שיחה ג

229שיחה ג

א. בפסוק¹ "ויאמר אנכי האל אלקי אביך אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם" מעתיק רש"י התיבות "אל תירא מרדה מצרימה" ומפרש "לפי שהי' מיצר על שנזקק לצאת לחוצה לארץ".

בפירושו זה מחדש רש"י שני ענינים (לגבי פשטות משמעות הכתוב):

(א) בכתוב נאמר "אל תירא", ורש"י משנה וכותב "לפי שהי' מיצר" — והרי "ירא" ו"מיצר" הם שני הרגשים שונים (אף שיש בהם צד השווה).

[וכדמצינו בכתוב לעיל² "ויירא יעקב מאד ויצר לו", ובתרגום שם "ודחיל. . ועקת", כלומר: "יראה" היא רגש של דאגה³ ממאורע בעתיד שאפשר שיזיק לו; ו"מיצר" מורה על רגש של דוחק וצער ועגמת נפש⁴, ומתאים גם בקשר לצרה ודאית שבהווה⁵ או שבעבר].

(ב) בכתוב מפורש "(אל תירא) מרדה מצרימה", ואילו רש"י משנה וכותב "על שנזקק לצאת לחוצה לארץ", היינו יראתו היתה (לא מהירידה למצרים, המפורשת בקרא, כ"א) מהיציאה מן הארץ, ואין הפרש לאיזה מקום הוא יוצא, למצרים או לארץ אחרת.

וי"ל ששני השינויים תלויים זב"ז: הירידה למצרים (לארץ חדשה בכלל, ובפרט למצרים, וכדלקמן סעיף ב) מעוררת היראה (ודאגה); והיציאה מא"י (לחוצה לארץ) אינה מעוררת יראה, אלא צער ("הי' מיצר").

אבל צ"ע: מנ"ל לרש"י להוציא את הכתוב מפשוטו?

ב. מקורו של פרש"י זה הוא (לכאורה) בפרקי דר"א⁶, וז"ל: "שמע יעקב על יוסף שהוא חי והי' מהרהר בלבו ואמר איך אעזוב ארץ אבותי ואת ארץ מולדתי ואת ארץ ששכינתו של הקב"ה בתוכה ואלך אל ארץ בני חם⁷ בארץ שאין יראת שמים ביניהם".

ותמוה מאד:

הרי גם הפדר"א (בפירושו ש(הוא גם) ע"ד הדרש) לא הסתפק בחשש היציאה מהארץ לחוד — שהי' יעקב "מהרהר כו' איך אעזוב ארץ אבותי כו'" — אלא ממשיך שהרהר ודאג גם על מקום הליכתו "ואלך אל ארץ בני חם בארץ שאין יראת שמים ביניהם"⁸, והיינו בהתאם 230למפורש בקרא שיעקב ירא "מרדה מצרימה";

ודוקא רש"י, שלא בא לפרש אלא פשוטו של מקרא, לא הזכיר כלל מדאגתו לרדת מצרימה, כ"א אך ורק הצער כו' על היציאה (מן הארץ) לחו"ל!

[ואין לתרץ דהחשש "שאין יראת שמים ביניהם (בארץ מצרים)" אינו ע"פ פשוטו של מקרא — כי כבר מצינו לעיל דוגמתו בנוגע למצרים בפשש"מ: על דברי פרעה לאברהם⁹ "הנה אשתך קח ולך" פירש"י "לא כאבימלך שאמר לו¹⁰ הנה ארצי לפניך אלא אמר לו לך ואל תעמוד שהמצרים שטופי זמה הם"¹¹].

זאת ועוד: לפי פרש"י צ"ע, איך מתיישב המשך הכתוב, שהקב"ה הסיר את צערו של יעקב ע"י שהבטיח לו "כי לגוי גדול אשימך שם":

לפי' הפרקי דר"א הנ"ל שיעקב הי' ירא לירד למצרים מפני שאין יראת שמים ביניהם וחשש שלא יתערבו בניו בין המצרים¹² וילמדו ממעשיהם כו'¹³, מובן, שכאשר אמר לו הקב"ה "לגוי גדול אשימך שם" נחה דעתו, כי בזה הבטיח לו שלא יתערבו ביניהם.

אבל לפי פרש"י, שיעקב הי' מיצר על שנזקק לצאת לחו"ל — אינו מובן: איך הופג צערו זה של יעקב ע"י ההבטחה "כי לגוי גדול גו'", שאינה שוללת לכאורה סיבת צערו?

ג. לכאורה יש לבאר, דהטעם לכך שרש"י אינו מפרש שיראתו של יעקב לרדת מצרימה היתה מחמת העדר יראת שמים ביניהם כו' — הוא:

כשאמר יוסף לאחיו¹⁴: "מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו גו' רדה אלי גו' והיית קרוב אלי אתה ובניך ובני בניך גו' כי עוד חמש שנים רעב", הודיע ליעקב שיקבע עבורו מקום מיוחד במצרים לגור שם — "וישבת בארץ גושן גו' וכלכלתי אותך שם". דפשטות המשמעות¹⁵ שיהי' להם מקום לגור בפני עצמם¹⁶.

[וכפי שהי' בפועל — ע"פ פשוטו ש"מ¹⁷ "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עלי'", "בארץ גושן אשר שם בני ישראל"¹⁸, היינו שגרו 231אפילו בארץ מיוחדת, ולא היו מעורבים עם המצרים¹⁹].

ולכן מובן בפשטות שאין מקום לירא מהנהגת המצרים, מאחר שלא יגורו עמם יחדיו כי אם בארץ שלהם, ארץ גושן.

אבל דוחק גדול לומר שזה מכריח להוציא את הכתוב מידי פשוטו (ולפרש דמש"נ "אל תירא מרדה מצרימה" אין הכוונה לדאגה על הירידה למצרים כ"א שהי' מיצר על היציאה מא"י לחו"ל),

כי הגם שאין לדמות מצבם של יעקב ובניו — שבעים נפש ויותר — במצרים למצבם של אברהם ושרה בירידתן למצרים (עד שהוצרך פרעה לשלחם משם), מאחר שיעקב ובניו ישבו בארץ גושן — מכל מקום, מובן בפשטות, שהירידה לארץ מצרים, שאנשי' מפורסמים בהנהגתם הגרועה ביותר היפך בתכלית מיראת שמים²⁰ [הן בג"ע, שטופי זמה כנ"ל, והן בע"ז "בעירא. . דחלין לי'"²¹ ועוד], יש בה לעורר דאגתו ויראתו של יעקב.

ואעפ"כ מוציא רש"י את הכתוב מפשוטו, ומפרש שיעקב הי' מיצר על היציאה מא"י לחו"ל!

ד. כמה ממפרשי המקרא²² ביארו ש"הי'²³ יעקב מתיירא ואומר עכשיו שאני יורד למצרים קרבו הימים שנאמר לזקני גזירת שעבוד ועינוי על זרעי בארץ לא להם", וכמ"ש בתיב"ע²⁴ "לא תדחל מלמיחות למצרים על עיסק שעבודא די פסקית עם אברהם". והיינו שהיראה היתה על התחלת קיום גזירת "ועבדום וענו אותם"²⁵ בישראל.

ולכאורה, גם פירוש זה מתאים יותר לדרך הפשט — מפירושו של רש"י, כי לפי פירש"י חששו של יעקב הי' רק ענין פרטי, הנוגע לו בלבד (על שנזקק לצאת לחו"ל); משא"כ לפי פירוש זה הי' כאן חשש כללי, בשייכות לעם ישראל (זרע יעקב) בכללותו.

[וגם המשך הכתוב "כי לגוי גדול אשימך שם" מתיישב יותר לפי פירוש זה, כמ"ש החזקוני "אמר לו הקב"ה אל תירא מרדה מצרימה אם לאביך הזהרתי באתי לך להבטיחך אם קרבו ימי שעבוד ועינוי גם קרבה הברכה שברכתי את זקנך ואעשך לגוי גדול²⁶ היינו כי לגוי גדול אשימך שם", כלומר: ההבטחה "לגוי גדול אשימך שם" יש לה קשר ושייכות לקיום ברית בין הבתרים].

מדוע א"כ לא פרש"י שיעקב ירא מקיום גזירת בין הבתרים? והרי לפי פרש"י לעיל עה"פ²⁷ "ותחי רוח יעקב" — "שרתה עליו שכינה שפירשה ממנו", מסתבר לומר, שיעקב ידע שהירידה ל 232מצרים היא התחלת קיומה של גזירת בין הבתרים.

[לכאורה הי' אפ"ל שפירוש זה קשה לאומרו, לפשש"מ, בלשון "אל תירא", מאחר שאין זה משנה את הידוע לו שזהו קיום גזירת הקב"ה. אבל אין זה תירוץ מספיק, שהרי רש"י הי' יכול לפרש (כמו שהוא מפרש בלאה"כ, כנ"ל) שיעקב הי' מיצר ע"ז שמעתה מתחיל זמן של "ועבדום וענו אותם". וכמובן, דגם כאשר יודעים שהגזירה היא רצונו של הקב"ה, בכ"ז ה"ז ענין המעורר צער].

ה. וי"ל הביאור בזה:

בפסוקים שלפנ"ז מסופר כבר ע"ד החלטתו של יעקב לרדת למצרים: "ויאמר²⁸ ישראל רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות"; ועוד יותר — שכבר התחיל לרדת "ויסע ישראל וכל אשר לו גו'"²⁹ — ומכיון שכן תמוה, מהו תוכנה של אמירה זו "אל תירא מרדה גו'", שמשמעה שיעקב הי' עדיין בספק ומפחד לירד למצרים³⁰? אמירה זו היתה מתאימה לפני החלטתו לירד למצרים³¹, ועכ"פ קודם שהתחיל לירד בפועל.

ולכן מפרש רש"י ש"אל תירא מרדה מצרימה" אין פירושו שהי' ירא ומפחד להתחיל, אלא "לפי שהי' מיצר על שנזקק לצאת כו'", היינו שהי' מצטער על הפעולה שהי' עושה בפועל.

אמנם אינו מובן:

מדוע נתעכבה הבטחה זו ד"אל תירא מרדה גו'", שבאה להפיג צערו, עד לאחרי ש(נסע ממקומו, ו)הגיע לבאר שבע — ובמילא כל הזמן ההוא הי' יעקב בצער³²?

ועכצ"ל שכאן (בבאר שבע) נתחדש איזה ענין, שבגללו הוצרך אז יעקב ל"נחמתו" של הקב"ה בהבטחתו אל תירא גו'. ולכן מפרש רש"י שהי' מיצר על שנזקק לצאת לחוצה לארץ, ולא על הירידה למצרים בפרט.

והביאור בזה:

באר שבע היא מקום הגבול³³ — העיר האחרונה בדרומה של א"י, שממנה יוצאים לחו"ל. ולכן אע"פ שהליכתו מתחילה היתה ע"מ לצאת מהארץ ולרדת למצרים, ונסיעתו זו היתה מתוך שמחה וכו', כמ"ש³⁴ "ויאמר ישראל רב עוד 233יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות" — אעפ"כ כאשר הגיע לגבול א"י, בעמדו לצאת לחו"ל בפועל — הי' מיצר ומצטער על הבפועל, שנזקק לצאת לחוצה לארץ בפועל.

ואף שמיד בצאתו ממקומו (מחברון) ידע שהוא עתיד לצאת מן הארץ — מ"מ, אינו דומה הצער ע"י הידיעה שסופו לצאת, להצער בעמדו לצאת בפו"מ, וכנראה במוחש.

[ע"ד דברי ריב"ק שהובאו בפרש"י לעיל³⁵ — "שהקב"ה רואה את הנולד. . נולד לך בן זכר מימיך. . שמחתי ושימחתי את הכל. . ולא היית יודע שסופו למות. . בשעת חדותא חדותא"].

ו. אמנם עפ"ז גדלה התמי' עוד יותר — מהו ההמשך "כי לגוי גדול אשימך שם":

מאחר שבירידתו למצרים לא הי' יעקב מתיירא פן יתערבו בניו בגוים וכיו"ב, אלא הצטער על שהי' נזקק לצאת לחוצה לארץ, א"כ מה תועיל הבטחה זו — "כי לגוי גדול אשימך שם" — להפיג צערו על יציאתו לחו"ל, כנ"ל?

ויובן זה בהקדם ביאור הטעם והסיבה לצערו של יעקב על שהי' נזקק לצאת לחו"ל — דלכאורה אינו מובן: כשהלך יעקב לחרן, אל בית לבן, לא נאמר³⁶ שהי' מיצר על שנזקק לצאת לחו"ל³⁷?

וליתר ביאור:

כבר נתבאר במק"א³⁸ שבפשוטו של מקרא לא מצינו שהאבות היו זהירים מלצאת מא"י לחו"ל. דעם היות שהאבות קיימו כל התורה כולה עד שלא ניתנה³⁹, וכמפורש בפרש"י⁴⁰ בנוגע לאברהם שקיים גם גזירות ושבותין דרבנן — מ"מ לא היו נזהרין באיסור יציאה מן הארץ⁴¹.

וטעם הדבר, כי (ע"ד הפשט) בזמן האבות לא היתה א"י מובדלת עדיין בקדושתה משאר הארצות⁴², ויתירה מזו — בזמנם לא הי' שינוי עדיין גם בבעלות הארץ (שתהי' בבעלות עם ישראל).

ומה שפרש"י ציווי השם ליצחק⁴³ "אל תרד מצרימה — שאתה עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדאי לך", הרי: א) הי' זה רק אצל יצחק שהי' "עולה תמימה", 234ב) גם בזה מדייק רש"י (ולא כתב שהי' אסור לצאת מהארץ⁴⁴ וכיו"ב, אלא) "שאין חו"ל כדאי לך".

וי"ל: ההפרש בין א"י לחו"ל בזמן האבות (גם אצל יצחק) לא הי' מפני שהיתה קדושה בהחפצא של הארץ גופא, כ"א רק לפי ששם (בא"י) פעל אברהם שהקב"ה הוא "אלקי השמים ואלקי הארץ" — "הרגלתיו בפי הבריות", משא"כ בחו"ל שהקב"ה הי' רק בבחינת "אלקי השמים" ולא "אלקי הארץ" — "שלא היו באי עולם מכירים בו ושמו לא הי' רגיל בארץ"⁴⁵ (בחו"ל).

[ובזה מובן גם דיוק לשונו של רש"י כאן גבי יעקב "שהי' מיצר על שנזקק לצאת לחו"ל" (ולא — לצאת מן הארץ) — וע"ד לשונו גבי יצחק "אין חו"ל כדאי לך" — כי בזמן האבות עדיין לא היתה קדושה בארץ שבגללה יהי' חיוב להשאר בארץ].

וע"פ כ"ז טעמא בעי — אמאי הי' יעקב מיצר על שנזקק לצאת לחו"ל (שפשטות הלשון מורה שהי' מיצר על היציאה למקום שהוא חוץ לא"י — ולא על שנזקק ללכת לארץ זרה כו').

והביאור בזה:

מצבו של יעקב אז הי' שונה ממצבו בעת יציאתו לבית לבן (וכן ממצבם של אברהם ויצחק בעת יציאתם לחו"ל) בזה, שבעת יציאה זו כבר היו שבעים נפש מלבד נשי בניו⁴⁶, והרי זה התחלת בני ישראל כעם בפ"ע. דלכאורה המקום שלהם והמוכשר — הוא ארץ כנען, ארץ מגורי אביו, הארץ שהובטחה לכאו"א משלשת האבות, ובה יהי' לגוי גדול, כהבטחת הקב"ה לאברהם "ואעשך לגוי גדול" — בא"י דוקא⁴⁷.

ולכן דוקא ביציאה זו הי' מיצר על שנזקק לצאת לחו"ל, מאחר שמקומם של "נפש בית יעקב" הי' צ"ל (לדעתו) בארץ כנען; וע"ז נענה "כי לגוי גדול אשימך שם" — דאדרבה, ה"גוי גדול" דעם ישראל יושג דוקא "שם", בחו"ל⁴⁸.

ז. מיינה של תורה שבפירוש רש"י:

סו"ס צריך ביאור, לכאורה: מכיון שהכוונה בהבטחת הקב"ה (לפי רש"י) היא להסיר צערו של יעקב (מה ש"הי' מיצר"), מדוע נאמר בה "אל תירא"?

ויש לומר — ע"ד הרמז — שאמירת "אל תירא גו'" בא להסיר רק יראתו ופחדו של יעקב מהירידה למצרים, אבל לא זה ש"הי' מיצר על שנזקק לצאת לחו"ל", כי רגש הצער על היציאה לחו"ל אין להסירו, ואדרבה: צער זה הוא הוא המבטל את הטעם והענין הגורם היראה מהירידה למצרים.

וזהו גם הרמז בלשון רש"י "אל תירא מרדה מצרימה — לפי שהי' (יעקב) מיצר כו'": "לפי" הוא נתינת טעם, כלומר: מדוע אין לו ליעקב להתיירא מהירידה מצרימה — לפי שהי' מיצר על שנזקק לצאת לחו"ל.

ביאור הענין:

דברי הקב"ה ליעקב בירידתו לגלות מצרים ("אל תירא גו'") ענינם — 235הוראה (גם) לבניו בכל הדורות והמקומות בהיותם בגולה, שהרגש והיחס להגלות צ"ל בשתי תנועות הפכיות:

מחד גיסא על כאו"א מבנ"י לדעת שאין להם לירא ולפחד מהגלות, כי מכיון ש"לא מרצוננו גלינו מארץ ישראל. . אבינו מלכנו ית' הגלנו מאדמתנו ושלחנו בגלות"⁴⁹, הרי מובן שניתנו לנו כל הכחות הדרושים להתגבר על כל המניעות והעיכובים כו' שבזמן הגלות ולעבוד עבודתו ית' כדבעי. ויתירה מזו — דוקא על ידי העבודה בגלות, מבלי להתחשב בכל ההעלמות וההסתרים על קיום התומ"צ והמלעיגים כו', באה לידי גילוי גדלותם ותוקפם של בנ"י — "לגוי גדול אשימך שם" (כמבואר בכ"מ⁵⁰).

אמנם מאידך, ביחד עם שלילת היראה מן הגלות, צריכים להרגיש את ה"מיצר" וצער של הגלות — היינו שהיחס למצב הגלות לא יהי' ח"ו ברגש של שלוה ומנוחה, אלא, אדרבה — בתנועה של צער תמידי ע"ז שבנ"י אינם נמצאים במקומם האמיתי — כ"א כבנים שגלו מעל שולחן אביהם⁵¹; ולא רק הבנים וכנס"י נמצאים בגלות ובשבי' כו', אלא כדברי ה' ליעקב "אנכי ארד עמך מצרימה"⁵², שכינתא בגלותא.

ושני הרגשים אלו — העדר היראה מן הגלות והרגשת צער הגלות — תלויים זה בזה: כח זה באדם, להתרומם למעלה מן הגלות עד שלא יירא ויפחד ממנו, בא ונמשך מההרגש וההכרה שאין הגלות מקומו האמיתי, והוא מצטער על המצאו בגלות ומשתוקק תמיד לצאת ממצב הגלות ולשוב למקומו האמיתי. והשתוקקות זו גופא מגבי' אותו למעלה מן הגלות, עד שאין לו שום יראה ופחד מההעלמות והסתרים שבגלות.

וזוהי ההוראה למעשה מפירוש רש"י זה: אם בתחילת ירידת יעקב למצרים הי' מצטער על שנזקק לצאת לחו"ל, עאכו"כ שצריך האדם להצטער על מיצר הגלות בזמננו אנו, לאחרי כל הצרות שעברו על כלל ישראל במשך זמן הגלות, עד לזמננו עתה, בדרא דעקבתא דמשיחא;

וצער זה (ש"מיצר" לו) צריך כ"א מישראל לבטא ולגלות ע"י צעקתו להקב"ה "עד מתי קץ הפלאות"⁵³, "עד מתי גו' יחרף צר"⁵⁴, ולדרוש וכו' את הגאולה מהקב"ה, כמדובר פעמים רבות⁵⁵ ממדרשי חז"ל, ומדברי הפוסקים הראשונים והאחרונים אשר מפיהם אנו חיים,

וצעקה ודרישה זו עצמה מזרזת ומקרבת עוד יותר את הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, "ואנכי אעלך גם עלה"⁵², במהרה בימינו ממש.

(משיחת ש"פ ויגש תשמ"ו)