יעקב בן צ"ט (רש"י ס"פ תולדות), ובפרשתנו בתחילת שני הרעב שהי' יעקב לערך בן קכ"ט שנה (רש"י שם), הרי הי' בנימין לכה"פ קרוב ל"בן שלושים".

עמוד 214

1. 9. ראה באר היטב סו"ס תרג (בשם הרמ"א). וזהו גם הוכחת רש"י (ר"פ וישלח) על פירושו "מלאכיםממש"–כימכיוןשיעקבחשש(וכפישהי' האמת)שעשו"עודנובשנאתו",הי' אסורלולשלוח לעשו אנשים בתור שלוחיו, כי הי' חשש סכנה בזה. ועפי"ז מובן מה שרש"י כותב פירושו "מלאכים ממש" על "וישלח יעקב מלאכים" (דלכאורה הוצרך להעתיק מהכתוב רק "מלאכים") – כי הוכחתו לפי' זה הוא מ"וישלח גו'". – ראה לקו"ש ח"ה ע' 390 ואילך. וראה לקו"ש ח"י ע' 100 הערה 5.
2. 10. יב, ב.
3. 11. ואין לומר שזה מובן כבר ממילא מ"ואעשך לגוי גדול וגו'" – כי [נוסף על שאין מסתבר שלא יברכנו בפירוש בנוגע לעצם חייו (באם הדרך הי' סכנה)], מפשטות לשון רש"י "שהדרך גורמת לשלשה דברים" משמע, שגורמת רק לדברים אלו, ולא סכנה בנוגע לחייו. (ודוחק גדול לומר שלא נחית רש"י למנינא, ומה שמביא ג' אלו דוקא הוא לנתינת טעם על מה שהוזקק אברהם לג' ברכות הללו – שהרי זה היפך כתבו "גורמת לג' דברים").
4. 12. ואין סתירה לזה ממה שאמר יעקב (ויצא כח, כ) "ושמרני בדרך" – כי אדרבה: הדיוק שם הוא "ושמרני בדרך הזה" (וראה רש"י שם כח, טו – שמה שהוצרך ל"אנכי עמך" הוא "לפי שהי' ירא (בהילוכו זה) מעשו ומלבן" – אף שיש לחלק בין "אנכי עמך" ל"ושמרתיך"), אבל אם הי' הולך בדרך אחרת, לא הי' זקוק לשמירה מיוחדת. ומ"ש רש"י (כח, יא) "שירא מפני חיות רעות", ג"כ אינה קושיא, כי משם מוכח גם להיפך, שאפשר להשמר מחיות רעות, וכמו שהוא עצמו התגונן בפניהן ע"י אבנים – או באו"א. בכל אופן, אי"ז נוגע לנדו"ד. כי מובן בפשטות (אף אם נאמר שיעקב הי' זקוק אז לשמירה מיוחדת) שיש לחלק בין הולך יחידי בדרך להולכים בשיירא. והרי מוכרח לומר מהא דשלח יעקב את בניו, שדרך זו לא הי' בה משום סכנה, כבפנים.
5. 13. שלכן שלח יעקב לעשו "מלאכים ממש" – ראה לעיל הערה 9. וכן יהודה לא נתן את שלה לתמר "פן ימות גם הוא כאחיו".

עמוד 215

1. 14. ואין לומר שכוונתו של רש"י בהדגשת "מכאן" הוא לפי שכלל זה מתייחס גם לפסוקים אחרים – וכמו "אבל אשמים אנחנו גו' ע"כ באה אלינו גו'" (מב, כא): דלכאורה, מכיון ש"אשמים אנחנו על אחינו", למה באה אליהם "הצרה" רק לאחרי כו"כ שנים. והתירוץ לזה הוא, דמכיון שהיו אז בסכנה, לכן אז דוקא קטרג עליהם השטן – כי גם כשרש"י לא הי' כותב "מכאן", הי' מובן שהשטן מקטרג בכל שעת סכנה.
2. 15. אין לומר שכוונתו הוא לשלול את הפסוק "ושמרני בדרך הזה" – כי פשטות ענין השמירה הוא מסכנת חיות רעות וכדומה, ולא ממיתה פתאומית הבאה מפאת קטרוג השטן בעת סכנת החיות רעות.
3. 16. מב, לח.
4. 17. שזה מדגיש עוד יותר, אשר לפי המדרש א"א ללמוד מהפסוק "פן יקראנו אסון" – "שהשטן מקטרג בשעת הסכנה". – ולפי"ז, השינוי בין פירש"י למדרש הוא (לא רק בפי' הפסוק "וקראהו אסון בדרך" כדלהלן בפנים, אלא) גם בפי' "פן יקראנו אסון".
5. 18. אין לומר שכוונת רש"י בהדגישו "מכאן" הוא, לפי שבמדרש מבואר שלימוד זה הוא (מפסוק אחר ו)לא מכאן (כבהערה שלפנ"ז) ומפרש רש"י שגם מכאן – והחילוק בין פירש"י להמדרש הוא רק בפי' "פן יקראנו אסון" ולא ב"וקראהו אסון בדרך" – כי בכדי לבאר שעפ"י דרך הפשט אפשר ללמוד "שהשטן מקטרג כו'" גם מפסוק זה, מספיק מה שרש"י מפרש "שהשטן מקטרג כו'" על "פן יקראנו אסון" ואינו צריך לכתוב "מכאן". וראה להלן הערה 21.
6. 19. ועפי"ז הי' מובן גם שינוי לשון הכתובים, שכתוב שם "וקראהו אסון" בפשיטות, ולא "פן יקראנו אסון" – כי בנוגע למושל מצרים, מסתבר לומר שרוצה להעליל וכו' (כבפנים), משא"כ בנוגע להשטן, אין מוכרח כלל ש(ימצא מה לקטרג וש)יקטרג ויתקבל קטרוגו. אבל ראה להלן הערה 35.

עמוד 216

1. 20. מד, כט.
2. 21. וגם מזה מוכרח ש"וקראהו אסון" דפרשתנו אינו מטעם שהשטן מקטרג – כי באם נאמר שהוא מטעם זה ורש"י אינו מפרשו שם כי סומך על מה שפירש לפנ"ז (מב, ד) – לא הוצרך לפרש זאת גם בפ' ויגש. (אלא שמ"מ מדגיש רש"י "מכאן" לשלול פי' זה – בכדי שהתלמיד לא יהי' בספק בזה עד שיבוא לפ' ויגש).
3. 22. מד, כב.
4. 23. אין לומר שהכוונה ב"בשעת הסכנה" דפירש"י כאן ובפ' ויגש (מד, כט), הוא ג"כ מצד שאמו בדך מתה – כי (א) אין דרך רש"י לסמוך על מה שיפרש לקמן (בפ' ויגש). (ובאם דבר פשוט הוא עד שאין רש"י זקוק לפרשו – הרי גם בפ' ויגש מיותר זה). (ב) מפירושו בפ' ויגש משמע, שזה עצמו מה ש"אמו בדרך מתה" הוא טעם ל"דואגים כו'", וא"כ למה הוצרך כאן ל"השטן מקטרג כו'"?
5. 24. וישב לז, לג.
6. 25. ראה רש"י כח, יא. (אבל מ"מ הי' זה סכנה רק עבור בנימין – ראה לעיל הערה 12).

עמוד 217

1. 26. כמובן בפשטות. ולהעיר גם ממה שדוקא לאחרי מיתת (ער ו)אונן, לא ניתנה תמר לשלה "פן ימות גם הוא כאחיו" (וישב לח, יא), אבל לאחרי מיתת ער – מכיון שהי' רק פעם אחת – אמר יהודה לאונן (אף שהי' אחיו של ער) בא אל אשת אחיך גו' (שם לח, ח).
2. 27. ויצא (לא, לב).
3. 28. וישב לח, יא.
4. 29. ברש"י שם: שימותו אנשי'. אבל ממ"ש "פן ימות גם הוא כאחיו", מוכרח שבנוגע לשלה היא מוחזקת יותר*, ועד כדי כך, שגם לאחרי שנתברר בודאות שאינה קטלנית בנוגע לכל העולם, היתה אסורה לשלה מטעם "פן ימות גם הוא כאחיו", (כמבואר לעיל ע' 189 הערה 37).
5. *. ויצא (לא, לב) ובפרש"י שם.
6. 30. וישלח לה, טז.
7. 31. ועדשבהסיפורדמיתתרחל(משא"כבפ'ויחי מח, ז) לא נזכר בתורה (בפירוש עכ"פ – אף שי"ל שזה נרמז במ"ש ויסעו גו' ויהי עוד כברת הארץ לבוא אפרתה) שהי' בדרך.
8. 32. ושאני "כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו" (שהיתה אסורה לשלה גם לאחרי שנתברר שאינה קטלנית בנוגע לכל העולם, כנ"ל הערה 29) – כי בנוגע לגבי משפחה זו הוחזקה לקטלנית [ולהעיר שגם בדרך ההלכה ישנה סברא (הובאה באוצר הפוסקים לאה"ע ס"ט סעיף א' (סק"ה)) שבשני אחין, היא מוחזקת לקטלנית רק לגבי יתר האחין ולא לכל העולם], משא"כ בנדו"ד, שגם לגבי משפחה זו, הדרך הי' רק גרם נוסף.
9. 33. ולכן נאמר בפסוק "ואת בנימין אחי יוסף גו'" – ולא "בן רחל" (אף שמצד "אחי יוסף" עצמו לא הי' חושש שיקראנו אסון, כנ"ל סעיף ד') – כי [נוסף למה שפעם השני' דאסון בדרך הי' ביוסף ודוקא אז הוחזקה הדרך לסכנה] בהאסון דיוסף, הי' "דרך" הגורם היחידי.
10. . הטעם מה שרש"י כותב "שימותו אנשי'" – אף שבפסוק נאמר "כאחיו" – ראה לעיל ע' 189 הערה 37.

עמוד 218

1. 36. ומ"ש רש"י שם "אם יעזוב את אביו" – אף שהסיבה לזה הוא דרך ולא עזיבת אביו – כוונתו בזה לתרץ: הרי כבר נאמר "לא יוכל הנער לעזוב את אביו" ולמה כופל מיד עוד פעם "ועזב את אביו"? ולכן מפרש רש"י שהם ב' ענינים: א) "לא יוכל הנער לעזוב את אביו", מצד ש"אביו אהבו"* (שם כ), אבל אי"ז סיבה לחשש מיתה**. ב) אפילו "אם יעזוב את אביו" (למרות הקושי שבזה, וקושי כזה שנופל עליו הלשון "לא יוכל"), מ"מ "דואגים אנו שמא ימות בדרך כו'".
2. 37. אין להקשות: מכיון שמפני היראה הי' מוציא דבר שקר מפיו ואמר "ואחיו מת" (מד, כ. רש"י שם), הרי הי' יכול לומר שמת בדרך ולכן יראים הם (באמת ולא רק דאגה) שגם בנימין ימות בדרך – כי באמירת יהודה "ועזב את אביו ומת", מסופר מה שאמרו ליוסף בעת ירידתם למצרים בפעם הראשונה, והרי אז אמרו שבאו לבקש את יוסף (רש"י מב, יג) ולא חשבו שמת. ומה שאמר "ונאמר (לשון עבר) גו' ואחיו מת", בהכרח לומר שכוונתו בזה הוא אשר עכשיו נתברר אצלם שמת, וזה שאמרו עליו אז "והאחד איננו" הוא לא כמו שחשבו מקודם (וראה עד"ז גו"א עה"פ). מתה תיכף לאחרי נגיעתה, הוכיח לה הנחש שאין מיתה גם באכילה), ומזה מוכרח שלפי פירש"י הלשון "פן" נופל גם על ענין של ודאי.
3. 34. כי מה שמכרוהו – אינו תלוי במה שהי' בדרך.
4. 35. ואף שגם בפסוק דילן כתיב "פן יקראנו אסון" – הרי "פן" אינו כ"כ ספק כמו "שמא". שלכן גם בפרשת וישב כתיב "פן ימות גו'" – אף שמוחזקת היא כו'. ויתירה מזו: גם בנוגע לאכילה מעץ הדעת – אף שנאמר (בראשית ב, יז) "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" – נאמר "פן תמותון" (שם ג, ג. וראה רד"ק שם בפירוש השני)*.
5. . בפירוש הראשון שברד"ק שם: "ומה שאמרה פן שהוא ענין שמא... כי אפילו הנגיעה מנע ממנו פן נבוא מהנגיעה לאכילה ונמות". אבל ממ"ש רש"י (ג, ד) "אמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה" מוכח שחוה סברה שגם מצד הנגיעה עצמה ימותו (ושזה הי' אצלה בודאות כזו, עד שמזה שלא
6. . והכוונה בזה, שיעקב לא יוכל לסבול שהנער יעזבנו. (אבל לא שבנימין לא יוכל מצד אהבתו – דא"כ הוצרכו לומר (בהפסוקים שלפנ"ז) "ואהב את אביו" ולא "ואביו אהבו").
7. . גם בנוגע ליעקב (ודלא כפירוש הראב"ע (הובא ברמב"ן) ורשב"ם), כי ממ"ש להלן (פסוק לא. וראה פירש"י שם) "והי' כראותו כי אין הנער ומת אביו מצרתו" – מוכח שעזיבתו את אביו לזמן קצר, אינו חשש ל"ומת".

עמוד 219

1. 38. מב, לו.
2. 39. מכיוןשראהשגם"שמעוןאיננו".אבללפנ"ז האמין להם שחי' רעה אכלתהו, ולכן חשב אז ש"דרך" הוא סכנה לבנימין אחי יוסף.
3. 40. כבספורנו מג, ב.
4. 41. ראה רש"י מג, ח: ספק יתפש כו'.
5. 42. עפ"ימ"שבפניםיובןמהשאמריהודה"אנכי אערבנו גו'" – דלכאורה (א) איך שייך להיות ערב שלא יקראנו אסון בדרך, והרי אי"ז תלוי כלל ביהודה, (ב) למה אמר רק "ספק יתפש" (ולא חשש להשיב על עיקר טענת יעקב שיקראנו אסון (מות) שגרוע מתפיסה) – כי אז לא חשש יעקב לסכנת הדרך, רק שמא יתפש או שיאבדוהו (כבפנים). ומכיון שלפי זה החשש הוא רק שמא יתפש – לכן רק זה אמר יהודה בטענתו (אלא שבערבותו הוסיף גם "והצגתיו לפניך – שלא אביאנו אליך מת כ"א חי" – שלא יאבדוהו).
6. 43. ראה גם תיב"ע כאן: יוסף אמרתון חיותא כו' ושמעון אמרתון כו' ואת בנימין בעיין אתון למיסב. וראה גם ת"י כאן. ועפי"ז מתורץ בפשטות קושיית האוה"ח כאן: "איך חש על ספיקו של בנימין מודאי של שמעון".
7. 44. ומה שגם בפסוק ד' נאמר "ואת בנימין אחי יוסף לא שלח יעקב את אחיו" – כוונת הכתוב ב"את אחיו" [אינו טעם על "לא שלח", כ"א] להדגיש, שאף ששלח את אחיו ולא חשש לסכנת הדרך, מ"מ לא שלח את בנימין – להיותו אחי יוסף.

עמוד 220

1. 45. מד, כח.
2. 46. כא, כט. לו.
3. 47. יבמות סד, ב.

עמוד 221

1. 48. רא"ש שם סה, רע"א. נמוקי יוסף שם. וראה גם שו"ת הצ"צ יו"ד סי' ג' סק"ז ובהנסמן שם.
2. 49. ומכש"כ להפס"ד דמזלה גורם.
3. 50. ומה שוסתות מחזיקין בתלתא זימני דוקא, אף שהוא ג"כ ענין טבעי – הרי יתרה מזה בווסתות, שאפילו לאחרי ג' פעמים שאז הוחזקה לכ"ע – ה"ה רק דרבנן. והטעם מפני שאשה רוב ימי' טהורים ובחזקת טהרה עומדת, ויש חזקה – טבע – (ורובא) נגד טבע הוסת (ראה שו"ת הצ"צ שם).
4. 51. ומה שבמלקיות מחזקינן בתרי זימני, אף שאינו מוכרח לחטוא – הוא כדר' אליעזר בן יעקב – דבי' עסקינן – דמפרש דעבר ושנה נעשה ככלב שב על קיאו שונה באולתו (יומא פו, ב. ובמו"ק (כז, ב): לא ישוב עוד ופרש"י לא יעשה לעולם תשובה).

עמוד 222

1. 52. ר"ה ד, א־ב.
2. 53. תצא כג, כב.
3. 54. פנחס כט, לט. (משיחת ש"פ מקץ וש"פ ויגש תשכ"ט)
4. 55. של"ה במס' שבועות שלו (קפא, א).