454

ההתנהגות לפי השולחן־ערוך והלימוד בספרי מוסר, יודע האדם שגשמיות " איננה "מציאות" כלל וממילא הוא יוצא מהגבלות הנפש הבהמית ומכל־שכן מהגבלות הגוף.

ברם, היציאה מהגבלות של קדושה – היא דבר שונה לגמרי. כי כשנידון ענין של תורה – אומר האדם שדי ב"תמכין דאורייתא"; די בפרק אחד שחרית ובפרק אחד ערבית, די בשיעור שלאחרי התפלה, די בלימוד בלי יגיעת נפש ובלי יגיעת בשר, די בנגלה דתורה בלבד – אך לשם מה חסר לו לימוד החסידות?

ב"עבודה": – מגיע הוא לבית הכנסת באמצע התפלה, ולפי השולחן ערוך מותר לו לדלג על רוב פסוקי הזמרה, לדלג על שלשת רבעי התפלה ובלבד שיתפלל בציבור. להתפלל בשטף בלי פירוש המילות – אף בכך סגי, ואילו פירוש המילות מבלי להתבונן לפני מי אתה עומד – הוא בחינת די והותר, את ידי חובת כובד הראש לפני התפלה – הוא יוצא בשילוב ידיו כעבדא קמי מריה – וממילא אפשר כבר לתת למחשבה לשוטט.

כשהוא נדרש לתת צדקה – הרי הוא טוען שאמנם קיימת על־פי השו"ע מצוה של צדקה, אבל יש בכך שיעורים שונים, קיים שיעור מדאורייתא ושיעור מדרבנן, ובכל אופן יותר מהשיעור אין הוא חייב לתת, יותר מחומש הרי לא רק שלא חייבים אלא אף אסור לתת, כמאמר

המבזבז אל יבזבז יותר מחומש"⁵.

בכלל טוען הוא שאין לאדם להחמיר על עצמו יותר מאשר חייבה אותו התורה. בירושלמי⁶ נאמר "לא דייך מה שאסרה לך תורה", והאם עליו להיות ירא שמים יותר מאשר הירושלמי?... ובכלל, מה דורשים ממנו ענינים שלפנים משורת הדין, הלואי שיתנהג לפי השולחן־ערוך.

כל הטענות האמורות הן הגבלות הבאות משכל דקדושה.

ד. הרבי אמר פעם באחת משיחותיו (היה זה בח"י אלול תש"א לפני עשר שנים), שבאמריקה שוררת המחלה הנקראת "מותר". כן סיפר הרבי כמה פעמים, שישנו מאמר חסידים מנוגד למחלה זו: מה שאסור – אסור, ומה שמותר – אין בו צורך.

בא שכלו של אדם – אף שכלו של בן־ישראל – ומקשה: מילא, מה שאסור – אסור, ברם ביחס למה שמותר על־פי השולחן־ערוך, מדוע אומרים שאין בו צורך?

אך הדבר הוא דוגמת הנאמר⁷ "עם הארץ אסור לאכול בשר": שאין הכונה לאיסור ממש, כי דבר האסור, משמעו אסור וקשור בידי החיצונים, ואסור לברך עליו. כוונת המאמר "עם הארץ