שיחה א

1076שיחה א

מטות

א. ענין הנדרים הוא כדברי המשנה¹: "נדרים סיג לפרישות" – בכך שהאדם אוסר על עצמו דברים המותרים מצד עצמם ונוהג בפרישות, שבכלל הרי זו העבודה של "קדש עצמך במותר לך".

אף שלגבי נדרים נאמר בירושלמי², "דייך מה שאסרה לך התורה" הרי זו הוראה רק למי שמתנהג באופן של "עשה האלקים את האדם ישר"³, כשהוא אדם כפי שאדם ראוי להיות, אינו צריך לפרוש מדברים המותרים; אדרבה – אסור לו⁴; עליו החובה לעסוק בדברים שהם פחותים ממנו (דצ"ח שלמטה ממדבר) כדי להעלותם. אבל כאשר מתנהגים באופן של "והמה בקשו חשבונות רבים"³, חיפוש אחר כל החשבונות וההצטדקויות כיצד להיות שקוע בעולם, אין הוא מרכבה לאלקות, ויש לו תענוג בדברים הגשמיים, הרי אז, לא רק שלא יעלה את הדבר הגשמי על ידי שישתמש בו, אלא אדרבה, התאוה והתענוג שיש לו בהדבר מאכל וכדומה תוריד אותו (ותפעול גם ירידה במאכל), לכן חייבת להיות אצלו סדר של נדרים ופרישות⁵.

בדומה לזה הוא גם טעם הגדרים והסייגים השונים שתקנו חז"ל, בעיקר, בזמן בית שני. בזמן בית ראשון האיר אלקות בגילוי; גם בשבעים שנה שלאחר החורבן הראשון, עדיין נותר במדה מסויימת, רושם גילוי האלקות שהיה בבית ראשון⁶. אבל בבית שני שהיה חסר בגילוי אור הקדושה⁷ ומשום כך גבר חושך הלעומת זה⁸, תקנו אז גדרים וסייגים⁹, כדי שיוכלו להתמודד בחושך הגדול של הלעומת זה.

ולכן מדור לדור, ככל שגבר החושך, כך הוסיפו יותר ויותר חומרות, גדרים וסייגים.

כשם שיש הבדלים בין הדורות בכללות, כך יש זמנים שונים אצל כל אחד: יש זמנים שבהם מאיר אצלו אלקות, ואז, אל לו לחשוש מעניני עולם הזה, כי לא זו בלבד שאין העולם מסתיר לו על האלקות, כי אם שהוא מגלה ומורה אלקות – "ראו מי ברא 1077אלה"¹⁰; אבל יש זמן שבו שורר חושך אצלו, אין הוא רואה אלקות, ואז עליו לקבוע גדרים וסייגים, לפרוש ולהמנע מריבוי דברים גשמיים, אפילו דברים המותרים, משום שהם עלולים להטותו ולהורידו.

ב. תועלתם של גדרים וסייגים אלו – כדי להצליח במלחמה עם הלעומת זה גם בזמן שהחושך גובר – הוא בשני דברים: א) על ידי הפרישות והחומרות מתרחק האדם ממגע מיותר עם חושך העולם, מונעים בעד השונא ואין נותנים לו את האפשרות שיוכל להלחם בקדושה. ב) על ידי פרישות וחומרות ממשיכים אור אלוקי נעלה¹¹, ועל ידי כך נעשית התגברות בצד הקדושה.

כן הוא גם בענין הנדרים: מלבד מעלת הפרישות, שבכך נשמרים (במדה מסויימת) לא לסטות ולהדרדר על ידי הענינים הגשמיים, יש יתרון נוסף, שעל ידי הנדר "נמשכת" קדושה¹², והיא עצמה נותנת לאדם תוספת כוח להאבק בלעומת זה.

ג. מכך שהצורך בפרישות של נדרים הוא כשהאדם מצוי במצב של נחיתות וחושך – "והמה בקשו חשבונות רבים" – הרי מובן, שהמפיר ומתיר את הנדרים, עומד במצב נעלה ביותר, שלא זו בלבד שלגביו אין צורך בפרישות של נדרים, אלא שיש לו גם את הכוח להשפיע על מי שמחמת מצבו נזקק לנדר, שגם הוא יוכל להיות בעולם ולהתעסק בו, ועם זאת לא להכשל.

משום כך אנו רואים זאת גם למעשה, שהמפירים ומתירים את הנדר עומדים בדרגה נעלית יותר מאלו שמקבלים על עצמם את הנדר: האב המפיר את נדר בתו (נערה), הרי "כל שבח נעוריה לאביה"¹³; הבעל המפיר נדר אשתו, הרי "אשה רשות בעלה עליה"¹⁴; ומכל שכן החכם המתיר את הנדר¹⁵, – ובפרט לדעת הראשונים¹⁶, שהוא צריך להיות חכם מוסמך איש מפי איש עד משה רבינו – הרי הוא עומד בדרגה נעלית לגמרי. וג' הדיוטות הרי – הוו בית דין^*16.

ד. כל עניני התורה באים בדרך כלל ובדרך פרט. כך הוא גם ענין 1078הנדרים הפרתם והתרתם: בדרך כלל נודר הנדר ומי שמפירו ומתיר אותו הם שני אנשים נפרדים, ואילו בדרך פרט קיימים בכל אדם עצמו, שני סוגי העבודה. יש דרגה בנשמה, שמבחינתה צריך שיהיה נדר ומצויה דרגה גבוהה ממנה, שמבחינתה צריכה להיות הפרת והתרת הנדרים.

נאמר בתורת הקבלה ומובא ונתבאר בתורת החסידות¹⁷ כי שתי דרגות אלו בנשמה הן "בינה" ו"חכמה". מצד בינה צריך להיות נדרים ומצד חכמה – עקירת הנדר.

ההבדל שבין בינה לחכמה הוא: בינה היא שכל וחכמה היא ביטול.

שכל הוא מדוד ומוגבל, יש גבול מסויים להשגת השכל, שמעבר לו זה אין השגת השכל מסוגלת להגיע, וכשבאים לענינים שהם למעלה מהשכל, הרי "אין לך רשות להרהר אחריה", שכן מאחר שענינים אלו הם למעלה מהשכל, עלול השכל לטעות ולקבל אותם שלא כפי האמת (ע"ד מ"ש¹⁸ חכמים הם להרע). לפיכך צריכה להיות שם פרישות (השכל) – נדרים.

אבל מבחינת חכמה אין חשש שהאדם יכשל, שכן כתוצאה מן ה"ביטול" שבחכמה, אינו מציאות לעצמו; כדוגמת ההתבטלות בתפלת "שמונה עשרה"¹⁹, כשהאדם עומד לפני הקב"ה "כעבדא קמי מארי'"²⁰, כעבד לפני אדונו, שאינו חש כלל במציאותו העצמית, כל מציאותו היא מציאות אדונו – "מה שקנה עבד קנה רבו"²¹.

יתירה מזו: הביטול שבחכמה נותן לו גם כוח בהשגתו, שגם השגתו תהיה כראוי²². כאמור לעיל, שבכוח החכם להתיר נדר גם לזה שמצד עצמו היה זקוק לנדר: מצד הביטול שבחכמה (אב ובעל), הוא נותן כוח גם בבינה (נערה ואשה)²³.

ה. פרישות שבנדרים אינה רק משום שהדברים המותרים בהם הוא שקוע עלולים להביאו להכשל בדברים האסורים – כי אם משום שעצם ההשתקעות בעניני היתר אינה רצויה, כי על ידי העסק בעניני העולם, נעשה אצלו העולם למציאות התופסת מקום, היפך ההרגש ש"אין עוד מלבדו".

מזה מובן, שגם מעלת החכמה, שבכחה לבטל הנדר, אינה רק בכך, 1079שהביטול שבחכמה משפיע עליו שדבר איסור יהא מופרך אצלו, אלא גם, שבדבר הגשמי עצמו בו עוסק האדם יורגש האלקות שבו²⁴.

והביאור בזה: דובר כבר²⁵ על ההבדל שבין חכמה לבינה, שהם בדוגמת אב ואם. בינה היא אם המדות, היא מהווה מקור למדות, שורש הנבראים, ולכן תופס העולם מקום לגבי דרגת הבינה. חכמה היא אב המדות, כלומר שחכמה עומדת בריחוק מהמדות, וכל שכן מן העולמות שנבראו על ידן. ולגבי חכמה אין לעולם תפיסת מקום; מבחינת החכמה קיים הרגש ש"הוא לבדו הוא ואין זולתו"²⁶. לכן מבחינת הבינה, כיון שהעולם תופס מקום לגבה, על האדם לפרוש מעניני עולם, שכן עניני העולם שבהם הוא שקוע, עלולים לעשותו לנפרד ח"ו מאלקות. אבל מצד החכמה, שאין העולם תופס מקום מבחינתה, יכול הוא לעסוק בעניני העולם, ואף על פי כן לא יעשוהו לנפרד, מאחר שאין לעולם תפיסת מקום אצלו²⁷.

ו. בשנים מסויימות, כבשנה זו – מברכים את חודש מנ"א – בשבת שבו קוראים פרשת נדרים²⁸.

על פי הנ"ל בענין נדרים יובן גם ענין פלאי בענין החודש הבעל"ט – מנחם אב.

החודש נקרא בשם "אב"²⁹ עוד מתקופת התרגום, אבל מנהג ישראל תורה היא³⁰, שבברכת החודש אומרים "מנחם אב". ואינו רק ענין של מנהג בלבד, כי אם הוא נוגע להלכה בכתיבת שטרות וגיטין, שגם כאשר כותבים "מנחם אב", ויתרה מזו, אפילו אם כותבים "מנחם" לבד, הרי "כיון שהדבר מפורסם וידוע דחודש אב קרי לי' חודש מנחם", הגט כשר³¹.

בפשטות: השם "אב" הוא מתחילתו – משנכנס אב כו'³² לגריעותא (הוא מורה על הדברים הבלתי רצויים 1080שאירעו בחודש זה), ולכן קוראים לחודש בשם מנחם אב (או אפילו בשם מנחם לבד) – מבקשים מהקב"ה, שיהיה "מנחם" (את עניני) "אב". אבל מצינו, שהשם "אב" הוא גם למעליותא, ואדרבה, הוא מרמז על דרגה נעלית יותר מהשם "מנחם" סתם. כמ"ש רז"ל³³ על הפסוק "אנכי אנכי הוא מנחמכם": "דרכו של אב לרחם כרחם אב על בנים, ודרכה של אם לנחם כאיש אשר אמו תנחמנו, אמר הקב"ה אנא עביד דאב ודאם" (אני יעשה גם כאב וגם כאם). משמע מזה, שהשם "מנחם" מורה על דרגת הבינה (אם) שחכמה (אב) נעלית הימנה.

נמצא, שבשם החודש ישנם שלושה ענינים: א) "אב" לגריעותא, ב) מנחם – בינה, ג) אב (דרכו של אב) – חכמה.

ז. ההבדל שבין נחמה לרחמים הוא:

נחמה קשורה עם החסרון שעליו בא הנחמה³⁴, כלומר, שגם לאחר הנחמה מורגש הלא־טוב שבהפסד. אלא שענין הנחמה הוא, שמוצאים בשכל טעמים מסויימים בהם אפשר לנחם אותו, עד שאפילו מוצאים טעם, שיקבל את הדבר בשמחה, אבל החסרון עדיין נמצא³⁵, אלא שגם את היפך הטוב מקבלים בשמחה.

לכן בניחום אבלים ר"ל הדין הוא, שלאחר שעובר זמן הנחמה, אסור לנחם את האבל³⁶, שכן מאחר שכבר אינו שרוי במצב של צער, אסור לנחמו ועל ידי זה לעורר את הצער (שכן כאמור, נחמה קשורה בצער). ולכן לכאורה לאחר תחיית המתים לא יהיה מקום לענין הנחמה, כי אז, לאחר התחי', יהיה אז ומחה הוי' דמעה גו'³⁷.

אבל לא כן הוא, ענין הרחמים: רחמים פועלים שמתמלא כל החסרון, ובמילא בטל הצער לגמרי. שלכן אפשר לומר בדרך אפשר, שזהו הביאור שתחיית המתים תבוא מבחינת הרחמים, כמאמר³⁸ "מחיה מתים ברחמים רבים", שכן מצד רחמים רבים לא שייך כלל ענין המיתה 1081וזהו גם הביאור לכך שנחמה באה מבינה (אם) ורחמים – מחכמה (אב): מצד בינה, שהעולם תופס מקום, הרי אפילו שפועל בנפשו לקבל יסורים בשמחה, אבל עדיין נרגשים היסורים, אלא שמקבלם בשמחה; משא"כ מצד הביטול שבחכמה, שהעולם אינו תופס כלל מקום, ממילא אינם יסורים מלכתחילה³⁹.

ועל דרך המסופר על ר' זוסיא מהאניפולי, שהמגיד שלח אחד מתלמידיו לר' זוסיא – שהיה עני ומדוכא ביסורים – ללמוד ממנו כיצד לקבל יסורים בשמחה. כשבא התלמיד לר' זוסיא וסיפר לו לשם מה הגיע אליו, אמר לו ר' זוסיא, שאיננו מבין כיצד הוא יכול ללמוד זאת ממנו, בשעה שהוא – ר' זוסיא – אין לו יסורים ואין לו מחסור. שכן בבחינת הביטול של ר' זוסיא, לא ראה רע אפילו בדברים שהם יסורים על פי תורה (שכן המגיד הרי שלח כדי להתלמד בנוגע ליסורים. ועוד וג"ז עיקר: המגיד הרי שלח להתלמד מר' זוסיא איך לקבולי בשמחה ביודעו את הדרגה והביטול של ר' זוסיא – מובן איפוא מזה שגם דרך זו נכללת בלקבולי יסורים בשמחה).

וזה אומר הקב"ה "אנא עביד דאב ודאם", שלעתיד יהיה לא רק הגילוי של נחמה שמצד הבינה, אלא גם הגילוי של רחמים שמצד החכמה.

ח. אלא שצריך להבין: מאחר שלעתיד יהיה גילוי הרחמים, שיתבטל החסרון לגמרי, לשם מה יהיה צורך אז בענין הנחמה. שעדיין קשורה עם חסרון וצער? ועל מה תהיה אז נחמה?

והביאור בזה: תכלית כוונת הבריאה, היא "דירה בתחתונים", שהתחתונים יישארו במציאות שלהם, וכפי שהם במציאותם ייעשוו דירה לו יתברך. רחמים הרי היא מדרגא כזו שהעולם אינו תופס מקום לגבה, עלולים הם איפוא לפעול בבריאה ביטול ושבירת המציאות, ואילו הכוונה העליונה הרי היא שתהיה מציאות התחתונים, לכן יהא צורך גם בענין הנחמה, שגם בעולם, כפי שהוא במציאותו, תהיה נחמה⁴⁰.

וזה אומר הקב"ה "אנא עביד דאב ודאם", שיהיו שתי המעלות: "דאב" – גילוי החכמה, למעלה מהשתלשלות, 1082ו"דאם" – שהאור לא ישבור את העולם, כי אם אדרבה, הוא יתגלה בעולם בפנימיות.

ט. וזהו גם פירוש שם החודש "מנחם אב", תחילה "מנחם" ואחר כך "אב": סדר עבודת האדם הוא מלמטה למעלה. ראשית העבודה היא: – מנחם, בינה. החודש מצד עצמו לפני עבודת בני ישראל, נקרא "אב", משנכנס אב כו' לגריעותא כנ"ל, יהודי בעבודתו פועל שהחודש יהיה מנחם (כשם שיש ליהודי כוח להמשיך קדושה על ידי נדרים דבחינת בינה); אחר כך פועלים ענין נעלה יותר שבא לאחר ה"מנחם" – אב, חכמה (חכם עוקר את הנדר), אבל אין זה אופן של גילוי החכמה ששובר את העולם. כי אם "מנחם אב", שהאב פועל גם על מנחם, יחוד החכמה בבינה, שבתוך העולם בפנימיות נמשך האור שלמעלה מהשתלשלות.