שיחה יז

679שיחה יז

(דעיר

הקב"ה לנסות את האדם, הנקרא) מלך שגזירותיו קשות (כהר גבוה וקשה) כהמן

קטנה הוא הגוף וגוזר עליו גזירות) (שביקש להשמיד ולהרוג בגו"ר כי הוא

תשובה

יצה"ר הוא מלאך המות) וישראל עושין שמחה ומחזירן למוטב (מקור הטוב) ומיד אמיתית ושלימה תהי', שיר לשון זכר.

בשעתא חדא וברגעא חדא ומתוך נגאלין, גאולה שאין אחריה גלות, כי בברכה לבשו"ט בכל הענינים אודותם כותב הכללים והפרטים גם יחד *

אמור

ב"ה יום ה' ח' לחדש אייר תשג"ה

ברוקלין, נ.י. שלום וברכה!

...וע"ד הצחות י"ל בפרשת שבוע הקטנים: זה, אמור ואמרת להזהיר גדולים על

התורה

בג' מקומות (יבמות קיד, א) באת להזהיר גדולים (בדעה) על הקטנים

בדם

(בדעה) והם: דם – כי אף שהיו שטופים בפירש"י דברים יב, כג) בכל זה אל יאמר שמושקע הוא בתאוות לבו.

לאכלו (וכדברי ר' יודא, ספרי הובא מה תועיל השתדלותי בחנוך טוב, כיון

להכעיס

שקצים – אף שהאוכלם עושה זה רק נפשו קצה בהם, ואם כן הרי לכאורה מה

את בוראו (הוריות יא, א) כי גם תקוה ישנה בדבור אליו.

וטומאה

טומאת כהנים – אשר ענין הטהרה (רמב"ם סוף הל' מקואות) וגם אינו שייך לשרת לפניו וא"כ יכול המחנך לומר איך

אינו דבר שאפשר להסבירה בשכל אלא לכהנים אשר בהם בחר ד' לעמוד

אוכל להסביר ענינים כאלו – ובפרט

ברצוני

שיכול לענות לו: אהי' ככל הגוים ואין להיות ממלכת כהנים ועם קדוש.

679ולכן הזהירה התורה שאל נאמר נואש, וכל אחד מישראל, יהיה מי שיהיה,

להעמידו

מוזהרים עליו להשתדל ככל האפשרי אשר בו.

ובפרט קטנים ממש, אשר הם כחומר

על האמת ולעורר נקודת היהדות ביד המחנך אותם.

לאלתר

בברכת

* * ב"ה יום ג' ג' לחדש אייר תש"ד

ברוקלין, נ.י. שלום וברכה!

לתשובה לאלתר לגאולה *

בדרז

...ואמרתי מכבר^* שי"ל שזהו הרמז "ל (יבמות קיד, א) אשר ג"פ נאמר

שקצים

החיוב דלהזהיר גדולים על הקטנים: דם טומאה.

הקטן

דהנה מצד המחונך והמודרך (שהוא לגבי המחנך והמדריך אותו הגדול

משתפעול

בדעה) ישנם נמנעים ומתיאשים הנכללים בשלשה: ההשפעה עליהם מפני כמה טעמים

במקום

א) אומרים שהמצב עתה ובפרט וחומרי ביותר ומותר האדם מן הבהמה אין וכו', וע"ז בא הציווי שאפי' האוכל שקצים כי הרי שקצים נפשו של אדם קצה בהם ולהזהירו, וכמו שהעידו חז"ל (במ"ר רפי" המצווה, עכצ"ל שיש בכח המחנך לעשות

פלוני הוא כזה שטבע האנשים גס

ואיך יכנס באזנם ענין של תורה ויר"ש

שזהו מורה שאינו בגדר אנושי כללי, (הוריות יא, א) בכ"ז מצווה אתה לחנכו

ב) שאין הקב"ה מבקש אלא לפי כח

ולפעול.

תועלת

ב) אומרים שבד"א שאפשר שתהי' שלא הורגל בהם כל ימיו, אבל אם כבר ופעולותיו אין תקוה שיחזור בו, ושלילת הקטנים בענין הדם שארז"ל (ספרי) עה"פ

בתעמולה וחנוך – בנוגע לענינים עבר ושנה ושלש כו' ונתיישן בהנהגתו

דעה זו מבוארת באזהרת גדולים על

רק חזק לבלתי אכול הדם אתה למד

בענינים

שהיו שטופים בדם לאכלו, הרי שגם

ג) אומרים שבד"א שצריך להתעסק לבאר להמחונך ע"פ השכל וטעם ודעת

אלו מוכרח ומועיל חנוך. בהשתדלות וחנוך דוקא במה שאפשר אבל במה שתלוי באמונה וקבלת עול 680והלזה טוען שאינו מאמין הרי אין גם פתח להכנס עמו בדברים, ולזה בא הציווי

שאין

לגדולים על הקטנים בענין הטומאה אף הכתוב וכמ"ש הרמב"ם (סוף הל' מקואות) גזה"כ הן ואינן מדברים שדעתו של אדם

והציווי גופא נותן כח לפעול בהמחונך תלכו (בקצור בהיום יום ע' נו).

ואיך יועיל חנוך בענינים כאלו יש ספ"ב.

לזה מבוא בשכל ואינה אלא גזרת

דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות

מכרעתו וה"ה מכלל החוקים עיי"ש.

והמודרך ועדמ"ש לענין אם בחוקותי להסביר עפמ"ש הרמב"ם בהל' גרושין

לאלתר

החותם בברכת

* *

[תרגום ב"ה, עש"ק פ' אמור ה' תשי"ט

ברוקלין נ.י. שלום וברכה!

לתשובה לאלתר לגאולה

* חפשי]

לאחינו בני ישראל

ה' עליהם יחיו

שבמשמעותם

אנו עומדים עתה בימי הספירה, לקבלת התורה. לפי רז"ל – מחזירים אותנו כאשר בני ישראל מנו בגעגועים עזים

העמוקה יותר הם ימי הכנה

ימי הספירה לתקופת יציאת מצרים, פנימיים את הימים והשבועות, החל

שחרורם

מלאחר שחרורם הגופני, עד לשעת בבירור מה היא התורה, ומה משמעותה של שכל מטרת יציאת מצרים היתה לקבל התנוצץ רעיון אהבת השם, אהבת התורה

הרוחני בהר סיני. עדיין לא ידעו

התורה ליחיד ולכלל. די היה בידיעה את התורה, שכן במעמקי הלב כבר

ואהבת ישראל, אותו זרעו אבותינו

מישראל.

אברהם יצחק ויעקב בלב כל אחד געגועים פנימיים עזים אלו,

שבמשך

שהתבטאה בחיי יום יום, הביאו לכך לדרגת "ממלכת כהנים וגוי קדוש".

במשך תקופת 3271 השנים מאז יציאת בילו בני ישראל בגלות אחר גלות, נוכחו

זמן קצר מאד הגיעו בני ישראל

מצרים ומעמד הר סיני, שמרביתם בני ישראל בצורה יסודית שהתורה היא

הביטוי

תורת חיים במשמעותו הפשוטה של מאליו עד כמה צריכים להיות גדולים

– חיינו, הן כיחידים והן כעם. מובן געגועינו לתורה. אלא שסיבות שונות 681מסתירות לפעמים את ההתקשרות הפנימית של בני ישראל אל התורה ומצוותי'.

היהודי

לפיכך נחוץ מפעם לפעם לעורר את ("לב ישראל ער הוא").

התורה אומרת (בפרשת השבוע): "אמור

שהוא, לאמתו של דבר ער תמיד אל הכוהנים גו' ואמרת", אמור פעם

לצוות

ופעמיים – "הזהיר גדולים על הקטנים", יותר.

הרי כל ישראל הם ככוהנים ("ממלכת

על הגדולים להשפיע על הקטנים כהנים"), ואף ש"כוהנים זריזים הם" ולא

והעיקר

רדומים, יש לעורר גם אותם תמיד, אם גם יניעו אחרים לקיים חובתם. – שיזכרו לא רק את חובתם הם, כי

הכשרון,

יש כאלה שגדולתם היא בשטח היא בשטח הממון, על כל אחד לעשות העליונה. מובן שחובתו של מי שגדול והדרישה שימלא תפקידו – גדולה יותר

* *

העמל וההשפעה, וכאלה שגדולתם

בשטח שבו העמידה אותו ההשגחה

בכל השטחים – גדולה באופן יחסי, וחזקה יותר...

בכבוד ובברכה

*

בחוקותי

ב"ה, י"ז כסלו ה'תשי"א

ברוקלין נ.י. שלום וברכה!

...ידוע המקרא אם בחוקותי תלכו ואת גשמיכם בעתם וגו', פירש"י ואת מצותי מצותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי

תשמרו

מו"ח אדמו"ר הכ"מ אשר העיקר הוא העמל את שכלו לעמול בתורת ה', ואף אם מפני

– הוו עמלים בתורה, וביאר כ"ק בתורה, היינו שמקדיש מזמנו ומייגע עניניו – מפני דוחק הפרנסה וכו' –

רוב

על פי דינה של תורה אין בידו ללמוד יתברך ויתעלה אשר עמל הוא בתורה, אזי

שעות היום, בכל זאת בראות השם נותן לו ברכתו ונתתי גשמיכם בעתם

וטוב,

וכו', ומזמן לזמן הולכת פרנסתו הלוך ובמילא מזמן לזמן יש בידו להוסיף

מחיל

בלימוד התורה וקיום המצות והולך הוא אל חיל, הן בגשמיות הן ברוחניות,