877
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
תנועה של מרידה, ותנופת נצחון על האדון; ומבחינת ההנחות הרגשיות, כל שכן שהסברה הראשונה מנוגדת לאלו שסברו שיש לצווח ולהתפלל להקב"ה. הנחה של יאוש – מול הנחה שהכל תלוי רק בהקב"ה. וכידוע בענין בקשת כל צרכיו מהקב"ה, ובמיוחד בעת צרה – שהוא שורש ותוכן המצוה4, היא מצוה נעלית ביותר, כי בה מתבטא ענין האמונה בהקב"ה והיכולת שלו כו' – עד שמשום היותה מצוה כללית אינה נמנית (לכמה דעות) במנין של התרי"ג מצוות5.
(אף שאז היה עוד לפני מתן תורה, בטרם היתה התפילה יכולה בכלל להקרא מצוה6, הרי מכך שלאחר מתן תורה היא מצוה נעלית ביותר, מובן שגם לפני כן היה בה ענין נעלה),
כיצד איפוא ניתנו ההוראות לארבע הכתות השונות והמנוגדות זו לזו, בתשובה אחת?
גם צריך להבין את הסדר בתורה שבו היא מונה את הסברות (על ידי התשובות ששללו אותם) של ארבע הכתות: תחילה הסברה של "ליפול אל הים", ואחר כך – "לשוב למצרים"; לכאורה יש לשלול תחילה את ה"לשוב למצרים", סוג הסברה הנחות ביותר, ורק אחר כך לשלול את הסוגים החשובים יותר: "ליפול אל הים", "לעשות מלחמה" עד "נצווח כנגדן".
גם אינו מובן: מדוע באמת פסולות כל הסברות של הכתות? שלילת הדיעה לשוב למצרים, מובנת – שהרי זהו היפך הגמור מיציאת מצרים; גם אין מקום ליפול אל הים – שכן אל לא ליהודי ליפול אף פעם ביאוש ר"ל. ובפרט לעשות מעשה בזה7. אבל מלחמה בפרעה וחילו, לכאורה, הרי דבר נכון הוא8, ובודאי ש"נצווח כנגדן", להתחנן להקב"ה, היא העצה הטובה ביותר – התמסרות מוחלטת להקב"ה. אפילו הדרך של "ויסעו", אינה מבטאת התמסרות לה' – כל כך, כמו תפילה, שכן ה"ויסעו", יכול לבוא גם מתוך פחד מפני פרעה, או מסיבות אחרות.
ב. בקריעת ים סוף הושלמה יציאת מצרים. עד אז היה עדיין לבני ישראל שייכות למצרים. אנו רואים שאפילו לאחר שבני ישראל הגיעו, בצאתם ממצרים, ל"פי החירות" – מקום שעל פי מנהג מצרים, היה כל עבד המגיע אליו נעשה בן חורין9 – היו עדיין
הערות
- 4. ראה ס' החינוך סתל"ג. ספהמ"צ שרש מצות התפלה.
- 5. ראה לקו"ת בלק (ע, ד).
- 6. עיין רמב"ם הל' מלכים רפ"ט: בא אברהם ונצטווה.. במילה. והוא התפלל שחרית.
- 7. ראה פרשת דרכים די"ג ד"ה אך כפי.
- 8. שהרי וחמושים – מזוינים – עלו בנ"י מארץ מצרים (מכילתא ורש"י ר"פ בשלח).
- 9. לקח טוב שמות יד, ב. חזקוני שם (בשם מדרש).
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ט׳ - הטקסט מספריא
על ששה דברים נצטווה אדם הראשון:על ע"ז ועל ברכת השם ועל שפיכות דמים ועל גילוי עריות ועל הגזל ועל הדינים אע"פ שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו והדעת נוטה להן מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו נמצאו שבע מצות וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה והוא התפלל שחרית ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית ובמצרים נצטוה עמרם במצות יתירות עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו.
בן נח שעבד ע"ז הרי זה חייב והוא שיעבוד כדרכה וכל ע"ז שבית דין של ישראל ממיתין עליה בן נח נהרג עליה וכל שאין בית דין של ישראל ממיתין עליה אין בן נח נהרג עליה ואף על פי שאינו נהרג אסור בכל ואין מניחין אותו להקים מצבה ולא ליטע אשרה ולא לעשות צורות וכיוצא בהן לנוי.
בן נח שבירך את השם בין שבירך בשם המיוחד בין שבירך בכינוי בכל לשון חייב מה שאין כן בישראל.
בן נח שהרג נפש אפילו עובר במעי אמו נהרג עליו וכן אם הרג טריפה או שכפתו ונתנו לפי ארי או שהניחו ברעב עד שמת הואיל והמית מכל מקום נהרג וכן אם הרג רודף שיכול להצילו באחד מאיבריו נהרג עליו מה שאין כן בישראל.
שש עריות אסורות על בני נח:האם ואשת האב ואשת איש ואחותו מאמו וזכור ובהמה שנאמר על כן יעזוב איש את אביו זו אשת אביו ואת אמו כמשמעה ודבק באשתו ולא באשת חבירו באשתו ולא בזכור והיו לבשר אחד להוציא בהמה חיה ועוף שאין הוא והם בשר אחד ונאמר אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה.
בן נח חייב על מפותת אביו ואנוסת אביו הרי היא אמו מכל מקום וחייב על אשת אביו אפילו לאחר מיתת אביו וחייב על הזכור בין קטן בין גדול ועל הבהמה בין קטנה בין גדולה והוא נהרג לבדו ואין הורגין את הבהמה שלא נצטוו בהריגת בהמה אלא ישראל.
אין בן נח חייב על אשת חבירו עד שיבא עליה כדרכה אחר שנבעלה לבעלה אבל מאורסה או שנכנסה לחופה ולא נבעלה אין חייבין עליה שנאמר והיא בעולת בעל במה דברים אמורים בבן נח שבא על בת נח אבל עכו"ם הבא על הישראלית בין כדרכה בין שלא כדרכה חייב ואם היתה נערה מאורסה נסקל עליה כדיני ישראל בא עליה אחר שנכנסה לחופה ולא נבעלה הרי זה בחנק כדיני ישראל אבל אם בא על אשת ישראל אחר שנבעלה הרי זה כמי שבא על אשת עכו"ם חבירו ויהרג בסייף.
בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה הרי זה נהרג עליה משום אשת חבירו ואינו חייב עליה עד שיפשט הדבר ואמרו לה העם זו דבית עבד פלוני ומאימתי תחזור להתירה משיפרישנה מעבדו ויפרע ראשה בשוק ומאימתי תהיה אשת חבירו כגרושה שלנו משיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה שאין להם גירושין בכתב ואין הדבר תלוי בו לבד אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין.
בן נח חייב על הגזל בין שגזל עכו"ם בין שגזל ישראל ואחד הגוזל או הגונב ממון או גונב נפש או הכובש שכר שכיר וכיוצא בו אפילו פועל שאכל שלא בשעת מלאכה על הכל הוא חייב והרי הוא בכלל גזלן מה שאין כן בישראל וכן חייב על פחות משוה פרוטה ובן נח שגזל פחות משוה פרוטה ובא אחר וגזלה ממנו שניהן נהרגין עליה.
וכן חייב על אבר מן החי ועל בשר מן החי בכל שהוא שלא ניתנו השיעורין אלא לישראל בלבד ומותר הוא בדם מן החי.
אחד האבר או הבשר הפורש מן הבהמה או מן החיה אבל העוף יראה לי שאין בן נח נהרג על אבר מן החי ממנו.
השוחט את הבהמה אפילו שחט בה שני הסימנין כל זמן שהיא מפרכסת אבר ובשר הפורשין ממנה אסורין לבני נח משום אבר מן החי.
כל שאסור על ישראל משום אבר מן החי אסור על בני נח ויש שבני נח חייבין ולא ישראל שבני נח אחד בהמה וחיה בין טמאה בין טהורה חייבין עליה משום אבר מן החי ומשום בשר מן החי ואבר ובשר הפורשין מן המפרכסת אע"פ ששחט בה ישראל שני סימנין הרי זה אסור לבני נח משום אבר מן החי.
וכיצד מצווין הן על הדינין חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו ולהזהיר את העם ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.