878
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
נרדפים על ידי פרעה וחילו, שעל פי טבע היו חייבים לנצח את בני ישראל10. ההשלמה הסופית של יציאת מצרים היתה איפוא – בשעת קריעת ים סוף11. לכן נאמר בתוספתא12, שצריך להזכיר קריעת ים סוף בכל יום, כשם שצריך להזכיר יציאת מצרים בכל יום; כי כל עוד נמצאים לפני קריעת ים סוף אין היציאה ממצרים מושלמת (כן הוא גם בעבודה הרוחנית של יציאת מצרים וקריעת ים סוף בכל יום).
מכך שקריעת ים סוף, גמר יציאת מצרים, היתה יכולה להיות רק לאחר שלילת כל דעות ארבע הכתות, וציות לקול ציווי הקדוש ברוך הוא: "ויסעו" – מובן, שגם ב"יציאת מצרים" הרוחנית של "בכל דור ודור וכל יום ויום"13, צריכה להיות ההנהגה של "ויסעו"; ואילו לפי ההנהגה של כל אחת הדעות מד' הכתות, אפילו בהנהגה של "ונצווח כנגדן", אי אפשר לצאת ממצרים לגמרי.
ג. בעבודה הרוחנית של יציאת מצרים, צריך להיות, בכללות, שני הדברים: ההתחלה של יציאת מצרים, והגמר – קריעת ים סוף.
לכל לראש, צריך לצאת מה"מצרים" וההגבלות של הנפש הבהמית המגבילות את נפש האלוקית. יהודי צריך לדעת, שעל אף היותו שרוי בעולם הזה, עולם הקליפות, בו הרשעים גוברים14 – אין שליטה עליו לאף אחד, אין הוא משועבד לפרעה מלך מצרים. יהודי עובד רק את הקב"ה: "עבדי הם – ולא עבדים לעבדים"15, גם אם היצר הרע ונפש הבהמית, פרעה ומצרים, מתאמצים להגביל, במצרים וגבולים שלהם, את כוחות נפש האלוקית ולשעבדם, ורצונם ליטול מהאדם בישראל את תענוגו בתורה ומצוות16 – ניצב היהודי בתנועה של קבלת עול, הוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים, לעבוד את הקב"ה בלבד, ולא את פרעה מלך מצרים, בכל הנוגע לפועל
הערות
- 10. ראה תנחומא דברים יב, כט: פרעה לקח.. שלשים איש יצאו על כל אחד ואחד מישראל.
- 11. גם בענין בירור הניצוצות "רכוש גדול", שהו"ע עיקרי ביצי"מ (כמבואר לעיל ע' 77 ואילך) – עיקרו הי' בשעת קי"ס. כי נוסף על מה שארז"ל (מכילתא (בא יב, לו). רש"י שמות טו, כב): גדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים, הנה גם ביזת מצרים הרי היתה אצלם לכתחילה בתורת שאלה, ורק בטביעת המצריים בשעת קי"ס, נקנית לגמרי. – כן גם התכלית דיצי"מ, מתן תורה (שמות ג, יב), באה ע"י ההכנה דקי"ס דוקא, כמבואר בתו"א רד"ה אשירה. לקו"ת ס"פ צו. וכמרז"ל פסחים קיח, א.
- 12. הובאה בתו"א רד"ה אז ישיר. והיא רפ"ב דברכות. שו"ע רבינו הזקן סי' סו סעיף יב.
- 13. פסחים קטז, ב. תניא רפמ"ז.
- 14. תניא פ"ו.
- 15. קידושין כב, ב וש"נ. הובא ברש"י שמות כא, ו.
- 16. כמש"נ וימררו את חייהם. היא התורה כי היא חיינו (ראה תו"א ר"פ שמות).
רש"י על שמות ט״ו:כ״ב - הטקסט מספריא
ויסע משה. הִסִּיעָן בְּעַל כָּרְחָם, שֶׁעִטְּרוּ מִצְרַיִם אֶת סוּסֵיהֶם בְּתַכְשִׁיטֵי זָהָב וָכֶסֶף וַאֲבָנִים טוֹבוֹת, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל מוֹצְאִין אוֹתָן בַּיָּם – וּגְדוֹלָה הָיְתָה בִזַּת הַיָּם מִבִּזַּת מִצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר "תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף" (שיר השירים א') – לְפִיכָךְ הֻצְרַךְ לְהַסִּיעָן בְּעַל כָּרְחָם:
ויסע משה AND MOSES CAUSED [ISRAEL] TO JOURNEY — He made them journey against their own will, because the Egyptians had adorned their horses with ornaments of gold and silver and with precious stones, and the Israelites were finding these in the sea. Greater, indeed, was the booty they obtained at the Red Sea then the booty they had brought out of Egypt — as it is said (Song 1:11) “Circlets of gold (the booty of the Sea) will we make thee together with the studs of silver” (which we brought forth from Egypt) (Mekhilta). On this account he was compelled to make them journey on against their will.
תורה אור, בשלח ג׳ - הטקסט מספריא
אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים. הנה להבין ענין קי"ס. וגם הלא לפי דרך בנ"י ממצרים לא"י לא היה להם דרך על הים אלא שצוה ה' וישובו ויחנו כו' (וגם לא עברו את הים מעבר לעבר אלא באותו צד שירדו באותו צד עצמו עלו). הטעם כתיב וידעו מצרים כי אני ה'. וצריך להבין דהא כתיב ויכסו מים צריהם אחד מהם לא נותר. אלא הענין כי הנה יש מצרים בכל אדם ובכל זמן. ולכן אמרו בכל דור ודור חייב אדם לראות א"ע כאלו הוא יצא ממצרים וכתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך.
ואיתא בתוספתא שצריך לזכור ג"כ קריעת ים סוף והענין כי הנה ארז"ל על ג' דברים העולם עומד. על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח. עבודה הן הן הקרבנות שהיה אש שלמעלה יורד ע"ג המזבח ארי' דאכיל קורבנין.
ומשחרב בהמ"ק תקנו תפלה כנגד הקרבנות דהיינו למסור נפשו הבהמית שתוכלל באש של מעלה בחי' אהבה רבה הבאה מלמעלה ואתערותא דלעילא כו'. ולהבין כיצד הוא מרומז בתפלה איך שיורד בחינת אש שלמעלה. אך הענין זהו אשר תקנו בש"ע לומר כל הברכות ברוך אתה כו'.
והוא ע"ד מ"ש ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם. פי' מעלמא דאתכסייא לעלמא דאתגלייא דהיינו מבחי' סוכ"ע לממכ"ע כי הוי"ה הוא האלהים וכשמקשר נפשו הבהמית לה' אחד אזי גם בחי' אש שלמעלה מבחי' סוכ"ע שורה ומתגלה בנפשו. וזהו ברוך לשון המשכה מההעלם אל הגילוי להיות בבחי' אתה לנוכח:
וביאור הענין כי הנה ארז"ל כל מה שיש ביבשה יש בים. ים הוא בחי' עלמא דאתכסיא ויבשה הוא בחי' עלמא דאתגלייא. והנה ההפרש שבין יבשה לים בגשמיות הוא שהברואים שבים אינם נראים לחוץ כי הים מכסה עליהם וגם חיותם וקיומם הוא בתוך הים דוקא וא"א להם לחיות ביבשה שמיד מתים משא"כ ברואים שביבשה הנה הארץ תוציא צמחה ועושה פרי למעלה.
והגם שיניקותם ממנה הם נראים כאלו הן יש ודבר בפ"ע ומכ"ש שאר הברואים אשר בהם נפש חיה למינה. ועד"ז יובן ההפרש ברוחניות למעלה ההפרש בין עלמא דאתכסיא לעלמא דאתגלייא. כי הנה מבשרי אחזה שיש בנשמה שכל ומדות והשכל נחלק לג' והמדות לז' ויש עליהם ג' לבושים מחדו"מ וגם הם מתחלקים לפרטים רבים ובכללן הם ה' בחינות שכל ומדות ומחדו"מ כנגד נרנח"י וכמה מיני מדרגות גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם כולם הם בבחי' נרנח"י כל אחד יש לו בחי' בפני עצמו מה שאין בחבירו יש מי שעובד בבחי' ומדרגת כלות הנפש כו' וכן הנשמה בפ"ע בג"ע יש כמה בחי' ומדרגות שונות. אך יש מהן בבחי' עלמא דאתגליא שנראים המדרגות מופרדים בגילוי.
ויש מהם שהם עלמא דאתכסייא שהם בטלים במציאות במקורם שהוא בחי' סוכ"ע דכולא קמיה כלא חשיב ומבחי' זו היתה מדרגת משה רבינו ע"ה שנאמר עליו כי מן המים משיתהו מבחי' ים עלמא דאתכסייא ולכן היה כבד פה שבחי' דבור והתגלות נמנע ממנו לפי שהיה לו יתרון ומעלה בבחי' ומדרגת בטול במציאות במאד כמ"ש ונחנו מה כו'. וזהו ענין הברכה ברוך אתה כו' מן העולם ועד העולם שיהיה בחי' עלמא דאתכסייא ובחי' סוכ"ע שהוא בחי' בטול דכולא קמיה כלא חשיב נמשך בגלוי גם בעלמא דאתגלייא וראו כל בשר כו':
אך כל בחי' ברכה והמשכה מלמעלה למטה זו היא בחי' ומדרגת עבודת הכהן. אבל עבודת הלוים מדה אחרת היתה בם היא ממטה למעלה דכתיב ועבד הלוי הוא שבחי' עבודתו היא בבחינה עלמא דאתכסייא שלא יהיה בחי' ומדרגת עלמא דאתגלייא נראה לבחי' ומדרגה כלל ולא יהיה תופס מקום כלל כמ"ש אתה הוא הוי' לבדך וגו' שאינו בגדר עלמין כלל לא בגדר ממלא ולא בגדר סובב ולזה היתה עבודתם בשירה וזמרה בנגון. כי ענין הנגון הוא שאין בו רק התפעלות הנפש מפני גילוי התנועות ולא מפני שיש בתנועות ההם מצד עצמם שום שכל והתחדשות אלא מפני גילוי התנועה מתעורר גילוי הלב.
ולכן אפילו בנגון ישן יש התעוררות והתפעלות מפני גילוי התנועה שבה כך הוא ענין עבודת הלוי בשירה להיות בחי' התפעלות הנפש מצד עצמה ולא מצד השגה להוליד מבינתו כו' מאחר שעבודתו בבחי' הוא בחי' אתה הוא ה' לבדך וגו' דלית מחשבה תפיסא ביה כלל אלא התפעלות רעותא דלבא שיהיה נוגע עד הנפש נקודת הלב ולא להיות בחי' מקיף לבד.
ועד"ז נתקן פסוקי דזמרה קודם ק"ש ולכן קוראין אותן פסוד"ז שהם כעין בחי' נגון שהוא רק הרחבת הדבור וביאור הענין בתוספת ביאור לפרש הדבר היטיב להלהיב לבו ונפשו שיתפעל מזה משא"כ כשאומר הפסוקים ואינו נוגע לנקודת לבבו אין זה בחי' זמרה ונגון ואין זו עבודה תמה.
וזהו אשירה לה' כי גאה גאה. פי' שבחי' אשירה הוא מפני כי גאה למעלה מגאה וגאה הוא בחינת סובב כל עלמין דכולא קמיה כלא חשיב. וגאה על גאה הוא יתברך בעצמו ובכבודו אין סוף ברוך הוא ממש דלית מחשבה תפיסא ביה כלל בחינת אתה הוא ה' לבדך וגו' לא נערוך אליו קדושתו. פי' שאפילו קדושתו שהוא קדוש ומובדל כו' לא נערוך אליו לפי שאינו בגדר עלמין כלל:
ולכן סוס ורוכבו רמה בים. כי הנה כתיב כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה. וביאור הדבר דהנה האותיות נקראים סוסים כמו שסוס בטל לגבי רוכבו והרוכב מנהיגו. כך הנה אותיות דבורו הם בטלים לגבי השכל והשכל מנהיגו לכל אשר יחפוץ יטנו אך מ"מ יש יתרון מעלה בסוס שיכול להוליך את הרוכב למקום שאין הרוכב יכול לילך שם.
וכך יש יתרון ומעלה באותיות הדבור שיכולים להגביה את השכל למדרגה מאד נעלה מה שאין ביכולת השכל להשיג מצד עצם השכלתו כמו שנראה בחוש שע"י הדבור יתוסף השפעת שכל בשכלו. וכך הוא הענין בנפש האדם המדברת בתפלה הגם שהדבור הוא רק מלבושי הנפש ואין לו ערך כלל לגבי מהות הנפש עצמה שהאר' ממנה בלבד היא מתפשטת להיות שכל ומדות כו' מ"מ מבחי' הדיבור נעשה אור מקיף להנשמה שמקיפה מראשה ועד רגלה להיות צרורה בצרור החיים את ה' ממש וכו' כמ"ש בלק"א מה שלא היה כח בנשמה מצד עצמה.
והנה כתיב לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה רוצה ה' את יראיו כו' כי בחי' אותיות שהם בחי' סוסים הם בחי' גבורות וכענין וגבורתך ידברו. וגבורותיך יגידו. להודיע לבני האדם גבורותיו. שהם בחי' צמצומים ומסכים הרבים מינים ממינים שונים כדי להתהוות עולמות עליונים ותחתונים שבאמת הן הם גבורותיו כו' דכולא קמיה כלא חשיב והוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות וקורא הדורות מראש ובמחשבה אחת ברא את העולם כו' כמ"ש במ"א:
וזהו יש קונה עולמו בשעה אחת. פי' שכל בחי' תענוגי הנבראים מה שיכול להיות נמשך לנברא בעל גבול להיות מקבל תענוג מזה ואפילו תענוג רוחני וג"ע העליון נק' בחי' יש. וכמ"ש להנחיל אוהבי יש.
והנה בחי' יש זה קונה עולמו כשנכלל בבחי' שעה אחת שהוא בחי' מחשבה אחת שבה כו' ברא את העולם. וזהו לא בגבורת הסוס יחפץ. פי' שאינו מאיר חפץ ה' בגבורות וצמצומים בחי' האותיות לבדם כי האומר אין לי אלא תורה כו'. וכן לא בשוקי האיש המחזיקים בחי' הסוסים דהיינו הדעת והמחשבה הצריך לדבור ומעשה בלבד בזה אין חפץ ורצון ה' מאיר כ"כ. אלא רוצה ה' שמאיר חפצו ורצונו בפנימיותו את יראיו דהיינו מי שהוא בבחי' בטול כמו שאמר משרע"ה ונחנו מה והוא מצד התפעלות הנפש מפני עצמותו ומהותו ית':
וזהו המיחלים לחסדו. פי' שאין להם בחי' אהבה מצד עצמם להיות תשוקתם לדבקה בו ית' לרוות צמאונם בלבד אלא להיות המשכת חסדו חסד עולם מעולם ועד עולם ומיחלים כאשר ירד ויומשך מלמעל' ולא שהדבר נוגע לעצמם.
וזהו סוס ורוכבו רמה בים. פי' שבחי' האותיות דומ"ח מקור דעלמא דאתגליא שהן הן בחי' צמצומים וגבורותיו רמה והגביה עד בחי' ים הוא עלמא דאתכסייא והיינו מפני כי גאה גאה שאתה הוא ה' לבדך כולא קמיה כלא חשיב לפניו כחשיכה כאורה דעלמא דאתכסייא ועלמא דאתגלייא שוין.
ולכן הפך ים ליבשה וזהו בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו. פי' בעצמותו ומהותו כביכול אך מפני כי בבחי' זו גם האויב אמר ארדוף כו'. פי' שגם עכו"ם רוצים להיות יניקתם ואחיזתם משם מאחר שלפניו ית' כחשיכה כאורה וסוס ורוכבו רמה בים ולזה אמר עיניו בגוים תצפינה והסוררים אל ירומו למו סלה שאין לעכו"ם התרוממות זו אלא ויכסו מים צריהם ואין להם אלא ירידה מבחי' זו עצמה כי רם על כל גוים ה' וזהו סיבת נפילתם. אבל ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים כי המים להם חומה מימינם ומשמאלם פי' כי הנה ארז"ל על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח. שהוא בחי' ימין ושמאל וישראל עלו במחשבה ולכך אומרים אשר קדשנו במצותיו שע"י המצות הם מתעלים בקודש העליון שמשם שרש נשמתם ורוח אייתי רוח ואמשיך רוח ולכך אצלם סוס ורוכבו רמה בים והלכו ביבשה משא"כ הסוררים אל ירומו כו' כנ"ל:
תניא, ליקוטי אמרים מ״ז - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, ״בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, – וְכָל יוֹם וָיוֹם – חַיָּיב אָדָם לִרְאוֹת עַצְמוֹ כְּאִילּוּ הוּא יָצָא הַיּוֹם מִמִּצְרָיִם״. וְהִיא יְצִיאַת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית מִמַּאֲסַר הַגּוּף, ״מַשְׁכָּא דְחִוְיָא״, לִיכָּלֵל בְּיִחוּד אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת בִּכְלָל, וּבִפְרָט בְּקַבָּלַת מַלְכוּת שָׁמַיִם בִּקְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁבָּהּ מְקַבֵּל וּמַמְשִׁיךְ עָלָיו יִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּפֵירוּשׁ, בְּאָמְרוֹ: ״ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״.
וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל, כִּי ״אֱלֹהֵינוּ״ הוּא כְּמוֹ ״אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וְכוּ׳״, לְפִי שֶׁהָיָה בָּטֵל וְנִכְלָל בְּיִחוּד אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא. רַק שֶׁאַבְרָהָם זָכָה לָזֶה בְּמַעֲשָׂיו וְהִילּוּכוֹ בַּקּוֹדֶשׁ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ וְגוֹ׳״:
אֲבָל אֲנַחְנוּ, יְרוּשָּׁה וּמַתָּנָה הִיא לָנוּ, שֶׁנָּתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ, וְהִלְבִּישׁ בָּהּ רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, הַמְיוּחָדִים בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, וַהֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת עַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ עַל פָּסוּק: ״וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה״ [דְּ״לִי״ כְּלוֹמַר ״אוֹתִי״, וַהֲוָה־לֵיהּ־לְמֵימַר ״וּתְרוּמָה״, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּכוּלָּא חַד, עַיֵּין שָׁם הֵיטֵב]:
וְזֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים: ״וַתִּתֶּן לָנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה כוּ׳״, ״כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ כוּ׳״. וְלָזֶה אֵין מוֹנֵעַ לָנוּ מִדְּבֵיקוּת הַנֶּפֶשׁ בְּיִחוּדוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הָרָצוֹן, שֶׁאִם אֵין הָאָדָם רוֹצֶה כְּלָל חַס וְשָׁלוֹם לְדָבְקָה בוֹ כוּ׳. אֲבָל מִיָּד שֶׁרוֹצֶה וּמְקַבֵּל וּמַמְשִׁיךְ עָלָיו אֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ וְאוֹמֵר ״ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״ – הֲרֵי מִמֵּילָא נִכְלֶלֶת נַפְשׁוֹ בְּיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ, דְּ״רוּחַ אַיְיתִי רוּחַ וְאַמְשִׁיךְ רוּחַ״, וְהִיא בְּחִינַת יְצִיאַת מִצְרַיִם. וְלָכֵן תִּקְּנוּ פָּרָשַׁת יְצִיאַת מִצְרַיִם בִּשְׁעַת קְרִיאַת־שְׁמַע דַּוְקָא, אַף שֶׁהִיא מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְלֹא מִמִּצְוַת קְרִיאַת שְׁמַע, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא וּפוֹסְקִים, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהֵן דָּבָר אֶחָד מַמָּשׁ. וְכֵן בְּסוֹף פָּרָשַׁת יְצִיאַת מִצְרַיִם מְסַיֵּים גַּם כֵּן ״אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״, וְהַיְינוּ גַם כֵּן כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל:
תניא, ליקוטי אמרים ו׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, זֶה לְעוּמַּת זֶה עָשָׂה אֱלֹהִים.
כִּי כְּמוֹ שֶׁנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר סְפִירוֹת קְדוֹשׁוֹת, וּמִתְלַבֶּשֶׁת בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים קְדוֹשִׁים, כָּךְ הַנֶּפֶשׁ דְּסִטְרָא אָחֳרָא מִקְּלִיפּוֹת נוֹגַהּ הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם, כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר כִּתְרִין דִּמְסָאֲבוּתָא, שֶׁהֵן: שֶׁבַע מִדּוֹת רָעוֹת הַבָּאוֹת מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת רָעִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, וְשֵׂכֶל הַמּוֹלִידָן הַנֶּחְלָק לְשָׁלֹשׁ, שֶׁהֵן חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת – מְקוֹר הַמִּדּוֹת, כִּי הַמִּדּוֹת הֵן לְפִי עֵרֶךְ הַשֵּׂכֶל, כִּי הַקָּטָן חוֹשֵׁק וְאוֹהֵב דְּבָרִים קְטַנִּים פְּחוּתֵי הָעֵרֶךְ, לְפִי שֶׁשִּׂכְלוֹ קָטָן וְקָצָר לְהַשִּׂיג דְּבָרִים יְקָרִים יוֹתֵר מֵהֶם, וְכֵן מִתְכַּעֵס וּמִתְקַצֵּף מִדְּבָרִים קְטַנִּים, וְכֵן בְּהִתְפָּאֲרוּת וּשְׁאָר מִדּוֹת.
וְעֶשֶׂר בְּחִינוֹת אֵלּוּ הַטְּמֵאוֹת, כְּשֶׁאָדָם מְחַשֵּׁב בָּהֶן אוֹ מְדַבֵּר אוֹ עוֹשֶׂה, הֲרֵי מַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁבְּמוֹחוֹ וְדִבּוּרוֹ שֶׁבְּפִיו וְכֹחַ הַמַּעֲשִׂיי שֶׁבְּיָדָיו וּשְׁאָר אֵיבָרָיו, נִקְרָאִים ״לְבוּשֵׁי מְסָאֲבוּ״ לְעֶשֶׂר בְּחִינוֹת אֵלּוּ הַטְּמֵאוֹת, שֶׁמִּתְלַבְּשׁוֹת בָּהֶן בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה אוֹ דִּבּוּר אוֹ מַחֲשָׁבָה.
וְהֵן הֵם כָּל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, אֲשֶׁר ״הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר בְּשַׁלַּח, שֶׁהֵן ״תְּבִירוּ דְרוּחָא כוּ׳״, וְכֵן כָּל הַדִּבּוּרִים וְכָל הַמַּחֲשָׁבוֹת אֲשֶׁר לֹא לַה׳ הֵמָּה וְלִרְצוֹנוֹ וְלַעֲבוֹדָתוֹ, שֶׁזֶּהוּ פֵּירוּשׁ לְשׁוֹן ״סִטְרָא אָחֳרָא״, פֵּירוּשׁ – צַד אַחֵר, שֶׁאֵינוֹ צַד הַקְּדוּשָּׁה.
וְצַד הַקְּדוּשָּׁה אֵינוֹ אֶלָּא הַשְׁרָאָה וְהַמְשָׁכָה מִקְּדוּשָּׁתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְאֵין הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שׁוֹרֶה אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁבָּטֵל אֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ, בֵּין בְּפוֹעַל מַמָּשׁ – כְּמַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים, בֵּין בְּכֹחַ – כְּכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה, שֶׁבְּכֹחוֹ לִהְיוֹת בָּטֵל מַמָּשׁ לְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּמְסִירַת נַפְשׁוֹ עַל קְדוּשַּׁת ה׳.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִילוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – שְׁכִינָה שְׁרוּיָה כוּ׳, וְ״כָל בֵּי עֲשָׂרָה שְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא״ לְעוֹלָם.
אֲבָל כָּל מַה שֶּׁאֵינוֹ בָּטֵל אֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הוּא דָּבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אֵינוֹ מְקַבֵּל חַיּוּת מִקְּדוּשָּׁתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מִבְּחִינַת פְּנִימִית הַקְּדוּשָּׁה וּמַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ בִּכְבוֹדָהּ וּבְעַצְמָהּ, אֶלָּא מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִים, שֶׁיּוֹרְדִים מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה רִבְבוֹת מַדְרֵגוֹת, בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת דֶּרֶךְ עִלָּה וְעָלוּל וְצִמְצוּמִים רַבִּים, עַד שֶׁנִּתְמַעֵט כָּל כָּךְ הָאוֹר וְהַחַיּוּת, מִיעוּט אַחַר מִיעוּט, עַד שֶׁיָּכוֹל לְהִתְצַמְצֵם וּלְהִתְלַבֵּשׁ בִּבְחִינַת גָּלוּת תּוֹךְ אוֹתוֹ דָּבָר הַנִּפְרָד, לְהַחֲיוֹתוֹ וּלְקַיְּימוֹ מֵאַיִן לְיֵשׁ, שֶׁלֹּא יַחֲזוֹר לִהְיוֹת אַיִן וָאֶפֶס כְּבַתְּחִלָּה מִקּוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא.
וְלָכֵן נִקְרָא עוֹלָם הַזֶּה וּמְלוֹאוֹ, עוֹלַם הַקְּלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא. וְלָכֵן כָּל מַעֲשֵׂה עוֹלָם הַזֶּה קָשִׁים וְרָעִים, וְהָרְשָׁעִים גּוֹבְרִים בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ״ב סוֹף פֶּרֶק ד׳.
הגהה
ﬠִם הֱיוֹת בְּתוֹכוֹ ﬠֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּﬠֲשִׂיָּה דִקְדוּשָּׁה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּﬠֵץ חַיִּים שַׁﬠַר מ״ג, וּבְתוֹךְ ﬠֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּﬠֲשִׂיָּה אֵלּוּ הֵן ﬠֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּיצִירָה, וּבְתוֹכָן ﬠֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּבְרִיאָה, וּבְתוֹכָן ﬠֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּאֲצִילוּת, שֶׁבְּתוֹכָן אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא; וְנִמְצָא אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מָלֵא כָּל הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַתַּחְתּוֹנָה, ﬠַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתוֹ בְּﬠֶשֶׂר סְפִירוֹת דְּאַרְבַּע עוֹלָמוֹת: אֲצִילוּת־בְּרִיאָה־יְצִירָה־ﬠֲשִׂיָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּﬠֵץ חַיִּים שַׁﬠַר מ״ז פֶּרֶק ב׳ וּבְסֵפֶר גִּלְגּוּלִים פֶּרֶק כ׳:
אֶלָּא שֶׁהַקְּלִיפּוֹת הֵן נֶחְלָקוֹת לִשְׁתֵּי מַדְרֵגוֹת, זוֹ לְמַטָּה מִזּוֹ.
הַמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה, הִיא שָׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת וְרָעוֹת לְגַמְרֵי, וְאֵין בָּהֶם טוֹב כְּלָל, וְנִקְרְאוּ בְּמִרְכֶּבֶת יְחֶזְקֵאל ״רוּחַ סְעָרָה״ וְ״עָנָן גָּדוֹל וְגוֹ׳״.
וּמֵהֶן נִשְׁפָּעוֹת וְנִמְשָׁכוֹת נַפְשׁוֹת כָּל אוּמּוֹת הָעוֹלָם, וְקִיּוּם גּוּפָם, וְנַפְשׁוֹת כָּל בַּעֲלֵי חַיִּים הַטְּמֵאִים וַאֲסוּרִים בַּאֲכִילָה, וְקִיּוּם גּוּפָם, וְקִיּוּם וְחַיּוּת כָּל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת מֵהַצּוֹמֵחַ, כְּמוֹ עָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם כוּ׳, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ״ט פֶּרֶק ו׳, וְכֵן קִיּוּם וְחַיּוּת כָּל הַמַּעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה שֶׁל כָּל שַׁסַ״ה לֹא תַעֲשֶׂה וְעַנְפֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם סוֹף פֶּרֶק ה׳:
רש"י על שמות כ״א:ו׳ - הטקסט מספריא
אל האלהים. לְבֵית דִּין; צָרִיךְ שֶׁיִּמָּלֵךְ בְּמוֹכְרָיו שֶׁמְּכָרוּהוּ לוֹ (שם):
אל הדלת או אל המזוזה. יָכוֹל שֶׁתְּהֵא הַמְּזוּזָה כְשֵׁרָה לִרְצֹעַ עָלֶיהָ, תַּ"לֹ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת, בַּדֶּלֶת וְלֹא בַמְּזוּזָה, הָא מַה תַּ"לֹ אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה? הִקִּישׁ דֶּלֶת לִמְזוּזָה, מַה מְּזוּזָה מֵעוֹמֵד אַף דֶּלֶת מֵעוֹמֵד (שם):
ורצע אדניו את אזנו במרצע. הַיְמָנִית, אוֹ אֵינוֹ, אֶלָּא שֶׁל שְׂמֹאל? תַּ"לֹ אֹזֶן אֹזֶן לִגְזֵרָה שָׁוָה, נֶאֱמַר כָּאן וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ, וְנֶאֱמַר בִּמְצֹרָע תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית (ויקרא י"ד), מַה לְּהַלָּן הַיְמָנִית, אַף כָּאן הַיְמָנִית; וּמָה רָאָה אֹזֶן לֵרָצַע מִכָּל שְׁאָר אֵבָרִים שֶׁבַּגּוּף? אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: אֹזֶן זֹאת שֶׁשָּׁמְעָה עַל הַר סִינַי לֹא תִגְנֹב, וְהָלַךְ וְגָנַב, תֵּרָצַע. וְאִם מוֹכֵר עַצְמוֹ, אֹזֶן שֶׁשָּׁמְעָה עַל הַר סִינַי כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, וְהָלַךְ וְקָנָה אָדוֹן לְעַצְמוֹ, תֵּרָצַע. רַבִּי שִׁמְעוֹן הָיָה דּוֹרֵשׁ מִקְרָא זֶה כְּמִין חֹמֶר: מַה נִּשְׁתַּנּוּ דֶּלֶת וּמְזוּזָה מִכָּל כֵּלִים שֶׁבַּבַּיִת? אָמַר הַקָּבָּ"ה דֶּלֶת וּמְזוּזָה שֶׁהָיוּ עֵדִים בְּמִצְרַיִם כְּשֶׁפָּסַחְתִּי עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת וְאָמַרְתִּי כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים – עֲבָדַי הֵם וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים – וְהָלַךְ זֶה וְקָנָה אָדוֹן לְעַצְמוֹ, יֵרָצַע בִּפְנֵיהֶם (קידושין כ"ב):
ועבדו לעלם. עַד הַיּוֹבֵל; אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְעוֹלָם כְמַשְׁמָעוֹ? תַּ"לֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשׁוּבוּ (ויקרא כ"ה), מַגִּיד שֶׁחֲמִשִּׁים שָׁנָה קְרוּיִים עוֹלָם; וְלֹא שֶׁיְּהֵא עוֹבְדוֹ כָּל חֲמִשִּׁים שָׁנָה, אֶלָּא עוֹבְדוֹ עַד הַיּוֹבֵל, בֵּין סָמוּךְ בֵּין מֻפְלָג (קידושין ט"ו):
אל האלהים means to the court. He (the slave) should take counsel with his vendors (the court) because it was they who sold him to him (the master) (Mekhilta).
אל הדלת או אל המזוזה TO THE DOOR OR TO THE DOORPOST — From this statement you might think that the doorpost is also a proper thing upon which the servant’s ear may be pierced! Scripture, however, states, (Deuteronomy 15:17) “[Then thou shalt take an awl], and thrust it through his ear and into the door” — into the door but not into the doorpost. If this be so, what is the purpose of Scripture stating here “[to the door] or to the doorpost”? By this juxtaposition it only compares the door with the doorpost. What is the characteristic of the doorpost? It is something perpendicular! So, too, the door must during the act of performation be in a perpendicular position (on its hinges), not detached as, for instance, lying on the ground (Mekhilta; Kiddushin 22b).
ורצע אדניו את אזנו במרצע AND HIS LORD SHALL BORE HIS EAR THROUGH WITH THE AWL — “His ear” means his right ear. Or perhaps this is not so, but Scripture means his left ear? Scripture however uses the term אזן here and it uses אזן in another passage, thereby suggesting an analogy based upon verbal similarity; viz., here it is said “and his lord shall bore his ear (אזנו) through”, and of the leper it is said, (Leviticus 14:25) “and the priest shall put it upon the tip of the right ear (אזנו הימית) of him that is to be cleansed”. — How is it in that latter passage? It is the right ear! So here, too, it is the right ear. — What is the reason that the ear had to be pierced rather than any other limb of the servant’s body? Rabban Jochanan ben Zaccai said: That ear which heard on Mount Sinai, (Exodus 20:13) “Thou shalt not steal” and yet its owner went and stole and was therefore sold as a slave — let it be pierced! Or, in the case of him who sold himself from destitution, having committed no theft, the reason is: That ear which heard on Mount Sinai what I said, (Leviticus 25:55) “For unto Me the children Israel are servants” and yet its owner went and procured for himself another master — let it be pierced! (Mekhilta; Kiddushin 22b). Rabbi Simeon interpreted this verse like a jewel (i. e. giving it an ethical signification): In what respect are door and doorpost different from all other objects in the house that they should be singled out for this purpose? God, in effect, said: door and doorpost that were eye-witnesses in Egypt when I passed over the lintel and the two doorposts, freeing Israel from slavery, and when I said, (Leviticus 25:55) “For unto Me the children of Israel are servants” — servants to Me but not servants of servants (of human beings), and yet this man went and procured another master for himself — let him be pieced in their presence (i. e. let them be eye-witnesses now when this man voluntarily prolongs his state of slavery)! (Kiddushin 22b.)
ועבדו לעלם AND HE SHALL SERVE HIM FOR EVER — This means until the Jubilee. Or, perhaps this is not so, but לעולם means for ever as is its usual meaning? Scripture however, states, (Leviticus 25:10) “[And ye shall sanctify the fiftieth year and proclaim liberty throughout all the land unto all the inhabitants thereof] and ye shall return every man unto his family”. A comparison of these two passages tells us that a period of fifty years is termed עולם. This does not, however, imply that he has to serve him a whole period of fifty years, but that he has to serve him until the year of the Jubilee (the fiftieth year) whether this be close at hand or far ahead (Kiddushin 15a; Mekhilta).
מצוטט ב־4 עמודים
לקוטי שיחות 1
- כרך ז ‹ הוספות - שיחות ומכתבים ‹ שיחה ט ‹ 270 לקו"ש ח"ג ע' 878
תורת מנחם 2
- נט - שנת תש"ל - חלק שני ‹ ש"פ וארא, ג' שבט, ה'תש"ל לקו"ש ח"ג ע' 878
- סח - שנת תשל"ב - חלק שלישי ‹ שיחת יום שביעי של פסח, ה'תשל"ב לקו"ש ח"ג ע' 878
מאמרים מלוקטים 1
- חלק ג ‹ בס"ד. יום ג', פורים קטן ה'תשל"ח. לקו"ש ח"ג ע' 878
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.

