שיחה ב

7שיחה ב

א. לאחר סיפור בריאת העולם ואדם וכו', מסופר בפ' בראשית אודות צאצאיהם ותולדותם של שני בניו של אדם, קין¹ ושת². ובפשטות, הרי הם חלוקים זה מזה מן הקצה אל הקצה, דקין מורה על היפך בנין העולם, שהרג את הבל³, והי' נע ונד בארץ⁴, ואילו שת הרי ממנו הושתת העולם⁵, דלאחר המבול הי' בנין העולם ע"י נח⁶, מזרע שת.

ומצינו בזה דבר פלא, שלשניהם הי' צאצא בשם חנוך⁷ — בנו של קין ואחד מצאצאי שת⁸ — ובשניהם מודגש תוכן הפכי משל אביהם: בקשר לחנוך בנו של קין נאמר⁹ "ויהי (קין) בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך", ובחנוך מצאצאי שת נאמר¹⁰ "ויתהלך חנוך את האלקים ואיננו כי לקח אותו אלקים", והיינו דבנוגע לחנוך בנו של קין מודגש בתורה ענין של "בנין" וקיום (היפך ענינו של קין), ואילו בנוגע לחנוך שבא משת, מפורש בו היפך ענין של קיום (הושתת העולם), "ואיננו"¹¹.

גם צ"ב, דהנה זה פשוט שכל הפרטים שנאמרו ונתפרשו בתורה בסיפור "תולדות אדם"¹² נוגעים להמשך תולדות אדם במשך הדורות שלאח"ז. וכמובן בפשטות, דמזה שהתורה מספרת רק פרטים אלו ממה שאירע במשך יותר מאלף שנה, אף שהיו הרבה מאורעות במשך הזמן ההוא, מובן, שרק בפרטים אלו יש ענין להמשך הדורות¹³. ועפ"ז צ"ע: מזה שהתורה מפרטת בחנוך שמבני בניו של שת, "ויתהלך חנוך את האלקים ואיננו כי לקח אותו האלקים", הרי זה מובן בפשטות (נוסף על דרשת רז"ל¹⁴), כי זהו 8חלק מסיפור המשך הדורות ההם, שבכל אחד מהם נאמר "ויהיו כל ימי גו' וימות", ולכן מפרט בחנוך שאצלו הי' באופן אחר, "ואיננו כי לקח אותו אלקים". אבל מה שנאמר בשייכות לחנוך בנו של קין, "ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך", אינו מובן, מה זה נוגע להמשך תולדות אדם?

[במדרש עה"פ¹⁵ איתא, ש(גם) בזה בא הכתוב לספר בגנותו של קין ("קרבם בתימו לעולם¹⁶. . מה סבורין הרשעים כו'"), וכן לפי כמה מפרשי התורה הרי זה מורה על מעשיו הרעים ("שלא אמר ויבן עיר כאשר יאמר ויבן¹⁷ את נינוה כו' כי הי' כל ימיו בונה העיר כי מעשיו ארורים ובנה מעט בטורח ועמל וינוע וינוד מן המקום ההוא כו'"¹⁸), אבל לכאורה מפשטות הכתובים לא משמע הכי, וגם מסגנון פרש"י שסתם "ויהי קין בונה עיר ויקרא שם העיר לזכר בנו חנוך" (אף שבכ"מ בפרשה מפרש הטעם לסיפור כמה פרטים וענינים¹⁹), לא משמע שהוא פרט בסיפור גנותו וחסרונו אלא אדרבא²⁰, ענין של בנין].

ובפרט ע"פ דברי הזהר דתורה הוא מלשון הוראה²¹ מובן, שגם בזה הוראה לדורות.

ב. בפשטות יש לומר:

פסוק זה "וידע קין גו' ותלד את חנוך ויהי בונה עיר גו'", בא בהמשך לסיפור תשובת קין שאמר²² "גדול עוני מנשוא" ועונשו וכו' "ויצא קין מלפני ה' גו'"²³ שיצא שמח²⁴ שנתקבלה תשובתו.

וזהו שמלמדנו הכתוב בסיפור הולדת חנוך בנו ובנין העיר, שבעבודת התשובה אינו מספיק וידוי והכרת החטא²⁵ ("גדול עוני מנשוא"), וגם לא העונש שנגזר עליו מאת ה', ועד לגלות "וישב בארץ נוד — בארץ שכל הגולים נדים שם"²⁶, "שגלות מכפרת עון מפני שגורמת לו להכנע ולהיות עניו ושפל רוח"²⁷ — אלא צריך לעשות פעולה "לעשות איזו מצוה הפכית אל העבירה שעשה. . כי בזה יתוקן עוותו"²⁸, שלאחרי שאיבד נפש אחת — הוליד נפש אחרת "וידע קין את אשתו ותהר ותלד את חנוך".

ויתירה מזו, שהולך ובונה את העולם "ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך", שהדגיש ופרסם סדר התשובה, שאינו מספיק ש"צועק תמיד לפני 9השם בבכי ובתחנונים כו'"²⁹, אלא צריך לפעול "בנין" בעולם שמחוץ הימנו, שזה דורש תנועה הפכית מהכנעת ושפלות רוח דבע"ת.

וכשם שלמדים ממנו עצם ענין התשובה (כדאי' במדרש²⁴ שאדה"ר למד מקין "כחה של תשובה"), עד"ז הוא התוכן וההמשך דכתוב זה שממנו לומדים דרך תשובה.

ולפי זה מבואר גם הניגוד בחנוך השני (מצאצאי שת)³⁰ "ויתהלך חנוך את האלקים גו' ויהי כל ימי חנוך גו' ויתהלך חנוך את האלקים ואיננו כי לקח אותו אלקים", דבזה מלמדנו הכתוב, דכאשר הנהגת האדם היא רק באופן של עבודה לעצמו, אין זו עבודה הרצוי'³¹, שאין מזה פעולה בעולם, ועד שימיו עצמו היו קצרים משאר בנ"א שבזמן ההוא, שנלקח קודם זמנו³².

ג. אמנם הוראה זו היא מפירוש הכתובים לפי פשטות ענינם, שמדובר כאן בתשובה על חטא חמור ביותר של קין. אבל ע"פ פנימיות הענינים³³ הרי (שרש) בחי' קין הוא נעלה ביותר מעת שנולד, שנקרא קין ע"ש "קניתי איש את ה'"³⁴, וכל הסיפור בנוגע לקין מעת הולדו כפי שהוא בכתוב, ש"התורה (ש)מדברת בעצם בעליונים"³⁵, הוא במדריגה נעלית ביותר.

ולכן י"ל, שההוראה מפסוקים אלה בנוגע לחנוך בנו של קין, וכן בנוגע לחנוך מיוצאי חלציו של שת, הוא לא רק בנוגע לעבודת הבע"ת, אלא גם בנוגע לעבודת כאו"א מבנ"י בכל מקום ובכל זמן (ונוגע גם לזה ששם שניהם הי' חנוך), ובפרט ע"פ מ"ש הצפנת פענח³⁶ עה"פ זה ספר תולדות אדם, ד"כל המציאות שאירע אז הוא לעולם, כך באדם הפרטי וכמו באדם הכללי. . דכל דבר הנכתב הוא לא לשעה רק כל רגע ורגע הוא מציאות חדש".

ד. ביאור הענין:

בכללות הבריאה מצינו שתי תקופות — התקופה שלפני המבול, שלא הי' לה קיום, שנמחה כל היקום³⁷, ואחרי המבול, שאז נפעל קיום בעולם באופן ד"לא ישבותו"³⁸. ועד"ז לאחרי המבול גופא — יש ב' תקופות: הדורות שלפני מ"ת ולאחר מ"ת. דלפני מ"ת הי' העולם במצב של "ארץ יראה"³⁹, ולאחר מ"ת נעשה במצב של "ושקטה"³⁹.

ודוגמת ב' תקופות (ומצבים) אלו מצינו בעבודת בני ישראל גם לאחר מתן תורה [ועוד זאת — שכל זה חלק מ"זה ספר תולדות אדם"³⁹, המסופר בתורה, היינו שהיא הוראה נצחית לכאו"א מישראל עד סוף כל הדורות] — דבעבודת השם יש בכללות שתי דרכים⁴⁰ — עבודה בדוגמת בן עזאי שלא עסק בקיום 10העולם, לא נשא אשה ואמר "מה אעשה שנפשי חשקה בתורה"⁴¹, ועבודה של אלו העוסקים בישוב וקיום העולם. ובסגנון תורת החסידות — העבודה ד"רצוא", לצאת מגדרי העולם, והעבודה ד"שוב", לשוב ולעסוק בתוך עניני העולם.

דאף שסדר עבודת השם צ"ל לעסוק בישובו של עולם (ו"כל מי שאינו עוסק בפרי' ורבי'. . כאילו שופך דמים וממעט הדמות"⁴²), הרי "אין זו אלא עצת חכמים המורים לאדם דרך ישרה שיבור לו, אבל ליכא איסורא כלל במילתא, אם חפץ ללמוד תורה כל ימיו ולא לישא אשה כלל כבן עזאי"⁴³, הרי שגם הנהגה זו היא ע"פ תורה.

ובפרטיות יותר הרי עבודת השם בכלל יש בה שני קוים ותנועות אלו, וכפי שמצינו בכל ג' העמודים⁴⁴ דתורה עבודה (תפלה) וגמילות חסדים (מצות):

בתורה: בלימוד התורה ב' אופנים: הלימוד באופן ד"יגדיל תורה ויאדיר⁴⁵ — דרוש וקבל שכר"⁴⁶, ולימוד לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.

ובפרטיות ובדקות יותר: לימוד התורה לשמה "שתתעצם נשמתינו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה. . דבקים בקדושתה ובשכינתו ית'" (כפי שהאריך הב"ח⁴⁷ בתוכן ענין ברכת התורה), והלימוד בשביל קיום המצות, לידע את המעשה אשר יעשון.

בתפלה: מעיקרי התפלה היא הכוונה ש"יראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה"⁴⁸, ו"חסידים ואנשי מעשה (ש)היו מתבודדים ומכוונין בתפלתן עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות רוח השכלית עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה"⁴⁹; תוכן מצות תפלה בקשת צרכיו מהקב"ה⁵⁰, שימלא חסרונו ומשאלותיו, עד לצרכיו הגשמיים, רופא חולים מברך השנים⁵⁰.

במצות: קיום המצות לשמה, לעשות נחת רוח לקונו, שאמרתי ונעשה רצוני⁵¹, עד לתכלית השלימות בזה, עבודה בכל מאדך, למעלה ממדידה והגבלה; קיום המצות "לצרף את הבריות"⁵², בשביל בירור וזיכוך העולם⁵³, שעבודה זו צריכה להעשות בסדר מסודר בהתאם לגדרי העולם.

והמקור לב' הנהגות אלו למעליותא הוא בשני האופנים שבתולדות אדם, למעליותא — קין ושת:

לקין ותולדותיו לא הי' קיום⁵⁴, והוא השרש והכלל לכללות מצב העולם לפני מ"ת, ולעבודת ה' בדוגמת בן עזאי שלמעלה מסדר ויישוב העולם; ושת ותולדותיו שממנו הושתת העולם ע"י נח, 11שהוא "ינחמנו ממעשינו גו'"⁵⁵, הוא השרש והכלל ב"תולדות אדם" למצב העולם שלאחרי מ"ת, ובעבודת ה' גופא — העבודה דישוב וקיום העולם.

ה. ולפי זה יש לבאר הלימוד מזה שלקין הי' בן בשם חנוך, ובנה עיר בשם זה, ובין תולדות שת הי' ג"כ בן בשם זה חנוך, אבל "ויתהלך חנוך את האלקים ואיננו כי לקח אותו אלקים" — דמזה למדים, שכל אחד מב' התנועות הנ"ל צ"ל כלול גם מהעבודה שבסוג השני, כמו שאצל קין שענינו היציאה מגדרי העולם ישנה העבודה ד"בונה עיר", סדר העבודה דבנין, ובסדר דשת, שממנו הושתת העולם, ישנו גם סדר העבודה ד"ויתהלך גו' את האלקים ואיננו", למעלה מהעולם⁵⁵.

וביאור הדברים — בתורה תפלה ומצות:

גם מי שעיקר לימודו הוא באופן דיגדיל תורה ויאדיר, דרוש וקבל שכר, צריך להיות אצלו לימוד לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, וכן ביחד עם עסק התורה לדבקה בקדושתה צ"ל הלימוד בשביל לידע את המעשה אשר יעשון [וע"ד הענין הכללי דתורה ומצות דכל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו⁵⁶ אלא צ"ל תורה וגמ"ח⁵⁷]; וכן להיפך, בעבודה שבסדר והדרגה — בלימוד לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ולימוד ע"מ לידע את המעשה — צ"ל נרגש ענין של לימוד להגדיל תורה ולהדבק בקדושתה כו'.

וכן בתפלה: גם בתכלית הדביקות והתפשטות הגשמיות שבתפלה צריך להיות המכוון לפעול בעולם שמחוץ ממנו, וכידוע⁵⁸ בפי' מרז"ל⁵⁹ דהמתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, שגם בתכלית הדביקות והרצוא דתפלה, צריך להיות המכוון שיפעול בעבודתו ובכחות נפשו כפי שהוא למטה אחר התפלה — "עיניו למטה"; וכן בבקשת צרכיו דתפלה צריך שיורגש בו תכלית הביטול והדביקות דעומד לפני ה' "כעבדא קמי מרי'"⁶⁰.

ואותו הדבר במצות, שגם בעסקו במצות באופן דמס"נ ואהבה רבה ד"בכל מאדך" צריך לקיים המצוות בגשמיות ובסדר מסודר; ולאידך, גם בעת עסקו בעבודה מסודרת בבירור וזיכוך נפשו הבהמית ובירור העולם צ"ל הרגש הרצוא דבכל מאדך.

ו. לפי זה יש לבאר גם הרמז בשם "חנוך":

"חנוך" הוא מלשון "חינוך"⁶¹, שענין החינוך, אף שבחיצוניות אין זה עיקר ותכלית בפ"ע, כבמצות חינוך, שהתכלית היא שהקטן יגדל ואח"כ יקיים מצוות בתור מחוייב בדבר, הרי בפנימיות ענין החינוך הוא יסוד על כל חיי האדם, כמ"ש "חנוך⁶² לנער על פי דרכו גם כי 12יזקין לא יסור ממנה". כי אמיתית ענין החינוך⁶³ הוא לא רק שהקטן ילמוד, אלא הרגילות והכניסה לקדושה⁶⁴, שענינה התקשרות נפשו עם הקדושה והקב"ה, שלכן "גם כי יזקין" ועולה בעבודת ה' וקיום המצות, "לא יסור ממנה", והרי זה נותן הקיום והחוזק בקיום התומ"צ שלו בכל המצבים.

והיינו, שהעבודה דישוב ובנין הכלולה בעבודה דרצוא בתורה תפלה ומצות (בחי' קין), וכן להיפך, העבודה דרצוא ("ויתהלך גו' את האלקים ואיננו"), הכלולה בעבודה דישוב העולם (בחי' שת) — אין זה רק פרט וטפל לעיקר העבודה, אלא זהו יסוד עבודתו, והוא הוא הפועל הקיום בעבודתו בדוגמת ענין החינוך.

כי אף שהן שתי תנועות הפכיות, תנועה של התייחסות לעניני וגדרי העולם (לימוד כדי לידע המעשה אשר יעשון, בקשת צרכיו, בירור העולם), ותנועה של עלי' ודביקות ורצוא, שאי אפשר להיות שניהם יחד אצל האדם — הרי מכיון ששניהם תלויים זב"ז, מובן שבפועל אפשר שיהיו ביחד, אלא שאין זה מצד הנברא, אלא מצד כח הבורא שבעבודה זו, בדוגמת החינוך שתוכנו הפנימי הוא ביטול והתקשרות עצמית להקב"ה.

ז. והביאור בזה:

בכדי שיכוון להלכה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, הוא כאשר מגיע לדרגא נעלית יותר בלימוד והבנת התורה⁶⁵, וכן בעבודה, בכדי לכוון להלכה מוכרח שיהי' אצלו בזה הביטול לאלקות, כמרז"ל⁶⁶ "והוי' עמו⁶⁷ שהלכה כמותו", שדוקא הוי' שלמעלה משם אלקים פועל ש"הלכה כמותו"⁶⁸. וכמבואר במ"א⁶⁹ שכדי לכוון להלכה למעשה בפועל צ"ל הלימוד מתוך שלימות היראה⁷⁰.

וכן הוא בענין התפלה, דההכרח שגם כשעוסק בבקשת צרכיו יהי' בתנועה של ביטול, הוא לא משום שהביטול וכו' הוא כמו דבר אחד המסייע ומחזק דבר שני, אלא מפני שבעומק ובפנימיות הענין ה"ז דבר אחד, וכפירוש הה"מ⁷¹ ב"אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש"⁷², "אף שמבקש בקשת צרכי עצמו יהי' כוונתו שלא יחסר הדבר לעילא ח"ו כי הנשמה היא חלק אלוה ממעל והיא אבר מאברי השכינה וזהו עיקר הבקשה שימולא ויושפע לעילא". וכמבואר במ"א⁷³, דזה דבבקשת צרכיו צריך שיורגש שהמכוון בזה הוא שיתמלא רצון השם ויתמלא חסרון דשכינה, אין הם ב' דברים, אלא כי מילוי בקשת צרכיו הוא מצד מילוי החסר למעלה כביכול, להיותו חלק אלקה ממעל ממש.

13וכן בקיום המצות, דהפעולה בנפשו הבהמית וחלקו בעולם בבירורם וזיכוכם היא בשלימותה כשמרגיש שמקומו ודרגתו האמיתי הוא לא למטה אלא למעלה, כפי שהנשמה "חבוקה ודבוקה בך"⁷⁴, ואינה שייכת לצרכי הגוף והעולם כלל⁷⁵ (גם לא בשביל בירורם), דדוקא אז ישנו הכח בעבודתו בקיום המצות לפעול בנפש הבהמית והעולם לבררם ולזככם.

וכשם שהוא בהעבודה ד"שוב", שבשביל שלימותה וקיומה כדבעי צ"ל בזה ההרגש דרצוא, עד"ז הוא לאידך, דזה שבתנועה דרצוא, תכלית הדביקות באלקות צ"ל גם תנועת השוב, הוא לא רק בכדי שיהי' קיום להרצוא (דבלאו הכי עלול לצאת מהכלים לגמרי להדבק בה', ולא תבוא מזה פעולה בתורה ומצות), אלא זה נוגע לעצם תנועת הרצוא. כי אבן הבוחן על כך שמרוצתו לה' הו"ע אמיתי ואינו רק בשביל שקרבת אלקים לי טוב, לרוות נפשו הצמאה, הוא⁷⁶ כאשר יחד עמה ישנה התנועה דשוב, שמנתק את עצמו מגודל דביקותו בה' ויורד למטה להשלים רצונו של הקב"ה⁷⁷, בתורה — הלימוד לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, לידע את המעשה אשר יעשון, וכן בתפלה ומצות, לעבוד בגופו ונפשו הבהמית וחלקו בעולם לבררם ולזככם.

ויתירה מזו: אין זה רק אבן הבוחן על דביקות הנשמה, אלא שעי"ז נעשה עלי' ושלימות בהרצוא ודביקותו בה', ועד גם עלי' בהנשמה למעלה יותר מכפי שהיתה קודם ירידתה למטה⁷⁸.

ח. ב' ענינים אלו שייכים במיוחד לפרשת בראשית, המדברת בבריאת והתהוות העולם, כי גם דבר ה' המחי' את העולמות בכל רגע (כתורת הבעש"ט הידועה⁷⁹ עה"פ⁸⁰ לעולם ה' דברך נצב בשמים, שדברך שאמרת יהי רקיע נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים כו' להחיותם וכן בכל הברואים שבכל העולמות עליונים ותחתונים), דביקותו במקורו הוא באופן דרצוא ושוב, כמבואר בכ"מ⁸¹, שהכח האלקי המהווה ומחי' את הנבראים הוא בחי' כח נבדל, כי החיות האלקית שהיא בדביקות במקורה ואינה דבר בפני עצמו, אי אפשר שתהי' מזה פעולה, וכ"ש וק"ו להתלבש בנבראים ולהוותם, ולכן ההתהוות היא מעשרה מאמרות⁸² דוקא, שהם כח האלקי כפי שנעשה נבדל ממקורו כביכול, אבל לאידך, אין בכחו של כח נבדל להוות יש מאין, כי בריאה יש מאין היא רק בכחו ויכולתו ית' שאין לו עילה וסיבה שקדמה לו ח"ו⁸³, ולכן, בכדי שיהווה ויחי' את הנבראים צריך שיורגש בו מקורו באלקות, כפי שהוא למעלה מנתינת מקום להבריאה⁸⁴, והיינו דהדביקות היא 14בבחי' רצוא ושוב ועי"ז הוא מתחדש ממקורו תמיד.

וגם בענין זה אין הם שני ענינים שונים השייכים זל"ז, דהרצוא פועל בדרגת השוב — אלא, זה שדבר ה' מעשרה מאמרות מתלבשים בכל הנבראים להוותם ולקיימם, אף שמצד אחד ענינם הוא כח נבדל להוות, הרי ביחד עם זה נרגש בהם גופא, שמקומם האמיתי אין זה כפי שהם כח נבדל ומהווים הנבראים אלא כפי שהן במקורם, וזה שהם מתלבשים למטה בנבראים הוא רק מצד כוונת העצמות, הרי נמצא שב"מקום" ומצב ההבדלה גופא נרגש דביקותם במקורם⁸⁵.

ט. ע"פ כל זה יובן גם הקשר דפרשת בראשית לשמחת תורה:

בשמח"ת נמצאים בנ"י לאחרי העבודה והגילויים דראש השנה ויוהכ"פ וחג הסוכות שאז מתעלים בעילוי אחר עילוי מלמטה למעלה, וגם ישנה המשכה מלמעלה למטה בפנימיות ע"י לקיחת ד' מינים בחג הסוכות.

ולכן הרי בשמע"צ ושמח"ת בנ"י הם בדביקות, שבנ"י שמחים עם התורה בשמחה וריקודים שלמעלה ממדידה והגבלה לגמרי, בחי' ישראל ומלכא בלחודוהי.

אבל ביחד עם זה ובהמשך לזה קוראים פ' בראשית, בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ⁸⁶, להורות שאמיתית הדביקות דבנ"י בהקב"ה הוא בהשוב, שבנ"י יוצאים בהעולם, לעשות לו ית' דירה בתחתונים⁸⁷, שיתגלה כבוד מלכותו ית' בכל העולם כולו, והי' ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד⁸⁸, ונעשים שמים חדשים וארץ חדשה⁸⁹, בביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

(משיחת כ"ף מנחם אב תשל"ב)