שיחה א

218שיחה א

א. לאחרי ההקדמה הכללית "בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן"¹, נתבארו בכתוב² פרטי הדברים: ויקם משה את המשכן גו' ויפרוש את האוהל על המשכן גו', ואח"כ מפרט את הבאת כל כלי המשכן למקומם והעבודות שבהם³: "ויתן את השולחן גו' ויערוך עליו ערך לחם גו' וישם את המנורה באהל מועד גו' ויעל הנרות גו' וישם את מזבח הזהב גו' ויקטר עליו קטורת גו'", ורק אח"כ⁴ "וישם את מסך הפתח למשכן"; ולאחרי "ואת מזבח העולה שם גו' ויעל עליו את העולה ואת המנחה"⁵, נאמר⁶ "ויקם את החצר סביב למשכן ולמזבח גו'".

והנה הרמב"ן כאן¹ מאריך, שכוונת הכתובים אינה לספר סדר המעשים בפועל, ומסיים ד"ויעל עליו את העולה ואת המנחה בזמנם⁶, כי עדיין לא הקים החצר סביב למשכן ואין מקריבים בלא קלעים כי יהיו שחוטי חוץ אלא (עשה) כולם בזמנם (לאחרי גמר הקמת המשכן והחצר⁷)".

אבל מזה שרש"י לא כתב שאין כוונת הכתובים לפרש סדר המעשים, משמע לכאורה, שע"פ פשש"מ, הפרשה על הסדר נאמרה⁸, והיינו שהעבודות והקרבנות שבכל כלי נעשו תיכף בהכנסתו למקומו באהל מועד⁹. ועפ"ז נמצא שלשיטת רש"י היו כל העבודות, עריכת הלחם, העלאת הנרות, והקטרה על המזבח וההקרבה על מזבח החיצון — לפני (שימת פתח המשכן ו)הקמת החצר, ולא חש למ"ש הרמב"ן ש"אין מקריבים בלא קלעים"⁹.

ב. והנה במס' זבחים פליגי רש"י ותוס' במ"ש בגמרא¹⁰ "בשני מקומות קדשים נאכלים. . קודם שיעמידו לויים את המשכן ולאחר שיפרקו הלויים את המשכן":

רש"י פירש¹¹ ש"לאחר שיפרקו הלויים את המשכן", היינו גם פירוק קלעי החצר ועדיין המזבח במקומו¹², ולתוס'¹³ היינו כאשר המזבח וקלעי החצר במקומן, דאם נפרקו גם קלעי החצר, אין מחנה שכינה קיים לגבי קדשי קדשים.

ולפ"ז י"ל לכאורה דרש"י עה"ת קאי לשיטתו בפירושו לש"ס, דאפ"ל אכילת קדשים גם כשאין קלעים לחצר והרמב"ן ס"ל כפירוש התוס' שם.

219[ובביאור סברת המחלוקת י"ל, דחלות דין חצר אוהל מועד יש לבארו בשני אופנים: א) כפשוטו, שדין חצר חל ע"י המחיצה של קלעי החצר סביב המזבח (וכדמשמע מלשון הרמב"ם לענין העזרה במקדש¹⁴ "עושין מחיצה אחרת סביב להיכל רחוקה ממנו כעין קלעי החצר שהיו במדבר וכל המוקף במחיצה זו שהוא כעין חצר אוהל מועד הוא הנקרא עזרה"), ב) הקמת המזבח לפני פתח אוהל מועד משוי לי' גדר חצר אוהל מועד וחלות גדר עזרה (וחצר), וקלעי החצר הם רק כעין תנאי וסימן (עד היכן מגיע חצר אוהל מועד), אבל לא שהם פועלים חלות חצר אוהל מועד (ודין עזרה)].

— ואף כי לפום ריהטא יש לחלק בין פלוגתת רש"י ותוס' וב' האופנים בפירוש עה"ת, פי' המקראות, כי בש"ס שם קאי לאחר שהוקם המשכן והקלעים (חצר המשכן) ונסתלקו הקלעים והשאלה היא אם יש אז פסול יוצא (לענין אכילת קדשי קדשים), ומשמע דלענין ההקרבה צריכים לקלעי חצר גם לדעת רש"י, אלא שיש לימוד מיוחד בגמ' שם¹⁵ דלאחרי שנקרב לא איפסיל הבשר ביוצא, ומותר לאכלו אף בלא קלעים מאחר שהמזבח קיים —

הרי מדברי רש"י שם מוכח שדין זה הוא לא רק לגבי אכילת ק"ק, אלא גם לגבי הקרבה, ויתירה מזו, לא רק שיכולים להקריב וכו' על המזבח כאשר פירקו הקלעים, אלא מקריבין כאשר מקימים את המשכן גם לפני העמדת הקלעים:

בפי' דברי הגמ'¹⁶ "בשני מקומות" — "קודם שיעמידו לויים את המשכן" פרש"י¹⁷ "קודם שיעמידו לויים את המשכן דנקט הכא לאו דוקא חדא דלא משכחת לה שיהא המזבח מונח קודם העמדת המשכן שהרי קודם שיחנו בני קהת נושאי המזבחות היו חונין בני גרשון ומררי נושאי המשכן ומקימין אותו. . הקימו בני גרשון את המשכן עד בואם של בני קהת"¹⁸. וממשיך ו"אי בששינו את הסדר מוקמת לה היכי שחטי קרבנות קודם שיעמידו משכן הא אמר באיזהו מקומן¹⁹ בשלמים ששחטן קודם שיעמידו לויים כו' פסולין, ואי גרסת לה מוקי לה בששינו את הסדר וההוא דאיזהו מקומן שלמים דוקא קאמר משום דכתיב בהו²⁰ ושחטו פתח אוהל מועד ולא יליף שאר קדשים מינייהו".

הרי מפורש דלרש"י הא דלא גרסינן "קודם שיעמידו לויים את המשכן" הוא מפני המציאות, כיון דבתחילה מקימים המשכן והחצר²¹ ואח"כ באים בני קהת ומכניסין הכלים, אבל לא לפי שאסור להקריב על המזבח לפני הקמת החצר²² (והמשכן), 220ואדרבה, לפי מה שפי' רש"י דבאם שינו הסדר (והקריבו על המזבח לפני הקמת המשכן והחצר) פסולין הרי זה א) לפי שחסר בזה פתח אוהל מועד²³, ולא לפי שאין כאן קדושת המזבח וחצר אוהל מועד והוי כשחוטי חוץ (כדברי הרמב"ן). ב) דין זה הוא רק בשלמים ולא בשאר קדשים.

וא"כ בנדו"ד בפרשתנו, אשר א) הי' כאן גדר "פתח אוהל מועד", כמפורש "ואת מזבח העולה שם פתח אוהל מועד", אלא שלא הוקם "החצר סביב למשכן ולמזבח", ב) המדובר בהקרבת עולה ומנחה (ולא שלמים) — שפיר כשרה ההקרבה על המזבח קודם שהועמדו קלעי החצר²³.

אבל כד דייקת אין מקום לפרש שלדעת רש"י סדר ההקרבה ביום הקמת המשכן הי' באופן כזה משום דקאי לשיטתו בש"ס, כי גם לשיטתו בש"ס אין זה אלא עבודה הכשירה בדיעבד²⁴, ופשיטא שהסדר הראוי והרצוי דהקרבה במשכן הוא כאשר המשכן הוא בשלימות בכל חלקיו וכל כליו על מקומם²⁵. והרי בפסוקים אלו קאי בתחילת הקמת המשכן ביום שמיני למילואים, ולא מסתבר שביום זה יעשו העבודות במשכן באופן הכשר רק בדיעבד ולא באופן הרצוי לכתחילה — ובודאי שההקטרה וההקרבה והעבודה דבכל הכלים היו כאשר הם בשלימות²⁶.

ג. ולכן נראה לבאר פלוגתת רש"י והרמב"ן על יסוד משנ"ת במ"א²⁷ דפליגי בביאור הטעם שהקים משה את המשכן בז' ימי המילואים לפני ר"ח ניסן, אף שהקב"ה ציווהו²⁸ "ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את משכן אוהל מועד";

הרמב"ן²⁹ כתב "כי (הקב"ה) אמר לו 221מתחלה (קודם ז' ימי המילואים) והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר"³⁰, וכשאמר לו הקב"ה "ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים כו'" היינו ש"ביום החודש הראשון תהי' הקמתו לעמדה³¹, הנה ידע כי בעת ימי המלואים יצטרך להקים ולהוריד כו'".

כלומר, לדעת הרמב"ן הציווי הראשון ("והקמות גו'") קאי על ז' ימי המילואים ופירושו הקמה על מנת לפרקו, והציווי השני דקאי על ר"ח ניסן הוא על סוג "הקמה" אחר, "לעמדה".

אבל רש"י בפירושו על התורה אינו מפרש שהכוונה בציווי הקמתו בר"ח ניסן היא "תקים לעמדה", ומדסתים משמע דס"ל שפירוש "ביום החודש הראשון גו' תקים את המשכן גו'" הוא (לא שביום זה "תהי' הקמתו לעמדה", אלא) כפשוטו, שהקמתו (סתם) בכלל תהי' ביום הזה, והיינו שפסוק זה הוא "פירוש" הכתוב "והקמות גו'". ולפ"ז, זה שהעמיד משה את המשכן לפני ר"ח ניסן, לא נצטווה ע"ז (בפירוש)³², אלא שלמד זאת מזה שנצטווה לחנך את אהרן ובניו בעבודתם, והחינוך בעבודה צ"ל במקום שבו תיעשה העבודה לאח"ז בקביעות. וגם נצטווה שכל ז' ימי המילואים יהיו "אל פתח אוהל מועד גו'"³³, הרי שצריך להקים את המשכן.

והיינו שלדעת רש"י העמדת המשכן לפני ר"ח ניסן לא הי' בזה גדר של "והקמות את המשכן", שבא בתור קיום הציווי ועשו לי מקדש³⁴, אלא הוי רק פרט (ותנאי) במילוי ציוויים אחרים; משא"כ להרמב"ן גם לפני שמיני למילואים הי' בזה גדר דהקמת המשכן, אלא שהוא לא כהאופן דשמיני למילואים שאז הי' "הקמתו לעמדה".

ועפ"ז נמצא, שלדעת הרמב"ן, עיקר גדר "חינוך המשכן" הי' בז' ימי המילואים, ובמילא המשכן ביום השמיני כבר אינו בגדר "חינוך" אלא הוי שלימות המשכן, כמו שצ"ל עבודתו בשלימותה — עבודה הרגילה במשך כל הזמן.

ואילו לפרש"י (ע"פ פשש"מ) כיון שבז' ימי המילואים לא הי' גדר דהקמת המשכן אלא חינוך דאהרן ובניו, נמצא, דרק בשמיני למילואים הי' מעשה של "הקמת המשכן" בתור "חינוך" לעבודות דמשכן. והיינו שביום הח' גופא היו שני גדרים במשכן: א) יום השמיני, שמיני דימי מילואים, שהוא חינוך לעבודת המשכן, וקיום הציווי דועשו לי מקדש [ולכן מצינו ש(גם) ביום שמיני למילואים הקריב משה³⁵ קרבנות צבור (כפרש"י³⁶), וכן מצינו כמה שינויים בסדר העבודה ביום הקמת המשכן לגבי סדר עבודה הקבוע לדורות (בעריכת לחם הפנים³⁷, העלאת הנרות ועוד³⁸)], ב) לאחר ששר 222תה שכינה, שאז נגמר ונתקדש המשכן בשלימות — לאחרי שנמשח ושרתה בו שכינה ע"י הקרבנות דאהרן³⁹, הרי מאז נחשב התחלת עבודה התמידית דמשכן בכל משך זמנו⁴⁰.

ולכן לא קשה זה שנעשו כל פרטי העבודה בכל הכלים תיכף לאחרי העמדתם (כפשטות הכתובים), לפי שבפרשה זו קאי ב"חינוך המשכן", ולא ב(התחלת) העבודה התמידית (הרגילה) במשכן⁴¹, ו"חינוך" יש בו תנאים שונים⁴².

וי"ל דלשיטתייהו אזלי: להרמב"ן, מה שהכתוב נחית כאן לפרש את כל העבודות הנעשים בכל הכלים תיכף לאחר סיפור הקמת כל כלי, אף שלמעשה לא נעשית העבודה בהם עד אחר גמר הקמת המשכן וכליו ומשיחתם⁴³, כי בזה בא הכתוב לבאר ענינו של כל כלי, והרמב"ן לשיטתו דס"ל⁴⁴ שהכלים הן הכשר להעבודה⁴⁵ "מפני שנצטווינו לשום לחם לפני ה' תמיד וצוה אותנו בהכשר העבודה הזאת שהיא לשום אותו בשולחן מתואר כן ושיסודר לנו שתהי' ההדלקה הזו במנורה של זהב משקלה וענינה כן וכן והנה הם תשמישי קדושה", וחולק על דעת הרמב"ם⁴⁶ שהכלים הם מחלקי המקדש ונכללים בהציווי דועשו לי מקדש.

משא"כ לדעת רש"י בפשש"מ י"ל דס"ל כדעת הרמב"ם, שכל הכלים מחלקי המקדש הם⁴⁷, ולכן מובן שזה שנאמרו כל פרטי העבודה הנעשים בכל הכלים תיכף לאחר העמדתם — אף שפשוט דאין להקריב בהכלי לפני בנין והקמת כל המשכן, שנשלם דוקא כאשר כולו קיים וכל הכלים על מקומם⁴⁸ — הוא לפי שבפרשה זו קאי ב"חינוך המשכן", כנ"ל.

ד. אבל צריך ביאור: למה הי' חינוך המשכן (בשמיני למילואים) באופן כזה — הקרבה על המזבח לפני הקמת חצר אוהל מועד?

223ויש לומר הביאור בזה (עכ"פ בפנימיות הענינים):

הציווי "ועשו לי מקדש" הוא ציווי לדורות לבנות בית לה', ובלשון הרמב"ם⁴⁹ "מ"ע לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות כו' שנאמר ועשו לי מקדש", וציווי זה קאי על כל בתי מקדשות⁵⁰. אלא שנאמר ציווי זה למשה ונתקיים לראשונה בבנין המשכן שעשה משה.

ונמצא, דאף שקיום מצוה זו בשלימותה הי' בבנין המקדש בירושלים, שנעשה בנין קבוע "ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד ובהר המורי'"⁵¹, ואילו המשכן הי' רק "לפי שעה"⁵², מ"מ, כיון שהציווי (לפי פשוטו) וקיום הציווי (לפי פשוטו) נעשה ע"י משה בעשיית המשכן, הרי קיומו במשך כל הדורות בא מכוחו של המשכן ועשייתו של משה בזה.

[וכמו שהוא בצורת הבית, שכתב הרמב"ם¹⁴ דהדברים שהם עיקר בבנין הבית הן הן הדברים שהיו במשכן: עושין בו קודש וקדש הקדשים ויהי' לפני הקדש מקום אחד והוא הנקרא אולם ושלשתם נקראין היכל ועושין מחיצה אחרת סביב להיכל רחוקה ממנו כעין קלעי החצר שהיו במדבר וכל המוקף במחיצה זו שהוא כעין חצר אוהל מועד הוא הנקרא עזרה והכל נקרא מקדש — כך הוא בפרטי עניני הבית⁵³].

ולפי זה י"ל, שהחינוך⁵⁴ דיום שמיני למילואים הוא נוסף על חינוך המשכן — "חינוך" כל הבתי מקדשות וכל עניני המקדש בכל הדורות.

והנה לרוב הפוסקים נקטינן להלכה ד"מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה"⁵⁵.

ואף שהרמב"ם כתבו (בעיקר) לגבי קדושת מקום המקדש והעזרה מצד קידוש שלמה, "שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבוא"⁵⁶, וכפי שהסביר הרמב"ם⁵⁷ החילוק בין "מקדש וירושלים" ל"קדושת שאר א"י", ש"קדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטילה", נ"ל שי"ל יתירה מזו, שגם במקדש עצמו (לא רק מקומו) יש בו נצחיות גם כשאינו בנוי ומוקף מחיצה⁵⁸, וזה נעשה ונמשך מה 224חינוך דמשכן⁵⁹ ע"י משה ביום שמיני למילואים, באופן שעשה בו עבודה לפני גמר הבנין — והיינו בזה ד"ואת מזבח העולה שם פתח משכן אוהל מועד ויעל עליו את העולה ואת המנחה" לפני הקמת "החצר סביב למשכן ולמזבח", הי' זה חינוך לכל זה.

ה. ויש לבאר בעומק יותר, בהקדם עוד שאלה, דלכאורה זה שהועמדו הכלים לפני הקמת כל המשכן ה"ז היפך הסדר שציווה הקב"ה, וכמו שהביא רש"י בתחילת הפרשה⁶⁰ "אשר צוה אותו משה אין כתיב כאן אלא כל אשר צוה ה' את משה. . כי משה ציוה לבצלאל לעשות תחלה כלים ואח"כ משכן אמר לו בצלאל מנהג העולם לעשות תחילה בית ואחר כך משים כלים בתוכו אמר לו כך שמעתי מפי הקב"ה".

וכן הי' סדר הקמת המשכן וכליו בעת המסעות, וכנ"ל שתחילה היו בני גרשון ובני מררי מקימין את המשכן, וכשבאים בני קהת "מוצאים אותו על מכונו ומכניסין בו הארון והשולחן והמנורה והמזבחות"⁶¹.

וא"כ יפלא ביותר למה ביום הראשון דהקמת המשכן הי' בסדר הפוך: בנוגע מזבח העולה שהוקם והקריבו עליו לפני שהקימו את החצר סביב, ובנוגע לשאר הכלים, ד"ויבא את הארון אל המשכן" ואח"כ "וישם את פרוכת המסך"⁶², וכן היתה הכנסת הכלים באוהל מועד והקרבה עליהם לפני השלמת הבנין ע"י "וישם את מסך הפתח למשכן", שלכאורה בנין בלי פתח אינו בנין גמור.

אלא שהן הן הדברים: "בנוהג שבעולם", היינו כפי סדר הרגיל צריך "לעשות תחלה בית ואח"כ משים כלים בתוכו", ובנין כזה שמוגדר בגדרי "סדר העולם" אינו ענין קיים ונצחי; וכדי שיהי' ענין הנצחיות והקיום ב(מצות) "ועשו לי מקדש", דמקריבין אע"פ שאין בית "ואוכלין כו' אינה מוקפת מחיצות" — הנתינת כח ע"ז בא דוקא מהקמה באופן כזה שהי' ביום שמיני למילואים, שהוא לא "כנוהג שבעולם", אלא בשינוי (למעלה) מסדר התמידי.

ולכן הי' יכול לחול, להיות שם מעשה הקרבה בנוגע ללחם הפנים והדלקת המנורה והקטרה על מזבח הזהב גם לפני גמר המשכן, ולפני נתינת מסך פתח למשכן (וגם לפני נתינת מזבח העולה והקמת החצר סביב), כי כלל זה שבכדי שיחול שם משכן צריכים לכל החלקים וכל כליו הוא באופן ד"סדר" — "בנוהג שבעולם", אבל לא לפני זה, שאז הוא לפני תנאי הנוהג בעולם, אז אין הגבלה בזה.

ו. ומזה גם הוראה בעבודת האדם לקונו: עבודת האדם כפי שצ"ל ע"ד הרגיל, תמידים כסדרם, היא העבודה ע"פ סדר והדרגה, מלמטה למעלה, תחילה העבודה בכלל, בענינים כלליים ואח"כ בענינים פרטיים. אבל מזמן לזמן (ובפרט בדרא דעקבתא דמשיחא כאשר "אין אתנו יודע עד מה" בסוד עבודת הבירורים) צ"ל אופן העבודה שלמעלה מ"נוהג שבעולם" — סדר והדרגה — אלא חטוף ואכול חטוף ושתי.

ובכללות, צ"ל כן בתחילת חינוך כל 225ילד וילדה בישראל, שאף שצ"ל "חנוך לנער על פי דרכו"⁶³ דוקא, אין להסתפק רק בחינוך בעבודה "מוגבלת" שע"פ סדר ונוהג שבעולם, אף שזהו גם לפי סדר דקדושה, אלא צ"ל החינוך באופן שלמעלה מטעם ודעת⁶⁴, עד לאופן של עבודה דמסירת נפש.

ודוקא חינוך באופן כזה, מביא ד"גם כי יזקין לא יסור ממנה"⁶³ בענין הקיום והנצחיות של תוקף יהדותו של המחונך, דגם כאשר אינו נמצא בבית ומחיצות דקדושה, עומד חזק ותקיף בעבודת ה', ו"מקריב" (את גופו ונפשו הבהמית לה'⁶⁵), "אע"פ שאין (נמצא ב)בית" — דירה שבה מאירה קדושתו של הקב"ה בקביעות ובאופן גלוי (בביהכנ"ס וביהמ"ד), וגם "אוכל ק"ק", דענין דקדושה בתקפה נעשית אכילתו — מזונו וחיותו, "אע"פ ש(הסביבה) היא חריבה ואינה מוקפת במחיצה" — הגבלות דקדושה.

ועל ידי שכאו"א יחנך את עצמו ובני ביתו וסביבתו באופן כזה, ה"ז ממהר עוד יותר גמר זמן החינוך, שהוא עבודתנו דזמן הגלות (כדברי רז"ל⁶⁶), בביאת משיח צדקנו, ובנין בית המקדש השלישי⁶⁷, שיהא בנין נצחי, בנינא דקוב"ה⁶⁸, במהרה בימינו ממש, ובעגלא דידן.

(משיחות ש"פ ויק"פ תשמ"ה, ש"פ שמיני תשכ"ה)