שיחה א

26שיחה א

א. "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן קחו לכם מלא חפניכם פיח כבשן וזרקו משה השמימה גו' והי' לאבק על כל ארץ מצרים והי' גו' לשחין פורח אבעבעת בכל ארץ מצרים"¹.

ובפרש"י "וזרקו משה, וכל דבר הנזרק בכח אינו נזרק אלא ביד אחת, הרי נסים הרבה, אחד שהחזיק קומצו² של משה מלא חפנים שלו ושל אהרן, ואחד שהלך האבק על כל ארץ מצרים".

וכוונת רש"י בפשטות, דכיון שזריקת פיח הכבשן (הן של משה והן של אהרן) היתה רק ע"י משה, וזריקה בכח³ היא רק ביד אחת, עכצ"ל "שהחזיק קומצו של משה מלא חפנים שלו ושל אהרן", וע"ז ממשיך רש"י ומבאר הטעם לנס זה, שכן מצינו במכה זו בכלל, ש"נסים הרבה" היו בה.

וכבר עמדו במפרשים על לשון רש"י "נסים הרבה", והרי רש"י "לא קא חשיב אלא תרתי ומאי הרבה"⁴.

וביותר תמוה: במדרש (תנחומא⁵ ושמות רבה⁶ כאן) נמנו ג' נסים מבלי להדגיש "הרי נסים הרבה", וז"ל המדרש: "אמר⁷ ריב"ל נס גדול נעשה בשחין שאם אדם זורק חץ כלפי מעלה אינו מהלך מאה אמה ומשה זרק פיח כבשן מלא חפניו מה שאי אפשר ליטול מלא חפניו ואין בו ממש ("שהפיח הוא דבר שאי אפשר ליטול ביד מחמת שהוא דבר שאין בו ממש"⁸) וזרקו משה השמימה עד כסא הכבוד, ועוד נס גדול הי' בשחין שהחזיקה מלא ידיו⁹ של משה מלא ידו⁹ שלו ושל אהרן, ועוד נס אחר נעשה בשחין אדם מפזר עפר קב אחד אין מפזר אלא ארבע אמות אבל משה נטל מלא ידו ופזרו על כל ארץ מצרים כו'" — ודוקא רש"י, שהשמיט את הנס הראשון שבמדרש¹⁰ ("שזרקו משה השמימה עד כסא הכבוד") ומונה רק ב' נסים, מוסיף ומדגיש "הרי נסים הרבה"¹¹!

27ב. יש מפרשים¹² שביארו, שבהליכת האבק על כל ארץ מצרים יש ב' נסים¹³, חדא, עצם הליכתו מרחק רב כזה, ושנית, שכמות מועטה של אפר הספיקה לכל ארץ מצרים. וזהו מ"ש רש"י "הרי נסים הרבה", כי נס זה דהליכת האפר על כל ארץ מצרים, כלל שני נסים¹⁴.

ויש להוסיף עוד פרט בהנס, ובלשון המדרש — "ומשה¹⁵ זרק פיח כבשן מלא חפניו מה שאי אפשר ליטול מלא חפניו ואין בו ממש" — שעצם נטילת הפיח (דבר שאין בו ממש) ביד הוי נס, ומה גם לזורקו, ולמרחק רב כזה.

אבל רש"י שולל פירוש זה בדיוק לשונו, שכ' "נסים הרבה אחד. . ואחד כו'", הרי ברור דברו, שאין אלה אלא שני נסים בלבד ("אחד. . ואחד").

[ובפרט שכל הדגשה זו "אחד. . ואחד" מיותרת, דהו"ל רק לפרט הנסים ("נסים הרבה, שהחזיק כו' ושהלך האבק כו'"). ובפרט שבמדרש הלשון (כנ"ל) "נס גדול. . ועוד נס. . ועוד נס", ואילו רש"י משנה וכ' "אחד. . ואחד". ומזה מוכח, שלדעת רש"י אין הפירוש שכל נס הי' כללי שבו כלולים כמה נסים פרטיים, אלא שכ"א הי' נס אחד בלבד].

ועוד: אם כוונת רש"י היא לריבוי הנסים שבנסים אלו גופא, הו"ל לפרט יותר, וכמו "שהלך ונתפזר האבק על כל ארץ מצרים" (וכיו"ב) [וכן — פיח אין בו ממש], שבזה הי' מודגש שיש כאן שני פרטים¹⁶.

ג. ונ"ל בפשטות, כי זה פשוט, דבכל המכות הרי גוף המכה הי' דבר נסי. וכן בנדו"ד, שגוף מכת שחין ה"ה נס, דזה שנתהווה מציאות של שחין מפיח הכבשן, ה"ז גופא נס גלוי, ולכן כתב רש"י "הרי נסים הרבה", היינו שני הנסים שמפרט ביחד עם עצם נס המכה¹⁷.

— 28ברמב"ן כאן¹⁸ כ' דהאבק שהלך בכל ארץ מצרים כשירד על האדם כו' הי' "מעלה בהן שחין ואבעבועות, כי הי' חם שורף". ולפ"ז, גוף המכה (השחין והאבעבועות) נולד באופן טבעי (מהאבק החם השורף), והנס הי' רק בהליכת ופיזור האבק בכל ארץ מצרים.

ולכאורה אפשר לדייק כן גם מדברי רש"י, שפי' "לשחין פורח אבעבועות" — "כתרגומו, לשחין סגי אבעבועין, שעל ידו צומחין בועות", "שחין, לשון חמימות, והרבה יש בלשון משנה¹⁹ שנה²⁰ שחונה", וכמבואר במפרשים²¹, דזה שהשחין הוא סיבה לאבעבועות ("לשחין סגי אבעבועין") הוא לפי ששחין פירושו חמימות, וחמימות גורמת אבעבועות. ומשמע מזה, שגם רש"י ס"ל כהרמב"ן שהאבק מפיח הכבשן הי' "חם שורף".

אבל קשה לפרש כן בפרש"י, שמפרש "פיח כבשן" — "דבר הנפח מן הגחלים עמומים", שגם את"ל שעדיין הי' הפיח²² חם²³, קשה ביותר לומר שהי' "חם שורף" עד כדי כך, שגם לאחרי הליכתו בכל ארץ מצרים עדיין היתה בו חמימות כדי להוליד באדם ובבהמה שחין ואבעבועות. ועוד זאת, הרי מזה גופא שמשה ואהרן החזיקו פיח זה בידים²⁴ מוכרח שלא הי' "חם שורף" כדי להוליד אבעבועות בעת החזקת הפיח, וכ"ש וק"ו לאחרי הליכתו בכל ארץ מצרים.

[ואף שי"ל שגם זה הי' נס, שהיו יכולים להחזיק בידם פיח חם שורף, והפיח נשאר בחמימותו גם לאחרי הליכתו בכל ארץ מצרים — הרי בפרש"י לא נזכר כלל ע"ד נסים אלו (אף שמפרט הנסים שאירעו במכה זו)].

ועוד קשה, שהרי לקמן בפרשת נגעים²⁵ מפורש בפרש"י, ד"שחין, לשון חמום, שנתחמם הבשר בלקוי הבא לו מחמת מכה שלא מחמת האור", היינו דשחין הוא שם לחימום הבשר בלקוי שלא מחמת אור, ואיך אפשר לומר ששחין כאן היינו מהאבק שהי' "חם שורף".

ולכן מסתבר לומר, שהולדת השחין (החמימות, שעל ידה צמחו אבעבועות) באדם ובהמה היתה בדרך נס²⁶, שמהאבק נוצרה חמימות (שחין) בדרך נס²⁷ (ע"ד הולדת כנים מן העפר במכת כנים).

וזוהי כוונת רש"י במ"ש "הרי נסים הרבה", אף שמפרט רק שני נסים, כי 29הנס בגוף המכה, המפורש בכתוב, לא הוזקק רש"י לפרט, כנ"ל.

ד. ויומתק יותר את"ל שפרש"י בד"ה שלאח"ז ("לשחין פורח אבעבועות"), שבו מפרש אופן יצירת המכה, "לשחין סגי אבעבועין", הוי (גם) המשך לפרש"י זה, דלאחרי שפירט רש"י את שני הנסים שקרו בפיח הכבשן (האבק), ממשיך רש"י בפירוט הנס בגוף המכה, שמאבק זה נעשה "לשחין סגי אבעבועין", וא"כ גם הנס הג' מפורט בפרש"י.

ועפ"ז יש לומר עוד, דתוכן פרש"י זה מורה על כמה נסים שאירעו בגוף המכה עצמה. דנוסף על הנס בכך שהאבק הוליד שחין באדם ובבהמה, דהיינו לקוי בבשר (שזהו פירוש שחין, כנ"ל מפרש"י "שנתחמם הבשר בלקוי")²⁸, הנה עוד זאת, שהשחין הוליד והצמיח אבעבועות, שזהו עוד פרט בהנס דמכה זו (שהרי אפשר שיהי' שחין בלי אבעבועות).

ויש להוסיף, שגם הפרט ד"פורח" הוא נס בפ"ע. דאף שבפסוק זה פירושו שעל ידי השחין צמחו האבעבועות, הרי בפסוק שלאח"ז²⁹ נאמר "ויהי שחין אבעבועות פורח באדם ובבהמה", שכאן לא קאי על צמיחת האבעבועות מן השחין³⁰, אלא הוא תואר על השחין והאבעבועות גם יחד, שהי' "פורח באדם ובבהמה", והרי גם כאן מתרגם אונקלוס "שיחנא אבעבועין סגי".

ויש לומר בפשטות, שזהו נס נוסף³¹, שהשחין והאבעבועות לא היו מוגבלים בהמקום שבו נגע האבק באדם ובבהמה, אלא שצמח וגדל ונתרבה עד שכל גוף האדם והבהמה נעשה מוכה בשחין ואבעבועות.

ולפ"ז נמצא, שהיו לא רק ג' נסים, אלא "נסים הרבה" כפשוטו. כי אף ששני נסים הראשונים אינם אלא שנים ("אחד. . ואחד"), הרי גוף המכה כלל כמה נסים.

ה. אלא שלאחרי כל זה, עדיין צריך ביאור לשון רש"י "(נסים הרבה) אחד. . ואחד", דלכאורה יש להרבות עוד יותר בנסי הקב"ה במכה זו, ולפרש שנסים אלו כללו כמה פרטים נסיים (וכנ"ל סעיף ב).

גם למאי נפק"מ בכלל בפירוש פשוטם של כתובים לדייק ולהדגיש שבמכה זו היו "נסים הרבה". דלכאורה, גם במכות אחרות מצינו עוד פרטים נסיים מלבד הנס בכללות המכה³², ואעפ"כ לא מדגיש רש"י בפירושו שאירעו "נסים הרבה" וכיו"ב (מלבד גבי ברד שהי' "נס בתוך נס"³³).

ויש לומר, שאין כוונת רש"י כאן רק 30לבאר טעם הנס שאירע באופן אחיזת הפיח וזריקתו, אלא גם — לבאר הטעם שהוזקק משה לזרוק את הפיח בכח, כאילו יגיע פיח זה בכח זריקתו "השמימה", וכן לכל מקום ששם צריך השחין להגיע, והרי לגבי "השמימה", והריחוק דכל ארץ מצרים, אין הבדל כלל בין זריקה סתם לזריקה בכל כחו³⁴.

וכדי לתרץ תמי' זו, מפרש רש"י "הרי נסים הרבה אחד כו' ואחד כו'" (ובד"ה שלאח"ז מבאר אופן הופעת גוף השחין והאבעבועות), שאין כוונתו סתם לפרט כל הנסים שאירעו במכה זו, אלא בעיקר להדגיש אופי הנסים, שבהתאם לכך מובן הטעם שמשה הי' צריך לזרוק את הפיח בכח דוקא.

ו. ויובן זה בהקדם הא דמצינו במכת שחין, שהיא שונה משאר כל המכות:

א) בכל המכות שבאו ע"י פעולת משה או אהרן, הרי היתה רק פעולה קטנה מצדם ותיכף אח"כ היתה המכה בפועל בכל ארץ מצרים. כמו בדם, שאהרן הכה את היאור לעיני פרעה ותיכף נהפכו כל מימי מצרים לדם³⁵; בצפרדע, ש"ויט³⁶ אהרן את ידו על מימי מצרים ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים"³⁷; בכנים — "ויט אהרן את ידו במטהו ויך את עפר הארץ ותהי הכנם גו' בכל ארץ מצרים"³⁸; וכן במכות אחרי שחין — כמו בברד, דכאשר "ויט משה את מטהו על השמים" ירד הברד על (כל) ארץ מצרים³⁹, בארבה — "ויט משה את מטהו על ארץ מצרים וה' נהג רוח גו' ויעל הארבה על כל ארץ מצרים"⁴⁰, וכן בחושך — "ויט משה את ידו על השמים ויהי חושך אפילה בכל ארץ מצרים"⁴¹.

משא"כ גבי שחין, דלכאורה הי' אפ"ל באופן דתיכף לאחרי זריקת פיח הכבשן השמימה יוכו כל אדם ובהמה בשחין, אבל לפועל לא הי' כן, אלא פעולת משה רק גרמה שילך האבק בכל ארץ מצרים, והאבק שהלך בכל ארץ מצרים (ונח "על האדם ועל הבהמה"⁴²) הוא שהכה אותם בשחין. וצ"ע, מה טעם נשתנתה מכה זו מכל שאר המכות?

ב) לאחרי מכת שחין נאמר⁴³ "ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין כי הי' השחין בחרטומים ובכל מצרים". ולכאורה צ"ע מדוע דוקא אחרי מכה זו לא היו יכולים לעמוד לפני משה?

ברמב"ן שם כ' שהחרטומים "בושו 31והכלמו וחפו ראשם בהיותם מלאים שחין⁴⁴ ולא יכלו מלט נפשם על כן לא באו בהיכל המלך ולא נראו לפני משה כו'". אבל לכאורה צ"ע, במה שונה מכה זו ממכת צפרדע וכנים⁴⁵, שבפשטות גם החרטומים הוכו במכות אלו⁴⁶, וכמפורש בכתוב⁴⁷ שהצפרדע הי' "בביתך. . ובך" (בית פרעה ובפרעה עצמו), וא"כ למה לא היו החרטומים בושים בהיות צפרדעים "בתוך מעיהם. . ומקרקרין"⁴⁸, או גופם מלאים כנים, לעמוד לפני משה⁴⁹.

ולכן נ"ל, שאין כוונת הכתוב רק לעמידה גשמית לבד, שלא יכלו לעמוד לפני משה כי הוכו בשחין (ובפרט שלפ"ז אין טעם לסיום הכתוב "כי הי' השחין גו' ובכל מצרים", דמה זה שייך הכא⁵⁰), אלא הכוונה לעמידה רוחנית, שהאופי דמכה זו הביא לידי כך שלא מצאו ידיהם ורגליהם, כלומר, אחרי מכת כנים כשלא היו יכולים להוציא כנים אמרו "אצבע אלקים היא"⁵¹, אמנם כאן אחרי מכת שחין, נתבטלו לגמרי עד שלא מצאו "עמידה" לעצמם כלל⁵².

ולכן, לאחרי מכה זו, הנה גם במכות שבאו ע"י פעולת משה ואהרן, לא השתדלו אפילו לעשות כמותם.

ז. ויש לומר הביאור בזה:

א' ממטרות המכות, מלבד להעניש את המצרים, היתה כדי ש"וידעו מצרים כי אני ה'"⁵³. וידיעה והכרה זו באה על ידי המכות, שגם חרטומי מצרים הוכרחו לומר ש"אצבע אלקים היא". וסדר המכות הי', דבתחילה הביא הקב"ה מכות שבהן לא הי' ניכר כ"כ גלוי שהם מאת השם, שהרי גם החרטומים יכלו לעשות כן בלטיהם⁵⁴, ורק אח"כ באה מכת כנים שהחרטומים לא יכלו לעשות כן בלטיהם והוכרחו להסכים ש"אצבע אלקים היא"; אבל מ"מ, אף שהמכה היתה "אצבע אלקים", מ"מ באה בפועל באמצעות פעולת אהרן, וזה הי' החידוש של המכות שבאו אחרי', ערוב ודבר, שהן באו בלי אמצעות פעולה של משה או אהרן, אלא ישר מאת השם. ועפ"ז מובן בפשטות הטעם שבהן לא נזכר בקרא כלל יחס החרטומים למכות אלו, כי בהם מעיקרא לא היתה נתינת מקום לקס"ד שזהו מעשה כישוף של משה ואהרן, כיון שלא עשו שום פעולה כלל להביא את המכה.

זאת אומרת, דככל שממעטים פעולה טבעית מצד משה או אהרן, הרי ניכר יותר שזוהי מכה מהקב"ה.

וזהו החידוש דמכת שחין, שבה היו דבר והיפוכו: המכה באה באופן שהי' נותן מקום לטעות שבאה על ידי פעולות טבעיות⁵⁵, אבל לאידך, כולה הי' אך 32ורק מעשה נסים (שאין לו מקום בטבע), ושני הפכים אלו בבת אחת הם שגרמו להתבטלות החרטומים. דגם הם הוכרחו להודות שהיא "אצבע אלקים", אבל לפי תפיסתם והשגתם, ה"ז רק כשמדובר בענין שאין לכחות הטבע מבוא בהם (דאין שולטים על ברי' פחותה מכשעורה⁵⁶, וכ"ש לפעול דבר בלי פעולה); משא"כ במכת שחין, דגם בענינים שהם לכאורה פעולות טבעיות (שגם לחרטומים כח לעשות מעין זה), עשה הקב"ה נסים גלויים עד שלא רק שהודו ש"אצבע אלקים היא" אלא "ולא יכלו. . לעמוד לפני משה".

ודבר זה מצינו במכת שחין בכל שלבי':

בתחילת הכל, היו צריכים לקחת "פיח כבשן" דוקא, שגדלה חמימותו ביותר, ובזה גופא — מלא חפנים של משה ושל אהרן (ולא הי' מספיק כמות מועטת, קומץ אחד כו'); ומשה הי' צריך לזרוק את פיח הכבשן בכח, כאילו יגיע פיח זה בכח זריקתו לכל מקום ששם צריך להיות השחין; וגם אח"כ לא נולד השחין בדרך ממילא בכל ארץ מצרים, אלא האבק עצמו הלך ונתפזר בכל ארץ מצרים — שכל פרטים אלו מורים כאילו המכה היא ע"י פעולה טבעית, כאילו האבק הוא המוליד השחין —

בה בשעה, שלאמיתתו, כל פעולות אלו לא גרמו בדרך טבעית להופעת השחין, שהרי הפיח כבר לא הי' חם, וזריקת משה (גם בכח) לא היתה יכולה להגיע "השמימה", ומה גם בכל ארץ מצרים, באופן שאין האבק בגדר פעולה טבעית כלל להביא את השחין אלא השחין הי' בריאה חדשה (מן האבק).

ועד"ז באופן פריחת השחין על האדם, שהכתוב מדגיש "לשחין פורח אבעבועות", וכפרש"י (כנ"ל באורך), דשחין הוא לשון חמימות, והפירוש ב"לשחין פורח אבעבועות" הוא, שהחמימות גרמה להצמיח אבעבועות, ונמצא, שהמכה נולדה כאילו בסדר טבעי, שבתחילה באה חמימות בבשר, ומחמימות זו צמחו אבעבועות, אף שלאמיתתו של דבר, כל מכה זו הי' אך ורק נס מאת הקב"ה, שאינו ביכולת החרטומים כלל.

ועפ"ז מובן גם הטעם שלא מנה רש"י סתם כל פרטי הנסים שהיו כאן, כי עיקר ההדגשה כאן אינה לריבוי הנסים בכמות, אלא לריבוי הנסים באיכות זו, דבר והיפוכו, טבע ונס בבת אחת.

וזהו שרש"י מתחיל פירושו שמשה זרק בכל כחו, והוקשה לו לרש"י מה ענין בזריקה בכל כחו כשמדובר בענין נסי, ומבאר רש"י ש"הרי נסים הרבה", ומפרט אופי הנסים, שביחד עם פעולה טבעית הי' כאן ענין נסי שלמעלה מהטבע.

(משיחת ש"פ וארא תשמ"ג)