שיחה ב

222שיחה ב

א. על הפסוק¹ "וירא את העגלות אשר שלח יוסף גו' ותחי רוח יעקב אביהם" איתא במדרש² (והובא בפרש"י על התורה³) שזה הי' סימן ששלח יוסף ליעקב, שאם לא יאמין להם יעקב ש"עוד יוסף חי", יאמרו לו שיוסף מסר לומר: "בשעה שפרשתי ממך. . בפרשת עגלה ערופה הייתי עוסק" (וזהו "וירא את העגלות אשר שלח יוסף"⁴); ובהמשך לזה מפרש המדרש⁵ (מש"נ בפסוק שלאח"ז⁶) "ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי", שאמר יעקב "רב כחו של יוסף בני שכמה צרות הגיעוהו ועדיין הוא עומד בצדקו הרבה ממני כו'". ובפשטות כוונת המדרש⁷ לפרש "עוד יוסף בני חי" שהוא חי נוסף על חיים גשמיים, גם ובעיקר חיים רוחניים, חיים המתאימים לבנו של יעקב — "עוד יוסף בני חי"⁸.

והנה מזה שהמדרש סמך שני הענינים זל"ז — הסימן שמסר יוסף לאביו ש"עוד יוסף חי" בפשטות, ואשר יעקב הכיר שיוסף "עומד בצדקו" ואלה הם חייו (זהו ה"חיים" שלו) — מסתבר, שב' הענינים שייכים זל"ז, כלומר: הסימן שמסר יוסף — נוסף על שהי' להודיע ליעקב שעוד הוא חי בגשמיות, בא בעיקר להוכיח שהוא "עומד בצדקו".

וכמובן גם בפשטות — שזה שיוסף זוכר באיזו פרשה בתורה הי' עוסק בשעה שפירש מיעקב (מלפני כ"ב שנה), ה"ז הוכחה שתורתו שמורה אצלו והוא עומד בצדקתו כמקדם⁹.

אבל עדיין צריך ביאור: מובן ופשוט שכל מעשי האבות והשבטים (ובפרט אלה המסופרים בתורה) מדוייקים בתכלית. וכן בעניננו, שהסימן שמסר יוסף ליעקב שעוד הוא חי, לא הי' סתם סימן בעלמא (בענין צדדי), אלא שגם תוכן הסימן (פרשת עגלה ערופה) שייך לההודעה ש"עוד יוסף חי" (וכמו שהאריכו במפרשים בביאור השייכות שביניהם¹⁰). ולפי הנ"ל, שכוונת הסימן היתה להוכיח ליעקב שהוא עומד בצדקו, מובן שהתוכן דפרשת עגלה ערופה שייך גם להודעה זו.

ב. ויש לומר בזה:

ענינה של עגלה ערופה מבואר בפשטות הכתובים: "כי¹¹ ימצא חלל באדמה. . נופל בשדה לא נודע מי הכהו, ויצאו זקניך ושופטיך (סנהדרי גדולה¹²) ומדדו גו' והורידו זקני העיר ההיא את העגלה גו' וכל זקני העיר ההיא גו' 223ירחצו את ידיהם גו' וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה גו'". ומבואר הטעם בדבר¹³ — כדי שיתפרסם המאורע שהי' "חלל. . נופל בשדה", אשר עי"ז יהי' נקל יותר למצוא את הרוצח כו', ועוד (וגם זה עיקר) — כדי ש"ישמעו ויראו גו'" (כמובא בנוגע לכמה ענינים¹⁴), היינו, לשלול מלכתחילה את האפשרות ד"חלל. . בשדה".

וביאור הענין — בעבודת ה':

"חלל" במובן רוחני הוא זה שנפסקה דביקותו בהקב"ה, שהוא מקור חיותו, וכמש"נ¹⁵ "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום". והגורם לזה הוא להיותו נמצא "בשדה" ("נופל בשדה"¹⁶) — מקומו של "עשו. . איש שדה"¹⁷, שמתנכל לאותם שנמצאים "בשדה" (ולא באהלה של תורה ויהדות) לנתקם ח"ו מדביקותם באלקים חיים מקור חיותם ולהפילם חללים ר"ל — "חלל. . בשדה", או עכ"פ להחליש בהם את הענין ד"ואתם הדבקים בה"א גו'".

וע"ז באה הוראת התורה — "ויצאו זקניך ושופטיך גו'", שזהו מתפקידם ואחריותם של זקני ושופטי ישראל בכלל, כולל ב"ד הגדול שבירושלים, לעשות את כל התלוי בהם לתקן המצב ולשלול מכל וכל את המציאות ד"חלל. . בשדה"¹⁸. וכמודגש גם בהכרזתם¹⁹ "ידינו לא שפכו את הדם הזה" — "לא²⁰ ראינוהו ופטרונוהו בלא מזונות ובלא לוי'", דהיינו, שזוהי חובתם של זקני העיר ללות כל איש מישראל היוצא מהעיר (אל השדה) ולהספיק לו צידה לדרך — מזון, זו תורה שנק' מזון²¹, וכן לבושים — מצות [כדאיתא בתנא דבי אליהו רבה²² עה"פ²³ "כי תראה ערום וכסיתו" — "אם ראית אדם שאין בו ד"ת הכניסהו לביתך ולמדהו ק"ש ותפלה כו' וזרזהו במצות לפי שאין לך ערום בישראל אלא מי שאין בו תורה ומצות"], כדי לחזקו ולהגין עליו מכל הסכנות האורבות לו בהיותו "בשדה".

ועפ"ז יש לבאר הטעם (הפנימי) לזה, שבשעה שפירש יוסף מיעקב היו עוסקים בפרשת עגלה ערופה דוקא:

לפני ירידתו²⁴ של יוסף למצרים, 224"ערות הארץ"²⁵, שהי' שם באופן של "נשבה לבין הגוים"²⁶ — הרי בזמן ההוא הי' צריך להוספת כח רוחני כדי לעמוד שם בצדקו — וזהו שלמד אתו יעקב פרשת עגלה ערופה, שבה מוזהרים זקני העיר על תפקידם להתעסק בלויית האיש ההולך ל"שדה" ולתת לו את כל צרכיו כל זמן היותו בשדה, כנ"ל — שזוהי הנתינת כח ליוסף לעמוד בצדקו גם במצרים.

ולכן, כאשר רצה יוסף להוכיח ליעקב שהוא חי (גם) במובן הרוחני, מסר ע"י אחיו "סימן" זה ליעקב, ש"פרשת עגלה ערופה" היתה לנגד עיניו, ובכח זה לא הושפע כלל מהסביבה במצרים ונשאר שלם בתורתו וצדקתו; וכאשר ראה יעקב "את העגלות גו' — ותחי רוח יעקב אביהם", שנמשכה חיות חדשה ברוחניותו (רוח) של יעקב, ובפרט שחיים (הרוחניים) של יעקב תלוי' בחייהם של זרעו²⁷, כמאמר²⁸ "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".

ג. אמנם עדיין צריך להבין: במדרש שם מפרש דברי יעקב "רב עוד יוסף בני חי" — "רב כחו של יוסף בני. . הוא עומד בצדקו הרבה ממני שחטאתי שאמרתי²⁹ נסתרה דרכי מה'" [כמבואר במדרש³⁰ בדברי יעקב לבניו³¹ "למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח" — "כך אמר הקב"ה, אני עוסק להמליך את בנו במצרים והוא אומר למה הרעותם לי. . נסתרה דרכי מה'"] — דלכאורה, למאי נפק"מ כאן, שיוסף "עומד בצדקו הרבה ממני"?

גם צריך ביאור: ע"פ מנהג ישראל — ש"תורה הוא" — מסיימים ל"שלישי" (ולכמה מנהגים³² — ל"רביעי") של קריאת הפרשה בפסוק "וידברו גו' וירא את העגלות גו' ותחי רוח יעקב אביהם", ובפסוק שלאח"ז — "ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי גו'" — מתחיל ל"רביעי" (או ל"חמישי"). ואינו מובן — מדוע מפסיקים באמצע ענין?

והוא הדבר בתחילת "שלישי", המתחיל באמצע דברי יוסף אל השבטים "ועתה³³ לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומושל בכל ארץ מצרים" — דלכאורה ה"ז המשך מודגש לפסוקים שלפנ"ז³⁴ (שיוסף אמר לאחיו) "אני יוסף גו' ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחי' שלחני אלקים לפניכם, כי זה שנתיים הרעב גו' וישלחני אלקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה" (ובזה מסתיים "שני", ובפסוק שלאח"ז מתחיל "ועתה לא אתם שלחתם גו'") — שמפסיקים באמצע דברי יוסף לאחיו העוסקים בתוכן אחד (שירידתו למצרים היתה בשליחות השם)?

גם אינו מובן: הדגשת השלילה — 225"לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים" — שייכת יותר לעיל, בתור טעם לאמירת יוסף לאחיו "אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה", מפני ש"לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים" — ומדוע נאמרה הדגשה זו דוקא אח"כ (לאחר הפסקת "שלישי") בהמשך אחד עם "וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומושל בכל ארץ מצרים"?

ד. ויש לומר הביאור בכל זה:

הטעם לזה שיוסף הוא הראשון מבני ישראל שירד מצרימה — וזה הי' סיבה והתחלה³⁵ לירידת כל ישראל למצרים — הוא מפני שהירידה למצרים שייכת לחידוש המיוחד שבעבודת יוסף:

מבואר בכ"מ³⁶ הטעם שהאבות והשבטים בחרו להיות רועי צאן, כי התעסקות זו — שאין בה טירדא (יתירה) ונמצאים במצב של התבודדות מעניני העולם — לא הפריעה אותם מלהיות במצב של דביקות תמידית באלקות; אבל יוסף שונה בעבודתו מהאבות ושאר השבטים, שגם בהיותו עסוק בעניני העולם, הן בבית פוטיפר כאשר הפקידו "על ביתו וכל יש לו נתן בידו"³⁷, ועד"ז בבית הסוהר, שנתן בידו "את כל האסירים. . ואת כל אשר עושים שם הוא הי' עושה"³⁸, וכ"ש כשנעשה משנה למלך וניהל כל עניני מצרים ("ועל פיך ישק כל עמי. . ובלעדיך לא ירים איש גו'"³⁹) — כל הטירדות העצומות הללו לא בלבלו אותו ולא הטרידוהו והי' בתכלית הדביקות באלקות.

ובזה יובן הטעם (הפנימי) שהתחלת ירידת בנ"י למצרים היתה על ידי ירידתו של יוסף, כי יוסף (בעבודתו שם) הוא שנתן כח בבני ישראל⁴⁰ להחזיק מעמד גם בהיותם בגלות, בארץ לא להם, במצרים.

וזו היתה כוונת יוסף באמרו לאחיו — "למחי' שלחני אלקים לפניכם. . וישלחני אלקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ", שירידתו למצרים היתה שליחות מאת הקב"ה, כדי "לפתוח את הצינור" ולתת כח לבני ישראל שיוכלו להחזיק מעמד בגלות, לחיות בחיים רוחניים, "ואתם הדבקים בה"א חיים", גם במצרים.

ובזה יובן ג"כ דיוק לשונו של יוסף "למחי' שלחני אלקים. . וישלחני אלקים. . ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים"⁴¹ — שם אלקים דוקא, מדת הדין והגבורה (ולא שם הוי', מדת הרחמים) — כי שליחות זו היא באופן של ירידה לגלות, מקום של העלם והסתר כו' [ובאופן שגרם צער ועגמת נפש ליוסף וליעקב וכו'] שלא ניכרין בו רחמיו של הקב"ה באופן גלוי — וגם במצב זה, פעל יוסף שירידתו שם תהי' "למחי'. . להחיות לכם לפליטה גדולה".

ה. אמנם ענין זה עדיין אינו תכלית שליחותו של יוסף למצרים — שהרי אין זו אלא תועלת ופעולה שלילית — הגנה 226מהענינים הבלתירצויים שבגלות, כדי שהאדם ישאר דבוק באלקים (כמקודם) גם במצב זה —

עיקר חידושו של יוסף הוא — כשמו — יוסף מלשון הוספה⁴², וכהפירוש⁴³ בפסוק⁴⁴ "יוסף ה' לי בן אחר", שענינו של יוסף הוא, שמהפך גם את "אחר" (היינו מי שאינו שייך לצד הקדושה), שיהי' "בן" להקב"ה. כלומר, לא רק שאינו מתפעל מהמניעות ועיכובים שבגלות, אלא אדרבה, שהוא שולט עליהם עד שכובשם תחת ממשלת הקדושה.

[וע"ד דברי הרמב"ם בנוגע למלך המשיח, שתפקידו הוא לא רק "להחזיר מלכות דוד ליושנה. . (כדי שיהיו) חוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם"⁴⁵ עבור בני ישראל (ע"י שיבנה מקדש במקומו), דהיינו שבני ישראל יעבדו את השם בתכלית השלימות, אלא גם "יתקן⁴⁶ את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד שנאמר⁴⁷ כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' וגו'"].

וכפי שהי' בפועל ביוסף במצרים, שהי' משנה למלך, ד"בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים"⁴⁸, ויוסף שלט עליהם בפועל, "ויוסף הוא השליט על הארץ"⁴⁹ [וכמסופר בארוכה בסוף פרשתנו⁵⁰ שיוסף קנה המצרים ואת אדמתם, ועוד העבירם מקצה גבול מצרים ועד קצהו וכו'], וכוונת יוסף היתה לא רק לשליטה גשמית, אלא⁵¹ שיכירו את אלקי השמים ואלקי הארץ, ויקיימו שבע מצות ב"נ⁵², ועד שארז"ל⁵³ — והובא בפרש"י על התורה⁵⁴ — שהכריחם שימולו את עצמם⁵⁵.

ו. והנה ישנו הבדל יסודי בין שני ענינים אלו בשליחותו של יוסף למצרים — (א) נתינת כח בבני ישראל שעניני (מצרים) הגלות לא יפריעו אותם מדביקותם בה', (ב) השליטה על עניני הגלות — שיהיו נכנעים ועד שהם עצמם יהפכו לקדושה:

הענין הראשון, התוקף שעניני הגלות לא יבלבלו את בני ישראל מדביקותם בה', אף שמקורה מיוסף, מ"מ, על ידי יוסף נמשך כח זה בכל אחד ואחד מישראל באופן פנימי, עד שזה נקרא על שמו של כאו"א.

227וזהו הפירוש הפנימי במחז"ל⁵⁶ "כל ישראל נקראים על שם יוסף לפי שהוא פירנסם וכלכלם בימי הרעב": כלכלת יוסף את אחיו בימי הרעב כולל⁵⁷ שיוסף נתן כח לכאו"א מישראל, שגם בימי "רעב" רוחני — מצב של גלות והעלם והסתר — יוכלו לחיות חיים רוחניים כדבעי, וכח זה המשיך יוסף בבנ"י באופן של מזון, שנעשה דם ובשר כבשרו, היינו שנתעצם בהם להיות ענין שלהם. שלכן "כל ישראל נקראים על שם יוסף", כיון שתכונה זו של יוסף נעשית חלק ממציאותם הם.

אבל הענין השני, השליטה על מצרים, שייך רק לדרגת יוסף עצמו, וכמו בפשטות שרק הוא השליט על מצרים; ומה שבנ"י יכולים לשלוט על עניני הגלות (בדוגמת יוסף), אינו דבר המתייחס אליהם אלא ליוסף, ובפשטות — שכח שליטתם על עניני הגלות הוא רק בתור שלוחיו של יוסף⁵⁸.

ז. ועפ"ז מובנים הדיוקים דלעיל (סעיף ג) בלשונות הכתובים וחלוקת חלק "שלישי" של הפרשה:

ב' האופנים הנ"ל בשליחותו של יוסף במצרים, הם הם שני הענינים שאמר יוסף לאחיו בתיאור שליחותו ששלחו "אלקים" למצרים: (א) "למחי' (להיות לכם למחי'⁵⁹) שלחני אלקים לפניכם. . לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה" — יוסף פעל בבני ישראל ונתן להם הכח להחזיק מעמד בגלות. (ב) "ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומושל בכל ארץ מצרים" — פעולת שליחותו שיהי' הוא, יוסף, המושל והשליט על מצרים.

[וגם שליחות זו (השני') שייכת לשם אלקים דוקא — כי הממשלה והשליטה על האומות (ועניני גלות) שייכת לשם אלקים, ענין של דין ומשפט (שלכן נקראים דיינים בשם "אלקים"⁶⁰)].

ובזה יש לבאר ולהמתיק שרק בענין השני מדגיש השלילה "לא אתם שלחתם אותי הנה" — די"ל שכוונת יוסף בזה היא, לא רק לשלול (כפי המשמעות בפשטות) שסיבת ירידתו למצרים לא היתה בגלל כוונתם של השבטים (במכירתו למצרים), אלא, ששליחותו למצרים (מצד תכליתו השני' הנ"ל — "וישימני גו' ומושל בכל ארץ מצרים") אינה שייכת אליהם ("לא אתם") אלא רק לדרגתו ומעלתו המיוחדת, שהוא השליט על כל הארץ.

וזהו הטעם שבקריאת התורה מפסיקים שני הענינים לשתי "עליות" — כי הענין השני בשליחות יוסף, הוא נעלה ("עלי'") לגבי הענין הראשון, שדוקא בו נעשית ההוספה⁶¹ ("יוסף ה' לי בן אחר").

ועד"ז הוא בסיום "שלישי", בנוגע ליעקב:

הענין הראשון — "וירא את העגלות 228אשר שלח יוסף" הראה ליעקב שיוסף עומד בצדקו גם במצרים — "ותחי רוח יעקב" (כנ"ל).

אבל אין זה ענין של חידוש (כ"כ) בנוגע ליעקב — שהרי גם אצלו מצינו דוגמתו (עכ"פ מעין זה), שהי' כ' שנה בבית לבן הארמי (שלא מצינו כזאת אצל אברהם ויצחק), ועבד שם בכל כחו⁶² — ומ"מ הי' "שלם בתורתו"⁶³, "עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים"⁶⁴.

משא"כ הענין השני הנ"ל, שיוסף נעשה השליט על כל מצרים — זהו חידוש גם לגבי יעקב⁶⁵. ולכן, לאחרי ש"ותחי רוח יעקב" הוסיף ואמר "רב עוד יוסף בני חי", שכחו של יוסף הוא "רב" ו"הרבה ממני"⁶⁶ [ולכן בא ענין זה ב"עלי'" אחרת, ע"ד הנ"ל בתחילת "שלישי"].

ח. ומזה יש ללמוד הוראה מיוחדת לדורנו זה — שנשיא הדור, כ"ק מו"ח אדמו"ר, שמו (הראשון) "יוסף":

כ"ק מו"ח אדמו"ר — "יוסף" שבדורנו — פתח וסלל את הדרך לכל תלמידיו ושלוחיו ההולכים בדרכיו ועל ידיהם בכל בנ"י, שיוכלו לעסוק בהפצת התורה והיהדות, והפצת מעיינות החסידות, בכל מקום ומצב, גם ב"מצרים", חוצה שאין חוצה הימנו,

ובאופן, שלא זו בלבד שהיותם במקום ה"חוצה" (מצרים) לא יגרע מדביקותם בה', אלא אדרבה — שפועלים ומשפיעים בכל "ארץ מצרים", "לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח. . מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו ע"י משה רבינו" (כפסק דין ברור של הרמב"ם⁶⁷).

ואף אם לפעמים נראה בתחילה שזוהי שליחות של "אלקים" — באופן של דין והעלם והסתר, ובפרט אם ישנם העלמות והסתרים כו' היכולים לגרום לצער ועגמת נפש כו', הרי על ידי "יוסף" מקבלים הכח, לגלות אלקות גם במקום השליחות, ועוד — להגיע (על ידי ירידה זו) לעילוי גדול ביותר⁶⁸, "יוסף ה' לי בן אחר", עד לעלי' והוספה שבאין ערוך.

ועל ידי שמוסיפים ביתר שאת ויתר עז בעבודתו של "יוסף" — הפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה, עד לחוצה שאין חוצה הימנו, מקרבים ומזרזים גאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, שיבנה מקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד⁶⁹, ובמהרה בימינו ממש.

(משיחת יום ג', ה' טבת, תשמ"ז)