80
שמשה הרגיש שלא היתה כוונת בנ"י לטובה (וכפי שניתן להבין גם מעצם אופן בקשת בנ"י, כפרש"י שם19 שקרבו כולם "בערבוביא, ילדים דוחפין את הזקנים כו'") — מ"מ הסכים לבקשתם של ישראל (היפך רצונו — דמשה).
ומכיון שעכ"פ אנו רואים שעוד לפנ"ז לא נמנע מלשלחם (מאיזה טעם שיהי') אף שלא היתה כוונתם לטובה — א"כ שוב אין לשאול גם בנדו"ד למה לא עיכב שילוח המרגלים לאחרי ש"הרגיש משה שכוונתם לרעה".
אבל אאפ"ל כן — כי חילוק גדול בדבר:
בפירוש רש"י הנ"ל המדובר בבקשת בנ"י "נשלחה אנשים לפנינו", כי הם לא האמינו בטוב הארץ, ולכן לא הוטב בעיני השם כי "אני אמרתי להם שהיא טובה"; ובזה מובן הטעם שמשה הסכים לדבריהם, כי חשב שבראותם שאינו מפחד מלשלוח אנשים לראות את הארץ ה"ז גופא יוכיח לבנ"י שטובה הארץ, ובמילא יחזרו בהם מרצונם זה.
וגם זה שהסכים משה לשלוח את המרגלים אף לאחרי שראה שלא חזרו בהם בנ"י — אפשר להסביר, כי לכן בחר באנשים כשרים, "ראשי בני ישראל"21 (וכלשון רש"י בפ' דברים22 "מן הברורים שבכם, מן המסולתים שבכם"), שסמך עליהם שיראו את טוב הארץ וגם יביאו אתם מפרי הארץ23, ועי"ז יתברר לבנ"י בראי' מוחשית24 שאכן טובה הארץ מאד מאד, ואדרבא יתחזק אצלם הרצון לעלות לארץ.
אבל את"ל שמשה הרגיש באנשים שבחר בהם עצמם ש"כוונתם לרעה", הרי אין כל מקום לשלחם — ומדוע לא השתדל לעכבם25.
ולכן נ"ל ששני הדברים, "אותה שעה כשרים היו", ותפלת משה "י"ה יושיעך מעצת מרגלים" — מעיקרא אינם סותרים זל"ז, כדלקמן.
ג. ויובן זה בהקדים דיוק לשון רש"י26 "י"ה יושיעך מעצת מרגלים", ועד"ז לקמן27 גבי כלב מדייק רש"י ש"נשתטח על קברי אבות שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם". דלכאורה הי' מתאים יותר להשתמש בלשון המתארת את חטאם — כמו "דבה", כמש"נ28 "ויוציאו דבת הארץ גו'" [וכלשון רש"י עצמו בתחלת הפרשה, "למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים לפי שלקתה על עסקי דבה כו'", וכן בהמשך הענין29 "להוציא דבה נתכוונו"], או "חטא המרגלים"; ומדוע נקט רש"י לשון "עצה" דוקא30?
ויש לומר, שבדוקא נקט רש"י לשון זו, להדגיש, שאין כוונתו לומר שה' יושיעו מחטא המרגלים, כי עדיין ב"אותה שעה כשרים היו" (ולא היו שייכים לחטא של "דבה"31 וכו'), אלא רק
הערות
- 19. דברים א, כב.
- 21. פרשתנו יג, ג ובפרש"י.
- 22. א, כג ד"ה ואקח.
- 23. פרשתנו יג, כ.
- 24. דאינה דומה שמיעה לראי' (ראה רש"י יתרו כ, יט). וראה רמב"ן ריש פרשתנו.
- 25. ראה הערה 16.
- 26. והוא מסוטה לד, ב.
- 27. יג, כב (מסוטה שם). ולהעיר מרש"י יד, כד "אני עמכם בעצה".
- 28. יג, לב. וכן לקמן יד, לולז.
- 29. יג, כג.
- 30. כן דייק גם בס' ערבי נחל (לבעהמ"ס לבושי שרד) ריש פרשתנו.
- 31. להעיר שגם "דבה" היא רק "לשון חינוך דברים. . וישנה לטובה" (רש"י פרשתנו יד, לו). וראה בארוכה לקו"ש חי"ח (ע' 145 ואילך), שעיקר חטא המרגלים הי' שעסקו ב"דבת הארץ" (גם כשלא היתה דבה רעה). ע"ש.
רש"י על שמות כ׳:י״ט - הטקסט מספריא
כה תאמר. בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה:
אתם ראיתם. יֵשׁ הֶפְרֵשׁ בֵּין מַה שֶּׁאָדָם רוֹאֶה לְמַה שֶּׁאֲחֵרִים מְשִׂיחִין לוֹ, שֶׁמַּה שֶּׁאֲחֵרִים מְשִׂיחִין לוֹ פְּעָמִים שֶׁלִּבּוֹ חָלוּק מִלְּהַאֲמִין (מכילתא):
כי מן השמים דברתי. וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי (שמות י"ט), בָּא הַכָּתוּב הַשְּׁלִישִׁי וְהִכְרִיעַ בֵּינֵיהֶם – מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קוֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה (דברים ד'), כְּבוֹדוֹ בַּשָּׁמַיִם וְאִשּׁוֹ וּגְבוּרָתוֹ עַל הָאָרֶץ; דָּ"אַ: הִרְכִּין שָׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְהִצִּיעָן עַל הָהָר, וְכֵן הוּא אוֹמֵר וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד (תהילים י"ח):
כה תאמר THUS THOU SHALT SAY — in this (the Holy) language (Mekhilta).
אתם ראיתם YE HAVE SEEN — There is a difference between what a person himself sees and what others relate to him, for what others relate to him sometimes his heart is divided in its opinion so that he does not believe (Mekhilta).
כי מן השמים דברתי THAT I HAVE SPOKEN [TO YOU] FROM HEAVEN — But another verse states, (Exodus 19:20) “And the Lord came down upon mount Sinai”, and thus the two verses appear to be contradictory! There now comes a third verse and harmonises them: (Deuteronomy 4:36) “Out of heaven He made thee hear His voice that He might instruct thee; and upon the earth He showed thee His great fire” — His glory was in the heavens but His fire and His power were upon the earth. Another explanation: He bent down the heavens and the heavens of heavens, and spread them out upon the mountain; similarly it states, (Psalms 18:10) “He bowed the heavens and came down” (Mekhilta) .
רש"י על במדבר י״ד:ל״ו - הטקסט מספריא
וישבו וילינו עליו. וּכְשֶׁשָּׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ הִרְעִימוּ עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה בְּהוֹצָאַת דִּבָּה, אוֹתָם אֲנָשִׁים וימתו; כָּל הוֹצָאַת דִּבָּה לְשׁוֹן חִנּוּךְ דְּבָרִים, שֶׁמַּלְקִיחִים לְשׁוֹנָם לְאָדָם לְדַבֵּר בּוֹ, כְּמוֹ "דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים" (שיר השירים ז'), וְיֶשְׁנָהּ לְטוֹבָה וְיֶשְׁנָהּ לְרָעָה, לְכָךְ נֶאֱמַר כָּאן מוצאי דבת הארץ רעה, שֶׁיֵּשׁ דִּבָּה שֶׁהִיא טוֹבָה:
דבה. פרליר"ש בְּלַעַז:
וישבו וילינו עליו [AND THE MEN WHOM MOSES SENT TO SEARCH THE LAND] RETURNED AND MADE THE WHOLE CONGREGATION MURMUR AGAINST HIM — This meant: “the men whom Moses sent and who, when they returned (וישבו) from searching the Land, made the whole congregation murmur against him by making them utter an evil report, — those men died. Wherever the phrase הוציא דבה occurs it denotes instructing to speak — that people teach their way of speaking to a person that he may speak it (cf. Rashi on 23:31). Similar is, (Song 7:10) “causing the lips of those who are asleep to speak." (דובב) There may be one (a דבה, “an utterance”) for good, or there may be one for evil: and it is for this reason that it states here, “[even those men] that made the people utter evil speech about the Land”, because, as I have stated, there is a דבה which may be termed good.
דבה is parlerie in O. F.; (Engl = utterance).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.