שיחה לח

1321שיחה לח

י"ב וי"ג

א. בניסים ובברכתם – כמה חילוקי מכולם – נס שנעשה לעצמו. למטה מזה

תמוז * דרגות¹. וסדרם מלמעלה למטה: למעלה

– שנעשה לאביו (בין כשהנס נעשה

מדריגה

קודם שנולד, שגם אז הוא למטה ב לאחר שנולד, שגם אז, מצד השייכות מבהסוגים דלהלן). למטה מזה – שנעשה מביאו לחיי עוה"ז ומקצתו לחיי עוה"ב, שאביו הוא ודאי עפ"י תורה מצד החזקה, בדבר, דאפשר שלימוד התורה הי' שלא

מנס שנעשה לעצמו, בין כשנעשה

דאב ובן מתייחס הנס אליו ביותר

לרבו², כי ברא כרעא דאבוה ואביו ורבו – רק לחיי עוה"ב. ולא עוד, אלא

משא"כ העוה"ב שנותן לו רבו, ספק כדבעי³. למטה מזה – נס שנעשה לאדם

שייכות

מסויים, כי שייכותו לאדם מסויים היא יותר רחוקה.

אינו

אמנם, נס שנעשה לנשיא הדור, כנס שנעשה לאדם מסויים, לרבו

ההתקשרות

ולאביו, כי אם, כמו לעצמו ממש. כי של הנשיא עם אנשי דורו אינה

כהתקשרות

התקשרות של שני דברים (גם לא דאב ובן⁴), כ"א, הם גוף אחד

הפרטים,

ממש: כל אנשי הדור – אברים הראש⁵. היונקים ומקבלים חיותם מהנשיא –

לנשיא

ולא עוד, אלא שי"ל שנס שנעשה גם מנס שנעשה לעצמו – כמעלת הראש

נעלה הוא (גם בנוגע לאנשי דורו) על שאר האברים, שנוסף אשר הראש 1321המשפיע

הוא נעלה יותר, הרי הוא גם המקור כשהוא עדיין בראש – ה"ה רוחני ונעלה

חיות לכל האברים⁶, וחיות זה עצמו יותר מכאשר כבר נמשך באברים⁷.

הגאולה

ועפי"ז יש לבאר הטעם מה שחג המועדים"⁸, כי מועד ענינו – שנעשה בו נסו של ראש ישראל, שממנו נמשכים כל

‘ ‘

ב. מההפרש שבין עבודת הבירורים

י"ב וי"ג תמוז נקרא בשם "מועד

נס, וי"ב תמוז הוא מועד ונס הכללי,

המועדים ונסים פרטים.

(משיחת י"ב תמוז תש"י)

‘ להעבודה דנסיונות⁹:

הגלויים

עבודת הבירורים היא בכוחותיו בהגבלה, שעל כל דבר יש דין בשו"ע איך בחי' יחידה של האדם העובד, שלמעלה בהגבלה. שלכן כמה צדיקים מסרו את

של האדם העובד, והעבודה היא

לברר כו', והעבודה דנסיונות היא מצד

מכחות הגלויים, והעבודה היא שלא נפשם גם על ענינים שהדין עפ"י שו"ע

אדמו

הוא יעבור ואל יהרג (וכמו כ"ק מו"ח "ר בעל השמחה שבעת היותו במאסר

תפלין,

מסר את נפשו, ובמס"נ בפועל, להניח שזה הי' שלא בשעת גזירת השמד וגם שבנפש, אין מדידות והגבלות¹¹.

והנה כל ההעלמות וההסתרים הם מגעת בבחי' ההשתל', אבל לגבי בחי' דנה"ב¹², כי בבואה דבבואה לית להו

שלא לעבור זמן ק"ש ועוד¹⁰ – אף שלא בפרהסיא) – כי מצד גילוי יחידה

רק לגבי כחות הגלויים, שעבודתם

יחידה מתבטלים ההעלמות וההסתרים ¹³, ולכן כשמעורר את היחידה שלו, 1322שהנסיון

מתבטל במילא הנסיון. ולא רק מצד התעוררות היחידה שלו המעוררת אין עוד מלבדו – גם בהנסיונות עצמם – ופועל גם במקום התחתון ביותר), אשר שהי' בגאולת כ"ק מו"ח אדמו"ר, אשר הוכרחו לסייע בשחרורו¹⁴.

אינו מסתיר לגבי האדם, כ"א, את בחי' "יחיד", מתגלה האמת אשר

כי בבחי' יחיד אין שום הגבלות כלל גם הם אין מנגדים כו' ואדרבה. וכמו גם הם עצמם (אף שנשארו בתקפם)

נשיא

וכ"ק מו"ח אדמו"ר בעל השמחה, שיוכל לעמוד נגד כל הנסיונות מניעות רק שהמניעות יתבטלו כ"א אדרבה –

הדור, פתח¹⁵ את הצינור לכאו"א, ועיכובים, ואשר ע"י העבודה במס"נ, לא

יסייעו

לעבודתו.

ב

15) ראה לעיל ע' 45 ובהנסמן שם.

א. איתא בספר עבודת הקדש¹ ע"פ שינוי.

– יש אומרים שלכן תקופה של משך

ויהי בשלשים שנה² דשנה הוא לשון זמן הכוללת כל אופני השינויי אויר (קיץ

שכוללת

סתו חורף אביב) נק' בשם שנה. לפי

והדיון בב"ד הגדול – מסיים שם בעה" ויהי בשלשים שינוים.

בתוכה כל השינויים – ק – נכלל בשלשים אופני שינוים. וזהו

יוצא

והנה, ביחד עם זה, שהרי אין מקרא מפשוטו, פי' הכתוב הוא גם כפשוטו

השינוים.

– לשון שנה – הזמן הכולל בתוכו כל

באשר עברו ל' שנה מענין ומאורע המאסר והגאולה, הרי פעולת ההמשכה

האופנים

שמצד המאורע פעלה פעולתה בכל להיות עבודה נעלית יותר, כי ת"ח אין

ולזאת צריך לעשות חשבון מה שעשו

האפשרים להיות, ומכאן ואילך צריך להם מנוחה שנאמר ילכו מחיל אל חיל.

ופעלו במשך שלשים שנה שעברו בכדי

ההמשכה

לידע איך לנצל להבא את פעולת באופן נעלה יותר.

1323אשר

אמנם כאשר עושים חשבון ורואים אופן היכולת שהיו יכולים לעשות, הרי הפעולות שפעלו הם במדה קטנה לפי אפשר אשר מחשבון זה יבוא האדם

המבואר

לנמיכות ושפלות הרוח – צריך לזכור ורק לפעמים אפשר להשתמש במרירות, כ"א אדרבא תוספות חיות, דזהו כל ענין כמאמר הי' רגיל לקרות דף אחד יקרא ב'

וכמו"כ בנדו"ד: תכלית החשבון הוא שהמשיכה הגאולה², תהי' בחיות נוספת.

וכאשר יקבל האדם על עצמו לעבוד

בתניא שצריך להתרחק מעצבות,

אשר המרירות אין ענינה שפלות הרוח

התשובה שיביא תוספות חיות בעבודתו,

דפים לשנות פרק א' ישנה ב' פרקים.

אשר העבודה דלהבא בכל הענינים עבודה זו בכפלים לתושי', אזי נותנים לו

המעינות

כח מלמעלה על זה, להפיץ את בתחתונים. ‘ ‘ חוצה ולעשות מהעולם דירה לו ית'

שלשים

ב. בשנת תרנ"ז – לפני פעמיים נ"ע חולה ביותר, הרופאים במקומו לא

שנה – הי' כ"ק אדמו"ר מהורש"ב יכלו לעמוד על מחלתו ונסע למאסקווע,

תקוה,

הרופאים במאסקווע אמרו שאין לו (שטערנא שרה) ז"ל אשר ע"פ דברי הרבנית בשמעה זאת, שאלה אצלו, מה

בבואו מהרופאים אמר להרבנית הרופאים ברצונו לנסוע לארץ ישראל, יהי' עם החסידים? וענה: הרי נשאר כאן

פעלו

בננו (היינו כ"ק מו"ח אדמו"ר) לבסוף

סיפורים שהרביים מספרים הרי פשיטא

גופא בתר רישא אזיל. לזאת, כל מה

אצלו שלא יסע.

שהם לתכלית ענין, הוראה בעבודה. שאנו יודעים יותר מעלת הראש, "רישא"

יותר.

– צריך להיות ה"אזיל" למעלה בתוקף

מסיפור הנ"ל אנו רואים גודל הפלאת נשיא חב"ד וממלא מקום אבותיו, אינו רק מעלת מציאות עצמו. מעלת כ"ק מו"ח אדמו"ר, אשר זה שהי'

מצד ענין הירושה בלבד, כ"א גם מצד

וכידוע

ענין הירושה נעלה ונפלא הוא אשר היורש אינו מציאות אחרת

נעתקה

מהמוריש כ"א אשר מציאות המוריש יהיו בניך, כדמוכח בגמרא³. אך מסיפור

במציאות היורש כמ"ש תחת אבותיך הנ"ל נראה אשר נשיאותו של כ"ק מו"ח

עצמו.

אדמו"ר היתה גם מצד מעלת מציאות

(שהרי כ"ק אביו אדמו"ר מהורש"ב נ" ע אמר שברצונו ליסע לאה"ק ת"ו ובנו 1324ישאר כאן, היינו ששניהם יהיו בעלמא במקום פלוני).

זה הי' בשנת תרנ"ז, מאז עד שנת תר" בקודש ונתעלה יותר ויותר. בשנת תר"ף תר"ף התעלה בקדש משך שלשים שנה

וע"י ההתבוננות בכל מעלות אלו של ה להיות ה"אזיל". ‘ ‘

ג. ההתקשרות לנשיאינו, הוא כ"ק מו בכל כחות הנפש, שלא ישאר בנפשו כח

התקשרות כח המחשבה הוא ע"י דין, א' יהי' מנהיג במקום פלוני ואחד

ף עבד – כ"ק מו"ח אדמו"ר – עבודתו

ניתוספה בו גם מעלת הירושה, ומשנת עד שנת תש"י.

"רישא" – מובן עד היכן ועד כמה צריך

‘

"ח אדמו"ר בעל השמחה, צריכה להיות

או ענין שאינו מקושר.

מחשבה

בדברי הרב. כח הדיבור – ע"י

המעשה

הלימוד בדבור את תורת הרב. כח כ"ק מו"ח אדמו"ר.

נוסף על זה, הנה כל הנ"ל צריכים – ע"י עשיית הענינים שרצה והנהיג

לעשות

(מוחין) וברצון ותענוג. שעי"ז הוא מקשר

בהרגש הלב (מדות) ובהבנה והשגה את כל כחות נפשו.

לפעמים

אמנם כל אחד יודע בעצמו אשר ועצה היעוצה לזה הוא נתינת צדקה, אשר

חסר ההתקשרות בא' מכחות נפשו. במעות אלו הי' יכול לקנות חיי נפשו,

התקשרות

הרי ע"י נתינת הצדקה הוא מעין פל"ז)⁴. בכל חיי נפשו (כמבואר בתניא

באופן

ובפרט כאשר נתינת הצדקה הוא מנה בחבירו וחבירו בחבירו מוצאין מזה עצמו לרבינו ולזאת הוא נותן מעותיו הדין אשר מוציאין מזה ונותנים לזה.

וזהו טעם למנהג הטוב שהונהג אשר

שעבודא דר' נתן, דר"נ אומר הנושה

ונותנים לזה, היינו אשר הוא משעבד על הענינים שרבינו משועבד להם, כפי

בי"ב תמוז (בשעת ההתועדות) מתנדב

ליובאוויטש

כ"א על המוסדות "אהלי יוסף יצחק מילתא היא, אשר התלמידים יתחנכו כפי כל רואיהם יכירום כי זרע ברך הוי' המה.

ולהיות אשר התנדבות זו נוגעת לענין

" אשר באה"ק ת"ו ובחו"ל, ושמא רצון וכוונת רבינו בעל השמחה, אשר ההתקשרות כנ"ל, לזאת הרי בהפרסום

לזאת

אין שום מעלה, הלואי שלא יקלקל. המנהג הוא אשר כל אחד נותן את 1325נדבתו בחשאי ובהצנע לכת, ובפתקא שיזכירו אותו על הציון. מיוחדת כותב את שמו ושם אמו, בכדי

ובחנוני

וגדולה מעלת הצדקה שנאמר עלי' נא בזאת. בכל הענינים כתיב לא

הלאווין

תנסון את הוי' ויש מונין זה במספר בזאת, שמותר לבחון את הקב"ה והקב"ה

⁵. אבל בצדקה⁶ כתיב ובחנוני נא בטוח שיעמוד בהבחינה (ער וועט זיכער

הבטחתו

באשאטיין די בחינה) שיקיים את עשר בשביל שתתעשר, שיברך

יברכך

בעשירות ובאופן ברכתו של הקב"ה, אשר ישתמשו בהעשירות על דברים פרייליכע זאכן) הוא ובני ביתו.

בממון וישמרך מן המזיקין, היינו בריאים ושמחים (געזונטע זאכן און

ב

6) ראה שו"ע יו"ד סו"ס רמז.

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע, בהיותו מו"ח אדמו"ר, מקל יפה ומהודר עם ראש אז דחוק ביותר. כשהביא המתנה, שאלתו פעם בחו"ל, קנה מתנה עבור בנו כ"ק

של כסף. המצב הגשמי בבית הרב הי'

הרבנית (שטערנא שרה) אמת הדבר,

במצב

בן יחיד הוא עם כל המעלות, אבל – פגשתי אחד ביחד עם בנו. וכאשר ראיתי לתת מתנה הנ"ל.

הדחוק ביותר שכעת? וענה: בדרך את החילוק שבין בננו כו', נתעוררתי

ובפרט

כל הענינים הם בהשגחה פרטית. פרט ופרט היא הוראה מיוחדת.

מקל הו"ע הרדי' והנשיאות שרודה הרדי' והממשלה הוא בהכרח ובקדושה ומלכותו – ברצון קבלו. וע"ד מטה משה. נתן מתנה לבנו מקל, רמז רמז בזה ענין

מאורעות שאירעו אצל הנשיאים. כל במקל וכדמוכח במשנה¹ אלא דבלעו"ז

הנשיאות והמלוכה היא ברצון כמ"ש

וי"ל שזהו ג"כ מה שכ"ק אדמו"ר נ"ע

הנשיאות.

חובלים.

והנה בענין המקל יש: א) מקל הגדול בענין ומקלכם בידכם שהי' ביצי" הי' הרע בתקפו (כמבואר בתניא פל"א) הרע.

ב) מקל נועם. וכמבואר בד"ה וככה מ שהוא כדי לרדות את הרע. דביצי"מ לזאת הי' צריך להמקל כדי לרדות את 1326בהמשך

אמנם המקל שיהי' לע"ל – מבואר את הרע, שהרי לעתיד כתיב ואת רוח דלעתיד, הו"ע מקל נועם, ניט ברעכן ולקרב.

ועפ"ז י"ל רמז – ולימוד – נוסף בזה

מאמר הנ"ל – אינו בשביל לרדות הטומאה אעביר מן הארץ, וענין המקל

נאר אויפהייבן און צוציעהן, לרוממם שקנה לו מקל יפה ומהודר עם ראש של

בדרכי

כסף – רמז עוד רמז לו, נשיאות נכספתי².

וכמו שראינו אופן הנהגת נשיאות כ"

נועם ואהבה. כסף – מלשון נכסף ק מו"ח אדמו"ר, שדרכו הי' לקרב את

זיי,

כל ישראל, אויפהייבן זיי און צוציעהן לרוממם ולקרבם.

ומקושריו

וזוהי ג"כ הוראה לכל תלמידיו וההולכים באורחותיו, אשר אופן

ברעכן

העבודה צריך להיות בדרכי נועם, ניט אים (=לרומם ולקרבם). יענעם נאר אויפהייבן און צוציעהן

פנחס

עה"פ¹ ויכפר על בני ישראל, אמרו ומכפר עד שיחיו המתים". ואינו מובן, שניסו אבותינו את הקב"ה במדבר, שלא כהעון דפעור?

והביאור: "פעור (הוא) על שם שפוערין רז"ל²: "שעד עכשיו לא זז אלא עומד מה נשתנה עון פעור מהעשרה נסיונות

מצינו בהם³, שיצטרכו תמיד לכפרה

לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי וזו היא

לחשיבות

עבודתו"⁴, היינו שעושים הפסולת – ועיקר⁵.