שיחה ב

7שיחה ב

א. "ויאמר¹ משה אל האלקים מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים", וביארו רז"ל במדרש², וכ"ה בפרש"י³, שטענת משה "וכי אוציא את בני ישראל ממצרים" כוונתה "מה זכות יש בידם שאוכל להוציאם" (ובלשון רש"י "מה זכו ישראל שתעשה להם נס ואוציאם ממצרים").

וע"ז ענה לו הקב"ה "בהוציאך⁴ את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" — כלומר, "מה⁵ שאמרת באיזה זכות אוציאם ממצרים הוי יודע שבזכות התורה שהן עתידים לקבל על ידך בהר הזה הם יוצאים משם".

ויש להבין פירוש המענה "בזכות התורה שהן עתידים לקבל", מה מהני קבלת התורה שלהם בעתיד, לאחרי יציאתם ממצרים, כזכות שעבורה יצאו ממצרים.

והנה בפירושו השני על הכתוב כאן "ויאמר כי אהי' עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", כותב רש"י "ד"א⁶ כי אהי' עמך וזה שתצליח בשליחותך לך האות על הבטחה אחרת שאני מבטיחך שכשתוציאם ממצרים תעבדון אותי על ההר הזה שתקבלו התורה עליו והיא הזכות העומדת לישראל. ודוגמת לשון זה מצינו⁷ וזה לך האות אכול השנה ספיח וגו' מפלת סנחריב תהי' לך לאות על הבטחה אחרת שארצכם חריבה מפירות ואני אברך הספיחים". וכתבו המפרשים⁸, שזה שרש"י מביא "ודוגמת לשון זה", הוא להביא ראי' שהקב"ה תולה הבטחתו בהבטחה אחרת, ואע"פ שאותה הבטחה עצמה עדיין לא נתקיימה. וכ"ה בנדו"ד, דאע"פ שההבטחה דשליחות זו עצמה עדיין לא נתקיימה, וא"כ איך תהי' הבטחת השליחות ראי' ואות על הבטחת קבלת התורה שהיא הבטחה אחרת — הרי ע"ז מביא דוגמא מזה שמצינו בישעי' שהבטחת מפלת סנחריב, לפני קיומה, היתה אות על הבטחה אחרת שהיא ברכת הספיחים.

הרי חזינן מרש"י זה גופא, שזהו דבר חידוש שדבר העתיד להיות (ועדיין לא נתקיימה) יהי' אות וסימן, ולפי זה יוקשה עוד יותר בענין הנ"ל, איך אפ"ל שקבלת התורה שבעתיד היא סיבה על דבר שבהווה, שהיא הזכות שיש בידם שבגללה יצאו ממצרים.

ב. לכאורה יש לומר, שמטעם זה 8שינה רש"י מלשון המדרש: במדרש איתא "מה שאמרת באיזה זכות אוציאם ממצרים הוי יודע שבזכות התורה שהן עתידים לקבל על ידך בהר הזה הם יוצאים משם", ואילו בפרש"י "וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים דבר גדול יש לי⁹ על הוצאה זו שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף ג' חדשים שיצאו ממצרים"¹⁰, דזה שלא כתב רש"י "שבזכות התורה" הוא משום שכוונתו לפרש שיציאת בנ"י אינה בשביל זכות שיש להם עכשיו¹¹, אלא ש"דבר גדול יש לי על הוצאה זו", זאת אומרת¹², שיש לו להקב"ה "דבר גדול", מטרה חשובה וגדולה שבגללה מוציא אותם ממצרים.

[ועפ"ז יש לומר, שבמדרש שנאמר "שבזכות התורה שהן עתידים לקבל על ידך בהר הזה הם יוצאים משם", אין הכוונה, שיש להם עכשיו הזכות של קבלת התורה שלעתיד, שלכן הם ראויים להגאל, אלא "בזכות התורה" בעצם¹³, שהתורה היא הנותנת זכות (טעם וסיבה) ליציאתם ממצרים, כדי שיוכלו לקבל את התורה¹⁴ (ולכן לא נאמר במדרש "בזכות שהם עתידים לקבל את התורה" וכיו"ב)].

וצריך ביאור, שאין זה ברור כ"כ בלשונו כאן "וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים דבר גדול יש לי על הוצאה זו", דחסר עיקר ההדגשה במענה על שאלת משה ("מה זכות כו'") — שאין זו זכות שיש להם עכשיו אלא זוהי התכלית והמכוון והמטרה של היציאה. זאת ועוד: בפירושו השני כותב רש"י בפירוש "והיא הזכות¹⁵ העומדת לישראל"¹⁶.

ג. עוד י"ל, דכיון שהקב"ה יודע עתידות, לכן אפשר שיתן שכר על מצוה גם לפני קיומה¹⁷, וכן בעניננו, דכיון 9שהקב"ה ידע שעתידים לקבל את התורה לכן מלכתחילה הוציאם עבור הזכות בעתיד¹⁸.

אבל גם פירוש זה צ"ע, כי כאשר המעשה שבעתיד ייעשה ע"י האדם עצמו, אפשר שייחשב לזכות,

אבל בנדו"ד, הרי מ"ת לא הי' מצד בחירת בנ"י, וכדברי חז"ל¹⁹ "שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם" ולכן "מכאן מודעה רבא לאורייתא", הרי שאין מ"ת דבר התלוי ברצונם ובבחירתם, וא"כ אין מקום לשכר עבור מעשה זה.

זאת ועוד: כיון שהקב"ה אמר "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" נמצא, שבנ"י היו מוכרחים בזה מצד עצם דיבורו של הקב"ה.

[ואין זה דומה להא שהקב"ה יודע עתידות, ואעפ"כ אין ידיעה זו מכריחה את בחירת האדם (כמבואר בכ"מ²⁰) — שהרי ידוע, שבמה דברים אמורים בידיעת הקב"ה, משא"כ בדיבור שלמעלה, שהוא דבר שבגלוי, הדיבור מכריח את הבחירה (כמבואר²¹ בענין "צדיק²² ורשע לא קאמר"²³, דאף שהקב"ה יודע אם יהי' צדיק או רשע, אבל כיון שידיעה זו לא באה בדיבור ("קאמר") אין זה מכריח את בחירת האדם), ועפ"ז, כיון שבנדו"ד אמר הקב"ה "תעבדון את האלקים על ההר הזה", הרי היו בנ"י מוכרחים בזה, ואי אפשר לתת להם שכר על מעשה זה].

ואין זו סתירה להיסוד דבחירה חפשית [ש"עיקר²⁴ גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה. . שהרשות בידכם וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה בין טובים בין רעים כו' שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר 10עליהן לעשות טובה או רעה אלא הכל מסור להם"] — כי יסוד זה נאמר רק בשייכות להנהגת אדם פרטי, אבל לא בנוגע למ"ת (לכלל ישראל), וכדמצינו בפירוש, כנ"ל, שכל עיקרו של מ"ת לא הי' מצד בחירתם בלא"ה, אלא ע"י כפיית הקב"ה.

וא"כ הקושיא במקומה עומדת, דלכאורה איך אפשר להחשיב זה שקבלו בנ"י את התורה לזכות להם, מאחר שזה הי' שלא בבחירתם אלא הוכרחו לקבלה בעת מ"ת, ויתירה מזו היו מוכרחים בזה מעת דבר ה' "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה"²⁵ — וא"כ, איך הוי יצי"מ שכר על מ"ת (והרי כל ענין שכר ועונש מיוסד על היסוד דבחירה חפשית, כמבואר ברמב"ם²⁶)?

ולכן נ"ל שבדברי רז"ל כאן מרומז ענין נוסף על עצם קבלת התורה ע"י ישראל, שענין זה הוא בבחירתם ועליו קיבלו השכר דיצי"מ.

ד. ויובן זה בהקדם דברי "הגדה" שהובאו בכמה ראשונים²⁷ על תוכן מצות ספירת העומר בין פסח לעצרת (בזה"ז), ד"בשעה²⁸ שאמר להם משה רבינו ע"ה תעבדון את האלקים על ההר הזה אמרו לו ישראל משה רבינו אימתי עבודה זו אמר להם לסוף חמשים יום והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו (מכאן קבעו חכמים לספור העומר כו')".

ויש לעיין מתי אמר להם משה לישראל "תעבדון את האלקים על ההר הזה". דהנה מפשטות לשון האגדה הנ"ל, שאמר להם משה "לסוף חמשים יום", משמע, שזה הי' בצאתם ממצרים. אמנם בשבלי הלקט²⁹ הובא "מדרש אגדה" זה בלשון אחרת וז"ל: "לפי שכשנתבשרו ישראל לצאת ממצרים נתבשרו שהן עתידין לקבל [את] התורה לסוף חמשים יום ליציאתן שנאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, הרי הנו"ן של תעבדון יתירה לומר לך לקץ חמשים יום תעבדון את האלקים (שתעבדון) [שתקבלו] את התורה וישראל מרוב חיבה היו מונין בכל יום ויום ואומרים הרי עבר יום אחד ויום שני וכן כולם שהי' נראה בעיניהם כזמן ארוך מתוך חיבתן הגדולה על הדבר (לכך הספירה נקבע לדורות)".

הרי מפורש, שמשה אמר להם "תעבדון את האלקים על ההר הזה" "כשנתבשרו ישראל לצאת ממצרים", שזה הי' עוד בהיותם במצרים, וכמסופר בפרשתנו³⁰ שזו היתה שליחותו הראשונה של משה רבינו, לאסוף את זקני ישראל ולאמר להם "פקוד פקדתי גו' אעלה אתכם גו'", ולפי גירסת השבלי הלקט הרי אז בישר להם משה שהם עתידים לקבל את התורה ("תעבדון את האלקים גו'"). וכן מדייק שם בלשונו, שמשה אמר 11להם "שעתידין לקבל התורה לסוף חמשים יום ליציאתן", שמזה משמע שדיבור זה הי' קודם יציאת מצרים³¹.

והכי נמי מסתברא, שהרי אף שלא נצטווה משה בפירוש מאת הקב"ה להודיע זה לבנ"י³², הרי כיון שמשה רבינו אוהב ישראל הי'³³, למה ימנע משה רבינו את עצמו מלהודיע בשורה טובה כזו לישראל זמן רב כ"כ [לכל הפחות י' חדשים, שהרי זמן כל מכה בערך חודש, כפרש"י³⁴ ש"המכה משמשת רביע חודש ושלשה חלקים הי' מעיד ומתרה בהם", וגם לפי הדיעה³⁴ שג' המכות האחרונות לא נמשכו חודש, הרי בין מסירת השליחות הראשונה לזקני ישראל (שבפרשתנו) עד התחלת המכות עבר זמן מסויים, כמובן מהמסופר בסוף פרשתנו³⁵].

ה. והנה ע"פ זה, שעוד בהיותם במצרים נתבשרו ישראל שעתידים לקבל את התורה — והרי בשורה זו עוררה בבנ"י תשוקה גדולה לקבלת התורה, מרוב חיבה — מובן, שתשוקה זו התחילה תיכף ומיד, עוד בהיותם במצרים.

דאף שספירת הימים התחילה רק לאחרי יציאת מצרים (ולפי ה"הגדה" שבשאר ראשונים הנ"ל רק אז שאלו את משה "אימתי עבודה זו"³⁵), ולא לפנ"ז בהיותם במצרים — הרי זה לפי שמשה אמר להם בפירוש "בהוציאך גו' תעבדון", וא"כ מובן ופשוט, שלפני צאתם ממצרים אין מקום (לשאול "אימתי עבודה זו" ו)לספור הימים³⁶, אבל עצם התשוקה (מצד גודל החיבה), נתעוררה בישראל תיכף כשנתבשרו בשורה זו.

ויש לדייק כן גם ממשל המדרש (שהובא בפוסקים³⁷), מ"א' שהי' חבוש בבית 12האסורין כו', קבע לו המלך זמן ולתת לו בתו, והי' מונה והולך עד בא הזמן", ובמקום אחר³⁸ הובאו הדברים בפרטיות יותר³⁹, שהמלך אמר ל"אדם א' המושלך בבור ואסור שם", "אני⁴⁰ אתיר אותך ואוציא אותך מבור הזה ולזמן פלוני אתן לך את בתי (לאשה), ושמח אותו אדם שמחה גדולה אמר לא די שמוציאני מבור הזה אלא עדיין רוצה ליתן לי בתו, וכן עשה המלך הוציאו מהבור והלבישו בגדים נאים כו' כשראה אותו איש כך שהמלך קיים כבר מקצת דבריו התחיל למנות מיד כמה זמן יש למה שקבע לו המלך לתת לו בתו. . כך היו ישראל במצרים כמו בבור וכו'"⁴¹. הרי שמנין הימים התחיל רק לאחרי שהמלך קיים מקצת דבריו והוציאו מן הבור, אף ששמחת האסיר התחילה תיכף כשנתבשר בבשורה הטובה, שמזה מובן בעניננו, ששמחת בנ"י התחילה עוד בהיותם במצרים כשנתבשרו ע"ד יציאתם ממצרים וקבלת התורה, אבל מנין הימים התחיל רק לאחרי היציאה בפועל.

וע"פ כל הנ"ל יש לבאר דברי (רז"ל ו)רש"י "וששאלת מה זכות יש לישראל דבר גדול יש לי על הוצאה זו שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף ג' חדשים שיצאו ממצרים":

בזה שהקב"ה הודיע שיקבלו את התורה לאחרי צאתם ממצרים נתעוררו אצלם השתוקקות וגעגועים גדולים לקבלת התורה, ותשוקה זו ודאי נחשבת לזכות גדולה לישראל [שהרי דבר זה (תשוקת ישראל לקבל התורה) לא בא בפירוש במאמר השם, ורק אמר למשה "תעבדון את האלקים על ההר הזה"].

ועפ"ז יש לומר עוד יותר, שבגלל זה גם עצם קבלת התורה בהר סיני נחשבת לזכות (וכדמצינו בריבוי מקומות⁴² שזהו שבחם ומעלתם של ישראל שקבלו את התורה בהר סיני) — הגם שכפה עליהם הר כגיגית, ועוד זאת, שעצם מאמר השם "תעבדון את האלקים על ההר הזה" כבר הכריח הענין דקבלת התורה (כנ"ל) — כי הענין דקבלת התורה "התחיל"⁴² מהשתוקקות וגעגועים של ישראל לקבלת התורה עוד בהיותם במצרים, שדבר זה בא מרצונם ובחירתם, וזה גופא גילה, שגם מעשה הקבלה שלהם בהר סיני לא הי' (רק) ענין הכרחי וכפי', אלא יש בזה 13גם מעשה קבלה⁴³ מצד רצונם ובחירתם⁴⁴.

וזהו הפירוש "מה זכות יש לישראל כו' עתידים לקבל התורה", שזוהי זכות שקדמה ליציאת מצרים והיא סיבה וזכות שבגללה יצאו, כיון שהתחלת קבלת התורה היא מההשתוקקות לכך בהיותם במצרים, כנ"ל.

ו. והנה ידוע שכל סיבה ומסובב יש שייכות תוכני ופנימי ביניהם, ובנדו"ד, דכיון שתשוקתם של ישראל למ"ת היא הסיבה והזכות ליציאתם ממצרים, צ"ל שיש שייכות ביניהם, והוא מעין הענין דיצי"מ.

ויש לבאר זה (בפנימיות הענינים):

ידוע⁴⁵ שפירוש ענין יציאת מצרים הוא לא רק היציאה הגשמית מארץ מצרים כפשוטה, אלא היציאה מכל מיצרים וגבולים רוחניים, היינו לא רק מהמיצר דהיצר הרע, וגופו ונפשו הבהמית של האדם (מצרים דקליפה), שהם מעלימים ומסתירים על אור נשמתו ומונעים את האדם מעבודת השם, אלא גם מהמיצרים וגבולים שישנם בקדושה גופא ("מצרים" דקדושה). דכאשר עבודת השם מיוסדת אך ורק על הבנת והשגת האדם או על רגש מדותיו (אהבת ה' ויראתו), הרי עדיין נמצא במצב של "מיצר", כי עבודתו היא במדידה והגבלה, לפי המדידות של הבנתו והשגתו או רגש מדותיו, וכמ"ש רבינו הזקן בספר התניא⁴⁶ ד"אפילו. . צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה בתענוגים. . אינה בטילה. . לגמרי. . רק הוא דבר בפני עצמו", שעבודתו מוגבלת לפי אופן ה"מציאות" שלו;

ואמיתית ענין יציאת מצרים, היציאה מכל מיצרים וגבולים (גם דקדושה) הוא כאשר עבודת האדם היא מתוך ביטול גמור⁴⁷, שאין האדם מציאות לעצמו כלל אלא הוא בטל להקב"ה, וכמ"ש⁴⁸ "לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים", שבזה שהקב"ה הוציא את בנ"י מארץ מצרים הרי בזה גופא נעשו ישראל עבדי השם, דעבד אינו מציאות לעצמו אלא בטל לאדונו, וזוהי היציאה האמיתית מכל מיצרים וגבולים, כאשר האדם הוא בדרגא של עבד, בטל בתכלית להקב"ה.

ועפ"ז מובנת השייכות בין זכותם של ישראל בכך שעוד בהיותם במצרים השתוקקו לקבלת התורה להענין דיציאת מצרים, שהרי בהודעת הקב"ה למשה מפורש "בהוציאך גו' תעבדון את האלקים על ההר הזה", היינו לא סתם קבלת תורה ומצוות אלא עיקר ההדגשה היא על ענין העבדות, שישראל ייעשו עבדי השם, ולעבדות זו השתוקקו ישראל עוד בהיותם במצרים, שמזה מובן שהשתוקקות זו מורה על גודל ביטולם של ישר 14אל להקב"ה, היפך ענין של "מציאות", דאף שהיו אז במצב של גלות כפשוטה, בערות הארץ ובמצב של עבדות לפרעה, מ"מ נשתוקקו לא רק להיות בני חורין אלא ל"תעבדון את האלקים", שיהיו משועבדים להקב"ה, בביטול ושעבוד גדול, היפך הענין דמצרים — מיצרים וגבולים (גם דקדושה).

ז. עפ"ז יש לבאר גם השייכות דב' התשובות על ב' שאלות משה: א) מי אנכי "מה אני חשוב לדבר עם המלכים", ב) וכי אוציא את בני ישראל, "ואף אם חשוב אני מה זכו ישראל שתעשה להם נס ואוציאם ממצרים"⁴⁹ — שע"ז השיבו הקב"ה "שאמרת מי אנכי כי אלך אל פרעה, לא שלך היא כי אם משלי כי אהי' עמך כו' וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים, דבר גדול יש לי על הוצאה זו שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה".

וע"פ הנ"ל יש לומר, שיש שייכות וקשר פנימי ביניהם, דשניהם מורים על ענין הביטול והעדר המציאות, שזו היא ה"זכות" והסיבה ליציאת מצרים כנ"ל.

ביאור הענין⁵⁰:

התוכן הפנימי במענה הקב"ה למשה "לא שלך היא כ"א משלי", הוא, שזה מוסב על מה שאמר משה "מי אנכי מה אני חשוב לדבר עם המלכים", שע"ז אמר לו הקב"ה שאכן אין המדובר בחשיבות שלו שמחמתה נבחר הוא להיות שליח ה' לגאול את ישראל, "לא שלך היא כי אם משלי, כי אהי' עמך", שכולה אינה מתייחסת למשה כלל, אלא כולה היא משלי, ובמילא אין לדון כלל בנוגע למעלתו וחשיבותו של משה, שהרי הגאולה היא של הקב"ה, וכשמשה ילך לפרעה ה"ז הליכת הקב"ה כביכול, כי אהי' עמך.

ועד"ז הוא בענין הב', "מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים" שאמר הקב"ה "דבר גדול יש לי על הוצאה זו", שאין המדובר כאן בזכות ובמעלת ישראל, אלא ש"דבר גדול יש לי על הוצאה זו", דכל הדבר אינו אלא ענינו של הקב"ה.

והזכות הנדרשת מבנ"י שיזכו ל"דבר גדול" זה שהוא "לי" (של הקב"ה) — היא ענין הביטול, שזהו תוכן ענין ההשתוקקות של ישראל עוד בהיותם במצרים ל"תעבדון את האלקים", המורה על תכלית הביטול שלהם, כנ"ל באורך.

ח. והנה מכיון שמ"ת הוא התכלית והמטרה דיצי"מ, צ"ל, שבמ"ת נתעלו למדריגה נעלית יותר בביטול הנ"ל. אבל לכאורה מצינו להיפך, שלא זו בלבד שלא נתעלו לגבי הביטול שכבר הי' בהם במצרים (בהשתוקקותם לתעבדון גו'), ובפרט לאחרי יצי"מ שנעשו "עבדי השם", אלא להיפך, שבעת מ"ת הוצרך להיות "כפה עליהם הר כגיגית", להכריחם לקבל את התורה⁵¹.

ויש לומר שלא רק שאין זו סתירה להנ"ל, אלא שהיא הנותנת, דכפה עליהם הר כגיגית הוא המשך לתשוקתם וביטולם להקב"ה כהכנה למ"ת, שבמ"ת בא זה לשלימותו.

דהנה בפרש"י עה"פ⁵² "אנכי ה"א אשר הוצאתיך מארץ מצרים" איתא "כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי".

15ומשמע שעיקר השעבוד והביטול נעשה בעת מ"ת. ועכצ"ל, שבעת מ"ת נתעלו בנ"י, דאף שתיכף ביציאתם ממצרים נעשו "עבדי השם", הנה ע"י מ"ת נתעלו למדריגה נעלית יותר.

ויש לומר הביאור בזה⁵³:

בענין ביטול של עבד אל המלך, שאינו מציאות לעצמו, כ"א כל מציאותו היא מציאות המלך, יש כמה אופנים: כאשר הביטול וקבלת עול הם מצד האדם, העבד, שהוא קיבל על עצמו להיות עבד המלך, הרי בביטול זה יש בדקות גם תערובת של מציאות האדם, שהרי סיבת היותו לעבד וסיבת ביטולו הוא מצדו (העול שקיבל מרצונו); ואמיתית ענין הביטול הוא כאשר הוא בא לא מצד העבד, שהוא קיבל עליו אדנות המלך, אלא כאשר הוא בא לגמרי מצד המלך עצמו, שהמלך עושה אותו לעבד⁵⁴.

וזוהי פנימיות הענין ד"כפה עליהם הר כגיגית"⁵⁵, דאז נשלם הענין דעבדי השם בתכלית, שביטולם להקב"ה אינו תלוי במציאותם (שהם הקדימו נעשה לנשמע), אלא מצד הקב"ה, שאז הרי נוסף ע"ז שהביטול הוא בעצם מציאותם, הוא גם אמיתי ופנימי יותר, כי הם מוכרחים להיות עבדים לא מצד מציאותם אלא מצד הקב"ה.

וענין זה הי' אפשרי רק לאחרי שהי' אצל בנ"י הביטול דהתשוקה הגדולה לקבלת התורה, שעי"ז הגיעו לביטול גמור שמצד האדם להיות עבדי ה', ועד שהקדימו נעשה לנשמע, הנה אז כאשר כפה עליהם הר כגיגית נמשך ונפעל בהם הביטול שמצד הקב"ה שלמעלה ממציאותם, וחדר לתוך פנימיותם.

ט. וכשם שהוא ביצי"מ, דהזכות שהיתה לישראל שהקב"ה יעשה להם נס ויוציאם ממצרים, היא תשוקתם למ"ת, "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", עד"ז הוא בגאולה העתידה לבוא בקרוב ממש, דזכותם של ישראל הוא זכות הקיווי והצפי' להגאולה, כדאיתא במדרשים⁵⁶,

שבזה נכלל ג"כ הכוסף והתשוקה לתורתו של משיח, ד"מפני⁵⁷ זה נתאוו כל ישראל כו' לימות המשיח כו' לפי שבאותן הימים תרבה הדיעה והחכמה והאמת שנאמר⁵⁸ כי מלאה הארץ דיעה את ה'. . מפני שאותו המלך שעומד מזרע דוד בעל חכמה יהי' יתר משלמה ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו ולפיכך ילמד כל העם",

שיהי' במהרה בימינו, תיכף ומיד ממש.

(משיחת ש"פ קדושים תשכ"ז)