שיחה א

215שיחה א

א. בריש פרשתנו בדברי יהודה ליוסף מדוע הוא נכנס למריבה עבור בנימין יותר משאר אחיו, נקט הכתוב לשון של "ערבות", "כי עבדך ערב את הנער"¹, וכן הוא גם לעיל בפ' מקץ² (בדברי יהודה ליעקב), "אנכי אערבנו".

במהותה וגדרה של ערבות זו מצינו פלוגתא בש"ס³: א"ר הונא מנין לערב דמשתעבד (באמירה בעלמא בלא קנין. רשב"ם) דכתיב אנכי אערבנו מידי תבקשנו, מתקיף לה רב חסדא הא קבלנות היא דכתיב⁴ תנה אותו על ידי ואני אשיבנו (כלומר כאילו קבלתיו⁵ בידי אחזירנו לך. רשב"ם) אלא אמר רבי יצחק מהכא לקח⁶ בגדו כי ערב זר גו' ואומר⁷ בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך כו'".

והנה, אף שמפשטא דגמ' משמע שנדחו דברי ר"ה, מצינו בכ"מ⁸ שדין ערב (שערב משתעבד מן התורה) נלמד מערבות יהודה שאמר אנכי אערבנו [וגם במדרשים⁹ ריש פרשתנו סמך דיני ערבות לערבות דיהודה].

ומבואר במפרשים¹⁰ דרב הונא ורב חסדא אזלי לטעמייהו לקמן בגמ'¹¹ בדין האומר "הלוהו ואני פורע", "הלוהו ואני נותן", שלדעת ר"ה לשון ערבות הן, ולדעת ר"ח לשון קבלנות הן, ולכן ר"ה לטעמי' ס"ל דיהודה הי' ערב¹², ולכן נקטו כמה פוסקים כן להלכה (שלמדים דין ערבות מיהודה), כי גם רבא ס"ל בגמ' שם ש"כולן לשון ערבות הן"¹³.

ויש להבין: לכאורה קושיית רב חסדא אינה רק ש"הא (דיהודה) קבלנות היא" (כלשון הרשב"ם "כאילו קבלתיו 216בידי אחזירנו לך"), אלא כגירסת השאילתות¹⁴ בקושיית ר"ח ד"יהודה גופי' לוה הוא דכתיב¹⁵ שלחה הנער אתי"¹⁶, ובכגון דא הרי גם רב הונא ס"ל לכאורה שאינו לשון ערבות?

וגם דברי רב הונא טעונים ביאור, דמה ענין דין ערבות בממון לערבות דיהודה, שלכאורה לא שייך בזה דין ערבות — ואינו חיוב ממון¹⁷ (ושעבוד דדין ערבות)¹⁸.

ולכן נ"ל, שאין כוונת ר"ה שאצל יהודה הי' דין ושיעבוד של ערבות, אלא כיון שיהודה הגדיר הבטחתו ליעקב בשם "ערבות" — למדין מזה דין ערבות בממון, כדלקמן.

ב. ביאור הדבר:

שעבודו של ערב יש לבארו בשני אופנים: א) השעבוד שייך רק להחוב, דמשעבד נפשי' לשלם חובו של הלוה, ב) הערב עומד במקום הלוה, ולכן שעבוד הגוף שעל הלוה לשלם חובו (ופריעת בע"ח מצוה), חל על הערב¹⁹ (העומד במקומו)²⁰.

ויש לומר, שזוהי כוונת רב הונא שלומד דין ערבות מערבות הנאמר ביהודה, כי ס"ל ששעבוד (הגוף של) הערב (בכל ערב²¹) הוא (לא רק על החוב, אלא הוא) כשעבוד הגוף שעל הלוה, כי הוי כאילו הערב בעצמו קיבל המעות מיד המלוה²². וע"ז שפיר יש להביא סמוכין מערבות דיהודה, שהי' באופן ששעבד נפשו לגמרי ("ואני נתקשרתי בקשר חזק להיות כו'"²³), "אנכי אערבנו מידי תבקשנו".

משא"כ ר"י ס"ל שדין ערבות נלמד ממ"ש "בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך גו'", משום שלדעתו דין ערבות דממון שייך רק להממון דהחוב שמתחייב לשלם ממון, ואין זה שעבוד הגוף כמו הלוה [ולסברא ודיעה זו הקשה ר"ח דערבות דיהודה "הא קבלנות היא", או כגירסת השאילתות "התם יהודה גופי' לוה הוא", כי אופן הערבות דיהודה להחזיר את בנימין הוא ע"י שהעמיד עצמו במקומו (לא השתדלות וחיוב להחזיר את בנימין), לא ערב סתם אלא כמו קבלן או לוה, משא"כ ר"ה ס"ל דגם בחוב דממון בפשטות השעבוד הוא משום שחובו של חבירו הלוה הריהו כשלו, וממילא משעבד נפשו]. ולכן למד ר"י מהכתוב "בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך וגו'", שמודגש בהכתוב²⁴ שהוא אדם זר, אלא שנעשה ערב לו.

217ג. ויש להוסיף ביאור בזה ששעבוד הערב (לדעת רב הונא) הוא באופן שעומד במקום הלוה ממש — שזהו מצד דין ערבות הכללי של כל ישראל, דכל ישראל ערבים זה בזה²⁵:

כשם שמצינו לענין ברכת המצות²⁶, "שאף מי שאינו מחויב בדבר מפני שכבר יצא י"ח יכול לברך למי שעדיין לא יצא. . לפי שבמצות שהן חובה כל ישראל ערבים זה בזה וגם הוא נקרא מחויב בדבר כשחבירו לא יצא י"ח עדיין"²⁷ — והיינו מפני ש"גדר דערבות משום שכל ישראל הוה כמו מין יחיד"²⁸, "גוף אחד²⁸ ומציאות אחת"²⁹ (כי כל ישראל הם גדר ציבור, שאינו רק צירוף של ריבוי פרטים אלא שכל הציבור הוא מציאות אחת)³⁰,

[וכמבואר בספרים³¹ הפירוש ב"כל ישראל ערבין זב"ז" — ש"ערבין" הוא גם מלשון מעורבים, שכל ישראל מעורבים זה בזה, דכל ישראל ביחד נקראים אדם אחד והם קומה אחת, ולפיכך הם ערבים זה לזה כי כשנעשה פגם ברגל עד"מ כל הגוף מרגיש³²],

ובמילא החיוב שעל חבירו חל גם עליו עד ש"גם הוא נקרא מחויב בדבר",

כמו"כ הוא לענין חיוב ממון, שמצד דין ערבות דכל ישראל ערבין זב"ז, חיוב³³ תשלומין שעל הלוה חל על חבירו הערב כאילו הוא לוה המעות ונתחייב בתשלום חוב זה³⁴.

ועפ"ז יש לבאר פלוגתא הנ"ל במקור דין ערבות בעומק יותר — שתוכן 218פלוגתתם היא, אם הגדר דערבות ממון שייך ובא מזה שכל ישראל ערבין זב"ז.

ביאור הדבר:

סיבת אחדות זו שבישראל שכל ישראל מעורבים זה בזה (ומשום כך הם מציאות אחת) היא מפני נשמתם, ששרשה "בה' אחד"³⁵ (שלכן אין דין ציבור בב"נ³⁶), משא"כ מצד גופם, הרי "הגופים מחולקים"³⁷ [וכפי שמבאר רבינו הזקן³⁵, שמטעם זה "קיום מצות ואהבת לרעך כמוך לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן" הוא ע"י שהאדם עושה נשמתו עיקר³⁸].

ובזה פליגי, אם האחדות שבישראל (שכולן מציאות אחת ו"מעורבים זב"ז"), היא רק בעניני נשמתו (כמו בקיום מ"ע או חיוב תוכחה ומחאה על עון וכו'³⁹), או שאחדות זו שייכת גם לממונו של האדם:

לדיעה הא', כיון שענינם של ישראל הוא מה שהם "גוי אחד בארץ", כפירוש רבינו הזקן⁴⁰ שגם בעניני "ארץ" (ענינים ארציים וגשמיים) מגלים אחדות הוי', לכן אפשר לגלות גם בעניני ממון את האחדות שבישראל שהם ערבים ומעורבים זב"ז,

אבל לפי הדיעה הב' (שמפשטות המשך הגמ' משמע שכ"ה המסקנא) — "התורה על הרוב תדבר"⁴¹, ואי אפשר לרוב ישראל שתפעול (ע"י שתתגלה) אחדות כזו (הפועלת ענין הערבות דכל ישראל ערבין ומעורבין זב"ז) גם בדברים גשמיים ועניני ממון⁴² של הזולת, ולכן ס"ל שהוא דין בפ"ע, שהערב משעבד את עצמו לשלם חוב חבירו.

ד. עפ"ז יש לבאר הטעם (הפנימי) שדין ערבות בממון נלמד (לדעת ר"ה) מערבות דיהודה דוקא — דיש לומר, שערבותו על בנימין מורה על אופן מיוחד בערבות, שהיא תוצאה מאופן נעלה ביותר באחדות ישראל, ומצד דרגא זו באחדות נמשכת האחדות גם בעניני הרשות (והגשמיים) של ישראל.

ויובן זה בהקדם תוספת ביאור בהא דכל ישראל ערבים ומעורבים זב"ז, דנת"ל שהוא כמו האדם שיש לו ראש ורגל כך כל ישראל ביחד נקראים אדם אחד וקומה אחת — שכשם שה"אחדות" שבאברי הגוף יש בה כמה אופנים כ"ה גם באחדות דישראל:

א) שלימות הגוף תלוי' בזה שישנם בו כל האברים, כי כשחסר אחד מהם, אף אם הוא האבר הפחות ותחתון ביותר, כל הגוף אינו גוף שלם.

ב) למעלה מזה הוא — שכל אברי הגוף משלימים זא"ז, כי כולם צריכים זל"ז, וכמו שעל ידי הקזת הדם ברגל יתרפא הראש, וכן הרגל מעמיד את הראש ומוליך אותו, אשר מצד ענין זה נק' הרגל ראש והראש רגל (כי בענין זה מקבל הראש מן הרגל), וכל אבר הוא "ראש" מצד מעלתו הפרטית שהוא 219משפיע בשאר כל האברים, ועד באופן ש"לא ימצא בהם ראש וסוף"⁴³.

אבל בשני אופנים אלו עדיין ישנה התחלקות בין האברים, דלא מיבעי באופן הא', ששלימות הגוף תלוי' בזה שישנם רמ"ח אברים, שזהו דוקא כשישנם רמ"ח אברים מחולקים, היינו שיש בו כל הרמ"ח מעלות פרטיות של כל הרמ"ח אברים, שעל ידי כולם יחד נוצרת "קומה אחת שלימה"; אלא גם לפי האופן הב', שלא ניכרת כ"כ מעלתו של אבר אחד על זולתו, שהרי כולם הם "ראש" — מ"מ, מעלתו של כל אבר היא רק בענינו הפרטי, במה שהוא מחולק מחבירו.

אבל אמיתית האחדות שבקומת הגוף היא, כאשר כל אבר מרגיש שעיקר מציאותו וענינו אינו תכונותיו הפרטיות אלא בזה שהוא חלק מגוף האדם בכללותו, שענין זה הוא בכל האברים בשווה, שכולם הם חלק מקומה זו בשווה, ומצד זה הרי הם בהתאחדות גמורה⁴⁴.

וכן הוא גם בהתאחדות דישראל, שכל ישראל ערבין ומעורבים זב"ז, להיותם קומה אחת שלימה, שישנם בזה שלשת אופנים אלו:

א) השלימות דכלל ישראל היא כאשר ישנם כל הסוגים מ"ראשיכם שבטיכם גו'" עד "שואב מימיך"⁴⁵.

ב) למעלה מזה — שכל סוג מבנ"י משפיע ממעלתו לשאר כל ישראל, באופן שכל ישראל צריכים זל"ז ומשלימים זה את זה, עד שלא ימצא בהם ראש וסוף.

ג) האחדות הכי עליונה, זה שכל ישראל הם חלק מכלל ישראל, שזהו מצד נקודת היהדות שבכל אחד ואחד מישראל, שזהו בשווה ממש אצל כולם, וזהו אמיתית הענין דכל ישראל ערבין ומעורבין זב"ז⁴⁶, שאין בזה התחלקות כלל (דראש ורגל), וכולם הם כמו נקודה אחת ממש⁴⁷.

ה. ויש לומר, שזהו אחד מהטעמים⁴⁸ שדוקא יהודה הי' ערב על בנימין:

ערבותו של יהודה, שנתקשר "בקשר חזק להיות כו' בשני עולמות", היא ערבות עמוקה ביותר, הבאה מצד זה שכל ישראל הם עצם אחד ממש, כנקודה אחת.

ולכן היתה ערבות זו אצל יהודה דוקא, כי עיקר ענינו של יהודה הוא — מלכות [שיהודה הי' מלך שבשבטים⁴⁹, 220וכן נתברך⁵⁰ "לא יסור שבט מיהודה גו' עד כי יבא שילה", שממנו באה מלכות בית דוד שהיא "עיקר המלכות"⁵¹ שבישראל] — ומצד ענין המלכות מתגלה אמיתית האחדות של ישראל, שהם נקודה אחת שלמעלה מהתחלקות.

וכמבואר במ"א, שהמלך לא זו בלבד שהוא כולל את כל העם (שהוא מלך עליהם), אלא שעל ידו נעשים כל העם למציאות אחת (ולהעיר מלשון הרשב"א⁵² "המלך כצבור שהצבור וכל ישראל תלויין בו"), ומצד זה אין התחלקות בעם ישראל⁵³, וכל מציאותם היא רק מציאות המלך⁵⁴.

ו. ע"פ כהנ"ל מובן גם הטעם, שהקשר בין דין ערבות בממון להא שכל ישראל ערבין זב"ז נסמך אקרא דערבות יהודה על בנימין:

הכח להמשיך ענין האחדות (שמצד הנשמה) גם בעניניו הגשמיים ודברי הרשות של האדם, בא מהרגשת עומק אמיתית הענין דאחדות ישראל, שכל ישראל הם חד ממש,

וע"ד הנ"ל בענין המלכות — שכח המלכות הוא לא רק על בני אדם, אלא כל הדברים, גם הדצ"ח, שבמדינתו, הם תחת שליטתו וממשלתו.

ולכן, דוקא מערבות יהודה על בנימין, שבזה בא לידי גילוי האופן הכי עליון באחדות ישראל (כנ"ל סעיף ה), למדין שדין ערבות בממון שייך להא דכל ישראל ערבין זה בזה.

ז. פ' ויגש קוראים בכל שנה בסמיכות לצום העשירי, היום שבו "סמך מלך בבל. . על ירושלים והביאה במצור ובמצוק"⁵⁵, וע"פ המבואר בשל"ה⁵⁶ מובן שיש שייכות ביניהם:

נת' במ"א⁵⁷, ד"סמך מלך בבל על ירושלים" הוי בגדר הקדמת רפואה למכה (של גלות), דהרי סיבת תוקף הגלות היא מצד העון דשנאת חנם⁵⁸, והרפואה — הגאולה מן גלות — היא על ידי פעולה הפכית, אהבת חנם עד לאחדות ישראל 221בשלימותה. ואחדות זו נעשית באופן טבעי על ידי מצור, שאז "אין יוצא ואין בא"⁵⁹, שכל הנמצאים במצור נמצאים תמיד ביחד בעיר; ויתירה מזו: ענינו של מצור הוא לא רק שאין יוצא ואין בא מאנשי העיר, אלא כן הוא בכל עניני העיר וכל חפצי העיר, והמכוון של המצור הוא לא (רק) שהאנשים שבתוך העיר לא יצאו אלא שלא יהי' ביכלתם להוציא ולהביא צרכי העיר, אכו"ש ונשק וכו'.

והיינו שהמצור על עיר (ובפרט על עיר שהיא מוקפת חומה מצד עצמה) עושה את כל הדברים בהעיר וכל אשר בעיר מעין מציאות אחת.

וזהו תוכן הענין דמצור על ירושלים בפרט, עיר שחוברה לה יחדיו⁶⁰, שמחברת את כל ישראל, שבנ"י הם מוכרחים בדרך הטבע להיות באחדות יחד בירושלים, הם וכל אשר להם [ובאם הי' זה מביא לאחדות אמיתית בבנ"י, לכאורה הי' אז הקדמת רפואה למכה בפועל, והיתה מתבטלת המכה מלכתחילה, ונבוכדנאצר לא הי' יכול לשלוט עליהם. ובמכש"כ וק"ו מהמצב ד"חבור עצבים אפרים", דכשהיו⁶¹ ב"חבור" אף שהי' "עצבים" יורדין למלחמה ונוצחין].

ולכן עיקר העבודה כאשר נמצאים בזמן הגלות, בעקבתא דעקבתא דמשיחא, הוא לחזק ולפעול ביותר בהענין דכל ישראל ערבין זב"ז, מעורבין זב"ז, לחזק ולפעול באהבת ישראל ובאחדות ישראל,

ופשוט שאין הכוונה ח"ו לוותר או אפילו לעשות פשרות ח"ו בעניני תורה ומצוות, ואדרבה, זה שכל ישראל ערבים זב"ז מחייב את כל אחד מישראל להפריש את חבירו מאיסור ומעון³⁹, "הוכח תוכיח את עמיתך. . ואהבת לרעך כמוך"⁶² [כהנהגת אהרן הכהן, כהן גדול⁶³ "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", ולא שמקרב את התורה ח"ו להבריות, פשרות וויתורים בקיום התורה לפי רוח הזמן והמקום ח"ו].

והוספת ותוס' פעולה ומרץ באהבת ואחדות ישראל, תביא תיכף ומיד ממש ביאת משיח צדקנו, כמפורש בהפטרת פרשתנו⁶⁴, ויקויים ענין הגשת יהודה ליוסף בשלימות, שב' העצים (דיהודה ויוסף) "היו לאחדים בידך. . ומלך אחד יהי' לכולם", כי "עבדי דוד מלך עליהם. . נשיא להם לעולם", במהרה בימינו ממש.

(ממאמר ושיחת ש"פ ויגש תשל"ב; שיחת ט"ו בשבט תשמ"ה)