כ'-כ"ד טבת

16כ'—כ"ד טבת^*

א. בהלכות ת"ת פרק שני מאריך רבינו הזקן בביאור החיוב ללמוד כל התורה כולה¹ והאיסור לשכוח דברי תורה (שלכן יש חיוב לחזור על הלימוד פעמים רבות כו' שלא לשכוח)², וכותב, שמי שאין דעתו יפה ללמוד ולזכור כל התורה כולה³, "צריך שיהי' כל לימודו בלימוד המביא לידי מעשה שהן הלכות הצריכות לכל אדם לידע אותן לקיים המצות כהלכתן וליזהר מליכשל באיסורים חס ושלום"⁴.

ואח"כ ממשיך ד"אם אחר שהוא בקי היטב בכל לימודו המביא לידי מעשה⁵

.. יוכל⁶ לקבוע לו שעה גדולה ללימוד אחר ויספיק לו שאר היום לחזור על לימודו המביא לידי מעשה, אזי חייב להוסיף מעט מעט ללמוד בשעה זו הלכות אחרות שהן פירוש התרי"ג מצות אף מצות שאינן נוהגות כמו קדשים וכיוצא בהן ולחזור עליהן כראוי כו' כמשנ"ת למעלה שנאמר⁷ כל המצוה וגו' ולא⁸ עליך המלאכה לגמור. ולכן אף שאין שעה זו מספקת ללמוד הלכות אלו מהתלמוד ולחזור עליהן כ"כ, עכ"פ ילמוד אותו מתוך המשניות עם פירושיהן ויחזור עליהן כראוי עד שיהי' זוכרן כו' ויש לו לעסוק תחלה בסדר קדשים כמו שאמרו חכמים⁹ כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה. וע"כ נכון הדבר אם אפשר לו ללמוד הלכות כל הקרבנות בשלימות וכל העבודות שבמקדש והלכות המקדש וכל כליו כמבואר באר היטב בחיבור הרמב"ם ז"ל ס' עבודה וס' קרבנות ואח"כ במשך הזמן אם יוכל להוסיף עוד בשעה זו ללמוד ולחזור כראוי יעסוק בסדר טהרות וזרעים כו'".

וצריך ביאור: בתחילת הפרק¹⁰ ביאר אדה"ז, שלימוד "הלכות פסוקות בלי טעמים" אינו מספיק, "כי אם אינו יודע טעמי ההלכות אינו מבין גופי ההלכות לאשורן על בוריין ונקרא בור, ולכן יש¹¹ אוסרין להורות אפילו לעצמו מתוך הלכות פסוקות בלי טעמים שלמד" (ולפיכך גם בתחילת לימודו חייב אדם ללמוד "תלמוד המבאר טעמי ההלכות שבמשניות וברייתות ומימרות האמוראים ובזמן הזה גם בספרי הפוסקים הראשונים המבארים טעמי ההלכות פסוקות שפסקו הטור וש"ע כמו הרא"ש וב"י").

17[וזהו כשיטת רש"י¹² והרא"ש¹³, ודלא כשיטת הרמב"ם "שחיבר¹⁴ ספר משנה תורה בלי נתינת טעמים להלכות כלל, ועשאו להורות מתוכו לבדו כמ"ש בהקדמתו שם שלא יצטרך אדם לחיבור אחר בעולם כו'"].

וא"כ אינו מובן: כיון ש"אם אינו יודע טעמי ההלכות אינו מבין גופי ההלכות לאשורן על בוריין ונקרא בור", אמאי כותב ש"אם יוכל לקבוע לו שעה גדולה ללימוד אחר. . ילמוד. . מתוך המשניות. . חיבור הרמב"ם ז"ל בס' עבודה וס' קרבנות" — הרי לכאורה יותר טוב ונכון שילמוד ההלכות "בטעמיהן בדרך קצרה"¹⁵ (מהתלמוד¹⁶ והפוסקים), שאז מבין ההלכות "לאשורן על בוריין"?

[בנוגע ללימוד משניות יש לומר, שמטעם זה מוסיף אדה"ז "(משניות) עם פירושיהן", כי בפירושי המשניות נכללים גם הטעמים (וכמבואר בהקדמת התיו"ט למשניות); אבל עצ"ע מהמשך דברי אדה"ז, שנוסף על לימוד המשניות יש ללמוד גם "הלכות כל הקרבנות בשלימות [ולא רק אלו שבמשנה]. . בחיבור הרמב"ם ז"ל" — והרי חיבור הרמב"ם הוא "בלי נתינת טעמים להלכות כלל" (כנ"ל)¹⁷].

ואע"פ שאם ילמוד גם טעמי ההלכות בקצרה יחסר בכמות הלימוד — הרי בלאו הכי מדובר במי שלא יוכל לגמור את כל התורה כולה (אפילו רק ההלכות הפסוקות), ואפשר שלא יוכל לגמור יותר מסדר קדשים (ורק שאם במשך הזמן "יוכל להוסיף עוד בשעה זו. . יעסוק בסדר טהרות וכו'"), וכבר כתב ע"ז שם שלא יחוש לזה שאינו יכול לגמור כל התורה כולה, כי "לא עליך המלאכה לגמור" (וכמו שהביא לפנ"ז¹⁸ ש"היו מצויים בימיהם תלמידים שלא היו בקיאים ויודעים בע"פ רק מסכת אחת ויש מהן שתי מסכתות"); וכיון שבכל אופן "לא עליך המלאכה לגמור", הרי לכאורה עדיף יותר לימוד מעט הכמות ורב האיכות (היינו הלכות בטעמיהן בדרך קצרה), מלימוד הלכות פסוקות בלי טעמים מתוך המשניות וחיבור הרמב"ם?

ב. ויובן זה בהקדם בירור כללי בגדר חיוב לימוד התורה לפי שיטת אדה"ז בהלכות תלמוד תורה.

18וז"ל אדה"ז בריש פרק ב' שם: "מי שלא לימדו אביו תורה חייב ללמד את עצמו כשיכיר שנאמר¹⁹ ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם זו מ"ע של ת"ת על כל אדם לעצמו ללמוד כל התורה שבכתב ושבע"פ כולה". ומציין מקורו ב"רמב"ם²⁰ מגמ' קדושין כ"ט²¹". אלא שברמב"ם, לאחרי שהביא הלימוד מ"ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם", מוסיף "וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם למעשה מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה ואין המעשה מביא לידי תלמוד", אבל אדה"ז השמיט סיום זה.

ולכאורה נראה לבאר הטעם שהשמיט אדה"ז הוספה זו, כי לפי הסברה זו גדר החיוב דת"ת הוא להיותו מביא לידי מעשה, וכפי שמבאר הכסף משנה ש"מאחר שהוא חייב לעשות חייב הוא ללמוד", דמשמע מדבריו, שיסוד חיוב הלימוד הוא משום שמביא לידי מעשה.

ועפ"ז יש לומר, שזה שאדה"ז השמיט ראי' זו הוא לפי שס"ל שהחיוב הוא (כהמשך דבריו) "ללמוד כל התורה שבכתב ושבע"פ כולה", שלימוד זה אינו רק לימוד המביא לידי מעשה, אלא כולל ידיעת כל התורה כולה, וגדר מצוה זו הוא חובת ידיעת התורה לשם ידיעה (לא לשם מעשה).

ג. אבל אין לפרש בדעת הרמב"ם, שחובת הלימוד אינה אלא משום שמביא לידי מעשה, שהרי גם להרמב"ם חובת לימוד התורה כוללת לא רק לימוד הלכות הצריכות, וכמו שפסק להדיא²² ש"חייב (אדם) לשלש את זמן למידתו שליש בתורה שבכתב ושליש בתורה שבעל פה ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר כו'. . הנקרא גמרא", הרי, שגם בתחילת לימודו חייב אדם ללמוד פלפולה של תורה [ולא רק הלכה למעשה, כי לדעת הרמב"ם מספיק לימוד "משנה", שהיא הלכות פסוקות בלי טעמים (ובלשון הרמב"ם הנ"ל "שליש בתורה שבעל פה"), כדי לידע את המעשה אשר יעשון, וכנ"ל סעיף א].

ואדרבה: דוקא לשיטת אדה"ז, זה שחייב אדם ללמוד "שליש בתלמוד" היינו רק טעמי ההלכות בדרך קצרה, שזה נחוץ בשביל הבנת "גופי ההלכות לאשורן על בוריין" (ורק אז מותר להורות), משא"כ פלפולה של תורה, שהוא "עומק עיון טעמי ההלכות ולהבין דבר מתוך דבר ולדמות דבר לדבר כו'", "אין לו לעשות בתחלת לימודו אלא לאחר שיגמור ללמוד כל ההלכות פסוקות בטעמיהן בדרך קצרה בלי עיון רב ופלפול"¹⁵.

גם: אם כוונת הרמב"ם רק שיסוד חובת הלימוד הוא משום שמביא לידי מעשה, אינו מובן למאי נפק"מ סיום לשונו "(שהתלמוד מביא לידי מעשה) ואין המעשה מביא לידי תלמוד".

וביותר תמוה: להלן בהלכות ת"ת²³, כשמפרט הרמב"ם ההלכות הקשורות עם כלל זה "שהתלמוד קודם למעשה בכל מקום" (דחיית מצוה מפני מצות ת"ת), כותב "שתלמוד תורה (שקול) כנגד כל המצות כולן שהתלמוד מביא לידי מעשה לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום" — ואינו מוסיף פרט זה "ואין המעשה מביא לידי תלמוד". ואם במקומה של הלכה זו לא הביאו הרמב"ם, 19למה הביאו כאן, כשהענין הובא רק דרך אגב לראי' על ענין אחר?

ד. ולכן נ"ל, שאין כוונת הכס"מ במ"ש (בפירוש דברי הרמב"ם) "ומאחר שהוא חייב לעשות חייב הוא ללמוד", רק דחייב ללמוד כדי שידע איך לעשות (כיון שהתלמוד מביא לידי מעשה) — אלא שזוהי גם ראי' בדרך כ"ש וק"ו, דכיון שמצינו בכל מקום שהתלמוד קודם (ויותר חשוב) מענין המעשה ["מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה ואין המעשה מביא לידי תלמוד"], א"כ, מי שחייב במעשה, כ"ש וק"ו שחייב בתלמוד (שיותר חשוב וקודם למעשה בכל מקום)²³.

ועפ"ז יוצא שכוונת הרמב"ם היא, אדרבה, להגדיל חשיבות הלימוד על המעשה, דמלבד חובת הלימוד מפני שהוא מביא לידי מעשה, הרי עצם חיוב הלימוד הוא יותר חשוב וקודם לענין המעשה. דמעלה זו היא מצד עצם ידיעת התורה, ולכן פסק הרמב"ם שגם בתחילת לימודו של אדם חייב ללמוד שליש זמנו בפלפולה של תורה "הנקרא גמרא".

ולכן יש לומר, דזה שאדה"ז השמיט סיום דברי הרמב"ם "וכן אתה מוצא כו'", הוא לפי שלשיטתו אזיל בהא ש"חייב לשלש את זמן למידתו", שפירש "שליש בתלמוד" (בתחלת לימודו) — היינו "לידע¹⁵ הטעמים בדרך קצרה מהתלמוד והפוסקים בלי עיון רב ופלפול", וכדלקמן.

ה. ויש לומר הביאור בזה:

כאשר אדה"ז מבאר²⁴ החיוב "לידע כל התורה שבכתב ושבע"פ כולה", מפרש²⁴ ומפרט "דהיינו תנ"ך וכל הלכות פסוקות של כל התורה עם הטעמים כי הן הן פי' התרי"ג מצות שבתורה", ועד"ז מדייק עוד כמה פעמים בהל' ת"ת²⁵, בגדר ידיעות ההלכות כו', שהן "פירוש התרי"ג מצות שבתורה"²⁶.

וביאור לשון זה מובן מדברי הסמ"ג²⁷ — שהוא מקורו של אדה"ז²⁸ שיש חיוב ללמוד גם הלכות של המצות שאינן נוהגות בזמן הזה — וז"ל: "כי המצות אשר צוה אדון העולם יש לידע יסודותיהם אע"פ שאינם צריכין עתה, כי על כל המצות נצטוינו ולמדתם אותם ונאמר²⁹ שמור את כל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם וגומר, ונאמר³⁰ ושמרתם מצותי ועשיתם אותם, הא למדת שהשמירה והעשיי' שני דברים הם, כי אין שמירה אלא בלב. . וכן אמרו³¹ רבותינו ושמרתם זו המשנה ועשיתם זו העשיי'".

ומדבריו מובן, שבנוגע לתרי"ג מצות יש שני חיובים: א) עשיית התרי"ג מצות, ב) שמירת תרי"ג מצות בלב, דהיינו ידיעת המצות.

ועפ"ז יש לומר, שזהו יסוד החילוק בין שיטת הרמב"ם ושיטת אדה"ז בגדר מצות ידיעת התורה: לדעת הרמב"ם ה"ז חיוב בפ"ע של ידיעת התורה, ואילו לאדה"ז יסודו הוא ידיעת תרי"ג מצות 20שבתורה, וגדר הלימוד הוא ע"ד קיום תרי"ג מצות, אלא שזה במעשה וזה ע"י שמירה בלב³² [וענין זה מודגש גם בלשון אדה"ז בהל' ת"ת³³ בשם "חכמי האמת" בנוגע לחיוב לימוד כל התורה כולה, "שכל נפש מישראל צריכה כו' שתקיים כל התרי"ג מצות במעשה דבור ומחשבה, ודיבור ומחשבה הוא לימוד הלכותיהן"]³³.

ועפ"ז יש לומר, שהרמב"ם ואדה"ז חלוקים בפירוש דברי הכתוב "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" (שהוא מקור החיוב ללמד את עצמו):

מדברי הרמב"ם, שלאחרי הבאת הכתוב ממשיך "וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם למעשה כו'" מובן שמפרש התיבות "ושמרתם לעשותם" על עשיית המצות [והכתוב בא להדגיש הקדמת תלמוד למעשה, שבתחילה בא "ולמדתם אותם" ואח"כ "ושמרתם לעשותם"]: אבל אדה"ז שלא הביא המשך דברי הרמב"ם, מפרש שגם המשך לשון הכתוב "ושמרתם לעשותם" קאי על חובת הלימוד, וכדברי הסמ"ג "כי אין שמירה אלא בלב. . ושמרתם זו המשנה", שצריכים לשמור התרי"ג מצות בלב ע"י לימוד וידיעת התרי"ג מצות³⁴, וזהו המשך לשון אדה"ז ש"זו מ"ע של ת"ת על כל אדם לעצמו ללמוד כל התורה שבכתב ושבע"פ כולה כמשנ"ת למעלה שנאמר⁷ כל המצוה גו'" (ששם "למעלה"³³ הביא הכתוב⁷ "כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת" ודברי הסמ"ג), שחיוב זה נרמז במ"ש "ושמרתם לעשותם", שלזה צריכים לידע כל התרי"ג מצות.

ועפ"ז מובן עוד יותר החילוק בין שיטת הרמב"ם ושיטת אדה"ז בפירוש "שליש בתלמוד"³⁴ — שלהרמב"ם ה"ז פלפולה של תורה, ולאדה"ז הוא רק טעמי ההלכות בדרך קצרה כנ"ל:

לשיטת הרמב"ם שהמצוה היא ידיעת התורה, מה שאמרו חייב אדם לשלש זמן למידתו שליש במקרא שליש במשנה ושליש בתלמוד, היינו שצריכים לחלק זמן הלימוד בין כל חלקי התורה, מקרא משנה ותלמוד;

אבל לשיטת אדה"ז, אין הם ג' חלקים שונים, אלא מקרא משנה ותלמוד מהווים חפצא אחת של ידיעת תרי"ג מצות התורה, שבשביל ידיעה זו צריכים לימוד 21המקרא — שבו נאמרו תרי"ג מצות³⁵; ולימוד משנה ותלמוד שהם פירוש התרי"ג מצות³⁶: משנה — הלכות פסוקות; ותלמוד — ידיעת טעמי ההלכות בדרך קצרה שרק אז "מבין גופי ההלכות לאשורן על בוריין" [משא"כ פלפולה של תורה, שאינו נוגע לידיעת תרי"ג מצות התורה, ה"ז בא רק לאחרי שהאדם גמר לימוד כל התורה כולה, "ליגמר והדר ליסבר"³⁷].

ו. ויש להוכיח זה (שלשיטת אדה"ז עיקר חובת ידיעת התורה היינו ידיעת התרי"ג מצות) מדברי אדה"ז עצמו, להלן בהלכות ת"ת ריש פרק ג, וז"ל: "וכל מי שדעתו וכח זכרונו יפה שיוכל ללמוד ולזכור כל התורה שבעל פה כולה ה"ז לא ישא אשה עד שילמוד תחלה תורה שבע"פ כולה שהן כל ההלכות בטעמיהן בדרך קצרה שהן פי' כל התרי"ג מצות בתנאיהן ודקדוקיהן ודקדוקי סופרים ואח"כ ישא אשה כו' שאם ישא אשה תחלה כו' לא יוכל לעסוק בתורה כראוי כ"כ ללמוד ולזכור כל ההלכות בטעמיהן שהן פי' התרי"ג מצות ועיקר התורה שבע"פ".

ויש לעיין, למה הזכיר כאן רק לימוד "כל ההלכות בטעמיהן", והרי לעיל בפרק ראשון³⁸, כשמדבר ע"ד החיוב "לידע כל התורה שבכתב ושבע"פ כולה", כותב שזה כולל גם לימוד כל "דברי חכמים שהסמיכום על מדרש הפסוקים שהן ההגדות", וכן להלן³⁹ כשמבאר ע"ד החיוב לשלש זמן למידתו, כותב ש"דרשות ההגדות יחשבו בכלל שליש במשנה", וא"כ חייב ללמוד אותם — ולמה השמיט 22בריש פרק ג ע"ד חיוב לימוד ההגדות [וכן כמה פעמים אח"כ בהמשך הפרק⁴⁰, מביא הענין דלימוד תורה שבע"פ כולה שהוא לימוד הלכות כו' ולא מזכיר ע"ד לימוד אגדות]?

וע"פ הנ"ל מובן, כי עיקר חובת ידיעת התורה היא ידיעת התרי"ג מצות, שבזה נכלל רק לימוד ההלכות של המצות⁴¹. וזהו גם דיוק לשון אדה"ז כמ"פ בפרק ג' שהלכות התורה שהן "פירוש התרי"ג מצות" הן "עיקר התורה שבע"פ", שבזה בא לתרץ דיוק האמור, דאף שהגדות שבתורה נכללות בתורה שבעל פה⁴², מ"מ אינן בכלל⁴³ "עיקר התורה שבעל פה", שזהו רק פירוש התרי"ג מצות [ויש לומר, שמקור דברי אדה"ז הוא בהקדמת הרמב"ם לספר היד, "כל המצות כו' בפירושן ניתנו. . והמצוה זו פירושה. . ומצוה זו היא הנקראת תורה שבעל פה"⁴⁴], ורק חובת ידיעת "עיקר התורה שבע"פ" חמורה כ"כ עד ש"נדחית⁴⁵ מפני לימוד זה מצוה רבה של פרי' ורבי'".

ז. והנה אף שלדעת אדה"ז "עיקר התורה שבע"פ" שהוא פירוש התרי"ג מצות הוא הלכות בטעמיהן דוקא (עכ"פ בדרך קצרה), מ"מ מצינו שאדה"ז⁴⁶ קורא גם להלכות פסוקות בלי טעמים "פירוש התרי"ג מצות שבתורה".

ועוד זאת: "משנה", שהיא הלכות פסוקות בלי טעמים, נחשבת חלק בפני עצמה בלימוד התורה, שהרי החיוב לשלש זמן למידתו הוא — שליש במקרא שליש במשנה ושליש בתלמוד, היינו שצריך ללמוד משנה בזמן בפ"ע. ולכאורה תמוה: כיון שלאדה"ז "אם אינו יודע טעמי ההלכות אינו מבין גופי ההלכות לאשורן על בוריין" ואינו מקיים חובת ידיעת התורה עד שיודע גם טעמי ההלכות בדרך קצרה — א"כ למה נחשבת "משנה" חלק בפ"ע בלימוד התורה⁴⁷, ועד שהוא בזמן בפ"ע?

ועכצ"ל, דמ"ש אדה"ז שבלי ידיעת טעמי ההלכות עכ"פ בדרך קצרה א"א להבין "גופי ההלכות לאשורן על בוריין", אין הכוונה להוציא לימוד משניות מכלל קיום מצות ידיעת "פירוש 23התרי"ג מצות", אלא כוונתו שחסר בשלימות ההבנה, "לאשורן על בוריין".

ויש לומר, שזהו הטעם שממשיך שם "ולכן יש אוסרין להורות אפילו לעצמו מתוך הלכות פסוקות בלי טעמים שלמד" — שלכאורה האיסור להורות (אפילו לעצמו) אין מקומו בהלכות ת"ת אלא בהלכות הוראה — אלא שבזה מדגיש אדה"ז, שחסרון ההבנה בלימוד הלכות פסוקות בלי טעמים נוגע בעיקר לענין הוראה, ש"יש אוסרין להורות. . מתוך הלכות פסוקות", אבל לא (כ"כ)⁴⁸ לענין הלימוד, כי גם על לימוד הלכות פסוקות חל גדר ידיעת "פירוש תרי"ג מצות שבתורה", ויש בזה קיום מצות ידיעת התורה, ורק — כיון ששלימות הידיעה וההבנה ("לאשורן על בוריין") דורשת גם ידיעת טעמי ההלכות עכ"פ בדרך קצרה — לכן צריך ללמוד גם "שליש בתלמוד".

ויש להוכיח זה (שגם לדברי אדה"ז חל על לימוד הלכות פסוקות בלי טעמים גדר ידיעת "פירוש תרי"ג מצות שבתורה" וקיום מצות ידיעת התורה) מדברי אדה"ז עצמו לקמן בהל' ת"ת⁴⁹, שכתב ש"מי שלא הגיע למדה זו שיוכל ללמוד טעמי ההלכות ומקורן ואפילו בלימוד המביא לידי מעשה לבדו רק הלכות פסוקות לבדן אף אם יעשה תורתו קבע מחמת קוצר דעתו. . אינו חייב לחיות חיי צער ולעשות מלאכתו עראי כדי להרבות בלימוד שאינו מבין על בוריו שהוא לימוד ההלכות בלי טעמים. . אא"כ עושה במדת חסידות ואהבת התורה" [דרק מי "שדעתו יפה ומצליח בתלמודו ויוכל להיות ת"ח ללמוד כל התורה שבעל פה מהתלמוד והפוסקים" חייב לעשות מלאכתו עראי כו'].

ומוכח, שאף שאין חיוב לחיות חיי צער בשביל לימוד הלכות פסוקות בלי טעמים, מ"מ, מפני "מדת חסידות ואהבת התורה" יש מקום להנהגה כזו, לחיות חיי צער כדי ללמוד הלכות פסוקות של כל תורה שבע"פ. והיינו, לפי שגם ע"ז חל גדר קיום מצות ידיעת תרי"ג מצות התורה, ורק להיות שזהו "לימוד שאינו מבין על בוריו" אין לחייב את האדם לחיות חיי צער בשביל זה.

ח. ע"פ כל הנ"ל יובנו דברי אדה"ז הנ"ל (סעיף א), שיש עדיפות ללמוד הלכות פסוקות ממשניות וחיבור הרמב"ם לגבי לימוד קצת הלכות בטעמיהן בדרך קצרה (שאז מבין אותן "לאשורן על בוריין"):

כיון שחובת הלימוד אינה סתם לשם ידיעת התורה (שאז מובן שיש עדיפות 24בידיעה שהיא יותר שלימה, ידיעה "לאשורה על בורי'"), אלא לשם ידיעת פי' התרי"ג מצות, לפי שחייב אדם לשמור כל התרי"ג מצות "בלב" [ובזמן הזה בטל רק קיום תרי"ג מצות במעשה, ולא השמירה בלב, שהיא ידיעת הלכות המצות], הרי מובן, שעדיף יותר ללמוד הלכות פסוקות ממשניות וחיבור הרמב"ם, שאז יש אפשרות שיגמור לימוד הלכות כל התרי"ג מצות⁵⁰, מלימוד מקצת הלכות (אף שהלימוד יהי' מעולה יותר, עם טעמיהן בדרך קצרה).

כלומר: המדובר כאן אינו בלימוד הנוגע למעשה, אלא בלימוד הלכות שאינן נוהגות בזמן הזה; וכיון שאין זה לימוד הנוגע למעשה, אלא רק לשם חובת ידיעת תרי"ג מצוות, לכן, טוב יותר שתהי' ידיעה בכל תרי"ג מצות שבתורה, מאשר ידיעה יותר שלימה אבל רק במקצתן.

ט. והנה מכל הנ"ל יש ללמוד זירוז נוסף בההצעה ע"ד לימוד שיעור קבוע בספר משנה תורה להרמב"ם בכל יום (שנתקבלה ומתפשטת בתפוצות ישראל⁵¹) — שתוכן לימוד ספר זה, הוא לימוד תורה שבעל פה כולה, וכלשון הרמב"ם בהקדמתו לספר היד⁵² ש"חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה. . שאדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם":

דלפום ריהטא יש מקום לומר, שמעלה זו היא רק לשיטת הרמב"ם, דס"ל שאפשר להורות גם בלי ידיעת הטעמים; אבל לפי פסק אדה"ז (כשיטת רש"י והרא"ש), שאסור להורות מתוך הלכות פסוקות ולימוד ההלכות צ"ל עם הטעמים (בדרך קצרה עכ"פ) — וכפי שאדה"ז חיבר שולחנו הזהב, הלכות בטעמיהן דוקא — לכאורה אין בלימוד הרמב"ם המעלה של ידיעת תורה שבעל פה כולה.

אבל⁵³ ע"פ הנ"ל מובן שאינו כן, כי גם לפסק אדה"ז, הרי אדם שלא הגיע למדה זו שיוכל ללמוד ולזכור כל הלכות התורה כולה עם טעמיהן בדרך קצרה (אם מפני שאין לו פנאי או לפי שאין דעתו יפה להצליח בתלמודו כ"כ) — כרוב בני אדם שבדורנו — יש לו ללמוד פירוש התרי"ג מצות כולן (כפי יכולתו⁵³), דהיינו הלכות פסוקות ממשניות וחיבור הרמב"ם כנ"ל, לפי שגם זה הוי בגדר ידיעת תרי"ג מצות התורה 25(שהיא עיקר תורה שבעל פה כולה), אלא שחסר בשלימות הידיעה (שהיא רק כשיודע גם טעמי ההלכות) — שבלאה"כ לא הגיע למדה זו כנ"ל.

ונמצא, שנוסף על כל המעלות שבזה שכל ישראל מתאחדים בלימוד אחד, ובזה גופא — בדברי הלכה, ובזה גופא — בספר הרמב"ם, שבו נכללו הלכות פסוקות של כל תרי"ג מצות התורה⁵⁴,

הרי ע"פ הנ"ל מובן, שבלימוד זה יש גם קיום מצות ידיעת עיקר תורה שבעל פה כולה (למי שאינו יכול ללמוד הלכות כל התורה כולה עם טעמיהן)⁵⁵.

ויהי רצון שנזכה ל"אותו הזמן"⁵⁶ שאז יהיו ישראל "פנויין בתורה וחכמתה", ויהי' לימוד כל התורה כולה בשלימותה, "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"⁵⁷.

(משיחת ש"פ חוקת תשד"מ)