שיחה לט

1327שיחה לט

בהמשך

אמנם המקל שיהי' לע"ל – מבואר את הרע, שהרי לעתיד כתיב ואת רוח דלעתיד, הו"ע מקל נועם, ניט ברעכן ולקרב.

ועפ"ז י"ל רמז – ולימוד – נוסף בזה

מאמר הנ"ל – אינו בשביל לרדות הטומאה אעביר מן הארץ, וענין המקל

נאר אויפהייבן און צוציעהן, לרוממם שקנה לו מקל יפה ומהודר עם ראש של

בדרכי

כסף – רמז עוד רמז לו, נשיאות נכספתי².

וכמו שראינו אופן הנהגת נשיאות כ"

נועם ואהבה. כסף – מלשון נכסף ק מו"ח אדמו"ר, שדרכו הי' לקרב את

זיי,

כל ישראל, אויפהייבן זיי און צוציעהן לרוממם ולקרבם.

ומקושריו

וזוהי ג"כ הוראה לכל תלמידיו וההולכים באורחותיו, אשר אופן

ברעכן

העבודה צריך להיות בדרכי נועם, ניט אים (=לרומם ולקרבם). יענעם נאר אויפהייבן און צוציעהן

פנחס

עה"פ¹ ויכפר על בני ישראל, אמרו ומכפר עד שיחיו המתים". ואינו מובן, שניסו אבותינו את הקב"ה במדבר, שלא כהעון דפעור?

והביאור: "פעור (הוא) על שם שפוערין רז"ל²: "שעד עכשיו לא זז אלא עומד מה נשתנה עון פעור מהעשרה נסיונות

מצינו בהם³, שיצטרכו תמיד לכפרה

לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי וזו היא

לחשיבות

עבודתו"⁴, היינו שעושים הפסולת – ועיקר⁵.

1327(ככל

חטא זה בגשמיות, משתלשל הוא ברוחניות:

כמו שהפסולת של מאכל הגשמי ענינו והמובחר שבו נעשה דם בלב ומחי' את שמלמעלה מתבררת ע"י המלאכים

הענינים הגשמיים) מענינו בדקות,

הוא – שהמאכל מתברר ע"י הקרבים, הגוף והפסולת נדחה לחוץ, כן ההשפעה

הנקראים

המובחר (שנמשך בג"ע) ומהפסולת שבו הימנו; וכן מעולם לעולם ועד לעוה"ז ועד וכשהאדם (שמצד מעלת מהותו, צריך

קרבים, והמובחר שבו הוא התענוג

– נשתלשלו התענוגים דעולם שלמטה

להתענוגים הגשמיים, כסף וזהב כו'⁶. להיות התענוג שלו בענינים רוחניים⁷)

התענוגים

מחשיב ומתענג ועד שעושה עיקר את זהו"ע פעור בדקות, שממנו נשתלשל עון

הגשמיים (שהם פסולת) – הרי פעור כפשוטו.

ממנו

וז"ש⁸ בעון פעור "אשר לא הטהרנו עד היום הזה", כי, כנראה במוחש,

למלאות

גם אחרי הקדמת התפלה וכו', כשבא צרכי הגוף – לפעמים רבות נכשל

מושקע

"בעון פעור" – מתענג ועד שנעשה

‘ ‘

עפי"ז יובן מה שעון פעור הי' דוקא אנשי דור המדבר,

כי הסיבה שנשקע בענינים הגשמיים

– בענינים הגשמיים.

‘ בסמוך לכניסתם לארץ אחרי שתמו כל הוא מפני שמדמה אשר ההצלחה בפרנסה

ובתהלוכות

וכדומה – תלוי' בעיקר בכחו ועוצם ידו יתברך הנותן לו כח לעשות חיל, וכל

סדרי הטבע, ושוכח אשר הוא עניני הטבע אינם אלא כלים ולבושים

ברצונו

לברכתו של הקב"ה (אלא שכך עלה אלקיך" תהי' "בכל אשר תעשה").

ולכן, בהיותם במדבר, שהמזון שלהם אשר לא העדיף המרבה והממעיט לא להחשיב את הדברים הגשמיים כו'¹¹,

יתברך⁹, אשר הברכה ד"וברכך הוי' הי' – מן, לחם מן השמים, וראו במוחש

החסיר¹⁰ לא הי' נתינת מקום לטעות ורק כשהתחילה ההכנה וכניסה לארץ, 1328שהותחלה¹² העבודה ד"ארץ נושבת", דפעור. הנהגה טבעית, הי' אז מקום לטעות

דפעור

כפרת (קינוח והעברת¹³) החטא הוא ע"י בקנאו את קנאתי – מס"נ

לטעות,

דפנחס¹⁴. מצד השגת השכל אפשר כי מאחר שרצה"ע הוא אשר הברכה

דוקא,

שמלמעלה תהי' "בכל אשר תעשה" העלם והסתר הטבע הוא הסתר אמיתי ח" את ההעלם), ולכן זקוק להעבודה דמס"נ אשר הטבע עצמה היא אלקות.

בלבושי הטבע, אפשר לטעות אשר ו (מאחר אשר הוא יתברך עצמו עשה

וקב"ע, אשר אז מכירים את האמת,

ב

אחד, תוצאותיו היראה וקבלת עול (תניא פמ"ב).

א. בפ' השבוע (פ' פנחס) כתיב אך ישראל היתה עפ"י הגורל.

כל הענינים שבגשמיות משתלשלים

בענין במאי הוה זהיר טפי, אשר לכל

בגורל יחלק את הארץ, חלוקת ארץ מהענינים ברוחניות.

נשמה ונשמה ישנו ענין מיוחד שצריכה

הענין

לקיימו בזהירות והידור יותר כמבואר סימן ז': "ודוגמתו למטה הוא בחי' הגורל

היינו אשר שייכות ענין פלוני לנשמתו, זה לא רק לכחותיו הגלויים והעבודה שעפ"

בכ"מ – כתב רבינו הזקן באגה"ק ממש". שבענין זה צריך להיות זהיר טפי נוגע י טעם ודעת כ"א זה נוגע גם לפנימיות

ודעת.

נשמתו, בחי' הגורל, שלמעלה מטעם

ומבואר במ"א¹ שכאשר הוא מרגיש מצוה, אשר קיום מצוה זו קשה לו יותר ענין זה הוא הוא הענין השייך לנשמתו בכל תוקף, כי הוא ענין הנוגע ביותר.

שיש לו כמה מניעות ונסיונות באיזה מקיום שארי המצות, הרי זו הוראה אשר עפ"י הגורל, ולזאת מנגד על זה היצה"ר 1328וזוהי התשובה לאלו הטוענים, מפני תבעו אותם כ"כ בזמן אחר או במקום אחר? שאין הענינים נוגעים כל כך – הנה כל מה תובעים מהם ענינים שונים אשר לא

ומוצאים כמה וכמה טענות ואמתלאות

מה שמוצאים יותר ויותר אמתלאות על

הוראה

העדר הכרח הענינים, הרי זה עצמו לנשמתם עפ"י הגורל, ולכן מוצא היצה"ר כל כך.

והנה בגורל יש ב' דיעות: א) בירור. השייך לשמעון. ב) קנין. לא רק שהגורל זה שייך לשמעון, אלא שגם מקנה להם אחר. כמבואר דעות הרמב"ם והראב"ד

אשר ענינים אלו הן הן הנוגעים

כמה וכמה ראיות שאין הענינים נוגעים

הגורל מברר חלק השייך לראובן וחלק

מברר אשר חלק זה שייך לראובן וחלק

את חלקם, ואין צריכים לעשות קנין ועוד בזה.

שהגורל

וכמו"כ י"ל בענין הגורל שלמעלה, שלמעלה מברר אשר ענין פלוני

ועבודתו

שייך אל נשמתו, וגם מקנה לו הענין,

וידיעה זו אשר כבר הקנו לו הענין וכל זאת, הרי עי"ז עבודתו היא בשמחה יותר

היא להביא את זה בפועל.

עבודתו הוא רק לקרב ולמהר ולגלות ובחיות.

חיבת

ב. בפ' השבוע (פ' פנחס) מצינו דבנות צלפחד.

גם במתן תורה ועשיית המשכן מצינו לבית יעקב ותגד לבני ישראל .. ויבואו

ג' ענינים אלו – מ"ת, עשיית המשכן, כל הדברים הוא מ"ת כמאמר אסתכל

הארץ שהיתה להנשים. וכהסיפור קדימת הנשים לאנשים, כמ"ש כה תאמר

האנשים על הנשים.

וכניסה לא"י – הם המשך אחד. התחלת

באורייתא

וברא עלמא, הרי שהתחלת כל

לעולם

הדברים הוא קבלת התורה שקדמה ולטבע, תכלית כל הדברים הוא

הכניסה

לעשות לו ית' דירה בתחתונים והו"ע דעם היות אשר בא"י התחיל סדר הטבע,

לארץ אשר עיני הוי' אלקיך בה, הל"ט מלאכות החורש כו' ועובדין דחול,

אלקות,

מ"מ הרי בכל הענינים צ"ל נרגש התורה וא"י הוא בנין המשכן מזהב כסף מן המדה, מקום ובלי מקום כאחד.

תמיד עיני ה"א בה. והממוצע בין ונחושת וכו', ובמשכן מקום הארון אינו

להנשים

ובכל ג' דברים אלו מצינו שהיתה אשר על ידם דוקא הוא קיום כל הענינים

זכות מיוחדת בהם, עד כדי כך גם לאנשים, כמ"ש גבי מ"ת (התחלת

יעקב

כל הדברים וקיומם) כה תאמר לבית תחלה את בית יעקב עי"ז מתקיימת גם

ותגד לבני ישראל, דע"י שהקדים בבני ישראל².

1329ההוראה מזה לנשי ישראל בכל מקום וכל זמן הוא:

תמיד

כל ענין ארץ ישראל, ארץ אשר ועד אחרית שנה, תלוי בהן דוקא. ע"י עיני הוי' אלקיך בה מראשית השנה

חיבובן

היינו אשר בכל עניניהן יורגש אלקות,

את הענין אשר עיני ה"א בה תמיד עי"ז הן פועלות לא רק על הנהגת ביתן

לבית,

כ"א גם על הנהגת בעליהן וגם מחוץ בעסקיו במסחרו והדומה, יתנהג באופן

אשר בכל מקום שימצא הבעל, גם הבא ע"י ההתבוננות אשר הוי' נצב עליו

עובדו

כו' ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם אלקיך בה. כראוי (תניא פמ"א) – תמיד עיני הוי'

בכל

וע"י הנהגה זו דהמשכת אלקות כפשוטה בגשמיות, כמ"ש לא אירא רע כי

הענינים, עי"ז מיתוספת ברכה גם אתה עמדי, שמתבטלים כל המניעות

אשר

ועכובים – לא אירא רע – ועוד יותר דמנוחה והרחבה – על מי מנוחות ינהלני

הקב"ה נותן לו את פרנסתו באופן גו' כוסי רוי' – שע"י ההרחבה ברוחניות

ומזוני

נמשכת גם הרחבה בגשמיות בבני חיי רויחא.

מסעי תמידיות

החינוך מביא בהקדמתו שש מצות שש ערי מקלט תהיינה לכם.

לכאורה, למה נקט הסימן דערי מקלט פורעניות, הרי מספר שש ישנו בכמה

שאינן תלויות בזמן ומקום. וסימנך

דוקא שהו"ע של מכה נפש בשגגה, פסוקים, ובפרט הפסוק דששה משמותם

לזכרון

על האבן האחת, שענינם הוא להיות ענין המשכן, ענין תמידי, דלעשות דירה

מאחר אשר שש המצות הם תמידיות שהם תיקון על פגם כזה שבכל זמן ובכל

כו' לרצון לפני הוי' וביחוד שזהו ג"כ

לו ית' וקיום רצונו? הבלתי תלויות בזמן ומקום, הרי בהכרח מקום. והו"ע עטיו של נחש שישנו בכל

בעטיו

הזמנים והאנשים, וכמרז"ל ד' שמתו דעפר אתה ואל עפר תשוב. ולכן קודם

של נחש, ועל כולם נגזרה הגזירה תחה"מ יחזרו כולם לעפרם.

לעשיית

– באמת, הנה כמו שבאפשריות אפשריות לכל החטאים – יש מעלה והו"ע כך גם בהגזירה שבאה בסיבת החטא, יש מציאות המיתה ישנו הרגש יוקר החיים¹.

חטא – חטא עה"ד שעי"ז נעשה הבחירה בכדי שלא יהי' נהמא דכסופא,

בה מעלה. והוא ג"כ – זה אשר ע"י

וכמו יתרון האור מתוך החושך דוקא.