שיחה ג

453שיחה ג

א. באחת משיחותיו של הרבי¹, נאמר בשם רבנו הזקן: יש לחיות עם הזמן. חסידים יגעו רבות על פירושה של אימרה זו, עד שנודע להם על־ידי " המהרי"ל^*, אחיו של רבנו הזקן, שהכוונה היא – לחיות עם פרשת השבוע.

השבוע של פרשת בראשית הוא שבוע שמח, אך סוף הפרשה אינו נעים כל כך, פרשת נח היא פרשה עצובה, מסופר בה על המבול, דור ההפלגה והדומה, ואילו שבוע פרשת לך לך היא שבוע שבכל אחד מימיו חיים עם אברהם אבינו, הראשון שפתח את צינור מסירות־הנפש שנמסר בירושה לכל ישראל לדורותיהם**1.

* * *

ב. היום מתמלאים תשעה חדשים " מיום ההסתלקות. פירוש המושג הסתלקות הוא, כפי פירושו של הרבי במאמר יום ההסתלקות² – ענין של התעלות.

מכאן מובן, שעם ההסתלקות "נמשכו" אורות נעלים ביותר, שעל שמם נקרא זה בשם הסתלקות, ומאחר שהם אורות נעלים ביותר – יש צורך בכלים נעלים יותר כדי שאורות אלה

יומשכו" גם למטה.

– כך הן גם ה"המשכות" שבמילה. המילה הראשונה באה, כאמור, מלמעלה^*, כל מילה יש בה משום הכנה והיא קשורה ל"ומל הוי' אלקיך את לבבך", בכלל אין במילה אלא משום הסרת המסך והדבר המונע, וה"המשכות" באות מאליהן, כי אלה הם אורות נעלים שאי אפשר להמשיכם באמצעות "עבודה", אלא הם ניתנים מלמעלה בתורת מתנה³.

ולהיותם אורות נעלים ביותר, נקראת התגלותם, הבאה על־ידי ההסתלקות, בשם לידה⁴.

ג. הקב"ה אמר לאברהם אבינו

לך לך מארצך", כלומר, כדי להגיע לאורות הנעלים, על האדם לצאת בתחלה מהגבלותיו העצמיות, אף מהגבלות של קדושה.

היציאה מהגדרות והגבלות הנפש הבהמית אפשרית על־ידי לימוד שולחן ערוך וספרי מוסר, כי על־ידי 454ההתנהגות לפי השולחן־ערוך והלימוד בספרי מוסר, יודע האדם שגשמיות " איננה "מציאות" כלל וממילא הוא יוצא מהגבלות הנפש הבהמית ומכל־שכן מהגבלות הגוף.

ברם, היציאה מהגבלות של קדושה – היא דבר שונה לגמרי. כי כשנידון ענין של תורה – אומר האדם שדי ב"תמכין דאורייתא"; די בפרק אחד שחרית ובפרק אחד ערבית, די בשיעור שלאחרי התפלה, די בלימוד בלי יגיעת נפש ובלי יגיעת בשר, די בנגלה דתורה בלבד – אך לשם מה חסר לו לימוד החסידות?

ב"עבודה": – מגיע הוא לבית הכנסת באמצע התפלה, ולפי השולחן ערוך מותר לו לדלג על רוב פסוקי הזמרה, לדלג על שלשת רבעי התפלה ובלבד שיתפלל בציבור. להתפלל בשטף בלי פירוש המילות – אף בכך סגי, ואילו פירוש המילות מבלי להתבונן לפני מי אתה עומד – הוא בחינת די והותר, את ידי חובת כובד הראש לפני התפלה – הוא יוצא בשילוב ידיו כעבדא קמי מריה – וממילא אפשר כבר לתת למחשבה לשוטט.

כשהוא נדרש לתת צדקה – הרי הוא טוען שאמנם קיימת על־פי השו"ע מצוה של צדקה, אבל יש בכך שיעורים שונים, קיים שיעור מדאורייתא ושיעור מדרבנן, ובכל אופן יותר מהשיעור אין הוא חייב לתת, יותר מחומש הרי לא רק שלא חייבים אלא אף אסור לתת, כמאמר

המבזבז אל יבזבז יותר מחומש"⁵.

בכלל טוען הוא שאין לאדם להחמיר על עצמו יותר מאשר חייבה אותו התורה. בירושלמי⁶ נאמר "לא דייך מה שאסרה לך תורה", והאם עליו להיות ירא שמים יותר מאשר הירושלמי?... ובכלל, מה דורשים ממנו ענינים שלפנים משורת הדין, הלואי שיתנהג לפי השולחן־ערוך.

כל הטענות האמורות הן הגבלות הבאות משכל דקדושה.

ד. הרבי אמר פעם באחת משיחותיו (היה זה בח"י אלול תש"א לפני עשר שנים), שבאמריקה שוררת המחלה הנקראת "מותר". כן סיפר הרבי כמה פעמים, שישנו מאמר חסידים מנוגד למחלה זו: מה שאסור – אסור, ומה שמותר – אין בו צורך.

בא שכלו של אדם – אף שכלו של בן־ישראל – ומקשה: מילא, מה שאסור – אסור, ברם ביחס למה שמותר על־פי השולחן־ערוך, מדוע אומרים שאין בו צורך?

אך הדבר הוא דוגמת הנאמר⁷ "עם הארץ אסור לאכול בשר": שאין הכונה לאיסור ממש, כי דבר האסור, משמעו אסור וקשור בידי החיצונים, ואסור לברך עליו. כוונת המאמר "עם הארץ 455אסור לאכול בשר" היא לענין שאינו אסור בידי החיצונים, והאדם חייב לברך לפני ואחר אכילתו, אלא שכפי אימרתו של הרבי – "מה שמותר – אין בו צורך".

ה. הסברת הדברים:

מוסבר בחסידות לגבי האכילה, שבעיקרה אינה לצורך האדם כדי שיקבל מהמאכל, כי האדם נעלה בדרגתו מהמאכל, אלא לצורך המאכל עצמו, כדי שהאדם "יברר" את המאכל ויעלה אותו. המאכל רוצה ומחכה שהאדם יאכל אותו.

– הרבי סיפר, שאצל אביו הרבי נ"ע, נפל פעם המאכל מהמזלג, חייך הרבי ואמר: המאכל עדיין אינו רוצה –

אימתי רוצה המאכל שהאדם יאכל אותו? – בשעה שהאדם אוכל אותו לא משום שהוא רוצה, אלא משום שהמאכל רוצה, כלומר, הוא אוכל לצורך העלאת המאכל. ואילו אם הוא אוכל מפני שהוא – האדם – רוצה, הוא אוכל את המאכל לצורך עצמו, ברצונו לקבל מהמאכל – ואז לא זו בלבד שאינו מעלה את המאכל אלא שהמאכל אף מוריד אותו.

ירידה זו שהמאכל מוריד את האדם, מביאה לירידה גם במאכל עצמו, כי על־ידי מאכל זה נכשל האדם.

בדוגמת טעמו של רש"י⁸ על הפסוק "ואת הבהמה תהרוגו", אף שהבהמה איננה בעלת בחירה, הרי בגלל עצם העובדה שבאמצעותה נכשל אדם – מגיע לה להיהרג. כך גם ביחס למאכל, עצם העובדה שהמאכל גרם לירידה באדם, מביאה ירידה גם במאכל עצמו.

ו. כך אמר גם הרבי באחת משיחותיו⁹ בעת ההליכה ברחוב, על כל אחד לפי ערכו, לחשוב בדברי תורה, חסידות, גמרא, משניות, עין יעקב, או לכל הפחות פסוק חומש או תהלים (כביטוי "לכל הפחות" מתכוין אני לומר שלמרות שחסרה בזה ההבנה).

כשאדם הולך ברחוב ואינו חושב בדברי תורה, אומר לו האבן: גולם, מדוע אתה דורך עלי? במה יחוסך גדול מיחוסי שאתה דורך עלי?

אף שהאדם הנו בבחינת "מדבר" והאבן – "דומם" – הרי מעלתו וחשיבותו של ה"מדבר" היא בנפש האלקית השוכנת בו ובהתנהגותו על־פי שכל. אבל כשאין הוא מתנהג על־פי שכל, כשנכנסה בו רוח שטות ואינו ממלא את תפקידו – אומר לו האבן: גולם, מדוע אתה דורך עלי?

השכל האנושי שואל אמנם, מכיון שעל פי תורה מותר הדבר – הרי מותר, ומדוע אומרים שאף המותר אין בו צורך? – אלא שהענין הוא, שבזמן הגלות לא די ב"עבודה" שעל־פי טעם ודעת. יש צורך בעבודה של מסירות־נפש.

456מסירות נפש, לפירוש תורת החסידות היא שנפש היינו רצון^* – ורצונו של יהודי, אומר הרמב"ם¹⁰ הוא בתורה ובמצוות – ובזמן הגלות צריכה להיות מסירת הנפש, כלומר, בזמן הגלות צריך האדם למסור גם את הרצון של קדושה, יש לצאת אף מהגבלות הקדושה.

ז. משום כך, משהחלה הגלות באברהם אבינו, אמר לו הקב"ה "לך לך", שיצא מהגבלותיו, ובכח זה יהיה אפשר לו ללכת אל הארץ, לצאת ל"עולם", ואף שדרך ממעטת שלשה דברים¹¹, הרי לא זו בלבד שלא יחול בהם רפיון, אלא, להיפך: "ואגדלה שמך", והכוונה על שם הוי', שמו העצמי, כפי שמבואר בדא"ח¹².

כך גם בכללות ישראל, לפני שאירע "ומפני חטאינו גלינו מארצנו" לא היה צורך במסירת הנפש דוקא. – הנאמר ב"תניא"¹³ שמשה רבנו צוה על דור המדבר לקרוא את "שמע" פעמיים בכל יום בגלל ענין מסירות־הנפש – הרי המדובר במסירות־נפש בכוח ולא בפועל. ואילו בזמן הגלות יש צורך במסירות־נפש בפועל. אחת ההוכחות לכך – העובדה שאז דוקא נמצא ומתגלה ענין מסירת הנפש.

ח. כדי להגיע ליציאה מכל ההגבלות, אף מהגבלות הקדושה, הכרחית קבלת עול. כי, באם ירצה האדם להכנס בטענות ומענות עם השכל, יביא לו השכל קושיות שונות, קושיא מהירושלמי, קושיא מבבלי והדומה. מן ההכרח שתהיה קבלת עול. בדרגה נעלית יותר זו מסירת נפש, ובהתחלת העבודה זו קבלת עול.

בכוח קבלת העול, אשר באמצעותה יצא מכל הגבלותיו, ענינו של "לך לך", יהיה באפשרותו לעבור את הגלות ולהגיע ל"מילה", לגילוי אורות נעלים, שהתגלותם הוא ענין של לידה.

ט. שני אופנים בלידה: לידתו של זכר, ש"איש דרכו לכבוש"¹⁴, הנהגה המובנת לו על־פי שכל. ולידתה של נקבה, שענינה כפי הנאמר¹⁵ "אין לך אשה כשרה בנשים אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה" – ענין של קבלת עול.

נאמר¹⁶ בת תחלה סימן יפה לבנים, מפרשת הגמרא, אם ישנה בת בתחלה, הרי היא תשגיח ותטפל בבנים.

457משמעות "בת תחלה סימן יפה לבנים" ברוחניות, היא, שעל־ידי " הקדמת קבלת עול, יהיה בכך גם סימן יפה בבנים, כלומר בכיבוש חלקו בעולם. על־ידי שקבלת העול תשגיח על הכיבוש – יהיה הכיבוש, ה"בירור" בעולם, כדבעי למהוי¹⁷.

י. הרבי מסר להעתקה את מכתבו של אביו הרבי נ"ע¹⁸, שאף לבת יש לומר "לתורה ולחופה ולמעשים טובים".

אין אנו מוצאים בספרים נוסח ברכה זו לבנות, אלא הנוסח של "לחופה ולמעשים טובים". ואילו הרבי נ"ע כותב במכתבו בשם רבותינו הקדושים, שאף לבת אומרים "לתורה ולחופה ולמעשים טובים".

טעם המנהג, מוסבר במכתב, הוא על־פי מאמר רז"ל¹⁹ "נשי במאי זכיין", כי יש לבנות חלק בתורה שלומדים בעליהן או בניהן.

מכאן, כמה ענינים בחיובי האשה, להשתדל שתהיה לבעל קביעות עתים לתורה, וממילא יהיה אף לה חלק בתורה זו, כן כשיש לה בנים עליה לדאוג שאף הם ילמדו תורה.

יא. הזכרנו לעיל, שהיום מתמלאים תשעה חדשים מיום ההסתלקות, ענין ההסתלקות "ממשיך" אורות נעלים, והמשכה זו נקראת

לידה". שלשה זמנים בירחי לידה. זמן של שבעה חדשים, זמן של תשעה חדשים, וזמן שאמרו רבה תוספאה, של י"ב חודש. אף שהתוספות²⁰ אומרים שלא קיימא לן כרבה תוספאה, נפסק ע"י הרמ"א²¹ שיתכן שזמן העיבור יהיה י"ב חודש.

העובדה שהעיבור נמשך יותר, גורמת "בירור" וזיכוך יתר בגוף, כי ענין העובר בכללו הוא כפי המבואר ב"תניא"²², שבטיפה, קיים כל הגוף, הראש והצפרניים יחד, וענין העיבור הוא לברר ולחלק את השייך לראש – לראש, את השייך לגוף – לגוף ומה ששייך לרגל – לרגל.

יב. מכאן מובן שככל שהעיבור נמשך יותר, רב יותר ה"בירור", ולפיכך, גופו של משה רבנו שהיה בעיבור שבעה חדשים – טעון קבורה, ואילו גופו של אליהו הנביא שהיה בעיבור י"ב חודש – אינו טעון קבורה. כי גופו של אליהו היה מזוכך כל כך שהיה ביכלתו לעלות יחד עם גופו בסערה השמימה²³.

לכן, אף ששלשה זמנים בעיבור, הרי הזמן של תשעה חדשים, הנו דרך המיצוע, דרך הבינונים, עליה אומר 458רבנו הזקן²⁴ שהיא "מדת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך".

אלה שדרוש להם בעיקר זיכוך הגוף – זקוקים לי"ב חודש, אלה שעיקר עבודתם בנשמתם – מספיקים להם שבעה חדשים, ואור הנשמה יאיר כבר את הגוף. ואילו דרך הבינונים – אלה הזקוקים לעבודה בגוף ולעבודה בנשמה – היא תשעה חדשים. ודרך בינונים זו שייכת לכל אחד.

יג. ביחס לתשעה חדשים, ישנם גם־כן שתי דיעות: א) מונים את מספר הימים במדויק: רע"א, רע"ב או רע"ג ימים. כלומר יולדת לרע"א ימים מהעיבור, אלא שקליטת הזרע עלולה לקחת עוד שלשה ימים. והיינו שהם צריכים להיות תשעה חדשים שלמים. ב) מונים את ראשי החדשים בלבד, ואם עוברים תשעה ראשי חדשים לאחרי קליטת הזרע, הרי זה נחשב כבר לתשעה חדשים ואפשרית הלידה²⁵.

לכאורה, לפי הדיעה השניה שמונים תשעה ראשי חדשים, הרי הזמן בו צריכה להיות הלידה – כפי האמור שעל־ידי ההסתלקות נמשכים אורות נעלים הנקראים בשם לידה – כבר הגיע, כי עברו כבר תשעה החדשים מאז ראש חדש. לפי הדיעה שצריכים להיות רע"א־רע"ג ימים, יחול זמן הלידה בעוד ארבעה ימים, ולא היום. ברם, שבת הרי נותנת כח בכל ימי השבוע ויום הרביעי גם כן נכלל.

יד. בדרך כלל רואים אצל הרבי עניני "בעל שם". הרבי חילק את ספר ה"תניא" ללמדו במשך כל השנה. הוא חילק אותו הן לשנה פשוטה והן לשנה מעוברת. הביאור שבפרק כ"ז (מאגרת הקדש) נחלק לשלשה חלקים.

הרבי חילק את התניא לפני כמה שנים, ורואים אנו בכך ענין "בעל־שמי": לפי החלוקה שנעשתה לפני שבע שנים, יוצא שהביאור של פרק כ"ז, המשמש כמקור ביאור ענין ההסתלקות, נקבעו ימי לימודו בשלשת הימים, רע"א, רע"ב ורע"ג ימים מאז יום ההסתלקות.

טו. ביאור יתר בדיוק אגרת הקדש סימן כ"ז וביאורה דוקא: ב"תניא" ישנן שתי אגרות הדנות בענין הסתלקות. סימן כ"ז וסימן כ"ח (בחלק "אגרת הקדש"). בסימן כ"ח מדובר אדות הסתלקות בנו של הרה"צ הרה"ק וכו' רבי לוי יצחק מברדיטשוב, הסתלקות של איש נעלה ביותר. צדיק, חסיד וכו', אבל לא של נשיא. כי הרי הוא לא שימש בנשיאות. בסימן כ"ז מדובר אדות הסתלקותו של הרה"ק רבי מענדלע מהורודוק, שהיה נשיא ואיש כללי.

נוסף על כך שהרה"ק רבי מענדלע מהורודוק שימש בנשיאות, היתה לו גם שייכות מיוחדת לחסידות חב"ד. הוא הרי ניהל את נשיאותו ברייסין. היתה לו גם שייכות לגאונות מבהילה 459בנגלה, וכשהיו צריכים לנסוע אל הגאון מוילנה שלחו אותו עם רבנו הזקן.

כן, סיפר הרבי, שרבנו הזקן היה נוסע במשך זמן אל רבי מענדלע, והנסיעה היתה בדוגמת נסיעת חסיד אל רבי. הרי שהיתה לו שייכות לאופן נשיאות חב"ד ביחוד.

טז. האגרת היחידה בין האגרות שבספר ה"תניא" שרבנו הזקן בעצמו כתב עליה ביאור ואשר הביאור הוכנס ב"תניא" – היא אגרת כ"ז.

טעמו של דבר, יתכן לומר "בדרך אפשר": נחמה על ענין ההסתלקות, ביחוד הסתלקות נשיא ישראל, ובפרט נחמה בכפליים לתושיה – ענין קשה הוא למאד, ודרוש ביאור על כך. –

– ביחס לאנשים כערכנו, אינני יודע אם גם לאחרי הביאור כבר נתבאר הענין. ומה גם "בכפלים לתושיה". איך, איפוא, היה הדבר אילו גם הביאור לא היה נמצא לפחות בחלל העולם. –

הסתלקותו של בן־ישראל בכלל, אומרת הגמרא²⁶, דומה לשריפת ספר תורה, ביחוד הסתלקותו של צדיק, ובפרט הסתלקותו של איש כללי, של ראשי אלפי ישראל, ומאד לא מובן איך אפשרי בכלל – וביחוד כפי רצונו של רבנו הזקן – לנחמם בכפליים לתושיה, שעל־ידי ההסתלקות נעשה כפליים לתושיה – בדוגמת דרשת רז"ל בלוחות האחרונות – לענין כזה היה על רבנו הזקן לכתוב ביאור, ובניו הדפיסו את הביאור יחד עם אגרת הניחום.

רבנו הזקן ראה שבכוח עצמנו יהיה קשה לנו להבין זאת ומה גם להגיע לגילויים הבאים על־ידי – ההסתלקות. לכן כתב את הביאור ובכך פתח את הצינור, שגם אחרים יוכלו להגיע לכך. כפי המבואר באברהם אבינו שעל־ידי מסירות נפשו פתח את צינור מסירות הנפש לכל ישראל, וכפי שהוסבר במאמר רז"ל²⁷ כל העולם כולו ניזון ב"שביל" – וצינור – חנינא בני.

יז. עוד: בפתיחת הצינור להבנת ענין ההסתלקות – שאינו מובן לגמרי

נפתחים במילא הצינורות להבנת כל דבר קשה שב"תניא", וממילא כל דבר קשה שבחסידות. כי הרי הסדר הוא, כשרוצים להסביר ענין מסוים – מתרצים קושיא חמורה, וכשסרה הקושיא – מתבהר הענין בכללו.

דוגמה נוספת המובאת בחסידות: בשעה שרוצים להרים בנין, מרימים אותו מלמטה, כשמגביהים את תחתית הבנין, מתרומם מאליו הבנין כולו.

ביאור והבנה זו בענין הסתלקותו של נשיא, איך שאפשר להיות מזה כפליים לתושיה – חילק הרבי לפני שבע שנים בצורה כזו שיצא ללמדו בימים רע"א, רע"ב, רע"ג ליום ההסתלקות.

460יח. כאמור, שתי דיעות בזמן הלידה לבינונים, מדת כל אדם: תשעה ראשי חדשים, או רע"א־רע"ג ימים. אולם, הגמרא²⁸ אומרת שחסידים הראשונים נהגו בדיעה השניה.

כל דבר הנו בהשגחה ולא במקרה, בפרט בענין הקשור בבני ישראל, תורה ומצוות. זה בולט ביחוד כשלכאורה לפי הסדר הנהוג היה צריך להיות אחרת.

כך גם בזה, שהשם חסידים – שם בו נקרא בש"ס ובמדרשי חז"ל, סוג מסוים שבבני ישראל – נקבע בפי כל ישראל בלי הבדל מפלגה, – דוקא לתלמידי הבעש"ט, הרב המגיד, רבנו הזקן וכו'.

לכאורה, אמר הרבי, צריך היה לקרוא את החסידים בשם מתנגדים ואת המתנגדים בשם חסידים, כי הרי חסידים הם שבאו וחדשות בפיהם. ולפועל קראו גם המתנגדים את החסידים בשם חסידים, ואת עצמם בשם מתנגדים.

אלא, הכל הוא בהשגחה פרטית, וכשנתגלתה החסידות – הודו כולם וקראו לכך חסידות וחסידים וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד.

יט. חסידות איננה ענין של מפלגה, כפי שאמר הרבי שרבנו הזקן יסד את החסידות לכל ישראל. מכיון שכך – הרי שבודאי יהי כך, כי הצדיק הנו בעל הבית לביצוע רצונותיו.

מצינו בגמרא²⁹: "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". יתר על כן נאמר: הקב"ה גוזר גזרה וצדיק מבטל. כיון שהרבי סיפר שרבנו הזקן רצה שחסידות תהיה לכל ישראל, ניתנים כחות מלמעלה לעשות את כל בני ישראל לחסידים ושיהיה "יפוצו מעינותיך חוצה".

ה"חוצה" קיים, חוצה מתורה בכלל ומחסידות בפרט, "מעינותיך" ג"כ קיים, חסר רק ה"יפוצו". יש, איפוא, לעורר ולקרב בני ישראל לחסידות.

(משיחת ש"פ לך לך, ה' תשי"א)

שרה

חיי

א. על הפסוק: "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" אומרים רז"ל: בת ק' כבת כ' ובת כ' " כבת ז'.

הרמז שבדבר בעבודת האדם:

בדין ה"קטנות" ישנם זמנים שונים. הזמן בו נעשה אדם ל"גדול" הוא הגיל של עשרים שנה. ומשום כך נאמר

ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים"¹, וכך גם פוסק רבנו הזקן