שיחה א

876שיחה א

א. לאחר שיצאו בני ישראל ממצרים, והגיעו לים סוף, נרדפים על ידי פרעה והמצריים, אמר להם משה רבינו: "אל תיראו התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום, כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". אומר על כך המכילתא¹, שבבואם לשפת הים, נחלקו בני ישראל, מפחד המצריים, לארבע כתות של ארבע דעות שונות: כתה אחת אמרה, "ליפול אל הים" (ובלבד שלא לשוב ולהשתעבד לפרעה); כתה אחרת אמרה "לשוב למצרים", (ולהיות שוב עבדים לפרעה); ואחת אומרת "לעשות מלחמה כנגדן" – מלחמה נגד פרעה וחילו (אולי יצליחו לנצח); ודעת הכת הרביעית היתה שאין לעשות אף אחד מהדברים האמורים, אלא "נצווח כנגדן" – נצעק אל הקב"ה שיושיע.

כלפי כל אחת מארבע הכתות השיב משה רבינו בשני הפסוקים האמורים. לאלו שאמרו "ליפול אל הים", השיב להם: "התיצבו וראו את ישועת ה'". לכתה שאמרה "לשוב למצרים" השיב: "כי (כ)אשר ראיתם את מצרים גו' עוד עד עולם". אלו שאמרו שיש להלחם עם המצריים, נאמר להם: "ה' ילחם לכם". ולכתה הרביעית שאמרה, לצווח ולבקש מהקב"ה, באה התשובה: "ואתם תחרישון" – לא להתפלל.

אלא מה יעשו? – "דבר אל בני ישראל ויסעו": המשיכו ללכת בכיוון המוליך אל הר סיני כדי לקבל שם את התורה, שזהו התכלית של יציאת מצרים.

וצריך להבין, כיצד יתכן שהתשובות לכל ארבע הכתות המוזכרות לעיל – שלכאורה סברותיהם רחוקות מאוד אחת מחברתה – נכללים כולם יחד באותה אמירה²? סברת "לשוב למצרים" (שזהו היפך ממש מיציאת מצרים) הרי היא שונה לגמרי מסברת "ליפול אל הים" – שאצל כתה זו היה כל כך מופרך לשוב למצרים, עד שהיו מוכנים למסירת נפש, לטבוע בים, שיש בה מסירת נפש גם ברוחניות – שהרי אסור לאבד עצמו לדעת³ – ובלבד שלא ליפול לידי פרעה. בנטיות הנפש – הדיעה של "לשוב למצרים" סותרת עוד יותר את דעת הכתה שדרשה להלחם עם פרעה וחילו; נטייה של השתעבדות – מול 877תנועה של מרידה, ותנופת נצחון על האדון; ומבחינת ההנחות הרגשיות, כל שכן שהסברה הראשונה מנוגדת לאלו שסברו שיש לצווח ולהתפלל להקב"ה. הנחה של יאוש – מול הנחה שהכל תלוי רק בהקב"ה. וכידוע בענין בקשת כל צרכיו מהקב"ה, ובמיוחד בעת צרה – שהוא שורש ותוכן המצוה⁴, היא מצוה נעלית ביותר, כי בה מתבטא ענין האמונה בהקב"ה והיכולת שלו כו' – עד שמשום היותה מצוה כללית אינה נמנית (לכמה דעות) במנין של התרי"ג מצוות⁵.

(אף שאז היה עוד לפני מתן תורה, בטרם היתה התפילה יכולה בכלל להקרא מצוה⁶, הרי מכך שלאחר מתן תורה היא מצוה נעלית ביותר, מובן שגם לפני כן היה בה ענין נעלה),

כיצד איפוא ניתנו ההוראות לארבע הכתות השונות והמנוגדות זו לזו, בתשובה אחת?

גם צריך להבין את הסדר בתורה שבו היא מונה את הסברות (על ידי התשובות ששללו אותם) של ארבע הכתות: תחילה הסברה של "ליפול אל הים", ואחר כך – "לשוב למצרים"; לכאורה יש לשלול תחילה את ה"לשוב למצרים", סוג הסברה הנחות ביותר, ורק אחר כך לשלול את הסוגים החשובים יותר: "ליפול אל הים", "לעשות מלחמה" עד "נצווח כנגדן".

גם אינו מובן: מדוע באמת פסולות כל הסברות של הכתות? שלילת הדיעה לשוב למצרים, מובנת – שהרי זהו היפך הגמור מיציאת מצרים; גם אין מקום ליפול אל הים – שכן אל לא ליהודי ליפול אף פעם ביאוש ר"ל. ובפרט לעשות מעשה בזה⁷. אבל מלחמה בפרעה וחילו, לכאורה, הרי דבר נכון הוא⁸, ובודאי ש"נצווח כנגדן", להתחנן להקב"ה, היא העצה הטובה ביותר – התמסרות מוחלטת להקב"ה. אפילו הדרך של "ויסעו", אינה מבטאת התמסרות לה' – כל כך, כמו תפילה, שכן ה"ויסעו", יכול לבוא גם מתוך פחד מפני פרעה, או מסיבות אחרות.

ב. בקריעת ים סוף הושלמה יציאת מצרים. עד אז היה עדיין לבני ישראל שייכות למצרים. אנו רואים שאפילו לאחר שבני ישראל הגיעו, בצאתם ממצרים, ל"פי החירות" – מקום שעל פי מנהג מצרים, היה כל עבד המגיע אליו נעשה בן חורין⁹ – היו עדיין 878נרדפים על ידי פרעה וחילו, שעל פי טבע היו חייבים לנצח את בני ישראל¹⁰. ההשלמה הסופית של יציאת מצרים היתה איפוא – בשעת קריעת ים סוף¹¹. לכן נאמר בתוספתא¹², שצריך להזכיר קריעת ים סוף בכל יום, כשם שצריך להזכיר יציאת מצרים בכל יום; כי כל עוד נמצאים לפני קריעת ים סוף אין היציאה ממצרים מושלמת (כן הוא גם בעבודה הרוחנית של יציאת מצרים וקריעת ים סוף בכל יום).

מכך שקריעת ים סוף, גמר יציאת מצרים, היתה יכולה להיות רק לאחר שלילת כל דעות ארבע הכתות, וציות לקול ציווי הקדוש ברוך הוא: "ויסעו" – מובן, שגם ב"יציאת מצרים" הרוחנית של "בכל דור ודור וכל יום ויום"¹³, צריכה להיות ההנהגה של "ויסעו"; ואילו לפי ההנהגה של כל אחת הדעות מד' הכתות, אפילו בהנהגה של "ונצווח כנגדן", אי אפשר לצאת ממצרים לגמרי.

ג. בעבודה הרוחנית של יציאת מצרים, צריך להיות, בכללות, שני הדברים: ההתחלה של יציאת מצרים, והגמר – קריעת ים סוף.

לכל לראש, צריך לצאת מה"מצרים" וההגבלות של הנפש הבהמית המגבילות את נפש האלוקית. יהודי צריך לדעת, שעל אף היותו שרוי בעולם הזה, עולם הקליפות, בו הרשעים גוברים¹⁴ – אין שליטה עליו לאף אחד, אין הוא משועבד לפרעה מלך מצרים. יהודי עובד רק את הקב"ה: "עבדי הם – ולא עבדים לעבדים"¹⁵, גם אם היצר הרע ונפש הבהמית, פרעה ומצרים, מתאמצים להגביל, במצרים וגבולים שלהם, את כוחות נפש האלוקית ולשעבדם, ורצונם ליטול מהאדם בישראל את תענוגו בתורה ומצוות¹⁶ – ניצב היהודי בתנועה של קבלת עול, הוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים, לעבוד את הקב"ה בלבד, ולא את פרעה מלך מצרים, בכל הנוגע לפועל 879ממש; ועל ידי כך הוא יוצא מעבדות למצרים ונמצא ליד פי החירות.

אלא, שכאמור, לא נשלמה עדיין היציאה ממצרים, כי מאחר שעושה הכל מתוך קבלת עול ואין לו עדיין תענוג באלקות¹⁷, במילא, רודפים אחריו פרעה וחילו לשעבדו שוב, היינו, שהמצרים וההגבלות של יצר הרע ונפש הבהמית וההעלם של העולם עדיין נאבקים בו להגביל ולהעלים על אור נפש האלוקית.

לפיכך צריכה להיות גם העבודה המביאה לידי יציאת מצרים בשלימות – קריעת ים סוף: "הפך ים ליבשה"¹⁸, היינו שהכוח האלוקי הנסתר בתוך הבריאה – "ים" (כמו הים המסתיר על כל מה שבתוכו), בא בגילוי – "יבשה". וכאשר פועל על ידי עבודתו לראות בגילוי את האלקות שבכל דבר, הוא יוצא לגמרי ממצרים, שכן שוב אין העולם מסתיר על האור האלוקי, אדרבה, בעולם עצמו הוא רואה אלקות.

ד. כיון שכל הסברות של הארבע כתות באו לאחר ההתחלה של יציאת מצרים, הכרח לומר, שכל הסברות אינן מפריעות בהכרח לקיום התורה והמצוות בפועל – (שהרי כשיש לאדם הנחה המנוגדת לדעת השולחן ערוך, הרי זה אות שהוא כלל לא יצא ממצרים) – אין זה אלא שהוא עומד לפני קריעת ים סוף, ההעלם של העולם עדיין מסתיר עליו, ולכן פרעה וחילו תופסים מקום אצלו ומביאים לו לסברות של הארבע כתות. בכדי לפעול קריעת ים סוף, שתביא לידי טביעת חיל מצרים והסרת כל המצרים וגבולים, יש תחילה לשלול כל התנהגות של אחת הסברות מארבע הכתות.

ה. ארבע הכתות, כפי שהם רמוזות בפסוקים, הם בסדר של מלמטה למעלה: הדרך הקלה ביותר ב"עבודה" היא "ליפול אל הים": כיון שהעולם הוא כזה שבו פרעה וחילו עלולים ח"ו לנצח, אין הוא רוצה להתעסק כלל עם העולם. הוא יסתגר, יפיל עצמו ל"ים" – ב"ים" המטהר – ים של תורה, ים של תפילה, ים של תשובה, ועל ידי כך יקשור עצמו להקב"ה. ואשר לדאגה לעולם, ליהודי שני, לעשות כדי שפרעה לא יהיה מושל בכיפה פוטר הוא את עצמו מכך: ראשית, בענין זה יפעול אדם אחר; ובכלל, "בהדי כבשי דרחמנא למה לך"¹⁹ – זהו דבר השייך לקב"ה; איני מחוייב לדאוג לעולם. ענינו שלו – הוא אומר – לשמור על 880עצמו: יפיל עצמו לים ויתנזר מהעולם.

לסוג הנהגה כזו היו נוהגים לקרוא "א צדיק אין פעלץ" (=צדיק בפרווה). כמי שמתעטף בפרווה כדי שיחם לו. שכן לגבי הקור העז ששורר בעולם – מה ביכלתו לעשות? הרי אין בכוחו לחמם את כל העולם כולו. בכוחו לחמם יהודי נוסף, שני יהודים נוספים, לחמם פינה בעולם – אבל זה, אינו תפקיד עבורו. לפי גדלותו – באות בחשבון רק משימות גדולות: לחמם את כל העולם. וכיון שאין זה לפי כוחותיו – לובש הוא פרווה – ויוצא ידי חובתו.

אופן נעלה יותר בעבודה הוא – "לשוב למצרים": יודע הוא שהכוונה היא "לא תהו בראה לשבת יצרה"²⁰, ויש מצוה לפעול בעולם, לצערו מוכרח הוא לקיים זאת, "ועל כרחך אתה חי"²¹ הוא חייב להשאר בעולם הזה, בתוך גוף ונפש הבהמית – כך הוא רצונו של הקב"ה. ולכן כאשר תבא אליו הוראה ברורה, לעשות פעולה טובה מסויימת בעולם, יהא אמנם חייב לעשותה, אבל תהיה זו אצלו עבודת פרך – ללא חיות וללא רגש, ובודאי שלא ילך לחפש דרכים ולא ישתדל בכל כוחו להאיר את גופו וחלקו בעולם, כי אין לו בזה חיות; הוא עושה רק משום שהוא חייב למלא אחר ההוראה.

בכלל עומד הוא בתנועה של יאוש. הוא סובר כי ממילא לא יוכל לפעול – לא עם העולם ואפילו לא עם עצמו. הוא לא יוכל למנוע עוד את ה"לשוב למצרים", הוא חייב להיות עבד במצרים – בעולם, זה חלקו וגורלו, רק משום היותו חייב לקיים את הכתוב בשולחן ערוך, הוא עושה זאת, אבל כ"עבודת פרך": עם נץ החמה הוא מתפלל ותיקין; הגיע זמן המנחה, מתפלל מנחה; צריך הוא לאכול, מברך לפניה ולאחריה; פוגש הוא אדם המבקש ממנו טובה, עושה לו זאת. עד שאפילו שכשמגעת אליו שמועה שלא רחוק ממנו נמצא אדם שביכלתו לעשות לו טובה בגשמיות או ברוחניות, שלפי הדין של "ואהבת לרעך כמוך" חייב הוא לעזור לזולת – עושה הרי הוא כן. אבל כל מה שהוא עושה הוא ללא רצון, ללא תענוג, ללא חיות וללא כל מרץ. הוא עושה הכל באופן של עבודת פרך, שכן הוא כבר במצב של אחר יאוש, שהרי בודאי ישאר במצרים.

"קבלת עול" ו"עבודת עבד" היא אמנם ראשית העבודה, אבל ראשיתה בלבד²². לאחריה צריכה וחייבת להיות 881חיות ושמחה. בשעה שאדם לומד תורה ויודע שעל ידי לימוד התורה הוא מתקשר עם הקב"ה, חייבת ידיעה זו לעורר בו חיות, עד שגם אדם אחר העובר לידו, יכיר בו שהוא עושה זאת לא מתוך קבלת עול בלבד, כי אם גם בשמחה. וכך גם לגבי קיום שאר המצוות: הידיעה כי כאשר נוטלים עור בהמה וכותבים עליו את ארבע הפרשיות, נעשה עור הבהמה כלי לאלקות, וכשלובש אחר כך את התפלין על היד השמאלית ועל הראש הוא ממלא בכך את רצון העליון²³ – צריכה לעורר אצלו שמחה גדולה ביותר. יהודי צריך להרגיש כי בכל דבר תורה שלומד ובכל מצוה שמקיים הוא כובש את כל העולם²⁴, הוא מצמצם את ה"מצרים" של העולם. אבל כאשר הוא עומד בהלך רוח של יאוש ר"ל בתחושה שהתורה ומצוות הם כמשא שהוא צריך לשאת בעל כרחו מידי יום ביומו, ללא שמחה וללא חיות, זהו ענין של עבודת פרך שבמצרים.

אופן נעלה יותר הוא – "לעשות מלחמה כנגדן": מבלתי יכולת לסבול את ההעלם והסתר שפרעה מלך מצרים וחילו יוצרים בעולם, הוא נאבק נגדם. עבודה כזו היא נעלית יותר מ"לשוב למצרים", שכן אינו עומד במצב של יאוש, אדרבה, הוא חש בתוקף כוחות הקדושה ובאפשרותם לנצח את כל כוחות הטומאה, ולפיכך הוא עובד את עבודתו, מלחמתו נגד פרעה וחילו, בחיות. אלא שהחסרון בזה הוא: כל סוג עבודה יש לו את הזמן שלו, וכשהקב"ה מורה ללכת ל"תעבדון את האלקים על ההר הזה", למתן תורה – אין לו להעצר לחפש להתעסק בדברים אחרים. כאשר עבודתו בזמן מסויים היא להאיר את העולם באור התורה, אין כל מקום להתחיל במלחמה עם מצרים. אצלו, הוא הזמן עתה של "ויסעו", להתקרב בצעד נוסף למתן תורה ומצות – לא לעשות מלחמה עם מצרים.

ומובן, שנוסף לכך שהיה אז ציווי של הליכה ל"תעבדון את האלוקים" הרי – חבל להקדיש בכלל זמן וכוחות למלחמה, בשעה שאפשר לנצל את הכחות ללכת ולהתקדם בצעד אחד נוסף להר סיני. עוד זאת שגם – במלחמה ישנו מדה של היזק גם בצד המנצח; מלבד זאת, קשה לדעת מקורה של הדיעה להתעסק בעבודה זו: שהרי לא שאל את הקב"ה ומשה עבדו מה לעשות, אלא עושה כן משום שכך מונח בשכלו, והוא קובע את דרכי המלחמה שלו לפי השכל האנושי 882שלו – הרי יתכן מאד שכל ההתלהבות והמרץ במלחמה אינם באים מצד הקדושה, אלא משום שהוא בטבע הגבורות כו'²⁵. ובקו הגבורה, הרי אין גם הענין של והן לא – לא הפסיד²⁶.

האופן הנעלה ביותר מארבע כתות אלו הוא – "נצווח כנגדן", תפלה: הוא מחובר²⁷ וקשור עם הקב"ה, ורוצה למלאות את רצונו. לכן אין אצלו מחשבה של "ליפול אל הים", לדאוג לעצמו בלבד תוך התנזרות מהעולם, שכן רצון העליון הרי הוא שהעולם יהיה דירה לו יתברך; לא "לשוב למצרים", מצב רוח של יאוש ר"ל, משום שיש לו בטחון גמור, ללא שום ספקות, שרצון הקב"ה בודאי יתממש; לא "לעשות מלחמה כנגדן" על ידי דרכי מלחמה משלו, משום שהוא מחובר ובטל לגמרי אל הקב"ה, כך שאין מקום שיהיו לו רצונות אישיים משלו. לפיכך עבודתו היא – לא להתערב בסדרי הנהגת העולם כי אם מוסר הכל בידי הקב"ה, אלא שהוא מתפלל ומבקש מהקב"ה, שיעשה כל הדרוש שייעשה בעולם, ומקוה שימלא בקשתו וירומם את העולם.

אמנם תנועה של ביטול היא זו, עד לביטול במציאות, אבל כיון, שגמר בליבו שהוא, המתפלל, אינו עושה דבר, לא זו הדרך. דרושה "עבודה".

ו. אף שתובעים מהאדם שלא יהיה מציאות לעצמו, שתהיה לו ההכרה שכל מה שעושה אינה בכחו ועוצם ידו כי אם "הוא הנותן לך כח לעשות חיל"²⁸, בכל זאת, נדרשת ממנו עבודה, ועשייה בכוחות שניתנו לו.

יהודי הרי קשור עם הקב"ה, וכשם שהקב"ה הוא נושא הפכים, כך גם דורשים מהיהודי שני הפכים: התבטלות במציאות, היינו ידיעה שהכל נעשה על ידי הקב"ה, ועם זאת, עבודה ויגיעה בכח עצמו דוקא.

כשם שבנוגע לצרכים הגשמיים של האדם, נדרשים שני הפכים: מצד אחד אמונה פשוטה כי הכל בא מהקב"ה, וכיון שהכל בא מאתו ית', שהוא תכלית הטוב, הרי הכל טוב בתכלית – ומה שלעיני בשר נראה שהוא ח"ו היפך הטוב, הרי אדרבה, זה עצמו מורה על מדריגה נעלית יותר (טוב של עלמא דאתכסיא), שאינה יכולה להתגלות למטה²⁹; יחד עם זה, תובעים מהאדם בטחון גמור, ללא כל ספק, שיהיה טוב, בטוב הנראה והנגלה, שפירושו של בטחון הוא לא 883שהוא בוטח שהקב"ה יעשה דבר כזה שרק הקב"ה יודע שהוא טוב, אלא בוטח שהקב"ה ייטיב עמו בטוב הנראה והנגלה, שגם האדם יראה שהוא טוב. בטחון כזה צריך שיהיה אפילו בזמן שאינו נראה בטבע ח"ו כל סיכוי לכך³⁰, ואף על פי כן עם כל זה הוא בוטח בהקב"ה שבודאי יעזרהו, כי הוא אינו מוגבל ח"ו ובידו לשנות הטבע.

אם כבר באו עליו יסורים ר"ל, צריך לקבלם בשמחה³¹. להאמין באמונה שלימה שהם טוב גמור, אבל כל זמן שלא באו היסורים, הרי אפילו בשעה שיש מצב כזה שעל פי טבע אין נראה שאפשר למנוע את היסורים, עליו להיות בבטחון גמור, שהקב"ה ייטיב לו בטוב הנראה והנגלה. יהודי נדרש לשני הדברים, משום שהוא קשור עם הקב"ה, שהוא נושא הפכים.

ולכן, אין הבטחון סותר את האמונה. ואדרבה, בטחון הוא בכללות, מיסודי ועיקרי האמונה.

כן הוא גם בנוגע לעבודה הרוחנית: יחד עם הידיעה ש"הכל בידי שמים"³² – ואפילו הענין של "יראת שמים" עליה אומרים "חוץ מיראת שמים", שהיא נמסרת בידי האדם, גם בה, אין אדם עצמו יכול להועיל – אבל, יחד עם זה, נדרשת דוקא עבודה בכוח עצמו. וכיון, ששתי התנועות באים מנפש האלוקית שהיא חלק אלקה ממש, נושא הפכים, הרי שתיהן אינן סותרות זו את זו, אדרבה, הן משלימות אחת את רעותה.

ז. הציווי מלמעלה על ידי משה רבינו היה: "דבר אל בני ישראל ויסעו". העבודה צריכה להיות – 884להתקרב יותר בדרך להר סיני. לא להסתגר ולהבדל לגמרי מהעולם; לא לעשות את העבודה ללא חשק וחיות; לא להשליך את עבודתו ושליחותו כדי לנהל מלחמה עם העולם ולא לשבת בחיבוק ידים ולהשאיר הכל בידי הקב"ה (כסברות של ארבע הכתות), אלא – לעסוק בתוך העולם, להאיר ולקרב את עצמו ואת העולם – אל התורה, "ויסעו".

והנהגה זו של "ויסעו" מביאה את קריעת ים סוף – "הפך ים ליבשה", – העולם, נשאר אמנם מציאות, אבל מתגלה בו ה"ים"³³, הכח האלוקי הנעלם שבו, כוח הפועל שבנפעל.

שזה מביא לגילוי של מתן תורה³⁴, שהוא מעין הגילוי דלעתיד³⁵, שאז תושלם כוונת הבריאה – דירה לו יתברך בתחתונים.

ח. כל עניני העולם תלויים בבני ישראל. על ידי כך שאדם פועל ענין מסויים בו עצמו, נפעל אותו הדבר גם בעולם³⁶. מזה מובן, שהיתרון של "ויסעו" לגבי סברות הארבע כתות, אינו רק מצד העילוי בהעבודה, אלא גם מצד העילוי באדם העובד. דוקא באמצעות עבודת "ויסעו" דוקא – הוא פועל ענין קריעת ים סוף בנפשו, האלוקות שבהעלם בנפשו מתגלית, ובמילא נפעל קריעת ים סוף גם בעולם.

ההבדל בין ההנהגה של הארבע סברות לבין ההנהגה של "ויסעו", הוא 885גם בזה, שארבע הסברות נבעו משכל אנשי הכתות, ואילו הדיעה של "ויסעו" לא עלתה על לב איש עד שמשה רבינו אמרה בשם הקב"ה. (ראיה לכך ישנה גם מזה שבמכילתא מדובר רק אודות ארבע כתות, אילו היה נופל בדעת מישהו סברה של "ויסעו" הרי היתה כתה חמישית).

וגם זו הוראה לכל הדורות: המבחן – לדעת אם דיעה מסוימת היא כפי אמיתית רצון העליון: כאשר האדם שומע על אופן עבודה שלא עלה בדעתו, ואדרבה הוא מנוגד לטבעו והיפך רצונו לגמרי, שלכן אין הדבר מתקבל בשכלו – הרי קרוב לודאי, שזו היא דרך העבודה שהקב"ה דורש ממנו, ולכן זומנה ההשגחה העליונה שישמע ויוודע לו על קיום סוג עבודה כזה.

סדר עבודה המתקבל על שכלו ללא כל יגיעה, ויש לו חיות ממנו, אין לקבוע בבטחון גמור אם מקורו בנפש האלוקית או בטבע נפש הבהמית³⁷; אבל בשעה ששומע, על עבודה שהיא היפך טבעו, משמע שהיא באה אליו מלמעלה.

וככל שמידת אי רצונו גדולה יותר באופן עבודה זה – כן גדולה ההוכחה שזוהי העבודה הקשורה לו ביחוד, ומשום כך מערים היצה"ר על זה הפרעות שונות על מנת להקשות עליו את העבודה³⁸.

ט. הצד השווה המשותף לכל הסברות של ארבע הכתות השונות, שלכן מזווגם הפסוק יחדיו, הוא שכל הסברות באו מצד הטבע והשכל ובכולן חסרה שלימות ההתבטלות וההתמסרות לכוון לאמיתית רצון העליון. וכיון שחסר בשלימות הביטול – חסרון באדם העובד – במילא גם העבודה לא היתה כפי הרצוי, היתה חסרה העבודה של "ויסעו", שהיא היתה רצון העליון.

כאשר ישנו הביטול האמיתי, והרצון לכוון לרצון העליון, אזי הקב"ה מזמין וחונן בדעת האדם, שיורגש אצלו אמיתית רצון העליון, שאינו בא כלל מצד טבעו, ולפעמים הוא אף – היפך טבעו.

י. וזהו הביאור לכך שעל ידי עבודת "ויסעו", נפעל, ענין קריעת ים סוף בנפשו: כל יהודי בפנימיות נפשו יש לו ביטול לרצון העליון. אלא שהטבע האנושי, הרגליו ושכלו מסתירים עליו. אבל כאשר הוא מתרחק ממצרים שלו יותר ויותר, ואינו מתחשב במניעיו האישיים ומבטל עצמו לרצון העליון – מתגלית פנימיות נפשו (קריעת ים סוף שבנפשו). ועל ידי כך מתגלית גם 886האלקות המסותרת בעולם (קריעת ים סוף בעולם), עד ש"ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר"³⁹.

יא. ברוב השנים קביעותו של יו"ד שבט (יום ההילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר) הוא בפרשת בשלח. כל הענינים הרי הם בהשגחה פרטית. ואכן רואים, כי ההנהגה של הרבי בעל ההילולא וההוראות שנתן לחסידיו ומקושריו היו בסדר של – "ויסעו".

הרבי דרש: לא להבדל מהעולם, לא לעסוק בהרגשה של עבודת פרך, מתוך הכרח, לא להתמסר למאבק ולמלחמה בלבד, וגם לא לצאת ידי חובה בתפילה ובטחון בלבד, כי אם לעסוק במרץ ובחיות על מנת להאיר את העולם, לקרב אותו בצעד נוסף למתן תורה – עד לגילוי טעמי תורה, פנימיות התורה⁴⁰, שיתגלו בשלימותן בביאת המשיח.

ולזה אפשר להגיע רק על ידי קריעת ים סוף – גילוי ההעלם שבנפשו. אם עשה פעם ופעמיים ועדיין אינו רואה שהצליח להאיר במשהו את העולם, עליו לדעת, שהחסרון הוא בו: הוא עדיין לא גילה את פנימיות נפשו, הוא עדיין לא ניצל את הכוחות הסמויים הניתנים לכל אדם כדי להאיר את עצמו ואת העולם.

יב. עניני הנשמה מתגלים באמצעות התורה. הכוחות הנעלמים שבנפש מתגלים על ידי הענינים הנעלמים שבתורה. לפיכך, בשנים האחרונות, כשעומדים כבר בסמיכות לביאת וגילוי המשיח וצריך להאיר ולגלות את ההעלם של כל העולם (קריעת ים סוף שבעולם), על ידי גילוי כוחות הנעלמים שבנפשו (קריעת ים סוף שבנפש), הוחל מלמעלה בגילוי נסתר דתורה, גם נסתר שבנגלה שבתורה, עד שבדורנו, על ידי הרבי בעל ההילולא, – נתגלו כמה הוראות וענינים בתורה שהיו כמוסים עד עתה (וכלשון המאמר ד"ה באתי לגני, שבשביל נצוח המלחמה מגלים אוצרות הכמוסים וחתומים מדור דור), ועל ידי כל זה מתגלה האוצר של יראת שמים⁴¹ שבנפש האדם, ובכח זה, מנצחים במלחמה, שההעלם וההסתר של הלעומת זה נבקע; ומתגלה הכח האלוקי שבבריאה, עד שוראו כל בשר (אפילו), בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

(משיחת יו"ד שבט תשכ"ב)