שיחה מ
1330שיחה מ
ההוראה מזה לנשי ישראל בכל מקום וכל זמן הוא:
תמיד
כל ענין ארץ ישראל, ארץ אשר ועד אחרית שנה, תלוי בהן דוקא. ע"י עיני הוי' אלקיך בה מראשית השנה
חיבובן
היינו אשר בכל עניניהן יורגש אלקות,
את הענין אשר עיני ה"א בה תמיד עי"ז הן פועלות לא רק על הנהגת ביתן
לבית,
כ"א גם על הנהגת בעליהן וגם מחוץ בעסקיו במסחרו והדומה, יתנהג באופן
אשר בכל מקום שימצא הבעל, גם הבא ע"י ההתבוננות אשר הוי' נצב עליו
עובדו
כו' ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם אלקיך בה. כראוי (תניא פמ"א) – תמיד עיני הוי'
בכל
וע"י הנהגה זו דהמשכת אלקות כפשוטה בגשמיות, כמ"ש לא אירא רע כי
הענינים, עי"ז מיתוספת ברכה גם אתה עמדי, שמתבטלים כל המניעות
אשר
ועכובים – לא אירא רע – ועוד יותר דמנוחה והרחבה – על מי מנוחות ינהלני
הקב"ה נותן לו את פרנסתו באופן גו' כוסי רוי' – שע"י ההרחבה ברוחניות
ומזוני
נמשכת גם הרחבה בגשמיות בבני חיי רויחא.
מסעי תמידיות
החינוך מביא בהקדמתו שש מצות שש ערי מקלט תהיינה לכם.
לכאורה, למה נקט הסימן דערי מקלט פורעניות, הרי מספר שש ישנו בכמה
שאינן תלויות בזמן ומקום. וסימנך
דוקא שהו"ע של מכה נפש בשגגה, פסוקים, ובפרט הפסוק דששה משמותם
לזכרון
על האבן האחת, שענינם הוא להיות ענין המשכן, ענין תמידי, דלעשות דירה
מאחר אשר שש המצות הם תמידיות שהם תיקון על פגם כזה שבכל זמן ובכל
כו' לרצון לפני הוי' וביחוד שזהו ג"כ
לו ית' וקיום רצונו? הבלתי תלויות בזמן ומקום, הרי בהכרח מקום. והו"ע עטיו של נחש שישנו בכל
בעטיו
הזמנים והאנשים, וכמרז"ל ד' שמתו דעפר אתה ואל עפר תשוב. ולכן קודם
של נחש, ועל כולם נגזרה הגזירה תחה"מ יחזרו כולם לעפרם.
לעשיית
– באמת, הנה כמו שבאפשריות אפשריות לכל החטאים – יש מעלה והו"ע כך גם בהגזירה שבאה בסיבת החטא, יש מציאות המיתה ישנו הרגש יוקר החיים1.
חטא – חטא עה"ד שעי"ז נעשה הבחירה בכדי שלא יהי' נהמא דכסופא,
בה מעלה. והוא ג"כ – זה אשר ע"י
וכמו יתרון האור מתוך החושך דוקא.
1331וכמאמר הבעש"ט ע"פ כן בקודש חזיתיך במדבר יהודה, בארץ צי' וגו'2.
כשיחזרו לעפרם, ירגישו אח"כ יוקר
– הלואי בקודש חזיתיך – כמו בהיותו החיים שבעולם התחי'.
הסתלקותו
ובזה יובן מה שאמר הבעש"ט קודם כמו אלי' הנביא, נאר ער וויל דורכגיין
שיכול לעלות בסערה השמימה דעם (=אלא שהוא רוצה לעבור התהליך
נאמר
של) עפר אתה ואל עפר תשוב, דאם עצמו כמ"ש אדמו"ר הזקן בהל' נזקי גוף?
מכיון שהמצות הם תיקון על עטיו של
שהוא עונש, הרי אסור להעניש את
ומוכרח שהוא מעלה כנ"ל. – נחש, שישנו בכל אחד, לכן הם בכאו"א
בטילות
עד זמן התחי', כי גם למ"ד מצות (אגה"ק סכ"ו), שאז לא יהי' עטיו של לדברי הכל.
מטעם זה לא יש מצות בג"ע כמ"ש
לע"ל, היינו אחרי תחה"מ דוקא, נחש, אבל עד אז יהיו המצות קיימות
במתים
והתיקון, והמצות הרי ענינם הוא תיקון והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה).
ולכן מביא החינוך הסימן דשש ערי
חפשי3. כי בג"ע אין ענין התשובה ותשובה (עד אופן היותר עליון בתשובה, מקלט שמתקנים מכה נפש בשגגה, לפי
נחש,
שכללות המצות ענינם לתקן עטיו של כי ואתם הדבקים גו' חיים, והחטא שהוא נפש. ובשגגה – כי אין אדם עובר עבירה
מקור לכל החטאים, שהו"ע המיתה, פירוד מאלקות הרי זה מיתה. דזהו מכה
אא"כ נכנס בו רוח שטות, שהרי יהודי
מאלקות,
אינו יכול ואינו רוצה להיות נפרד ביהדותו, מוסר נפשו.
ולתקן עטיו של נחש ע"י המצות, וכאשר אין יכול לדמות שעודנו
ושש
ערי מקלט שהתיקון הוא ע"י ונס שמה, שאח"כ רוצה להיות גואל הדם, וע"י ונס
מצות אלו הן עיקרי המצות, וזהו"ע שעי"ז נפטר מגואל הדם הוא היצה"ר שמה, יש לו זמן לעשות תשובה ומגיע
להיותו
וממשיך מנושא עון ועובר על פשע, למעלה מכל ההתחלקות
ב ושפטו
על הכתוב (במדבר לה, כד־כה) (סנהדרין ב, א): ומנין (לסנהדרין) לקטנה
העדה גו' והצילו העדה, אמרו רז"ל שהיא כ"ג שנאמר ושפטו העדה והצילו 1332כאן
העדה, עדה שופטת ועדה מצלת הרי עשרים כו' ומנין להביא עוד שלשה
אותו
כו'. וצ"ל מה שמסיים בכתוב והשיבו הכתוב גם כאן את הב"ד בשם עדה ולא
ויובן זה עפ"י משנ"ת בהתועדות יב פרהסיא בין עשרה ליותר מעשרה – כי
העדה אל עיר מקלטו, למה קורא דיינים, שופטים וכיו"ב?
תמוז הטעם שלא מצינו חילוק לענין דבר שנעשה בפני עשרה מישראל הוא
מישראל
פרהסיא הכי גדולה – כיון שעשרה מפורסם בפני עשרה הוא כמו שנתפרסם
כוללים כל העולם1. ולכן דבר בכל העולם.
איבד
המאבד נפש אחת מישראל כאילו מישראל כאילו קיים עולם מלא (סנהדרין מישראל – חטא הנוגע ב"עולם מלא", הכוללים את כל העולם, שלכן מרגישים
כמו שבריאת העולם היתה ע"י כל
עולם מלא וכל המקיים נפש אחת
פ"ד, מ"ה). ולכן דינו של הורג נפש הוא בפני עדה דוקא – עשרה מישראל,
הם את הפגם במילואו.
שלושת
הקוים, כמארז"ל (ב"ר פי"ב, טו):
במדת
אמר הקב"ה אם בורא אני את העולם במדת הדין, (קו השמאל) היאך העולם במדת הדין ובמדת הרחמים (התכללות, שנאבד ע"י ההורג נפש, הוא ע"י שלושה
הרחמים (קו הימין) הוי חטיי' סגיאין, יכול לעמוד, אלא הרי אני בורא אותו קו האמצעי), כן גם תיקון ובנין העולם
הקוין: בתחילה2 – ושפטו העדה (מדת
תיקונו
הדין), ואח"כ – והצילו העדה (חסד), מקלטו – כפרת ותיקון החטא ע"י גלות בין חסד וגבורה3.
בפועל – והשיבו אותו העדה אל עיר דערי מקלט – מצד קו האמצעי המכריע
הערות
עמוד 1330
- 1. מדרש תמורה בתחלתו: לולא מות..לא נודע שהם חיים. ושם רפ"ב: אילולא מות לא הי' חיים.
- . (משיחות י"ב תמוז ה'תשי"ז)
עמוד 1331
- 2. לקו"ת שה"ש נ, ג. ובכ"מ. בד"ה כי עמך מקו"ח, (משיחת ש"פ מטו"מ תש"כ) (הכללית)
- 3. בכללות ג"ע ועוה"ב – ענינם קבלת שכר, נח"ר (משיחת פורים תשח"י) ה'ש"ת. לאדם. עוה"ז – ענינו – היום לעשותם, נח"ר להק', שאמרתי ונעשה רצוני. וככה תרל"ז פי"ב. ועוד.
עמוד 1332
- 1. כי אכל בי עשרה שכינתא שריא, ובחי' שכינה היא מקור כל המשכות החיות שבכל העולמות הבריאה, (תניא פנ"ב). – ועד"ז בנוגע לבחי' שכינה דעולם החילוקים שבין עשרה ליותר מעשרה הוא רק בנוגע (וכההמשכה דמ"ת שהייתה צריכה ס' ריבוא דוקא)* – ועד לגבי המשכות שבעולם הבריאה וכו' – ולכן, כל המשכת אלקות שלמעלה מבחי' מקור חיות העולמות "ז בנוגע לשכינה שבעולם פרטי כו' (וכמו ברכת חכם העולמות הרזים), אבל בנוגע להמשכת אלקות שייך לכללות עשרה ליותר מעשרה, וגם במעמד עשרה מישראל ישנה אורה (תניא שם), ומטעם זה, "אילו נמצא מלאך אחד – ועד"ז בנוגע לכל עולם בפרט – אין חילוק בין השראת השכינה עצמה שא"א לעולמות לסבול ולקבל עומד במעמד עשרה מישראל ביחד כו' תפול עליו אימתה לגמרי ופחד בל"ג ותכלית כו' עד שהי' מתבטל ממציאותו (בסדר שכל עניני העולם נחלקים לג' סוגים: מצוה, רשות הרשות, ונדרים ענינם – המשכת קדושה בעניני הרשות. ע"י עשרה מישראל, עדה שלימה, שלימות כל העולם.
- 2. ע"ד מארז"ל (רש"י בראשית בתחלתו. ס' הלקוטים הובא בתלמוד תורה) בתחילה עלה במחשבה לברוא את " (אגה"ק סכ"ג). להאריז"ל בתחלתו. ובכ"מ. – וראה מדרש ילמדנו העולם במדת הדין כו' שיתף עמו מדת הרחמים.
- 3. ובזה י"ל בדא"פ מה שהורה רבינו הזקן בסידורו להתרת נדרים בערב ר"ה הוא לפי שבר"ה הוא בנין העולם התרת נדרים) וטוב שיהא עדה שלימה. – כי הטעם מחדש, וההכנה לזה, הוא תיקון כללות העולם (כידוע ועבירה.
- . תוס' ביאור בזה – ראה לקו"ש חי"ג ע' 156. המו"ל.
- . כמבואר לעיל בשיחה לפ' מטות. ועיקר הבריאה, ועבודת הבירורים שבה, הוא בדברי ועד"ז התרת נדרים**), ותיקון כללות העולם אפשרי
תניא, ליקוטי אמרים נ״ב - הטקסט מספריא
וּכְמוֹ שֶׁבְּנִשְׁמַת הָאָדָם עִיקַּר גִּילּוּי כְּלָלוּת הַחַיּוּת – הוּא בַּמּוֹחִין, וְכָל הָאֵבָרִים, מְקַבְּלִים אוֹר וְכֹחַ לְבַד, הַמֵּאִיר לָהֶם מִמְּקוֹר גִּילּוּי הַחַיּוּת שֶׁבַּמּוֹחִין – כָּכָה מַמָּשׁ, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, עִיקַּר גִּילּוּי כְּלָלוּת הַמְשָׁכַת הַחַיּוּת, לְהַחֲיוֹת הָעוֹלָמוֹת וְהַבְּרוּאִים שֶׁבָּהֶם – הוּא מְלוּבָּשׁ וְנִכְלָל בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ וְדַעְתּוֹ יִתְבָּרֵךְ, הַנִּקְרָאִין בְּשֵׁם ״מוֹחִין״, וְהֵן הֵן הַמְלוּבָּשִׁים בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ.
וְגִילּוּי כְּלָלוּת הַמְשָׁכָה זוֹ – הוּא מְקוֹר הַחַיּוּת, אֲשֶׁר הָעוֹלָמוֹת מְקַבְּלִים כָּל אֶחָד בִּפְרָטוּת. רַק הֶאָרָה מִתְפַּשֶּׁטֶת וּמְאִירָה מִמָּקוֹר זֶה, כְּדִמְיוֹן אוֹר הַמִּתְפַּשֵּׁט מֵהַשֶּׁמֶשׁ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, וְכֹחוֹת אֵבְרֵי הַגּוּף מֵהַמּוֹחַ הַנִּזְכָּר לְעֵיל.
וּמָקוֹר זֶה, הוּא הַנִּקְרָא ״עָלְמָא דְאִתְגַלְּיָא״, וּ״מַטְרוֹנִיתָא״, וְ״אִימָּא תַּתָּאָה״, וּ״שְׁכִינָה״ מִלְּשׁוֹן ״וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם״, עַל שֵׁם, שֶׁמָּקוֹר זֶה הוּא רֵאשִׁית הִתְגַּלּוּת אוֹר־אֵין־סוֹף, אֲשֶׁר מַמְשִׁיךְ וּמֵאִיר לָעוֹלָמוֹת בִּבְחִינַת גִּילּוּי, וּמִמָּקוֹר זֶה, נִמְשָׁךְ לְכָל אֶחָד הָאוֹר וְחַיּוּת פְּרָטִי הָרָאוּי לוֹ וְשׁוֹכֵן וּמִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכָם לְהַחֲיוֹתָם.
וְלָכֵן נִקְרָא ״אֵם הַבָּנִים״ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, וּ״כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל״, שֶׁמִּמָּקוֹר זֶה, נֶאֶצְלוּ נְשָׁמוֹת דַּאֲצִילוּת וְנִבְרְאוּ נְשָׁמוֹת דִּבְרִיאָה וְכוּ׳. וְכוּלָּן אֵינָן, רַק מֵהִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת וְהָאוֹר מֵהַמָּקוֹר הַזֶּה הַנִּקְרָא ״שְׁכִינָה״, כְּהִתְפַּשְּׁטוּת הָאוֹר מֵהַשֶּׁמֶשׁ.
אֲבָל הַשְּׁכִינָה עַצְמָהּ, שֶׁהִיא רֵאשִׁית הַגִּילּוּי וְעִיקָּרוֹ, מַה שֶּׁאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מֵאִיר לָעוֹלָמוֹת בִּבְחִינַת גִּילּוּי, וְהִיא מְקוֹר כָּל הַמְשָׁכוֹת הַחַיּוּת שֶׁבְּכָל הָעוֹלָמוֹת [שֶׁכָּל הַחַיּוּת שֶׁבָּהֶם, אֵינוֹ רַק אוֹר הַמִּתְפַּשֵּׁט מִמֶּנָּה – כָּאוֹר הַמִּתְפַּשֵּׁט מֵהַשֶּׁמֶשׁ] – אִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָמוֹת לִסְבּוֹל וּלְקַבֵּל אוֹר שְׁכִינָתָהּ, שֶׁתִּשְׁכּוֹן וְתִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכָם מַמָּשׁ, בְּלֹא לְבוּשׁ הַמַּעֲלִים וּמַסְתִּיר אוֹרָהּ מֵהֶם, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי בִּמְקוֹרָם, כְּבִיטּוּל אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בִּמְקוֹרוֹ בְּגוּף הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁאֵין נִרְאֶה שָׁם אוֹר זֶה, רַק עֶצֶם גּוּף הַשֶּׁמֶשׁ בִּלְבָד.
וּמַהוּ הַלְּבוּשׁ שֶׁיּוּכַל לְהַסְתִּירָהּ וּלְהַלְבִּישָׁהּ, וְלֹא יִתְבַּטֵּל בִּמְצִיאוּת בְּאוֹרָהּ? הוּא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ וְכוּ׳ הַמְלוּבָּשִׁים בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, הַנִּגְלֵית לָנוּ וּלְבָנֵינוּ, דְּ״אוֹרַיְיתָא מֵחָכְמָה נָפְקַת״, הִיא חָכְמָה עִילָּאָה, דִּלְעֵילָּא לְעֵילָּא מֵעָלְמָא דְאִתְגַּלְיָא, דְּאִיהוּ חַכִּים וְלָא בְחָכְמָה יְדִיעָה וְכוּ׳, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל, שֶׁאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מְלוּבָּשׁ וּמְיוּחָד בְּחָכְמָה עִילָּאָה, וְהוּא יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ אֶחָד. רַק שֶׁיָּרְדָה בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגוֹת מִמַּדְרֵיגָה לְמַדְרֵיגָה בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת, עַד שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה בִּדְבָרִים גַּשְׁמִיִּים, שֶׁהֵן תַּרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה.
וּבִירִידָתָהּ בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת מֵעוֹלָם לְעוֹלָם – גַּם הַשְּׁכִינָה יָרְדָה וְנִתְלַבְּשָׁה בָּהּ בְּכָל עוֹלָם וְעוֹלָם, וְזֶהוּ הֵיכַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁבְּכָל עוֹלָם וְעוֹלָם, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר וְעֵץ חַיִּים, שֶׁהַשְּׁכִינָה, שֶׁהִיא מַלְכוּת דַּאֲצִילוּת [שֶׁהִיא בְּחִינַת גִּילּוּי אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא וְחַיּוּת שֶׁמֵּאִיר לָעוֹלָמוֹת, וְלָכֵן הִיא נִקְרֵאת ״דְּבַר ה׳״ וְ״רוּחַ פִּיו״, כִּבְיָכוֹל עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּמוֹ שֶׁבָּאָדָם הַדִּבּוּר הוּא מְגַלֶּה מַחֲשַׁבְתּוֹ הַסְּתוּמָה וְנֶעְלָמָה לְהַשּׁוֹמְעִים] – הִיא מִתְלַבֶּשֶׁת בְּהֵיכַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים דִּבְרִיאָה, שֶׁהִיא חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת דִּבְרִיאָה, וּבְהִתְלַבְּשׁוּתָן בְּמַלְכוּת דִּבְרִיאָה – נִבְרְאוּ הַנְּשָׁמוֹת וְהַמַּלְאָכִים שֶׁבַּבְּרִיאָה.
וְגַם מִשָּׁם נִמְשָׁךְ הַתַּלְמוּד שֶׁלְּפָנֵינוּ, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל בְּשֵׁם הַתִּיקּוּנִים, שֶׁבְּעוֹלַם הַבְּרִיאָה, מְאִירוֹת וּמַשְׁפִּיעוֹת שָׁם חָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ וְדַעְתּוֹ שֶׁל אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּבְחִינַת צִמְצוּם עָצוּם, בִּכְדֵי שֶׁיּוּכְלוּ הַנְּשָׁמוֹת וְהַמַּלְאָכִים, שֶׁהֵם בַּעֲלֵי גְבוּל וְתַכְלִית, לְקַבֵּל הַשְׁפָּעָה מִבְּחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת אֵלּוּ, וְלָכֵן נִמְשָׁךְ מִשָּׁם הַתַּלְמוּד, שֶׁהוּא גַם כֵּן בְּחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת, שֶׁהַתַּלְמוּד הוּא טַעֲמֵי הַהֲלָכוֹת עַל בּוּרְיָין, וְהַטְּעָמִים – הֵם בְּחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת, וְהַהֲלָכוֹת עַצְמָן – הֵן מִמִּדּוֹתָיו שֶׁל אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁהֵן: חֶסֶד דִּין רַחֲמִים כוּ׳, שֶׁמֵּהֶן נִמְשָׁךְ הַהֶיתֵּר וְהָאִיסּוּר, וְהַכָּשֵׁר וְהַפָּסוּל, וְהַחִיּוּב וְהַפְּטוּר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים.
וּבְהִתְלַבְּשׁוּת מַלְכוּת דַּאֲצִילוּת בְּמַלְכוּת דִּבְרִיאָה, מִתְלַבֶּשֶׁת בְּהֵיכַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים דִּיצִירָה שֶׁהוּא חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת דִּיצִירָה. וּבְהִתְלַבְּשׁוּתָן בְּמַלְכוּת דִּיצִירָה – נוֹצְרוּ הָרוּחוֹת וְהַמַּלְאָכִים שֶׁבִּיצִירָה.
וְגַם מִשָּׁם הִיא הַמִּשְׁנָה שֶׁלְּפָנֵינוּ, שֶׁהִיא הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת, הַנִּמְשָׁכוֹת גַּם כֵּן מֵחָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁל אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא.
רַק שֶׁבְּחִינוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁהֵם טַעֲמֵי הַהֲלָכוֹת, הֵם מְלוּבָּשִׁים וּגְנוּזִים בְּגוּפֵי הַהֲלָכוֹת, וְלֹא בִּבְחִינַת גִּילּוּי. וְגוּפֵי הַהֲלָכוֹת שֶׁהֵן בִּבְחִינַת גִּילּוּי – הֵן הֵן הֶאָרַת מִדּוֹתָיו שֶׁל אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּבְחִינַת גִּילּוּי, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל בְּשֵׁם הַתִּיקּוּנִים דְּ״שִׁית סְפִירָן מְקַנְּנִין בִּיצִירָה״, שֶׁהֵן דֶּרֶךְ כְּלָל שְׁנֵי קַוִּין, יָמִין וּשְׂמֹאל – לְהָקֵל מִסִּטְרָא דְחֶסֶד, דְּהַיְינוּ, לְהַתִּיר – שֶׁיּוּכַל לַעֲלוֹת אֶל ה׳, אוֹ לְהַחֲמִיר כוּ׳; וְהַכֹּל, עַל פִּי חָכְמָה עִילָּאָה דַאֲצִילוּת, וּבִינָה וָדַעַת כְּלוּלוֹת בָּהּ, וּמְיוּחָדוֹת בְּאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, כִּי בְּתוֹךְ כּוּלָּן מְלוּבָּשׁוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת דַּאֲצִילוּת, שֶׁאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מְיוּחָד בָּהֶן בְּתַכְלִית הַיִּחוּד.
וְכֵן בְּדֶרֶךְ זֶה, יָרְדָה הַשְּׁכִינָה וְנִתְלַבְּשָׁה בְּהֵיכַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים דַּעֲשִׂיָּה.
וְכָל עוֹלָם מִג׳ עוֹלָמוֹת אֵלּוּ מִתְחַלֵּק לְרִבְבוֹת מַדְרֵיגוֹת, הַנִּקְרָאוֹת גַּם כֵּן עוֹלָמוֹת פְּרָטִים, וּמַלְכוּת דַּאֲצִילוּת מְלוּבֶּשֶׁת בַּמַּלְכוּת
הגהה
וּבָזֶה יוּבַן לְשׁוֹן הַכָּתוּב: ״מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עוֹלָמִים״:
שֶׁל כָּל עוֹלָם פְּרָטִי – יוֹרֶדֶת וּמִתְלַבֶּשֶׁת בְּהֵיכַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, שֶׁהוּא חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁלְּמַטָה מִמֶּנּוּ בְּמַדְרֵגָה.
וְהִנֵּה, מֵהַשְּׁכִינָה הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּהֵיכַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁל כָּל עוֹלָם וְעוֹלָם, כְּלָלִי אוֹ פְּרָטִי, נִמְשָׁךְ וּמִתְפַּשֵּׁט מִמֶּנָּה אוֹר וְחַיּוּת לְכָל הָעוֹלָם וְהַבְּרוּאִים שֶׁבּוֹ, נְשָׁמוֹת וּמַלְאָכִים וְכוּ׳, כִּי כּוּלָּם נִבְרְאוּ בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, שֶׁהֵם ״דְּבַר ה׳״ הַנִּקְרָא בְּשֵׁם ״שְׁכִינָה״: