26
שיחה א
א. "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן קחו לכם מלא חפניכם פיח כבשן וזרקו משה השמימה גו' והי' לאבק על כל ארץ מצרים והי' גו' לשחין פורח אבעבעת בכל ארץ מצרים"1.
ובפרש"י "וזרקו משה, וכל דבר הנזרק בכח אינו נזרק אלא ביד אחת, הרי נסים הרבה, אחד שהחזיק קומצו2 של משה מלא חפנים שלו ושל אהרן, ואחד שהלך האבק על כל ארץ מצרים".
וכוונת רש"י בפשטות, דכיון שזריקת פיח הכבשן (הן של משה והן של אהרן) היתה רק ע"י משה, וזריקה בכח3 היא רק ביד אחת, עכצ"ל "שהחזיק קומצו של משה מלא חפנים שלו ושל אהרן", וע"ז ממשיך רש"י ומבאר הטעם לנס זה, שכן מצינו במכה זו בכלל, ש"נסים הרבה" היו בה.
וכבר עמדו במפרשים על לשון רש"י "נסים הרבה", והרי רש"י "לא קא חשיב אלא תרתי ומאי הרבה"4.
וביותר תמוה: במדרש (תנחומא5 ושמות רבה6 כאן) נמנו ג' נסים מבלי להדגיש "הרי נסים הרבה", וז"ל המדרש: "אמר7 ריב"ל נס גדול נעשה בשחין שאם אדם זורק חץ כלפי מעלה אינו מהלך מאה אמה ומשה זרק פיח כבשן מלא חפניו מה שאי אפשר ליטול מלא חפניו ואין בו ממש ("שהפיח הוא דבר שאי אפשר ליטול ביד מחמת שהוא דבר שאין בו ממש"8) וזרקו משה השמימה עד כסא הכבוד, ועוד נס גדול הי' בשחין שהחזיקה מלא ידיו9 של משה מלא ידו9 שלו ושל אהרן, ועוד נס אחר נעשה בשחין אדם מפזר עפר קב אחד אין מפזר אלא ארבע אמות אבל משה נטל מלא ידו ופזרו על כל ארץ מצרים כו'" — ודוקא רש"י, שהשמיט את הנס הראשון שבמדרש10 ("שזרקו משה השמימה עד כסא הכבוד") ומונה רק ב' נסים, מוסיף ומדגיש "הרי נסים הרבה"11!
הערות
- 1. פרשתנו ט, חט.
- 2. צע"ק ל' רש"י "קומצו של משה". ובשמו"ר ותנחומא דלקמן בפנים "מלא ידו (ידיו)", ובב"ר (פ"ה, ז) "חפנו של משה. . מחזקת שמונה קמצים". ואולי כדי לזרוק בכח צריכים להחזיק הפיח בחוזק, ע"י קמיצה.
- 3. ראה בארוכה השקו"ט במפרשי רש"י בתי' קושיית הרא"ם, מנ"ל לרש"י שהזריקה היתה בכח. ואכ"מ. — וראה לקמן סעיף ה.
- 4. ל' המשכיל לדוד. — וכבר העירו מכתובות (עה, רע"א. וש"נ) "וכמה רבים. . שלשה". וראה רש"י מצורע טו, כה.
- 5. פרשתנו יד.
- 6. פרשתנו פי"א, ה.
- 7. ל' התנחומא. ובשמו"ר שם בשינויים קלים.
- 8. עץ יוסף לתנחומא שם.
- 9. כ"ה בתנחומא ושמו"ר לפנינו "ידיו" ל' רבים. וביפה תואר (השלם) לשמו"ר שם, דלמ"ד זה לא החזיק משה הכל ביד אחת (כדחז"ל בב"ר פ"ה, ז) אלא בב' ידיו. אבל במ"כ ועוד גרסי גם בשמו"ר "ידו". וראה עץ יוסף לתנחומא שם. וכ"ה בפרש"י כאן "ביד אחת". ואכ"מ.
- 9. כ"ה בתנחומא לפנינו. וראה עץ יוסף שם: או צ"ל. . מלא ידיו של משה מלא ידיו שלו ושל אהרן.
- 10. ומובן הטעם, כי אין לו הכרח בפשוטו של מקרא, כמ"ש במשכיל לדוד כאן. וראה הערה הבאה.
- 11. במשכיל לדוד כאן תי', שרש"י מרמז גם על הנס שזרקו משה השמימה "עד כסא הכבוד" במ"ש "וכל דבר הנזרק בכח כו'", דלכאורה למה הוצרך משה לזרוק הפיח בכח, אלא שבזה מרמז רש"י שזרקו השמימה עד שהגיע לכסא הכבוד. ורש"י אינו כותבו בפירוש "הואיל ואין הדרשה מוכרחת דשפיר אפשר לפרש השמימה לצד השמים כלומר למעלה". ומובן גודל הדוחק שבפירוש זה, דכיון שע"פ פשוטו של מקרא אין הכרח לנס זה, א"כ מה הכריח את רש"י לכתוב "הרי נסים הרבה" ולרמז על נס זה שאין לו מקור בפשוטו של מקרא ואינו אלא דברי אגדה.
רש"י על ויקרא ט״ו:כ״ה - הטקסט מספריא
ימים רבים. שְׁלֹשָׁה יָמִים (ספרא):
בלא עת נדתה. אַחַר שֶׁיָּצְאוּ שִׁבְעַת יְמֵי נִדָּתָהּ:
או כי תזוב. אֶת שְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים הַלָּלוּ:
על נדתה. מֻפְלָג מִנִּדָּתָהּ יוֹם אֶחָד, זוֹ הִיא זָבָה, וּמִשְׁפָּטָהּ חָרוּץ בְּפָרָשָׁה זוֹ, וְלֹא כְּדַת הַנִּדָּה, שֶׁזּוֹ טְעוּנָה סְפִירַת שִׁבְעָה נְקִיִּים וְקָרְבָּן, וְהַנִּדָּה אֵינָהּ טְעוּנָה סְפִירַת נְקִיִּים, אֶלָּא שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ בֵּין רוֹאָה בֵּין שֶׁאֵינָהּ רוֹאָה. וְדָרְשׁוּ בְּפָרָשָׁה זוֹ י"א יוֹם בֵּין סוֹף נִדָּה לִתְחִלַּת נִדָּה, שֶׁכָּל שְׁלֹשֶׁת רְצוּפִין שֶׁתִּרְאֶה בְאַחַד עָשָׂר יוֹם הַלָּלוּ תְּהֵא זָבָה:
ימים רבים [AND IF A WOMAN HAVE AN ISSUE OF HER BLOOD] MANY DAYS — at least three days (since the plural ימים suggests at least two days, the word רבים, “more", must imply at least three days) (cf. Sifra, Metzora Parashat Zavim, Section 5 9),
בלא עת נדתה OUT OF THE TIME OF HER SEPARATION — i. e. at least three days immediately after the seven normal days of her separation have expired.
או כי תזוב OR IF SHE HAS A FLOW during these (the above mentioned) three days,
על נדתה BEYOND THE TIME OF HER SEPARATION — i. e. being remote (distant) from her time of separation by one intervening day — this woman (such a woman) is, in both cases, termed a זבה and the law regarding her is decreed in this section that follows; and it is not like the law of a נדה, because she (the former) requires the counting of seven clean days (i. e. her uncleanness does not end until she has counted שבעה נקיים, seven consecutive days that are clean of any flux; cf. v. 28) and a sacrifice on the following day (cf. v. 29); whilst the נדה does not require the counting of the clean days (i. e. התורה מן nor does she require a sacrifice) but she remains seven days in her separation and no longer irrespective as to whether she has or has not seen a show of blood (i. e. even if there is a flow on the seventh day and it then ceases she is still clean on the eighth day after having immersed herself). And they (our Rabbis) in expounding this section in the Sifra explain. There are eleven days intervening between the end of one ,נדה-period and the beginning of the next נדה-period, so that if she sees blood on three immersed herself. And they (our Rabbis) in expounding this section (Sifra, Metzora Parashat Zavim, Chapter 8 2-3) derived the Halacha of the eleven days that intervene between the expiration of one נדה period and the commencement of another נדה period — i. e. that as a result of any three consecutive days that she sees blood within these eleven days she shall be (come under the law of) a זבה and not a נדה.
בראשית רבה ה׳:ז׳ - הטקסט מספריא
בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם מְפַנֶּה כְּלִי מָלֵא בְּתוֹךְ כְּלִי רֵיקָן, שֶׁמָּא כְּלִי מָלֵא בְּתוֹךְ כְּלִי מָלֵא, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מַיִם בְּמַיִם, וְאַתְּ אוֹמֵר אֶל מָקוֹם אֶחָד, אֶלָּא מִכָּאן שֶׁהֶחֱזִיק מוּעָט אֶת הַמְרֻבֶּה. (וכולהו נמי איתנהו במדרש קהלת ובאגדות דויקרא רבה). וְדִכְוָותֵהּ (במדבר כ, י): וַיַּקְהִלּוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא כִּמְלוֹא פִי כְבָרָה קְטַנָּה הָיְתָה בָּהּ, וְכָל יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִין בָּהּ, אֶלָּא מִכָּאן שֶׁהֶחֱזִיק מוּעָט אֶת הַמְרֻבֶּה. וְדִכְוָותֵהּ (שמות ט, ח): וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן קְחוּ לָכֶם, אָמַר רַב הוּנָא וְכִי חָפְנוֹ שֶׁל משֶׁה הָיְתָה מַחֲזֶקֶת שְׁמוֹנָה קְמָצִים, אֶתְמְהָא. לֹא דָמֵי הַהוּא דְּחָפַן לְהַהוּא דְּקָמַץ, הַהוּא דְּחָפַן תְּרֵי מֵהַהוּא דְּקָמַץ, וּכְתִיב: וּזְרָקוֹ משֶׁה, נִמְצֵאת חָפְנוֹ שֶׁל משֶׁה הָיְתָה מַחְזֶקֶת שְׁמֹנָה קְמָצִים, אֶלָּא מִכָּאן שֶׁהֶחֱזִיק מוּעָט אֶת הַמְרֻבֶּה. וְדִכְוָותֵיהּ אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲלַפְתָּא (שמות כז, יח): אֹרֶךְ הֶחָצֵר מֵאָה בָּאַמָּה וְרֹחַב חֲמִשִּׁים בַּחֲמִשִּׁים, וְכָל יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים שָׁם, אֶתְמְהָא, אֶלָּא מִכָּאן שֶׁהֶחֱזִיק מוּעָט אֶת הַמְרֻבֶּה. וְדִכְוָותֵהּ (יהושע ג, ט): וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גּשׁוּ הֵנָּה וגו', רַב הוּנָא אָמַר זְקָפָן בֵּין שְׁנֵי בַּדֵּי הָאָרוֹן. אָמַר רַבִּי אַחָא בְּרַבִּי חֲנִינָא סְמָכָן בֵּין שְׁנֵי בַּדֵּי הָאָרוֹן. רַבָּנָן אָמְרִין צִמְצְמָן בֵּין שְׁנֵי בַּדֵּי הָאָרוֹן. אָמַר לָהֶן יְהוֹשֻׁעַ מִמַּה שֶּׁהֶחֱזִיקוּ שְׁנֵי בַּדֵּי הָאָרוֹן אֶתְכֶם, אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁשְּׁכִינָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּינֵיכֶם, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (יהושע ג, י): וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי אֵל חַי בְּקִרְבְּכֶם, וְאַף בִּירוּשָׁלַיִם, דִּתְנַן עוֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוָחִים. רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּרַבִּי חָנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אָמַר, אַרְבַּע אַמּוֹת לְכָל אֶחָד וְאַמָּה מִכָּל צַד, כְּדֵי שֶׁלֹא יְהֵא אָדָם שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ. וְאַף לֶעָתִיד לָבוֹא כֵן, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ג, יז): בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִיְרוּשָׁלָיִם כִּסֵּא ה' וְנִקְווּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם. רַבִּי יוֹחָנָן סָלֵיק לְמִשְׁאַל שְׁלָמֵהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא, אַשְׁכְּחֵיהּ דְּיָתִיב וְדָרִישׁ בַּהֲדֵין פָּסוּק: בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִיְרוּשָׁלָיִם כִּסֵּא ה', אָמַר לוֹ רַבִּי וְכִי מַחֲזֶקֶת הִיא יְרוּשָׁלַיִם כִּסֵּא ה', אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לָהּ הַאֲרִיכִי הַרְחִיבִי קַבְּלִי אֻכְלוּסַּיִךְ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה נד, ב): הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ, לָמָּה (ישעיה נד, ג): כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וגו'.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.