שיחה א

78שיחה א

א. בפירוש רש"י בפרשתנו בנוגע למרגלים, מצינו סתירות בנוגע למצבם בעת שילוחם: בתחלת הפרשה, עה"פ¹ "כולם אנשים", מפרש רש"י "ואותה שעה כשרים היו". אבל בהמשכה, עה"פ² "ויקרא משה להושע בן נון יהושע" פירש "התפלל עליו י"ה יושיעך מעצת מרגלים", דמזה משמע, שכבר אז הרגיש משה רשעתם של המרגלים³, וכן מפורש בפרש"י אח"כ עה"פ⁴ "וילכו ויבואו אל משה" — "מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה".

והנה ביישוב הסתירה מפרש"י עה"פ "וילכו ויבואו", כבר ביארו המפרשים⁵, שזהו דיוקו של רש"י לפני זה "ואותה שעה כשרים היו", דרק בשעה שנבחרו ונתמנו "כשרים היו" — "לאפוקי לאחר אותה שעה"⁶, משהחזיקו בדרך⁷ ("וילכו"), נהפכו ונעשו רשעים.

אבל אין זה מיישב מ"ש רש"י שמשה התפלל על תלמידו יהושע "י"ה יושיעך מעצת מרגלים", שהרי זה הי' ב"אותה שעה" שנבחרו, לפני התחלת הליכתם בדרך⁸?

יש מפרשים⁹ ש"מיד אחר שהובררו" כבר לא היו כשרים, וביארו¹⁰ ד"בתחלה כשהובררו כשרים היו וצוה להם משה שליחות על פי ה' לראות את הארץ כיצד היתה נוחה ליכבש ונצנץ בהם יצר הרע וחזרו למשה למסור להם סימנים בארץ אם¹¹ טובה ואם רעה ואת העם החזק הוא הרפה והכרכים אם מבצרים והרגיש משה שכוונתם לרעה דמה להם לחקור יותר ממה שנצטוו. . ולכך כתב. . ויקרא משה יהושע, כשהרגיש בהם יצרם הרע התפלל על יהושע".

אבל פירוש זה צ"ע:

א) קשה ביותר לומר שכוונת רש"י 79במ"ש "אותה שעה כשרים היו" היא רק לזמן קצר ביותר¹², משעת המינוי עד ש"חזרו למשה למסור להם סימנים בארץ"¹³ [שבפשטות לא היתה שהיית זמן¹⁴ בין התמנותם לדברי משה אליהם "עלו¹⁵ זה בנגב גו' וראיתם את הארץ וגו'"].

ב) לפירושם הול"ל (לרש"י) "בעת התמנותם כשרים היו" וכיו"ב.

ג) ועיקר: אם "הרגיש משה שכוונתם לרעה" — מדוע עמד בבחירתו לשלוח מרגלים האלה ולא שלח אחרים תחתיהם שלא תהי' כוונתם רעה (שבודאי הי' זה בידו של משה)¹⁶?

[ומה שביארו במפרשים¹⁷ (הטעם שמשה התפלל על יהושע שינצל "מעצת המרגלים" אבל לא מנעו מלכת עמהם) כי סבר משה אולי יהושע וכלב יוכלו להחזירם ממחשבתם הרעה — אינו מיישב שאלה זו, דאיך יכנס בספק רעת כל בנ"י — מפני שאולי יצליחו יהושע וכלב להחזירם לטוב! — ובפרט שיכול לא לשלחם כל עיקר].

ב. לכאורה יש לשאול כעין שאלה זו על כללות ענין שילוח המרגלים, שלפרש"י, כבר בהתחלת הדבר ידע משה שאינו ענין רצוי ומ"מ לא נמנע מלשלחם.

דהנה על הפסוק¹⁸ "שלח לך אנשים" פרש"י "שלח לך — לדעתך, אני איני מצוה לך אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו¹⁹ נשלחה אנשים לפנינו. . אמר (הקב"ה) אני אמרתי להם שהיא (ארץ ישראל) טובה. . חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה". שמזה יוצא, דאף שמשה שמע מפי הקב"ה שאין צורך בשילוח המרגלים — מ"מ, דעתו של משה ("לדעתך") הסכימה לכך.

ומפורש הדבר עוד יותר בפרש"י לקמן בפ' דברים (עה"פ²⁰ "וייטב בעיני הדבר"), שהטעם שהסכים משה לשילוח המרגלים הוא רק משום שחשב "שמא תחזרו בכם כשתראו שאיני מעכב" (כהמשל שמביא שם מ"אדם האומר לחבירו מכור לי חמורך זה א"ל הן נותנו אתה לי לנסיון א"ל הן. . כיון שראה שאין מעכבו כלום אמר הלוקח בלבו בטוח הוא זה שלא אמצא בו מום מיד א"ל טול מעותיך ואיני מנסהו"), הרי להדיא, דאף 80שמשה הרגיש שלא היתה כוונת בנ"י לטובה (וכפי שניתן להבין גם מעצם אופן בקשת בנ"י, כפרש"י שם¹⁹ שקרבו כולם "בערבוביא, ילדים דוחפין את הזקנים כו'") — מ"מ הסכים לבקשתם של ישראל (היפך רצונו — דמשה).

ומכיון שעכ"פ אנו רואים שעוד לפנ"ז לא נמנע מלשלחם (מאיזה טעם שיהי') אף שלא היתה כוונתם לטובה — א"כ שוב אין לשאול גם בנדו"ד למה לא עיכב שילוח המרגלים לאחרי ש"הרגיש משה שכוונתם לרעה".

אבל אאפ"ל כן — כי חילוק גדול בדבר:

בפירוש רש"י הנ"ל המדובר בבקשת בנ"י "נשלחה אנשים לפנינו", כי הם לא האמינו בטוב הארץ, ולכן לא הוטב בעיני השם כי "אני אמרתי להם שהיא טובה"; ובזה מובן הטעם שמשה הסכים לדבריהם, כי חשב שבראותם שאינו מפחד מלשלוח אנשים לראות את הארץ ה"ז גופא יוכיח לבנ"י שטובה הארץ, ובמילא יחזרו בהם מרצונם זה.

וגם זה שהסכים משה לשלוח את המרגלים אף לאחרי שראה שלא חזרו בהם בנ"י — אפשר להסביר, כי לכן בחר באנשים כשרים, "ראשי בני ישראל"²¹ (וכלשון רש"י בפ' דברים²² "מן הברורים שבכם, מן המסולתים שבכם"), שסמך עליהם שיראו את טוב הארץ וגם יביאו אתם מפרי הארץ²³, ועי"ז יתברר לבנ"י בראי' מוחשית²⁴ שאכן טובה הארץ מאד מאד, ואדרבא יתחזק אצלם הרצון לעלות לארץ.

אבל את"ל שמשה הרגיש באנשים שבחר בהם עצמם ש"כוונתם לרעה", הרי אין כל מקום לשלחם — ומדוע לא השתדל לעכבם²⁵.

ולכן נ"ל ששני הדברים, "אותה שעה כשרים היו", ותפלת משה "י"ה יושיעך מעצת מרגלים" — מעיקרא אינם סותרים זל"ז, כדלקמן.

ג. ויובן זה בהקדים דיוק לשון רש"י²⁶ "י"ה יושיעך מעצת מרגלים", ועד"ז לקמן²⁷ גבי כלב מדייק רש"י ש"נשתטח על קברי אבות שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם". דלכאורה הי' מתאים יותר להשתמש בלשון המתארת את חטאם — כמו "דבה", כמש"נ²⁸ "ויוציאו דבת הארץ גו'" [וכלשון רש"י עצמו בתחלת הפרשה, "למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים לפי שלקתה על עסקי דבה כו'", וכן בהמשך הענין²⁹ "להוציא דבה נתכוונו"], או "חטא המרגלים"; ומדוע נקט רש"י לשון "עצה" דוקא³⁰?

ויש לומר, שבדוקא נקט רש"י לשון זו, להדגיש, שאין כוונתו לומר שה' יושיעו מחטא המרגלים, כי עדיין ב"אותה שעה כשרים היו" (ולא היו שייכים לחטא של "דבה"³¹ וכו'), אלא רק 81מ"עצת מרגלים", "עצה" סתם — לאו דוקא עצה רעה (שזה נתחדש רק אח"כ בעת הליכתם, "הליכתן בעצה רעה", כנ"ל ס"א מהמפרשים), ואדרבה, כיון שב"אותה שעה כשרים היו", ודאי שזו היתה אצלם "עצה טובה" — ומ"מ התפלל משה על יהושע "י"ה יושיעך מעצת מרגלים", כי אף שכוונתם לטובה, מ"מ, עלולה "עצתם" להביא לידי טעות וכו' (כפי שאכן קרה בפועל), ולכן התפלל שינצל מזה.

ד. ביאור הענין:

בכל הפרשה כולה מתוארת שליחות המרגלים בלשון "תור" — "ויתורו את ארץ כנען"³², "תור הארץ"³³, "תרים"³⁴ וכיו"ב, ולא נזכרה אף פעם אחת בפרשתנו לשון "מרגלים" בקשר לשליחות זו³⁵ [ואין זה משום שיש חסרון ותוכן בלתי רצוי בשילוח מרגלים — שהרי מצינו (לקמן בפ' חוקת³⁶) שגם אח"ז — משה עצמו שלח "לרגל את יעזר", וכן יהושע שלח מרגלים³⁷].

ובטעם הדבר יש לומר:

החילוק בין שתי הלשונות — "לתור" או "לרגל"³⁸ — הוא³⁹: "לתור" מתאר (בעיקר) רק פעולת החיפוש והראי'⁴⁰ בלבד, ובעניננו — ראיית הארץ ויושבי'; משא"כ לשון "ריגול" מורה על חקירה וחיפוש לשם כוונה נסתרה, כמו בריגול המסייע לכיבוש ארץ האויב [ע"ד שמצינו לעיל (בפ' מקץ⁴¹) בנוגע ליוסף ואחיו — "ויאמר אליהם (יוסף לאחיו) מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם", ופרש"י "גלוי הארץ, מהיכן היא נוחה ליכבש"]; ובדרך כלל ענין הריגול קשור עם חכמת המרגל, שעל יסוד חקירותיו וחיפושיו אפשר לטכס עצה איך למלא משימה מסויימת (כיבוש ארץ האויב, וכיו"ב).

וזהו הטעם שבפרשתנו נאמרה רק לשון "לתור את ארץ כנען", וכיו"ב — כי כל ענין השליחות (בכוונת משה) הי' רק על המעשה, שיראו את הארץ ויושבי' ויספרו לבנ"י מה שראו (וכן להביא מפרי הארץ כדי להראות את ישראל מטוב הארץ), ותו לא מידי — אבל לא "לרגל את הארץ", להכניס עצמם בחיפוש "עצות" ותחבולות בשביל כיבוש הארץ וכיו"ב⁴².

ובזה יובן תוכנה של תפלת משה "י"ה יושיעך מעצת מרגלים":

אף שמשה הדגיש לאנשים שבחר 82שמטרת השליחות היא רק "לתור את ארץ כנען"⁴³, הרי תיכף ומיד בהתאספם אצלו הרגיש שהנם רואים את עצמם (לא כ"תרים" בלבד, אלא) כ"מרגלים", והיינו, שמלבד המעשה בפועל (לילך ולראות את הארץ), עליהם לטכס עצות ולהסיק מסקנות (על יסוד הריגול) הנוגעות לכיבוש הארץ וכו'.

וע"ז התפלל משה "י"ה יושיעך מעצת מרגלים": אף שעדיין לא הי' בעצתם שום חטא, כי ב"אותה שעה כשרים היו", וכל כוונתם היתה רק לטכס עצות טובות איך לסייע בריגולם לכיבוש הארץ וכו'⁴⁴ — מ"מ, התפלל משה שלא יהי' ליהושע חלק ב"עצת מרגלים", אלא ישאר נאמן למטרת השליחות שהיתה אך ורק "לתור את ארץ כנען"⁴⁵, מבלי לערב בזה ענין של "נתינת עצות" וכו'⁴⁶, כי הנהגה של "עצת (מרגלים)" עלולה להביא לידי נפילה (כדלקמן סעיף ה).

[ועפ"ז יש לומר, שזו היתה גם כוונת כלב בתפלתו "שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם" — ולא כ' "בעצתם הרעה" (וכיו"ב) — די"ל שבעת ההיא עדיין לא נודע לכלב ש"הליכתן בעצה רעה", אבל התפלל שלא יהא ניסת לחבריו גם ב"עצה טובה" שלהם, כי הי' נאמן לשליחותו של משה, מבלי לנטות משהו מהמטרה, רק "לתור את הארץ", ולא להיות חבר ל"עצת (מרגלים)"].

אבל לאידך מובן, שלא הי' בזה טעם מספיק לבטל שליחותם, כי זה שראו עצמם ב"אותה שעה" (כשעדיין "כשרים היו") כ"מרגלים" אינו מכריח להביא לתוצאות בלתי רצויות, ואינו אלא חשש כו'.

ה. עפ"ז יבואר עוד ענין תמוה בפרשת מרגלים, שלכאורה לא מצינו שרש"י יפרשו:

כיצד יתכן, שאנשים מובחרים אלה, שמשה רבינו בעצמו בחר בם לשליחות זו (שמזה גופא מובן שהם היו המתאימים ביותר מכל בנ"י למלא שליחות זו) ייהפכו, מן הקצה אל הקצה⁴⁷, להיות חוטאים ומחטיאים, עד שמרדו בה' ואמרו "לא נוכל לעלות. . כי חזק הוא ממנו"⁴⁸ (וכפרש"י "כביכול כלפי מעלה אמרו")?

וע"פ הנ"ל י"ל שבדיוק לשון רש"י "עצת מרגלים" מרומז השורש והסיבה שהביאום לירידה אחר ירידה, ועד למרידה בה':

הלשון "עצה" מורה על הצורך בחיפוש ומציאת תחבולה, דבר מסויים מתוך כוונה נסתרה ונעלמה (שלא תוודע להמנגד בזה וכיו"ב). והוא הדבר בהענין ד"עצת מרגלים": ענין הריגול דורש "עצה" ותחבולה, מרגלים צריכים לטכס עצות ותחבולות איך להערים ולהסתיר 83את מטרת בואם, שבאופן זה יצליחו לבצע את מטרתם מבלי שיוודע לזה שיכול למנעה [ע"ד שמצינו לעיל בנוגע ליוסף ואחיו — "ויאמר⁴⁹ אליהם (יוסף לאחיו) מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם ויאמרו אליו לא אדוני ועבדיך באו לשבר אוכל", היינו, שלדברי יוסף העלימו את המטרה האמיתית שבגללה באו למצרים ("לראות את ערות הארץ") באמרם שבאו "לשבר אוכל"].

ונמצא, שענין הריגול כשלעצמו דורש הנהגה של ערמה והסתרת האמת, ורק עי"ז יכולים להצליח בביצוע הריגול.

וזהו הטעם לזה שמשה רצה ששליחותם תהי' מוגבלת רק לחלק המעשה, "לתור את ארץ כנען", מבלי שייעשו "מרגלים", יכנסו בעצות ותחבולות של ערמה והסתרת האמת, ועד שעלולה להרחיקם ממדת האמת וכו'. ואפילו כשכוונתו לכתחילה היא לשם מטרה טובה, לחשוב מחשבות ותחבולות של "עצה טובה" [ולפעמים מוכרחים לשלוח מרגלים, כי בלאה"כ אא"פ (ע"פ טבע) לנצח האויב, שלכן, כנ"ל, שלח משה לרגל את יעזר] — מ"מ, סו"ס הרי מדת הערמומיות (והסתרת האמת) יכולה להוריד את האדם מדחי אל דחי, ודרושה זהירות יתירה שלא יכשל כו'⁵⁰.

ולכן, לאחרי שהרגיש משה שהאנשים ההם מחזיקים את עצמם ל"מרגלים" — התפלל (תיכף) על יהושע (תלמידו⁵¹), "י"ה יושיעך מעצת מרגלים" — שלא יהי' לו חלק בעצתם (גם אם היא "עצה טובה"), כדי שלא תהי' לו שום שייכות ל"עצת מרגלים"⁵².

ו. ויש להמתיק הענין ע"פ המבואר בחז"ל, שמדתו של משה היא מדת האמת — "ואמת זה משה"⁵³ (שלכן ניתנה תורה על ידו, כי זהו ענינה של תורה — "תורת אמת"⁵⁴). ולכן, כדי להיות שלוחו של משה — שלוחו של אדם כמותו, "כמותו דהמשלח ממש"⁵⁵ — א"א שתהי' אצל השליח שום נטי' ממדת האמת.

וזהו ששליחותו של משה היתה רק "לתור את הארץ" ולא "לרגל אותה" — כי בענין עיקרי זה, שליחות בשייכות לכניסה לארץ, הי' צ"ל כח המשלח (כחו של משה) באופן גלוי⁵⁶,

ועי"ז שהשלוחים נטו מקו שליחותם והחזיקו את עצמם למרגלים, נתבטל בהם כח המשלח — כי נוסף על ביטול השליחות מצד השינוי, דעי"ז ששליח משנה את שליחותו (בענין עיקרי) בטלה 84השליחות⁵⁷ — הרי כאן, נפסלו בעצם מלהיות שלוחי משה, כי א"א שהם יהיו "כמותו" דמשה⁵⁸, שמדתו מדת האמת⁵⁹.

ורק יהושע וכלב שלא נתפתו ל"עצת מרגלים" נשארו שלוחי משה⁵⁹, וזה גופא שמרם שלא נטו מהכוונה ומטרת שליחותם, ואמרו "טובה הארץ מאד מאד. . אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם. . אל תיראום"⁶⁰, ומשום כך זכו ליכנס לארץ, ועד ש"חיו מן האנשים ההם" — ש"נטלו חלקם של מרגלים בארץ וקמו תחתיהם לחיים"⁶¹.

(משיחת ש"פ שלח תשמ"ה)