שיחת ש"פ ויגש, ז' טבת, ה'תשל"ב
13
בס"ד. שיחת ש"פ ויגש, ז' טבת, ה'תשל"ב.
בלתי מוגה
כ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.
א. בפרשת ויגש מסופר אודות התחלת ענין הגלות אצל יעקב ובניו.
– בנוגע ליעקב עצמו נאמר כבר לפנ"ז 55 "עם לבן גרתי", שזהו ענין של גלות, שהתחלתו כאשר "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" 56 . ויתירה מזה: החשבון ד"שלושים שנה וארבע מאות שנה" 57 שישבו בנ"י גרים "בארץ לא להם" 58 מתחיל כבר לפני לידת יצחק 59 ; והחידוש בענין הגלות שבפרשת ויגש הוא (לא בנוגע ליעקב עצמו, אלא) בנוגע ל(יעקב ו)בניו.
ואע"פ שגם השבטים היו אצל לבן בחרן – הנה אצלם לא הי' זה ענין של גלות, שהרי נולדו שם, במקום שבו הי' יעקב באופן ד"מטתו שלימה" 60 , כך, שאצלם לא הי' זה ענין של גלות, שפירושו – כפשוטו – שגולה ממקומו למקום אחר (מקום שאין בו גילוי אלקות במוחש).
ורק כאשר יעקב ובניו באו מצרימה – אזי התחיל גלות מצרים, שזהו גלות כללי, כמארז"ל 61 "כל הגליות נקראים על שם מצרים".
ב. וזהו הטעם שדוקא כאן אמר הקב"ה ליעקב "אל תירא מרדה מצרימה וגו'" 62 – כיון שכאן התחיל אמיתית ענין הגלות.
[ומה שמצינו לפנ"ז בקשת יעקב ש"יהי' אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה וגו'" 63 – הרי בקשה זו אינה קשורה עם ענין הגלות, אלא עם ההליכה בדרך, כיון ש"כל הדרכים בחזקת סכנה" 64 ].
ומובן הצורך וההכרח שבהבהרה זו – כיון שיעקב הי' יכול להרהר מדוע עליו ללכת לגלות?!
14
ובפרט שלאביו יצחק נאמר 65 "אל תרד מצרימה .. גור בארץ הזאת", והיינו, שנאסר עליו לצאת מארץ ישראל 66 .
וזהו גם המשך הענינים למ"ש לפנ"ז 67 "ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק ":
לכאורה אינו מובן: מדוע תלה ביצחק ולא באברהם,
– והרי זוהי שאלה בפשטות הכתוב, שלכן הוצרך רש"י לתרצה, אלא שתירוצו הוא ע"פ פשוטו של מקרא –
ועכ"פ הול"ל "אביו" סתם, ולמה מדגיש "אביו יצחק"?
ומבואר במק"א, שבזה מרומזת טענתו של יעקב – מדוע שונה הוא מאביו יצחק 68 , שהי' יכול לעבוד עבודתו גם בענין הבירורים בהיותו בארץ ישראל, ואילו הוא, יעקב, צריך לצאת לחוץ לארץ כדי לעסוק בעבודת הבירורים.
ובפרט שעיקר ענין עבודת הבירורים היתה אצל יצחק, כי, עבודת אברהם היתה בעיקר בגמילות חסדים, קו החסד, מלמעלה למטה, ועבודת יעקב היתה בקו האמצעי, ואילו עבודת יצחק היתה באופן של העלאה מלמטה למעלה, שזהו"ע עבודת הבירורים. ואעפ"כ, הי' יצחק בארץ ישראל, ואילו יעקב צריך לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ!
ועל זה אמר לו הקב"ה: "אל תירא מרדה מצרימה",
– אלא שעדיין אין זה ביאור מדוע עליו לרדת מצרימה, שהרי מוטב להשאר בארץ ישראל, ולא לילך לגלות; והרי לא די בכך שירד למצרים מתוך קבלת עול בלבד, שהרי העבודה צריכה להיות מתוך שמחה, כמ"ש 69 "עבדו את ה' בשמחה". ולכן הוצרך הקב"ה להוסיף –
"כי לגוי גדול אשימך שם"8, היינו, שדוקא ע"י הירידה למצרים ("שם") יתוסף עילוי גדול יותר ("לגוי גדול אשימך"), ועד ש"אנכי אעלך גם עלה" 70 , כמבואר בתורה אור 71 (ע"פ מ"ש במדרשי חז"ל 72 ) שהם ב' עליות, ועלי' השנית רומזת על הגאולה העתידה 73 .
15
ג. ויובן בהקדם מה שנאמר בנוגע לי"ט כסלו 74 , שזהו ע"ד מארז"ל 75 "מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה כו'".
והענין בזה:
מציאות השמן ישנה כבר עוד לפני הכתישה, שהרי השמן אינו מובלע בבשר וממשות הזית, כי אם באופן ש" אגור בתוכו" (כמובא ברש"י 76 בפירוש "זית שמן" 77 , "זית אגורי ששמנו אגור בתוכו"), אלא שהוא בהעלם, ואעפ"כ, אינו בא לידי גילוי עד שכותשין אותו, ולולי הכתישה, אינו נותן שמנו.
ומזה רואים גודל ענין הכתישה – שמגלה את השמן מן הזית:
"זית" ו"שמן" הם לא רק דברים שונים, אלא הם חלוקים זה מזה מן הקצה אל הקצה ועד שהם הפכיים זמ"ז – שהרי זית הו"ע של מרירות וחריפות כו' (כפי שמצינו גם בנוגע להלכות תערובות 78 ); משא"כ שמן, לא זו בלבד שאינו חריף, אלא שנעשה ממנו אור (ושמחה), ולא רק אור, אלא "מאור" – "כתית למאור" 79 , שזהו מקור האור (כמבואר בדרושי חסידות 80 ).
וכמו"כ מצינו בגמרא במסכת הוריות 81 ש"זית משכח לימוד כו'", ואילו שמן זית "משיב לימוד כו'", היינו שפועל ענין הזכרון.
וזהו גם מה ש"שמן" קשור עם ענין החכמה (כידוע 82 שיין הו"ע הבינה, ושמן הו"ע החכמה), והרי חכמה הוא מוח הזכרון 83 .
וכידוע בפירוש "אין שכחה לפני כסא כבודך" 84 ,
– שזהו ענין שנוגע גם להלכה, כמ"ש רבינו הזקן בהל' תלמוד תורה 85 , שגם מי (שנענש בכך) שאין לו זכרון ושוכח מה שלומד, צריך להמשיך ללמוד תורה, וטעם הדבר (שהרי אין זה ענין של גזירה וחוקה ללא טעם), לפי שזהו ענין נצחי (ולא רק שהמשך הלימוד הוא כדי שברגע זה עכ"פ יקיים מצות תלמוד תורה), כי, "זאת השכחה היא העולה
16
למעלה עד כסא הכבוד .. אך לא למעלה מהכסא, כמ"ש כי אין שכחה לפני כסא כבודך, שהוא למעלה מהכסא עולם הזכרון כו'" –
שענין השכחה מגיע רק עד כסא הכבוד, שזוהי בחי' בינה 86 , אבל " לפני כסא כבודך", שזוהי בחי' החכמה (דרגת השמן), לא שייך ענין השכחה.
ומזה רואים גודל מעלת הכתישה – שפועלת להפך את ענין ה"זית" שיבוא ממנו ענין ה"שמן".
ד. ועד"ז מובן בנוגע להעילוי שנפעל אצל בנ"י ע"י ענין הגלות:
ידועה תורת הבעש"ט 87 על הפסוק 88 "כי תהיו אתם ארץ חפץ", שכנס"י נקראת "ארץ חפץ", בדוגמת ה"ארץ" שטמונים בה אוצרות יקרים כו', וכמו"כ יש בכל אחד מישראל אוצרות מופלאים כו', ולכן בו הוא ה"חפץ" – פנימיות התענוג – דלמעלה כו'. אבל כדי לגלות זאת, יש צורך בחפירה כו', שזהו ענין הכתישה, שדוקא עי"ז "מוציא שמנו".
וזהו גם כללות ענין הגלות, שעז"נ "כי לגוי גדול אשימך שם", שדוקא עי"ז באים לדרגא נעלית יותר.
וכמבואר 89 בענין "הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל" 90 , בדוגמת הצמיחה שע"י הזריעה – שאין להסתפק בכך שמניחים את הגרעין במקום משומר, אפילו בכלי כסף וזהב, שהרי אז לא יהי' ענין הצמיחה, אלא צריכים לזרוע את הגרעין בעפר הארץ דוקא, ושם נרקב הגרעין, ורק לאח"ז יכולה להיות הצמיחה כראוי; ועד"ז בנוגע לבנ"י, שדוקא ע"י הזריעה ("ישרש") בעפר, שזהו"ע הביטול ד"נפשי כעפר לכל תהי'" 91 שנעשה ע"י ענין הגלות, אזי נעשית הצמיחה – "יציץ ופרח ישראל".
וזוהי גם ההסברה בהצורך שבענין היגיעה, ועד שאמרו בגמרא 92 "לא יגעת ומצאת אל תאמין", היינו, שלא יכולה להיות מציאות כזו – דלכאורה אינו מובן: הרי רואים שיש בעל כשרון שבהתבוננות קלה ללא יגיעה יכול להבין ולהשיג השכל, ואיך אמרו "לא יגעת ומצאת אל
17
תאמין"?! – אך הענין הוא, כמבואר בקונטרס ומעין 93 , ש"אפילו כלי שכלו רחבים וקלים להבין, מ"מ צריך עסק ויגיעה וכו'", והיינו, שללא יגיעה יכול להשיג רק לפי מדידת והגבלת השכל שלו בלבד, ואילו ע"י יגיעה נעשה הענין ד" מצאת ", שמגיע לדרגא שלמעלה באין ערוך מהשכל שלו, בדוגמת ענין ה"מציאה" שבאה בהיסח הדעת 94 ; וכיון שע"י יגיעה יש ביכלתו להגיע לעילוי שבאין ערוך, הרי זה נעשה חיוב על כל אחד (ולא רק ענין של הידור ומנהג כו'), ולולי זאת, הרי זה באופן ש"כדבעי לי' למיעבד לא עבד" 95 .
ה. ויש להוסיף, שעילוי זה שנעשה ע"י ענין הגלות, כפי שנאמר ליעקב "כי לגוי גדול אשימך שם", הוא לא רק בנוגע ליעקב בעצמו (או מי שדומה לו), אלא גם בנוגע לכל אחד מישראל, לא רק בתור חלק מהציבור, מצד זכות הציבור, אלא גם בתור פרט ויחיד, שלכן נאמר בלשון יחיד: "לגוי גדול אשימ ך שם", "אעל ך גם עלה".
וענין זה מודגש בהמשך הכתוב 96 : "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו", ומונה את כולם בפרטיות: "בכור יעקב ראובן", "ובני ראובן וגו'", "ובני שמעון וגו'", "אלה בני לאה וגו'", "אלה בני זלפה וגו'", "אלה בני רחל וגו'", "אלה בני בלהה וגו'", והיינו, שאין זה ענין הקשור עם זכותו של יעקב דוקא, או עם זכותם של נשי יעקב, אלא כל אחד מישראל שנמצא בגלות, יש אצלו העילוי ד"לגוי גדול אשימך שם".
ועד שאפילו "בני יוסף אשר יולדו לו במצרים" נכללים גם במנין זה, דכיון שגם הם היו במצרים, יש אצלם העילוי שנעשה ע"י ענין הגלות (שזוהי מעלה גם בנוגע לתורה – "הוי גולה למקום תורה" 97 ).
ו. וכל זה נוגע במיוחד לאלו שנמצאים בגלות בתוך גלות:
צריכים לדעת שהכוונה בזה אינה כדי לצער יהודי ח"ו, אלא אדרבה: "לפום צערא אגרא" 98 , שעי"ז באים לעילוי גדול יותר כו'.
וכפי שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע למאסרו האחרון 99 , שאינו יודע אם הי' הולך לכתחילה, אבל לאחרי שכבר אירע המאסר, לא הי'
18
מוותר אפילו על רגע אחד כו', מצד יוקר הענין והעילוי שניתוסף אצלו עי"ז. וכך צריך להיות אצל כל ההולכים בעקבותיו כו'.
ומובן, שלאחרי שהקב"ה מוציא אותם מהגלות הנ"ל, צריכים להמשיך לעמוד באותה תנועה של מסירת נפש ומסירת הרצון ותשוקה לה' – לא באופן של היפך ההרחבה וההרווחה ח"ו, אלא מתוך הרחבה כו' – כפירוש הבעש"ט 100 בנוגע לדברי דוד [שנקרא "נעים זמירות ישראל" 101 , בגלל שאמר כל הזמירות שלו בשם כל ישראל], "צמאה לך נפשי גו' כן בקודש חזיתיך" 102 , " הלואי בקודש חזיתיך", שגם בהיותו "בקודש", תהי' אצלו אותה תשוקה וצמאון כמו בהיותו "בארץ צי' ועיף".
ובענין זה עליהם להיות דוגמא חי' ו"טופח על מנת להטפיח" 103 – לפעול העילוי ד"לגוי גדול אשימך שם" על כל בנ"י, החל מבניו ובני ביתו, וגם "לבניך אלו התלמידים" 104 , וכמארז"ל 105 "כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו"; ועד שיפעלו לא רק על אלו שמדברים עמהם, אלא יפעלו גם על אלו שרק הגיעה אליהם הידיעה אודותם, שעי"ז יתעלו באופן שבאין ערוך לגבי מעמדם ומצבם לפני שהגיעה אליהם הידיעה אודותם!
ובפשטות – יש לנצל את המס"נ שהיתה שם באופן המתאים לתנאי ואופני העבודה עתה בהפצת היהדות והפצת התורה, ועד להפצת המעיינות חוצה, החל מההוספה בעבודת עצמו בלימוד התורה וקיום מצוותי', ובאופן של דוגמא חי' וטופח על מנת להטפיח גם בנוגע לפעולה על אחרים, ועי"ז ממהרים ומקרבים את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.
* * *
ז. ביאור הטעם שמנין בני לאה ובני זלפה נאמר בלשון נקבה: "שלושים ושלש", "שש עשרה" (ולא כמו מנין בני רחל ובני בלהה שנאמר בלשון זכר: "ארבעה עשר", "שבעה"), בגלל ש"נכנסו נקבות עמהם במנין" 106 (דינה וסרח), היפך כללי הדקדוק שבמנין שכולל זכרים
19
ונקבות יש להשתמש בלשון זכר [ובפרט שכוונת הירידה בגלות היא כדי לכבוש את הגלות 107 , והרי "איש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש" 108 ], ועד ששלימות המנין דשבעים נפש הי' דוקא ע"י יוכבד 109 – כיון שענין הגלות קשור עם ספירת המלכות (נקבה), שרגלי' יורדות כו' 110 , ודוקא ע"י הפעולה דבירור המטה נעשה ענין השלימות 111 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"כ ע' 218 ואילך.
ח. ובפשטות – הרי זה קשור עם המעלה המיוחדת של נשי ישראל:
כל אשה בישראל היא "עקרת הבית" 112 , והיינו, שהיא עיקר הבית, ובה תלוי חינוך הילדים, וכללות הנהגת הבית כו', שלא זו בלבד שהבית לא יושפע מהחוץ, אלא אדרבה – כפי שמצינו בנרות חנוכה [דמיני' אזלינן, שהרי כל ימי חודש טבת נכללים בר"ח טבת שחל לעולם בימי חנוכה], שגם במעמד ומצב "משתשקע החמה", ויש צורך לפעול ש"כליא רגלא דתרמודאי" 113 , אותיות מורדת 114 , הרי זה נעשה עי"ז שמדליקים נר חנוכה "על פתח ביתו מבחוץ"59, כדי להאיר את החוץ.
אך כדי להאיר את החוץ, צריך להדליק "על פתח ביתו", ולכאורה אינו מובן כיצד נעשה "בית ו " – הרי "לה' 115 הארץ ומלואה"?!
והביאור בזה – ע"פ דברי הגמרא 116 : "כתיב לה' הארץ ומלואה, וכתיב 117 השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, לא קשיא, כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה",
והיינו, שהברכה היא ההכרה שהקב"ה הוא בעה"ב על כל העולם – "ברוך כו' אלקינו מלך העולם", שזהו עיקר ענין הברכה, ולכן הדין
20
בפועל הוא ש"על כולם אם אמר שהכל נהי' בדברו, יצא" 118 , כיון שהנקודה העיקרית של כל הברכות היא: "שהכל נהי' בדברו", ובפרט ע"פ תורת הבעש"ט 119 על הפסוק 120 "לעולם ה' דברך נצב בשמים", שאין זה באופן שהתהוות הבריאה היתה בעבר ח"ו, ועכשיו יש לה קיום מצד עצמה, אלא בכל רגע ורגע נעשית התהוות חדשה מאין ואפס המוחלט,
ולכן, ע"י הברכה, שמכיר שהקב"ה הוא "אלקינו מלך העולם" – אזי "הארץ נתן לבני אדם", ועד"ז בנוגע לבית – שנעשה "בית ו ", ואז מדליק נר חנוכה "על פתח ביתו מבחוץ", ומאיר גם את החוץ.
וזהו שהמנין נאמר בלשון נקבה – כיון שעיקר ענין הנהגת הבית תלוי באשה, וזהו שמצינו ב' פירושים במ"ש 121 "איש וביתו באו": (א) שקאי על בני ביתו בכלל ואשתו בפרט, (ב) שקאי על כל נכסיו, כי, הא בהא תליא, כיון שע"י אשתו נעשית הפעולה על כל הבית.
וזהו גם מה שמצינו בנוגע לשלימות המספר דשבעים נפש, שנוסף על הפירוש שיוכבד השלימה את המנין (כנ"ל ס"ז), ישנו גם הפירוש המובא בפרקי דר"א 122 ש"הקב"ה נכנס עמהם במנין, לקיים מש"נ 123 אנכי ארד עמך מצרימה" [וכן "כשעלו ישראל ממצרים נתייחסו כל הגברים ס' ריבוא חסר אחד .. הקב"ה נכנס (כביכול) עמהם, לקיים מש"נ69 ואנכי אעלך גם עלה"], וע"פ המדובר כמ"פ 124 שב' פירושים בענין א' (ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים" 125 ) קשורים זה עם זה, יש לומר, שהענין ש"הקב"ה נכנס עמהם במנין" נפעל ע"י יוכבד, בנות ישראל.
ט. וההוראה מכל זה – בנוגע לחינוך הבנות 126 :
כאשר מתבוננים ורואים מה שאשה אחת יכולה לפעול על כל הבית, ועד שפועלת שלימות אצל כל עם ישראל – הרי מובן גודל ההשתדלות שצריכה להיות כדי לפעול עלי' כו'.
וגם כאשר יש קושי בדבר, אין לטעון שלא ישפיע ויתן הרבה, אלא רק התחלה בלבד, אלא צריך להשפיע וליתן הכל, ולא להתפעל מהטענה שאין ביכלתה לקבל כו' – שהרי מי הוא זה שיכול להעריך מה שיכול לקבל "חלק 127 אלקה ממעל ממש"?!...
21
ויש לפעול עליהן עד שכל אחת תהי' באופן דטופח על מנת להטפיח, היינו, שהמושפעת עצמה תהי' משפיעה.
וע"י פעולתן של נשי ובנות ישראל מעמידים בתים בישראל, כמו שפרה ופועה שמהם נבנו "בתי כהונה ולוי' ומלכות" 128 , וכן גם עכשיו, שמעמידים "צבאות ה'" 129 שעמהם ילכו לקבל פני משיח צדקנו, בקרוב ממש.
* * *
י. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ודוד עבדי נשיא להם לעולם (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).
* * *
יא. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק 130 "ולאביו שלח כזאת וגו'", "כחשבון הזה, ומהו החשבון עשרה חמורים וגו'",
– דלכאורה אינו מובן: כיון שחזרו לארץ כנען רק לזמן מועט, על מנת למהר ולחזור עם יעקב למצרים, למה הוצרך יוסף ליתן לא רק צדה לדרך כו', אלא להוסיף ולשלוח עוד עשרה חמורים וכו'?
ולכן מפרש רש"י שיוסף שלח "כחשבון הזה" ששלח פרעה, דכיון שפרעה נתעורר לשלוח מתנות ליעקב, הרי עאכו"כ שיוסף הוצרך לשלוח מתנות לאביו כחשבון הזה: "עשרה חמורים", ועוד יותר: "ועשר אתונות".
ומדגיש "ומהו החשבון, עשרה חמורים", ולא י"א, אף שפרעה הורה "טענו את בעירכם" לי"א אחי יוסף – דכיון שבפעם הראשונה עיכב יוסף את שמעון (ואחיו לקחו עמהם את חמורו טעון מזון), הרי כשירדו למצרים בפעם השני' היו רק עשרה, וחמוריהם עשרה.
וכיון שמתנתו של יוסף היתה מצד כיבוד אב 131 , שלח לו גם "מטוב מצרים":
"יין ישן שדעת זקנים נוחה ממנו" (כפי ש"מצינו בגמרא ", כי, מצד ההלכה (ששייכת לגמרא) דכיבוד אב מתאים לשלוח יין ישן) – ענין
22
של נחת רוח ותענוג (ובזה רמז ליעקב, שאף בהיותו במצרים לא איבד בטחונו בה' שעוד יתראה עמו, ולכן, אף שלא שתה יין 132 , הי' משומר אצלו יין משך זמן רב, עד שנעשה ישן, בכדי שיהי' מן המוכן בבוא הזמן 133 ).
אבל כיון שאין זה מתאים כ"כ לפי' המלות של "מטוב מצרים", שהרי לא מצינו שמצרים נשתבחה ביין, לכן מביא פירוש נוסף, ששלח לו "גריסין של פול", שזהו מאכל חשוב במצרים (ומדגיש שזהו "מדרש אגדה", שבזה רמז יוסף ליעקב שאין לו להצטער על מכירתו למצרים, כיון שהביאה תועלת ("למחי' שלחני"), בדוגמת מאכל של קטניות פרודות לחלקים, כי יש דברים שמביאים תועלת דוקא עי"ז שמחלקים ומפרידים אותם) –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"י ע' 151 ואילך.
* * *
יב. הביאור בלקוטי לוי"צ 134 על מאמר הזהר 135 "רבי יצחק ורבי יהודה הוו יתבי ליליא חד ולעאן באורייתא, אמר ר' יצחק לרבי יהודה הא תנינא דכד ברא קב"ה עלמא עבד עלמא תתאה כגוונא דעלמא עילאה .. אמר רבי יהודה הכי הוה ודאי וברא אדם על כלא .. דאיהו קיומא דעלמא למהוי כלא בשלימו חד" – שאמיתית היחוד בין עלמא תתאה לעלמא עילאה (לא רק "כגוונא", אלא "בשלימו חד") הוא ע"י היגיעה בתורה דוקא – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס 136 בלקו"ש חכ"ה ע' 259 ואילך.
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
וכללות הענין בזה – שע"י היגיעה בתורה מתאחד האדם הלומד עם התורה, ועי"ז פועל גם בעולם, שע"פ פסק התורה נעשית המציאות בפועל, וכמארז"ל "אמר מלכא – "מאן מלכי רבנן" 137 – עקר טורא" 138 .
[וע"ד המסופר בגמרא 139 אודות ר' חייא, ש"אמר משיב הרוח ונשבה
23
זיקא, אמר מוריד הגשם ואתא מיטרא, כי מטא למימר מחי' המתים רגש עלמא" – שזהו מצד גודל מעלתו בענין ההתאחדות עם התורה 140 ].
וכן הוא בנוגע להמדובר לאחרונה אודות גיור כהלכה, שצריך לידע שברור הדבר שההלכה תנצח, ובהתאם לכך תהי' המציאות בפועל, וכדרשת חז"ל 141 על הפסוק 142 "הליכות עולם לו", "אל תקרי הליכות אלא הלכות", והיינו, שלא יכולה להיות המציאות של "הליכות עולם" אלא ע"פ הלכות התורה.
ולכן: אלו שטוענים שענין ה"הלכה" הוא בשביל השו"ע, כשנמצאים בישיבה כו', אבל כשנמצאים ב"הליכות עולם", אין צורך בגיור כהלכה, אלא יכול להיות גם שלא כהלכה, ובמילא יכולים ליתן לגוי תעודת-נייר שהוא יהודי – עליהם לדעת ששום דבר לא יועיל להם, כיון שלא יכולה להיות מציאות בעולם שלא ע"פ רצון התורה, וכיון שהתורה קובעת שגיור צריך להיות כהלכה, אין שום ברירה, ומוכרח להיות כן בפועל, כיון שאי אפשר לחלק בין הלכה למציאות העולם.
יג. דובר אודות 5-6 נציגים דתיים שמתיימרים לדבר בשם דת ישראל, שהם האשמים בכך שילדי שליט (שטוען בעצמו שהוא גוי) נרשמו בתור יהודים 143 , והם האשמים בקבלת החוק האומלל ד"מיהו יהודי" – באמרם שחוק זה הוא "הישג דתי", והגיור הפיקטיבי של 54 גוים ע"י ב"ד של הדיוטות בווינה (שבחסותו ניתוספו כ-250 גוים שנרשמו בתור יהודים ללא תהליך של גיור כלל) 144 , נקרא על ידם בשם "קידוש השם"!... הם יוצרים תערובת חדשה של חילול ה' עם קידוש ה' – שענין של חילול ה' נקרא על ידם בשם קידוש ה'; משווים זאת לקידוש ה' של שש מליון יהודים הי"ד!
והמשיך לדבר אודות המאורע דלקמן שקשור עם אותו חוג, באמרו שבזה רואים שכל העושה עבירה בסתר נפרעין ממנו בגלוי 145 :
ישנם יהודים עולי גרוזיא שבמשך יותר מחמישים שנה עמדו בנסיון ומסרו נפשם על קיום התומ"צ, ועכשיו, מבקשים ודורשים שיאפשרו להם להמשיך ולנהל את אורח-חייהם ולחנך את ילדיהם ע"פ דרך התומ"צ, לכל-הפחות כפי שהתאפשר להם בהיותם בגרוזיא – עי"ז
24
שלא יפזרו אותם במקומות שונים, בסביבה לא דתית, שיש בה חילול שבת, היפך הצניעות וכו', שבכך שוללים מהם את האפשרות לחנך את ילדיהם ע"פ התומ"צ, שכן, ע"פ הלכה, "פיתוי קטנה אונס הוא" 146 , כך, שילדה קטנה (בשנים או בדעת) נמצאת בסביבה שכל חברותי' לבושות בבגדים לא צנועים, ועד"ז בנוגע לשמירת שבת וכו', הרי היא אנוסה להתנהג כמותם – אונס שלא ידעו ממנו בהיותם תחת המשטר הקומוניסטי של סטאַלין ברוסיא הסובייטית – אלא יאפשרו להם לדור כולם ביחד במקום אחד.
וכאשר דרישתם עמדה כבר להתקבל אצל חברי מפא"י, ואפילו חברי מפ"ם הממונים על קליטת העולים החדשים – הנה דוקא מאותם 5-6 נציגים דתיים הגיעה טענה לראש משרד הקליטה (שהוא מחברי מפ"ם): היתכן שנותנים גישה לחוג של "חרדים קיצוניים" לטפל בקליטת יהודי גרוזיא!...
– הם מכנים אותם בשם "חרדים קיצוניים", אבל האמת היא, שאותם "חרדים קיצוניים" לא מגיעים לקרסוליהם של יהודי גרוזיא שבמשך יותר מחמישים שנה עמדו במס"נ בפועל ממש! –
והגע עצמך:
כיון שמדובר אודות נציגים דתיים, הרי מחובתם לכל לראש להשתדל ולפעול שליהודי גרוזיא יהיו בתי-כנסת (ולא יצטרכו להתפלל ב"מקלט"...), ויהיו להם בתי-טבילה במקום מגוריהם (ולא יצטרכו לנסוע במשך שעות), וכיו"ב בנוגע לשאר עניני יהדות. אבל בפועל – כל זה לא איכפת להם כלל; זה לא בוער; וכיו"ב בכל מיני אמתלאות – אמת לא 147 – מדוע אינם עוסקים בענינים אלו. הדבר היחידי שמצאו לנכון לעשות למען עולי גרוזיא הוא – שהטיפול בקליטתם לא יהי' ע"י יהודים חרדים!
ולפלא שאינם מתביישים בכך, אלא הם בעצמם מפרסמים זאת בעיתונים! – הם עוד עלולים לקרוא לכך "הישג דתי"!...
כנראה שכוונתם בזה היא רק כדי למצוא חן בעיני המפ"ם'ניק, ובשביל זה מוכנים להפסיד את ה"קולות" של יהודי גרוזיא בזמן ה"בחירות", שבודאי לא יתמכו בהם, כיון שיזכרו היטב באיזה אכזריות התנהגו כלפיהם.
25
(כ"ק אדמו"ר שליט"א צעק בקול רם:) לא יאומן כי יסופר! יהודים דתיים שמייצגים מאה אלף יהודים שבחרו בהם לייצג את דת ישראל, עושים מעשה נבלה – לשכנע מפ"ם'ניק, למנוע מיהודי גרוזיא מגע עם יהודים חרדים שיתעסקו בקליטתם!
הם חוזרים עכשיו עוה"פ על פרשת ילדי טהרן, מרוקו, אלג'יר ותימן, בחשבם, שלאחרי שעברו י"ב חודש, נשכח הדבר. אבל אין האמת כן, אלא קול ילדי טהרן ובניהם ובני בניהם עד סוף כל הדורות צועקים אלי מן האדמה !...
וגם אז – מי שעמד בראש המפלגה (שאשמה בכך שעכשיו רושמים גוים בתור יהודים) שלח מברקים לכל רחבי תבל להודיע שהחינוך של ילדי טהרן הוא "בסדר גמור", ושיפסיקו להרעיש ולמחות!
יד. (ואח"כ אמר:)
כיון שדרכם היא להגיב על ענינים צדדיים, פחות חשובים, כדי להסיר את תשומת-הלב מהענין העיקרי שאודותיו מדובר 148 – הנני מדגיש בפירוש שהענין העיקרי שנוגע לסדר היום הוא החוק האומלל של מיהו יהודי!
בעיית יהודי גרוזיא – עד כמה שזה דבר איום, ונוגע לריבוי יהודים יקרים, הרי מדובר אודות מספר של אלפי יהודים; ואילו הענין של מיהו יהודי פוגע בקיום של כל 14 מליון בני ישראל!
ואריכות הדברים בענין יהודי גרוזיא היתה רק כדי להורות לאיזה מצב הם הגיעו; לאחרי שקיבלו את החוק האומלל, הם מוכנים כבר לעשות בגלוי דברים מבהילים!
טו. עיקר טענתי היא – לא כ"כ לאותם 5-6 נציגים, שבאופן פרטי יכולים להתנהג כרצונם, ואולי מתעוררים בתשובה בכל ערב באמירת קשעהמ"ט, ובודאי שסוכ"ס ישובו בתשובה שלימה כו', אלא – לאותם 100 אלף יהודים יראים ושלמים שבחרו בנציגים אלו:
איך הם יכולים להסתכל בשאט נפש על מעשי התעתועים של מייצגיהם שנעשים בשמם, בתור נציגיהם! –
26
היתכן שהם מניחים לסכן – בשמם – את הקיום של 14 מליון בני ישראל, עי"ז שרושמים גוים בתור יהודים, וממשיכים לשבת בממשלה, היפך פס"ד גלוי ומפורש 149 של הרבנות הראשית!...
עליהם להכריז בפומבי בנוגע לאותם 5-6 נציגים שעושים מעשים אלו, שאינם מכירים בהם בתור הנציגים שלהם, ולא יבחרו בהם בבחירות הבאות!
טז. דובר גם אודות השליח ששלחו לרוסיא להציע לגוים להצהיר שהם יהודים 150 , ואמר:
הגיעה אלי ידיעה, שכיון שהם חוששים שסו"ס לא אוכל להתאפק מרוב כעס ואפרסם את שמו של השליח ששלחו כדי להעלות גוים לארץ ישראל (תוך כדי שימוש בכספים שנאספו במגביות של יוהכ"פ...), המקומות שבהם פעל, ושמות הגוים שהציע להם להצהיר שהם יהודים (שחלקם נמצאים כבר בארץ ישראל), וכשיתפרסמו הדברים לא יהי' טוב – הכינו כבר תירוץ חדש:
יש להם אמנם שליח ברוסיא, והוא אכן עוסק בתעמולה שגוים יעלו לארץ ישראל לאחרי שיצהירו שהם יהודים, אבל הוא עושה זאת על דעת עצמו; הם שלחו אותו למטרות אחרות, והוא עושה מה שרוצה על דעת עצמו 151 .
ובכן: יש הלכה שהטוען לא לויתי, אינו יכול לחזור ולטעון פרעתי, כי, "כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי" 152 . ועד"ז בנדו"ד, שלאחרי שהכחישו וטענו כל הזמן שאין שם בכלל שליח שעוסק בענינים כאלו, שוב לא יהיו נאמנים לומר שאכן יש שליח שעוסק בענינים אלו אבל הוא עושה זאת על דעת עצמו 153 .
* * *
יז. (בסיום ההתוועדות, בהמשך לביאור בפירוש רש"י שיוסף שלח ליעקב "יין ישן" – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
בהמשך להמדובר אודות "יין ישן" – הנה כיון שנמצאים כאן
27
מיהודי רוסיא שחוזרים לאחרי השבת לארץ הקודש, ובפרט לנחלת הר חב"ד, יקחו מה"יין ישן", מהמשקה, ויערכו שם התוועדות וכו' 154 .
ובנוגע עם מי לשלוח – הרי כולם אהובים כולם ברורים וכולם קדושים, אבל ישנו ביניהם אחד 155 שהנני חייב לו משהו, להיותו בנו ("ברא כרעא דאבוה" 156 ) של המלמד שלי, שלמדתי אצלו מקרא ומשנה וגם גמרא במשך שנים רבות, ולכן הוא יקח את המשקה ויביאנו לנחלת הר חב"ד.
וכל זה יהי' מתוך שמחה וטוב לבב, והשמחה, שפורצת גדר 157 , תפרוץ את כל הגדרים, ועד ש"יעלה הפורץ לפניהם" 158 , בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.
[לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ואני אבטח בך"].
______ l ______
הערות
- 55. וישלח לב, ה.
- 56. ר"פ ויצא.
- 57. בא יב, מ.
- 58. לך לך טו, יג.
- 59. פרש"י לך לך ובא שם.
- 60. ויק"ר פל"ו, ה. הובא בפרש"י עה"ת ויחי מז, לא.
- 61. ב"ר פט"ז, ד.
- 62. פרשתנו מו, ג.
- 63. ויצא כח, כ.
- 64. ירושלמי ברכות פ"ד ה"ד. קה"ר פ"ג, ב (ב).
- 65. תולדות כו, ב-ג.
- 66. ראה ב"ר פס"ד, ג. הובא בפרש"י עה"פ.
- 67. פרשתנו שם, א.
- 68. ראה לקח טוב וספורנו פרשתנו עה"פ. נחלת יעקב לפרש"י עה"פ.
- 69. תהלים ק, ב.
- 70. פרשתנו שם, ד.
- 71. ר"פ שמות.
- 72. ראה תורה שלמה פרשתנו עה"פ (אות לד). וש"נ.
- 73. ראה גם לקו"ש ח"ל ע' 232 ואילך.
- 74. סה"ש תורת שלום ע' 26.
- 75. מנחות נג, סע"ב. וראה שמו"ר רפל"ו.
- 76. תבוא כו, ב – מברכות לט, א.
- 77. עקב ח, ח.
- 78. ראה ש"ך יו"ד סצ"ו סק"כ. שו"ע אדה"ז או"ח סתמ"ז ס"ס. וש"נ.
- 79. ר"פ תצוה.
- 80. תו"ח תצוה תקיא, ב [שמו, ריש ע"ד]. אוה"ת נ"ך ירמי' ע' שמג. סה"מ תרפ"ט ע' רנג. תש"ד ע' 157. ועוד.
- 81. יג, ב.
- 82. ראה לקו"ת שלח מב, א. ובכ"מ.
- 83. ראה תו"א תצוה פא, סע"ג ואילך. לקו"ת שה"ש לג, רע"א. בכ"מ.
- 84. ברכות לב, ב. ועוד.
- 85. פ"ב סה"י.
- 86. ראה אוה"ת דרושים לש"ש ע' א'תקט ואילך. ע' א'תקטו ואילך. סה"מ תרצ"ו ריש ע' 119. תרצ"ט ע' 214. ועוד.
- 87. ראה כש"ט בהוספות סנ"ז. וש"נ (נעתק ב"היום יום" יז אייר).
- 88. מלאכי ג, יב.
- 89. ראה תו"א שמות נג, ג ואילך. ובכ"מ.
- 90. ישעי' כז, ו.
- 91. נוסח תפלת "אלקי נצור" בסוף תפלת העמידה (ברכות יז, א).
- 92. מגילה ו, ריש ע"ב.
- 93. מט"ז פ"ב.
- 94. סנהדרין צז, א.
- 95. כתובות סז, רע"א.
- 96. פרשתנו שם, ח ואילך.
- 97. אבות פ"ד מי"ד.
- 98. שם פ"ה מכ"א.
- 99. ראה אג"ק שלו חי"ג ע' כא. וש"נ. וראה גם תו"מ חס"א ע' 108 הערה 60. וש"נ.
- 100. ראה כש"ט בהוספות סס"ד. וש"נ.
- 101. שמואל-ב כג, א. וראה שהש"ר פ"ד, ד (א).
- 102. תהלים סג, ב-ג.
- 103. ל' חז"ל – ברכות כה, ריש ע"ב. ועוד.
- 104. ואתחנן ו, ז ובספרי ופרש"י.
- 105. סנהדרין יט, ב. וש"נ. הובא בפרש"י עה"ת במדבר ג, א.
- 106. צרור המור פרשתנו שם.
- 107. וכמשנת"ל (במאמר ד"ה ראיתי והנה מנורת זהב דש"פ מקץ (תו"מ חס"ו ע' 361 ואילך)) במ"ש (זכרי' ד, ב) "גולה על ראשה", שמצינו במדרש (ויק"ר ספל"ב) ב' פירושים: "חד אמר וגולה (ללא אל"ף) לשון גלות, וחד אמר גאולה" (בתוס' אל"ף), שהו"ע הגאולה, והשייכות ביניהם (שהרי ב' הפירושים הם בתיבה אחת) – שהתכלית היא להפוך את ה"גולה" ל"גאולה".
- 108. יבמות סה, ב.
- 109. ב"ב קכג, ב. וראה פרש"י פרשתנו שם, טו.
- 110. ראה לקו"ת במדבר ג, סע"ב ואילך. ובכ"מ.
- 111. וכידוע בענין "אנכי שלומי אמוני ישראל" (שמואל-ב כ, יט), דקאי על ספירת המלכות שמשלמת כו' (ראה גם אוה"ת נ"ך עה"פ (ע' מה ואילך)).
- 112. ראה ב"ר פע"א, ב. זח"א קנד, א. ועוד.
- 113. שבת כא, ב.
- 114. קה"י בערכו. וראה גם תו"מ חס"ו ס"ע 382. וש"נ.
- 115. תהלים כד, א.
- 116. ברכות לה, סע"א ואילך.
- 117. תהלים קטו, טז.
- 118. שם מ, א (במשנה).
- 119. תניא שעהיחוה"א בתחלתו.
- 120. שם קיט, פט.
- 121. ר"פ שמות.
- 122. פל"ט. וראה לקו"ש שבפנים בארוכה.
- 123. פרשתנו מו, ד.
- 124. ראה גם תו"מ חס"ד ס"ע 389. וש"נ.
- 125. עירובין יג, ב. וש"נ.
- 126. ראה גם תו"מ חנ"א ס"ע 61. וש"נ.
- 127. תניא רפ"ב.
- 128. פרש"י שמות א, כא.
- 129. בא יב, מא.
- 130. פרשתנו מה, כג.
- 131. כפי שהבן חמש למקרא למד כבר אודות החיוב דכיבוד אב – בפירוש רש"י בס"פ נח: "וימת תרח בחרן", "למה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברם, שלא יהא הדבר מפורסם לכל ויאמרו לא קיים אברם את כבוד אביו, שהניחו זקן והלך לו"; וכן בנוגע ליעקב, שכ"ב שנה לא קיים כבוד אב (פרש"י וישב לז, לד).
- 132. פרש"י מקץ מג, לד.
- 133. וע"ד מ"ש ביעקב "ואביו שמר את הדבר", "הי' ממתין ומצפה מתי יבוא" (וישב שם, יא ובפרש"י).
- 134. לקוטי לוי"צ לזח"א ס"ע קצא ואילך.
- 135. פרשתנו רה, ב.
- 136. בשילוב המאמר, ומאמרי ד"ה ועבדי דוד תשמ"ב.
- 137. ראה גיטין סב, סע"א. זח"ג רנג, ב (ברע"מ).
- 138. ראה ב"ב ג, ב.
- 139. ב"מ פה, ב.
- 140. ראה גם תו"מ סה"מ ניסן ס"ע קפה ואילך. וש"נ.
- 141. מגילה כח, סע"ב. וש"נ.
- 142. חבקוק ג, ו.
- 143. ראה גם תו"מ חס"ה ס"ע 79. וש"נ.
- 144. ראה גם תו"מ חס"ו ע' 380. וש"נ.
- 145. ראה אבות פ"ד מ"ד. סוטה ג, רע"א.
- 146. יבמות לג, סע"ב.
- 147. לחם שמים (להיעב"ץ) ותפא"י גיטין פ"ט מ"ט. ועוד.
- 148. ברשימה נוספת: ולדוגמא – שבשעה שמדברים אודות ענין שיש בו חיוב סקילה, ובהמשך לזה מדברים אודות מנהג ישראל, עלול השומע לתפוס את הענין הקל במקום הענין החמור.
- 149. נעתק במכתב א' דר"ח אדר שנה זו (אג"ק חכ"ז ע' שמ ואילך).
- 150. ראה גם תו"מ חס"ו ע' 378. וש"נ.
- 151. ברשימה נוספת: הם טוענים שהוא "שייגעץ", ולכן עושה מה שעושה. אבל: אם הוא "שייגעץ" – למה שלחתם אותו לכתחילה; הייתם צריכים לשלוח יהודי דתי!...
- 152. כתובות פח, א. וש"נ.
- 153. חסר הסיום ( המו"ל ).
- 154. ברשימה נוספת: וימסרו להם בשורות טובות מכאן, ואח"כ ימסרו משם בשורות טובות.
- 155. הרה"ח ר' שלום אליהו, בנו של הרה"ג הרה"ח ר' שניאור זלמן וילנקין.
- 156. ראה עירובין ע, ריש ע"ב. פרש"י כתובות צב, א – ד"ה כבעל. תוד"ה מקמי – יבמות ג, א. יונת אלם רפ"ד. רפפ"ב. ע"ח שכ"ג פ"א. עמה"מ שער עולם הבריאה פי"ז. של"ה קנד, א. "התמים" ח"ג ע' כז. ועוד.
- 157. ראה סה"מ תרנ"ז ס"ע רכג ואילך. ועוד.
- 158. ע"פ מיכה ב, יג. וראה ב"ר פפ"ה, יד ובפרש"י שם. אגדת בראשית ספס"ג.
ויקרא רבה ל״ו:ה׳ - הטקסט מספריא
וְלָמָּה נֶאֶמְרוּ אָבוֹת אֲחוֹרַנִּית, לוֹמַר אִם אֵין מַעֲשֶׂה בְּיַעֲקֹב, כְּדַאי הֵם מַעֲשֵׂה יִצְחָק, וְאִם אֵין מַעֲשֶׂה יִצְחָק, כְּדַאי הֵם מַעֲשֵׂה אַבְרָהָם, כְּדַאי הוּא מַעֲשֵׂה כָּל אֶחָד וְאֶחָד שֶׁיִּתְלֶה כָּל הָעוֹלָם בְּגִינוֹ. לָמָּה נֶאֱמַר בְּיַעֲקֹב וּבְאַבְרָהָם זְכִירָה, וּבְיִצְחָק לֹא נֶאֱמַר, רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר עַל יְדֵי שֶׁהָיָה בֵּן שֶׁל יִסּוּרִין, וְרַבָּנָן אָמְרֵי רוֹאֶה אַפְרוֹ שֶׁל יִצְחָק כְּאִלּוּ צָבוּר עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וְלָמָּה נֶאֱמַר בְּאַבְרָהָם וּבְיִצְחָק אַף וְלֹא נֶאֱמַר בְּיַעֲקֹב אַף, עַל יְדֵי שֶׁהָיְתָה מִטָּתוֹ שְׁלֵמָה לְפָנָיו, אַבְרָהָם יָצָא מִמֶּנּוּ יִשְׁמָעֵאל וְכָל בְּנֵי קְטוּרָה, יִצְחָק יָצָא מִמֶּנּוּ עֵשָׂו וְכָל אַלּוּפֵי אֱדוֹם, אֲבָל יַעֲקֹב מִטָּתוֹ שְׁלֵמָה, כָּל בָּנָיו צַדִּיקִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית מב, יא): כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ. אֵין לִי אֶלָּא אָבוֹת, אִמָּהוֹת מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר אֶת, אֶת, אֶת, וְאֵין אֶתַיָּא אֶלָּא אִמָּהוֹת, דִּכְתִיב (בראשית מט, לא): שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה וגו'. וְלָמָּה הוּא מַזְכִּיר זְכוּת אָבוֹת וּמַזְכִּיר זְכוּת הָאָרֶץ עִמָּהֶם, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁלשָׁה בָּנִים, וְשִׁפְחָה אַחַת מִשֶּׁלּוֹ מְגַדַּלְתָּן, כָּל זְמַן שֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ שׁוֹאֵל שְׁלוֹם בָּנָיו, הָיָה אוֹמֵר שַׁאֲלוּ לִי בִּשְׁלוֹם הַמְגַדֶּלֶת, כָּךְ כָּל זְמַן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַזְכִּיר אָבוֹת מַזְכִּיר הָאָרֶץ עִמָּהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וגו' וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר.
בראשית רבה ט״ז:ד׳ - הטקסט מספריא
אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַשְׁקוֹת כּוֹס תַּרְעֵלָה לָאֻמּוֹת מִמָּקוֹם שֶׁהַדִּין יוֹצֵא, מַאי טַעְמָא (בראשית ב, י): וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד, וְהָיָה לְאַרְבָּעָה נְהָרִים אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים, אֵלּוּ אַרְבָּעָה גָּלֻיּוֹת כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה רָאשִׁים. (בראשית ב, יא): שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן, זוֹ בָּבֶל, עַל שֵׁם (חבקוק א, ח): וּפָשׁוּ פָּרָשָׁיו. הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה, שֶׁעָלָה וְהִקִּיף אֶת כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב בֵּיהּ (תהלים מב, ו): הוֹחִלִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ. אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב, אֵלּוּ דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁהֵן נֶחְמָדִין מִזָּהָב וּמִפָּז רָב. וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִיא טוֹב, מְלַמֵּד שֶׁאֵין תּוֹרָה כְּתוֹרַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא חָכְמָה כְּחָכְמַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם וגו', מִקְרָא מִשְׁנָה וְתַלְמוּד וְתוֹסֶפְתָּא וְאַגָּדָה. וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִיחוֹן, זוֹ מָדַי שֶׁהָיָה הָמָן שָׁף עַמָּהּ כַּנָּחָשׁ, עַל שֵׁם (בראשית ג, יד): עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ. חִדֶּקֶל זוֹ יָוָן, שֶׁהָיְתָה קַלָּה וְחַדָּה בִּגְזֵרוֹתֶיהָ, שֶׁהָיְתָה אוֹמֶרֶת לְיִשְׂרָאֵל כִּתְבוּ עַל קֶרֶן הַשּׁוֹר שֶׁאֵין לָכֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַב הוּנָא בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים קָדְמָה מַלְכוּת יָוָן לְמַלְכוּת הָרְשָׁעָה, בְּנִימוּסִין וּבְפִנְקֵיסִין וּבְלָשׁוֹן. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב אַחָא אָמַר, כָּל הַמַּלְכֻיּוֹת נִקְרְאוּ עַל שֵׁם אַשּׁוּר, עַל שֵׁם שֶׁהֵם מִתְעַשְּׁרוֹת מִיִּשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא כָּל הַמַּלְכֻיּוֹת נִקְרְאוּ עַל שֵׁם נִינְוֵה, עַל שֵׁם שֶׁהֵם מִתְנָאוֹת מִיִּשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲלַפְתָּא כָּל הַמַּלְכֻיּוֹת נִקְרְאוּ עַל שֵׁם מִצְרַיִם, עַל שֵׁם שֶׁהֵם מְצִירוֹת לְיִשְׂרָאֵל. וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת, זוֹ אֱדוֹם. פְּרָת, שֶׁהֵפֵרָה וְהִצִירָה לְבָנָיו [נ"א לפניו]. פְּרָת, שֶׁפָּרָה וְרָבָה מִבִּרְכָתוֹ שֶׁל זָקֵן. פְּרָת, שֶׁאֲנִי עָתִיד לְהִפָּרַע לָהּ. פְּרָת, עַל שֵׁם סוֹפָהּ (ישעיה סג, ג): פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וגו'.
תלמוד ירושלמי ברכות ד׳:ד׳ - הטקסט מספריא
משנה: רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר הָעוֹשֶׂה תְפִילָּתוֹ קֶבַע אֵין תְּפִילָּתוֹ תַחֲנוּנִים. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר הַמְּהַלֵּךְ בְּמָקוֹם הַסַּכָּנָה מִתְפַּלֵּל תְּפִילָּה קְצָרָה מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה וְאוֹמֵר הוֹשִׁיעָה יי אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּכָל פָּרַשָׁת הָעִיבּוּר יִהְיוּ צָרְכֵיהֶם לְפָנֶיךָ. בָּרוּךְ אַתָּה יי שׁוֹמֵעַ תְּפִילָּה וְתַחֲנוּנִים.
הלכה: רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר הָעוֹשֶׂה תְפִילָּתוֹ קֶבַע אֵין תְּפִילָּתוֹ תַחֲנוּנִים. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא כְקוֹרֵא בְּאִיגֶּרֶת. רִבִּי אָחָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי צָרִיךְ לְחַדֵּשׁ בָּהּ דָּבָר בְּכָל יוֹם. אֲחִיתוֹפֶל הָיָה מִתְפַּלֵּל שָׁלֹשׁ תְּפִילּוֹת חֲדָשׁוֹת בְּכָל יוֹם. אֲמַר רִבִּי זְעוֹרָא כָּל זְמָן דַּהֲוֵינָא עֲבִיד כֵּן הֲוֵינָא טְעִי. וְלֵית לָךְ אֶלָּא כַּיי דָּמַר רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא כְקוֹרֵא בְּאִגֶּרֶת. רִבִּי אֶלְעָזָר הָיָה מִתְפַּלֵּל תְּפִילָּה חֲדָשָׁה בְּכָל יוֹם. רִבִּי אַבָּהוּ הָיָה מְבָרֵךְ בְּרָכָה חֲדָשָׁה בְּכָל יוֹם.
רִבִּי יוֹסֵי צַיְידַנָיָא בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן לִפְנֵי תְפִילָּתוֹ הוּא אוֹמֵר יי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִילָּתֶךָ. לְאַחַר תְּפִילָּתוֹ הוּא אוֹמֵר יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יי צוּרִי וְגוֹאֲלִי. רִבִּי יוּדָן אֲמַר תְּרַוֵּיהוֹן קוֹמֵי צְלוּתֵיהּ.
הָיָה עוֹמֵד וְנִזְכַּר שֶׁהִתְפַּלֵּל רַב אָמַר חוֹתֵךְ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֵינוֹ חוֹתֵךְ. שִׁמְעוֹן בַּר וָוא בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן וּולְוַאי שֶׁיִּתְפַּלֵּל אָדָם כָּל הַיּוֹם. לָמָּה שֶׁאֵין תְּפִילָּה מַפְסֶדֶת. רִבִּי זְעִירָא בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי לֵית מִילְתֵיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן אָמְרָה סָפֵק נִתְפַּלֵּל סָפֵק לֹא נִתְפַּלֵּל אַל יִתְפַּלֵּל. וְלֹא אֲגִיבֵהּ. אָתָא רִבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן סָפֵק נִתְפַּלֵּל סָפֵק לֹא נִתְפַּלֵּל אַל יִתְפַּלֵּל. רִבִּי חֲנִינָא לֹא אָמַר כֵּן אֵלָּא בְּעַיָין קוֹמֵי רִבִּי יוֹחָנָן סָפֵק נִתְפַּלֵּל סָפֵק לֹא נִתְפַּלֵּל אֲמַר לוֹן וּולְוַאי שֶׁמִּתְפַּלְּלִין כָּל הַיּוֹם. לָמָּה שֶׁאֵין תְּפִילָּה מַפְסֶדֶת.
הָיָה עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל בְּשַׁבָּת וְשָׁכַח שֶׁל שַׁבָּת וְהִזְכִּיר שֶׁל חוֹל. רִבִּי חוּנָא אֲמַר אִיתְפַּלְּגוּן רַב נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב וְרַב שֵׁשֶׁת. חַד אָמַר חוֹתֵךְ אֶת הַבְּרָכָה. וְחָרָנָה אָמַר גוֹמֵר אֵֶת הַבְּרָכָה. הַכֹּל מוֹדִים בְּחוֹנֵן הַדַּעַת שֶׁהוּא גוֹמְרָהּ. וָתָא כְּרִבִּי דְּרִבִּי אָמַר תְּמִיָּה אֲנִי הֵיאַךְ בִּטְּלוּ חוֹנֵן הַדַּעַת בְּשַׁבָּת. אִם אֵין דֵּיעָה מְנַיִין תְּפִילָּה. אָמַר רִבִּי יִצְחָק גְּדוֹלָה הִיא הַדֵּיעָה שֶׁהִיא מְמוּצַּעַת בֵּין שְׁתֵּי הַזְכָּרוֹת שֶׁנֶּאֱמַר כִּי אֵל דֵּיעוֹת יי. אִית דִּבְעֵי מַשְׁמְעִינָהּ מִן הַדָּא אָז תָּבִין יִרְאַת יי וְדַעַת [אֱלֹהִים] תִּמְצָא.
רִבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רִבִּי חֲנִינָא כָּל הַדֶּרֶךְ בְּחֶזְקַת סַכָּנָה. רִבִּי יַַנַּיי כַּד הֲוָה נְפִיק לָאַכְּסֵנִיָּא הֲוָה מְפַקֵּד גֵּו בֵּיתֵיהּ. רִבִּי מָנָא כַּד הֲוָה אָזִיל מַסְחֵי בְּמֶרְחָץ שֶׁהִיא נִיסּוֹקֶת הֲוָה מְפַקֵּד גֵּו בֵּיתֵיהּ. רִבִּי חֲנִינָא בְּרֵיהּ דְּרִבִּי אַבָּהוּ רִבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֶׁעַ בֶּן לֵוִי כָּל הַחוֹלִי בְּחֶזְקַת הַסַּכָּנָה.
רִבִּי אָחָא בְשֵׁם רִבִּי אַסָּא כָּל מַה שֶׁשָּׁלִיחַ צִיבּוּר עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה וְתוֹבֵעַ צָרְכֵי עַמְּךָ לְפָנֶיךָ. רִבִּי פִינְחָס רִבִּי לֵוִי רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם מְנַחֵם דְּגַלִּיָיא זֶה שֶׁעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה אֵין אוֹמֵר לוֹ בּוֹא וְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא בּוֹא וְקָרֵב עֲשֵׂה קְרָבֵינוּ עֲשֵׂה צָרְכֵינוּ עֲשֵׂה מִלְחֲמוֹתֵינוּ. פַּיֵּיס בַּעֲדֵינוּ.
אֲחֵרִים אָמְרוּ צוֹרְכֵי עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל מְרוּבִּין וְדַעְתָּן קְצָרָה אֶלָּא יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יי אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתִּתֵּן לְכָל בִּרְיָה וּבִרְיָה צְרָכֶיהָ וּלְכָל גְּוִיָּה וּגְוִיָּה דֵּי מַחְסוֹרָהּ. בָּרוּךְ יי כִּי שָׁמַעְתָּ קוֹל תַּחֲנוּנָיי. בָּרוּךְ אַתָּה יי שׁוֹמֵעַ תְּפִילָּה. רַב חִסְדָּא אָמַר הֲלָכָה כַּאֲחֵרִים. רַב חִסְדָּא אָמַר שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת וְשָׁלֹשׁ הָאַחֲרוֹנוֹת.
אִית תַּנָּיֵי תַּנִּי מִתְפַּלֵּל וְאַחַר כַּךְ תּוֹבֵעַ צְרָכָיו. וְאִית תַּנָּיֵי תַּנִּי תּוֹבֵעַ צְרָכָיו וְאַחַר כַּךְ מִתְפַּלֵּל. מַאן דָּמַר מִתְפַּלֵּל וְאַחַר כַּךְ תּוֹבֵעַ צְרָכָיו תְּפִילָּה לְעָנִי כִּי יַעֲטוֹף וְאַחַר כַּךְ וְלִפְנֵי יי יִשְׁפּוֹךְ שִׂיחוֹ. וּמַאן דָּמַר תּוֹבֵעַ צְרָכָיו וְאַחַר כַּךְ מִתְפַּלֵּל לִשְׁמוֹעַ אֶל הָרִינָּה וְאַחַר כַּךְ אֶל הַתְּפִילָּה. דִּבְרֵי חֲכָמִים. רִבִּי זְעִירָא בְּשֵׁם רַב חוּנָה יָחִיד תּוֹבֵעַ צְרָכָיו בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִילָּה.
רִבִּי אַבָּא רִבִּי חִיָיא בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן צָרִיךְ אָדָם לְהִתְפַּלֵּל בְּמָקוֹם שֶׁהוּא מְיוּחָד לִתְפִילָּה. וּמַה טַעַם בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי. אֲשֶׁר תַּזְכִּיר אֶת שְׁמִי אֵין כָּתוּב כַּאן אֶלָּא בְּכָל מָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר. אָמַר רִבִּי תַנְחוּם בַּר חֲנִינָא צָרִיךְ אָדָם לְיַיחֵד לוֹ מָקוֹם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת לְהִתְפַּלֵּל. וּמַה טַעַם וַיְהִי דָּוִד בָּא עַד הָרֹאשׁ אֲשֶׁר הִשְׁתַּחֲוֶה שָׁם לֵאלֹהִים אֵין כָּתוּב כָּאן אֶלָּא אֲשֶׁר יִשְׁתַּחֲוֶה שָׁם לֵאלֹהִים.
רִבִּי יָסָא רִבִּי חֶלְבּוֹ. רִבִּי בְּרֶכְיָה רִבִּי חֶלְבּוֹ מָטִי בָּהּ בְּשֵׁם רִבִּי אֶבְדּוּמָא דְּמִן חֵיְפָא צָרִיךְ אָדָם לְהַסֵּב פָּנָיו לַכּוֹתֶל לְהִתְפַּלֵּל. מַה טַעַם וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר. בְּאֵי זֶה קִיר נָשָׂא עֵינָיו. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר בְּקִירָהּ שֶׁל רָחָב נָשָׂא עֵינָיו כִּי בֵּיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה. אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם רָחָב הַזּוֹנָה שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת הִצִּילָה לָךְ רְאֵה כַּמָּה נְפָשׁוֹת הִצַּלְתָּ לָהּ. הֲדָא הִיא דִכְתִיב וַיָּבֹאוּ הַנְּעָרִים וְגוֹמֵר. תַּנִּי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָי אֲפִילוּ הָיְתָה בְמִשְׁפַּחְתָּהּ מָאתַיִם אֲנָשִׁים וְהָלְכוּ וְדָבְקוּ בְּמָאתַיִם מִשְׁפָּחוֹת כּוּלְּהָם נִיצּוֹלוּ בִזְכוּתָהּ. אֲבוֹתַי שֶׁקִּירְבוּ לָךְ כָּל הַגֵּרִים הָאֵילּוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רִבִּי חִינְנָא בַּר פַּפָּא אָמַר בְּקִירוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נָשָׂא עֵינָיו. בְּתִתָּם סִפָּם אֶת סִיפִּי וּמְזוּזוֹתָם אֵצֶל מְזוּזוֹתָי וְהַקִּיר בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם. בְּנֵי אָדָם גְּדוֹלִים הָיוּ וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִין לַעֲלוֹת וּלְהִתְפַּלֵּל בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ בְּכָל שָׁעָה וְהָיוּ מִתְפַּלְלִין בְּתוֹךְ בָּתֵּיהֶם. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם כְּאִילּוּ מִתְפַּלְלִין בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. אֲבוֹתַיי שֶׁעָשׂוּ לְךָ אֶת כָּל הַשֶּׁבַח הַזֶּה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר בְּקִירָהּ שֶׁל שׁוּנָמִית נָשָׂא עֵינָיו שֶׁנֶּאֱמַר נַעֲשֵׂה נָא עֲלִיַּית קִיר קְטַנָּה. אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הַשּׁוּנָמִית קִיר אַחַת עָשְׂתָה לֶאֱלִישָׁע וְהֶחֱיֵיתָ אֶת בְּנָהּ. אֲבוֹתַי שֶׁעָשׂוּ לְךָ אֶת כָּל הַשֶּׁבַח הַזֶּה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה תִתֵּן לִי נַפְשִׁי. וְרַבָּנָן אָמְרֵי בְּקִירוֹת לִבּוֹ נָשָׂא עֵינָיו. מֵעַיי מֵעַיי אוֹחִילָה קִירוֹת לִבִּי הוֹמָה לִי. אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם חִיזַּרְתִּי עַל ר̇מ̇ח̇ אֵיבָרִים שֶׁנָּתַתָּ בִּי וְלֹא מָצָאתִי שֶׁהִכְעַסְתִּיךָ בְּאַחַת מֵהֶן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה תִּינָּתֶן לִי נַפְשִׁי.
בראשית רבה ס״ד:ג׳ - הטקסט מספריא
וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ גְּרָרָה (בראשית כו, א), לְגַרְדִּיקִי. רַבִּי דּוֹסְתָּאי בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן מִפְּנֵי מָה גָזְרוּ עַל הַנָּוֶה שֶׁבְּגַרְדִּיקִי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נָוֶה רָע. וְעַד הֵיכָן, רַבִּי חָנִין אָמַר עַד נַחַל מִצְרָיִם. (בראשית כו, ב): וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ, עֲשֵׂה שְׁכוּנָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הֱוֵי נוֹטֵעַ, הֱוֵי זוֹרֵעַ, הֱוֵי נָצִיב. דָּבָר אַחֵר שְׁכֹן בָּאָרֶץ, שַׁכֵּן אֶת הַשְּׁכִינָה בָּאָרֶץ. (בראשית כו, ג): גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת, אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָה אַתְּ עוֹלָה תְּמִימָה, מָה עוֹלָה אִם יָצָאת חוּץ לַקְּלָעִים הִיא נִפְסֶלֶת, אַף אַתְּ אִם יָצָאת חוּץ לָאָרֶץ נִפְסַלְתָּ. (בראשית כו, ג): כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל, קָשׁוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (יחזקאל יז, יג): וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה לֹא נֶאֱמַר הָאֵלֶּה, אֶלָּא הָאֵל, לוֹמַר מִקְצָתָן אֲנִי נוֹתֵן לָךְ, וְאֵימָתַי אֲנִי נוֹתֵן לָךְ אֶת הַשְּׁאָר, לֶעָתִיד לָבוֹא.
משנה אבות ד׳:י״ד - הטקסט מספריא
רבי נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבוא אחריך. שחביריך יקיימוה בידך. ואל בינתך אל תשען:
בראשית רבה ע״א:ב׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר (תהלים קמה, יד): סוֹמֵךְ ה' לְכָל הַנֹּפְלִים, אֵלּוּ הָעֲקָרוֹת, שֶׁהֵם נוֹפְלִין בְּתוֹךְ בָּתֵּיהֶם. (תהלים קמה, יד): וְזוֹקֵף לְכָל הַכְּפוּפִים, כֵּיוָן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹקְדָן בְּבָנִים הֵן נִזְקָפוֹת. תֵּדַע לְךָ שֶׁכֵּן לֵאָה שְׂנוּאַת הַבַּיִת הָיְתָה וְכֵיוָן שֶׁפְּקָדָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִזְקָפָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה, כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה שֶׁעָשְׂתָה כְּמַעֲשֵׂה הַשְּׂנוּאִים, שֶׁהָיְתָה אוֹמֶרֶת לְהִנָּשֵׂא לַשֹּׂוֹנֵא [נסח אחר: שהיתה אמורה לשונא], שֶׁכָּךְ הָיוּ הַתְּנָאִים שֶׁיְּהֵא גָדוֹל נוֹשֵׂא לַגְּדוֹלָה וְהַקָּטָן נוֹשֵׂא לַקְּטַנָּה, וְהָיְתָה בּוֹכָה וְאוֹמֶרֶת יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹא אֶפֹּל בְּחֶלְקוֹ שֶׁל רָשָׁע. אָמַר רַב הוּנָא קָשָׁה הִיא הַתְּפִלָּה שֶׁבִּטְלָה אֶת הַגְּזֵרָה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁקָּדְמָה לַאֲחוֹתָהּ, וְהָיוּ הַכֹּל סוֹנְטִין בָּהּ, מְפָרְשֵׂי יַמִּים הָיוּ סוֹנְטִין בָּהּ, מְהַלְּכֵי דְרָכִים הָיוּ סוֹנְטִין בָּהּ, אַף הַגִּתִּיּוֹת מֵאֲחוֹרֵי הַקּוּרִים הָיוּ סוֹנְטִין בָּהּ וְהָיוּ אוֹמְרִים לֵאָה זוֹ אֵין סִתְרָהּ כְּגִלּוּיָהּ, נִרְאָה צַדֶּקֶת וְאֵינָהּ צַדֶּקֶת, אִלּוּ הָיְתָה צַדֶּקֶת לֹא הָיְתָה מְרַמָּה בַּאֲחוֹתָהּ. רַבִּי חָנִין בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַבִּי יִצְחָק אָמַר, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אָבִינוּ יַעֲקֹב מַעֲשִׂים שֶׁרִמָּה לֵאָה בַּאֲחוֹתָהּ, נָתַן דַּעְתּוֹ לְגָרְשָׁהּ, וְכֵיוָן שֶׁפְּקָדָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּבָנִים, אָמַר לְאִמָּן שֶׁל אֵלּוּ אֲנִי מְגָרֵשׁ, וּבַסּוֹף הוּא מוֹדֶה עַל הַדָּבָר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית מז, לא): וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה, מִי הָיָה רֹאשׁ מִטָּתוֹ שֶׁל אָבִינוּ יַעֲקֹב לֹא לֵאָה. וְרָחֵל עֲקָרָה, אָמַר רַבִּי יִצְחָק, רָחֵל הָיְתָה עִקָּרוֹ שֶׁל בַּיִת, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְרָחֵל עֲקָרָה, עִקָּרָה רָחֵל. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא רֹב מְסֻבִּין עִקָּר שֶׁל לֵאָה הָיוּ, לְפִיכָךְ עוֹשִׂים רָחֵל עִקָּר, וְרָחֵל עֲקָרָה, רָחֵל הָיְתָה עִקָּרוֹ שֶׁל בַּיִת. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, לְפִי שֶׁכָּל הַדְּבָרִים תְּלוּיִין בְּרָחֵל, לְפִיכָךְ נִקְרְאוּ יִשְׂרָאֵל עַל שְׁמָהּ (ירמיה לא, טו): רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ. וְלֹא סוֹף דָּבָר לִשְׁמָהּ, אֶלָּא לְשֵׁם בְּנָה (עמוס ה, טו): אוּלַי יֶחֱנַן ה' צְבָאוֹת שְׁאֵרִית יוֹסֵף. וְלֹא סוֹף דָּבָר לְשֵׁם בְּנָהּ, אֶלָּא לְשֵׁם בֶּן בְּנָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לא, יט): הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם.
תניא, ליקוטי אמרים ב׳ - הטקסט מספריא
וְנֶפֶשׁ הַשֵּׁנִית בְּיִשְׂרָאֵל, הִיא חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים״, וְ״אַתָּה נָפַחְתָּ בִּי״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, מַאן דְּנָפַח מִתּוֹכֵיהּ נָפַח, פֵּירוּשׁ, מִתּוֹכִיּוּתוֹ וּמִפְּנִימִיּוּתוֹ, שֶׁתּוֹכִיּוּת וּפְנִימִיּוּת הַחַיּוּת שֶׁבָּאָדָם מוֹצִיא בִּנְפִיחָתוֹ בְּכֹחַ:
כָּךְ, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל עָלוּ בְּמַחֲשָׁבָה, כְּדִכְתִיב: ״בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל״, ״בָּנִים אַתֶּם לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ פֵּירוּשׁ, כְּמוֹ שֶׁהַבֵּן נִמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָאָב, כָּךְ כִּבְיָכוֹל נִשְׁמַת כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל נִמְשְׁכָה מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, דְּאִיהוּ חַכִּים וְלָא בְחָכְמָה יְדִיעָא, אֶלָּא הוּא וְחָכְמָתוֹ אֶחָד, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ״ם,
הגהה
וְהוֹדוּ לוֹ חַכְמֵי הַקַּבָּלָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּפַּרְדֵּס מֵהָרַמַ״ק. וְגַם לְפִי קַבָּלַת הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה יַצִּיבָא מִילְּתָא, בְּסוֹד הִתְלַבְּשׁוּת אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, ﬠַל־יְדֵי צִמְצוּמִים רַבִּים, בְּכֵלִים דְּחָכְמָה־בִּינָה־דַּﬠַת דַּאֲצִילוּת, אַךְ לֹא לְמַﬠְלָה מֵהָאֲצִילוּת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר, שֶׁאֵין־סוֹף־בָּרוּךְ־הוּא מְרוֹמָם וּמִתְנַשֵּׂא רוֹמְמוּת אֵין קֵץ, לְמַﬠְלָה מַּﬠְלָה מִמַּהוּת וּבְחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּﬠַת, ﬠַד שֶׁמַּהוּת וּבְחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּﬠַת נֶחְשֶׁבֶת כַּﬠֲשִׂיָּיה גוּפָנִיִּית אֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״כּוּלָּם בְּחָכְמָה ﬠָשִׂיתָ״:
שֶׁהוּא הַמַּדָּע וְהוּא הַיּוֹדֵעַ כוּ׳, וְדָבָר זֶה אֵין בִּיכוֹלֶת הָאָדָם לַהֲבִינוֹ עַל בּוּרְיוֹ כוּ׳, כְּדִכְתִיב: ״הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא״, וּכְתִיב: ״כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְגוֹ׳״.
וְאַף שֶׁיֵּשׁ רִבְבוֹת מִינֵי חִלּוּקֵי מַדְרֵגוֹת בַּנְּשָׁמוֹת, גָּבוֹהַּ מֵעַל גָּבוֹהַּ לְאֵין קֵץ, כְּמוֹ גּוֹדֶל מַעֲלַת נִשְׁמוֹת הָאָבוֹת וּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ עֲלֵיהֶם־הַשָּׁלוֹם, עַל נִשְׁמוֹת דּוֹרוֹתֵינוּ אֵלֶּה דְּעִקְבֵי מְשִׁיחָא, שֶׁהֵם בְּחִינַת עֲקֵבַיִים מַמָּשׁ לְגַבֵּי הַמּוֹחַ וְהָרֹאשׁ; וְכֵן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר יֵשׁ רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּשְׁמוֹתֵיהֶם הֵם בְּחִינַת רֹאשׁ וּמוֹחַ לְגַבֵּי נִשְׁמוֹת הֶהָמוֹן וְעַמֵּי הָאָרֶץ; וְכֵן נְפָשׁוֹת לְגַבֵּי נְפָשׁוֹת, כִּי כָּל נֶפֶשׁ כְּלוּלָה מִנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה.
מִכָּל מָקוֹם, שֹׁרֶשׁ כָּל הַנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה כּוּלָּם, מֵרֹאשׁ כָּל הַמַּדְרֵיגוֹת עַד סוֹף כָּל דַּרְגִין, הַמְלוּבָּשׁ בְּגוּף עַמֵּי הָאָרֶץ וְקַל שֶׁבְּקַלִים, נִמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָעֶלְיוֹן, שֶׁהִיא חָכְמָה עִילָּאָה כִּבְיָכוֹל.
כִּמְשַׁל הַבֵּן הַנִּמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָאָב, שֶׁאֲפִילוּ צִפָּרְנֵי רַגְלָיו נִתְהַוּוּ מִטִּפָּה זוֹ מַמָּשׁ, עַל יְדֵי שְׁהִיָּיתָהּ תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים בְּבֶטֶן הָאֵם, וְיָרְדָה מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, לְהִשְׁתַּנּוֹת וּלְהִתְהַוּוֹת מִמֶּנָּה צִפָּרְנַיִם.
וְעִם כָּל זֶה, עוֹדֶנָּה קְשׁוּרָה וּמְיוּחֶדֶת בְּיִחוּד נִפְלָא וְעָצוּם בְּמַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיְתָה טִפַּת מוֹחַ הָאָב; וְגַם עַכְשָׁיו בַּבֵּן, יְנִיקַת הַצִּפָּרְנַיִם וְחַיּוּתָם נִמְשֶׁכֶת מֵהַמּוֹחַ שֶׁבָּרֹאשׁ; כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא [נִדָּה שָׁם]: ״לוֹבֶן, שֶׁמִּמֶּנּוּ גִּידִים וַעֲצָמוֹת וְצִפָּרְנַיִם״ [וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר הַחַשְׁמַל, בְּסוֹד לְבוּשִׁים שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּגַן עֵדֶן, שֶׁהָיוּ צִפָּרְנַיִם מִבְּחִינַת מוֹחַ תְּבוּנָה].
וְכָכָה מַמָּשׁ, כִּבְיָכוֹל, בְּשֹׁרֶשׁ כָּל הַנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה, בִּירִידָתוֹ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה עַל יְדֵי הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת אֲצִילוּת־בְּרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה מֵחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כּוּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ״, נִתְהַוּוּ מִמֶּנּוּ נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ וּפְחוּתֵי הָעֵרֶךְ.
וְעִם כָּל זֶה, עוֹדֶינָה קְשׁוּרוֹת וּמְיוּחָדוֹת בְּיִחוּד נִפְלָא וְעָצוּם בְּמַהוּתָן וְעַצְמוּתָן הָרִאשׁוֹן, שֶׁהִיא הַמְשָׁכַת חָכְמָה עִילָּאָה, כִּי יְנִיקַת וְחַיּוּת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ, הוּא מִנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל הַצַּדִּיקִים וְהַחֲכָמִים רָאשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּדוֹרָם:
וּבָזֶה יוּבַן מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה עַל פָּסוּק: ״וּלְדָבְקָה בוֹ״ – שֶׁכָּל הַדָּבֵק בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נִדְבַּק בַּשְּׁכִינָה מַמָּשׁ, כִּי עַל יְדֵי דְּבִיקָה בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, קְשׁוּרוֹת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ וּמְיוּחָדוֹת בְּמַהוּתָן הָרִאשׁוֹן וְשָׁרְשָׁם שֶׁבְּחָכְמָה עִילָּאָה, שֶׁהוּא יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ אֶחָד, וְהוּא הַמַּדָּע כוּ׳.
[וְהַפּוֹשְׁעִים וּמוֹרְדִים בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים – יְנִיקַת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁלָּהֶם מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִים שֶׁל נֶפֶשׁ רוּחַ וְנִשְׁמַת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים].
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר וּבְזֹהַר חָדָשׁ, שֶׁהָעִיקָּר תָּלוּי שֶׁיְּקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ דַּוְוקָא, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ כוּ׳, הַיְינוּ, מִשּׁוּם שֶׁאֵין לְךָ נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁאֵין לָהּ לְבוּשׁ מִנֶּפֶשׁ דְּעַצְמוּת אָבִיו וְאִמּוֹ, וְכָל הַמִּצְוֹת שֶׁעוֹשֶׂה – הַכֹּל עַל יְדֵי אוֹתוֹ הַלְּבוּשׁ כוּ׳, וַאֲפִילוּ הַשֶּׁפַע שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם – הַכֹּל עַל יְדֵי לְבוּשׁ זֶה, וְאִם יְקַדֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ – יַמְשִׁיךְ לְבוּשׁ קָדוֹשׁ לְנִשְׁמַת בְּנוֹ, וַאֲפִילוּ הִיא נְשָׁמָה גְדוֹלָה, צְרִיכָה לְקִידּוּשׁ אָבִיו כוּ׳.
אֲבָל הַנְּשָׁמָה עַצְמָהּ, הִנֵּה לִפְעָמִים נִשְׁמַת אָדָם גָּבוֹהַּ לְאֵין קֵץ, בָּא לִהְיוֹת בְּנוֹ שֶׁל אָדָם נִבְזֶה וְשָׁפָל כוּ׳, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כָּל זֶה בְּ״לִיקּוּטֵי תּוֹרָה״ פָּרָשַׁת וַיֵּרָא וּבְטַעֲמֵי מִצְוֹת פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית:
רש"י על שמות א׳:כ״א - הטקסט מספריא
ויעש להם בתים. בָּתֵּי כְהֻנָּה וּלְוִיָּה וּמַלְכוּת שֶׁקְּרוּיִין בָּתִּים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ" (מלכים א ט׳:א׳), כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה מִיּוֹכֶבֶד וּמַלְכוּת מִמִּרְיָם. כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה:
ויעש להם בתים HE MADE THEM HOUSES — houses (dynasties) of the priesthood and the Levites and of royalty which are all termed בתים, “houses”, as it is said, (1 Kings 9:1) “and Solomon built the house of the Lord and the house of the king”: “the house of the Lord” i. e. a dynasty of priests and Levites — from Jochebed (Shifrah); and “the house of the king”, i. e. a royal dynasty — from Miriam (Puah), just as it is stated in Treatise Sotah 11b.
רש"י על בראשית ל״ז:ל״ד - הטקסט מספריא
ימים רבים. כ"ב שָׁנָה, מִשֶּׁפֵּרֵשׁ מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיָּרַד יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְגוֹ', וּבֶן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה הָיָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַרְעֹה, וְשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע, וּשְׁנָתַיִם הָרָעָב כְּשֶׁבָּא יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם, הֲרֵי כ"ב שָׁנָה, כְּנֶגֶד כ"ב שָׁנָה שֶׁלֹּא קִיֵּם יַעֲקֹב כִּבּוּד אָב וָאֵם (מגילה ט"ז) – כ' שָׁנָה שֶׁהָיָה בְּבֵית לָבָן, וּב' שָׁנָה בַדֶּרֶךְ בְּשׁוּבוֹ מִבֵּית לָבָן, שָׁנָה וָחֵצִי בְסֻכּוֹת וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּבֵית אֵל – וְזֶהוּ שֶׁאָמַר לְלָבָן זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ, לִי הֵן, עָלַי, וְסוֹפִי לִלְקוֹת כְּנֶגְדָּן:
ימים רבים MANY DAYS — twenty-two years (Genesis Rabbah 84:20) — from the time he left him until Jacob went down to Egypt. For it is said, (v. 2) “Joseph was seventeen years old” (when all these events happened), and he was thirty years old when he stood before Pharaoh; seven years of plenty and two years of famine had passed by the time Jacob came to Egypt — making in all 22 years. These correspond to the 22 years during which Jacob had not practised the duty of honouring his parents (that is, the period during which he did not reside with them and attend to their needs) (Megillah 17a): viz., the twenty years he stayed in Laban’s house and the two years on the journey when he was returning from Laban’s house — one and a half year at Succoth and six months at Bethel. This is what he meant when he said to Laban (31:41) “These twenty years that I have been in thy house are לי” — they are for me — the responsibility for them lies upon me (לי being taken as עלי) and at sometimes I shall be punished for a period equal to them.
רש"י על בראשית מ״ג:ל״ד - הטקסט מספריא
משאת. מָנוֹת:
חמש ידות. חֶלְקוֹ עִם אֶחָיו, וּמַשְׂאַת יוֹסֵף וְאָסְנַת וּמְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם:
וישכרו עמו. וּמִיּוֹם שֶׁמְּכָרוּהוּ לֹא שָׁתוּ יַיִן וְלֹא הוּא שָׁתָה יַיִן, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם שָׁתוּ (בראשית רבה):
משאת means PORTIONS OF FOOD.
חמש ידות FIVE TIMES — His own portion that was due to him alike with his brothers and additional portions given to him by Joseph, Asenath, Manasseh and Ephraim (Genesis Rabbah 92.5).
וישכרו עמו AND THEY DRANK WITH HIM — but from the day they sold him they had not drunk wine nor had he drunk wine. That day, however, they drank wine (Genesis Rabbah 92:5).
משנה אבות ד׳:ד׳ - הטקסט מספריא
רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח. שתקות אנוש רמה. רבי יוחנן בן ברוקא אומר כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי. אחד שוגג ואחד מזיד. בחלול השם:
משנה גיטין ט׳:ט׳ - הטקסט מספריא
יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקודשת. מגורשת הרי זו מגורשת. ובלבד שלא יהא שם אמתלא. איזו היא אמתלא. גירש איש פלוני את אשתו על תנאי. זרק לה קדושיה ספק קרוב לה ספק קרוב לו. זו היא אמתלא:
כתובות צ״ב א - הטקסט מספריא
וַאֲתָא בַּעַל חוֹב דִּרְאוּבֵן וְקָטָרֵיף לֵיהּ מִינֵּיהּ — דִּינָא הוּא דְּאָזֵיל שִׁמְעוֹן וּמְפַצֵּי לֵיהּ.
אֲמַר לֵיהּ רָבָא: נְהִי דְּאַחְרָיוּת דְּעָלְמָא קַבֵּיל עֲלֵיהּ, אַחְרָיוּת דְּנַפְשֵׁיהּ מִי קַבֵּיל עֲלֵיהּ?
וּמוֹדֶה רָבָא בִּרְאוּבֵן שֶׁיָּרַשׁ שָׂדֶה מִיַּעֲקֹב, וּמְכָרָהּ לְשִׁמְעוֹן שֶׁלֹּא בְּאַחְרָיוּת, וַאֲתָא שִׁמְעוֹן וּמְכָרָהּ לִרְאוּבֵן בְּאַחְרָיוּת, וַאֲתָא בַּעַל חוֹב דְּיַעֲקֹב, וְקָטָרֵיף לֵיהּ מִינֵּיהּ — דִּינָא הוּא דְּאָזֵיל שִׁמְעוֹן וּמְפַצֵּי לֵיהּ מִינֵּיהּ.
מַאי טַעְמָא? בַּעַל חוֹב דְּיַעֲקֹב כְּבַעַל חוֹב דְּעָלְמָא דָּמֵי.
אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לְשִׁמְעוֹן בְּאַחְרָיוּת, וְזָקַף עָלָיו בְּמִלְוָה, וּמֵת רְאוּבֵן, וַאֲתָא בַּעַל חוֹב דִּרְאוּבֵן וְקָטָרֵיף לַהּ מִשִּׁמְעוֹן וּפַיְּיסֵיהּ בְּזוּזֵי —
דִּינָא הוּא דְּאָמְרִי לֵיהּ בְּנֵי רְאוּבֵן: אֲנַן מִטַּלְטְלִי שְׁבַק אֲבוּן גַּבָּךְ, וּמִטַּלְטְלִי דְיַתְמֵי לְבַעַל חוֹב לָא מִשְׁתַּעְבְּדִי.
אָמַר רָבָא: אִי פִּקֵּחַ אִידַּךְ, מַגְבֵּי לְהוּ נִיהֲלַיְיהוּ אַרְעָא וַהֲדַר גָּבֵי לַהּ מִינַּיְיהוּ, כְּרַב נַחְמָן. דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: יְתוֹמִים שֶׁגָּבוּ קַרְקַע בְּחוֹבַת אֲבִיהֶן — בַּעַל חוֹב חוֹזֵר וְגוֹבֶה אוֹתָהּ מֵהֶן.
אָמַר רַבָּה: רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר כׇּל שְׂדוֹתָיו לְשִׁמְעוֹן, וְחָזַר שִׁמְעוֹן וּמָכַר שָׂדֶה אַחַת לְלֵוִי, וַאֲתָא בַּעַל חוֹב דִּרְאוּבֵן — רָצָה מִזֶּה גּוֹבֶה, רָצָה מִזֶּה גּוֹבֶה.
וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּזַבְּנֵהּ בֵּינוֹנִית, אֲבָל זַבְּנֵהּ עִידִּית וְזִבּוּרִית, מָצֵי אֲמַר לֵיהּ: לְהָכִי טְרַחִי וּזְבַינִי אַרְעָא דְּלָא חַזְיָא לָךְ.
וּבֵינוֹנִית נָמֵי לָא אֲמַרַן, אֶלָּא דְּלָא שְׁבַק בֵּינוֹנִית דִּכְווֹתַהּ,
and Reuven’s creditor came and repossessed the field from him, i.e., from Reuven, the law is that Shimon must go and compensate [mefatzei] Reuven, since he sold him the field with a guarantee, while Reuven owes Shimon nothing, since he sold him the field without a guarantee.
Rava said to him: Granted, that Shimon took upon himself to guarantee the sale in general, i.e., if the field were to be repossessed by his own creditors or those of a previous owner of the field; did he also take upon himself to guarantee the sale if it were to be repossessed by the purchaser’s own creditors?
The Gemara notes: And Rava concedes to Rami bar Ḥama in the following case: Reuven inherited a field from his father, Ya’akov, and sold it to Shimon with no guarantee. Shimon came and sold it back to Reuven with a guarantee. Then, Ya’akov’s creditor came and repossessed the field from Reuven. In this case, Rava would concede that the law is that Shimon must go and compensate Reuven for his loss.
The Gemara asks: What is the reason for this halakha? The Gemara answers: Ya’akov’s creditor is comparable to a general case of a creditor, i.e., a creditor of a previous owner. Even Rava would agree that this is not comparable to a case where Reuven’s creditor repossessed the field. Consequently, Shimon bears responsibility to compensate Reuven.
Rami bar Ḥama said: Consider a case where Reuven sold a field to Shimon with a guarantee that if it is repossessed he will compensate Shimon for his loss. Shimon did not pay for the purchase, and instead set up the value of the field as a loan by writing a promissory note for this amount. Reuven subsequently died, and a creditor of Reuven came and repossessed the field from Shimon. Shimon, not wanting the creditor to take the field from him, tried to appease him with money so the creditor would allow him to keep the field.
The law is that the sons of Reuven can say to Shimon that he must pay them the money he owes for the field, and they are not required to pay Shimon if he demands compensation for the repossession of the field. They may say to him: Our father left us movable property with you, i.e., the money you owe us for the field, and the movable property of orphans is not liened to a creditor. The orphans can claim that the field belongs to Shimon, and as there is no land left for the orphans, there is no way for Shimon to recover the compensation that he is owed. The money he owes Reuven is considered movable property, and therefore he cannot recover his losses from these funds.
Rava said with regard to this case: If the other individual, Shimon, is clever he will pay them what he owes with real estate and not with money. Since they now have real estate inherited from their father’s estate, Shimon can then collect the field from them as compensation for the repossession of the original field that Reuven sold to Shimon. This is in accordance with the opinion of Rav Naḥman, as Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: When orphans collect real estate for a debt owed to their father from one person, their father’s creditor can come and seize this land from them.
The Gemara addresses a similar matter. Rabba said: If Reuven sold all his fields to Shimon, and Shimon then sold one field to Levi, and then Reuven’s creditor came to repossess one of the fields that was mortgaged to him: If he desires, he can collect from this one, Shimon, and if he desires, he can collect from that one, Levi, since he has a lien that applies equally to all the properties that once belonged to Reuven.
And we said this only if Shimon sold Levi land of intermediate quality, but if he sold him land of superior quality or inferior quality, Levi can say to the creditor: It was for this reason that I made an effort to buy land that is not fit for you, as a creditor is supposed to repossess land of intermediate quality. Therefore, go to Shimon and collect your debt from the land of intermediate quality that is in his possession.
The Gemara notes further: And even if Shimon sold Levi land of intermediate quality, we said that the creditor may repossess Levi’s land only in a case where Levi did not leave Shimon with equivalent land of intermediate quality.
בראשית רבה פ״ה:י״ד - הטקסט מספריא
וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ וגו' (בראשית לח, כט), זֶה רָבֶה עַל כָּל הַפָּרִיצִים מִמְּךָ יַעֲמֹד (מיכה ב, יג): עָלָה הַפֹּרֵץ לִפְנֵיהֶם וגו', רַבִּי בְּשֵׁם רַבָּנָן אָמְרֵי כָּל הַפּוֹרְצִים מִמְּךָ עוֹמְדִין, שֶׁנֶּאֱמַר: עָלָה הַפֹּרֵץ לִפְנֵיהֶם. (בראשית לח, ל): וְאַחַר יָצָא אָחִיו, כַּמָּה יָדוֹת כְּתִיב כָּאן, רַבִּי יוּדָן וְרַב הוּנָא, רַבִּי יוּדָן אָמַר אַרְבָּעָה כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה חֳרָמִין שֶׁהוּא עָתִיד לִפְשֹׁט אֶת יָדָיו בָּהֶם, וְאֵלּוּ הֵן ד', חֶרְמוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, וְחֶרְמוֹ שֶׁל סִיחוֹן וְעוֹג, וְחֶרְמוֹ שֶׁל יְרִיחוֹ, וְחֶרְמָה שֶׁל כְּנַעֲנִים [נסחא אחרת. מדין]. רַב הוּנָא אָמַר כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהוּא עָתִיד לִטֹּל מִן הַחֵרֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יהושע ז, כא): וָאֵרֶא בַשָּׁלָל אַדֶּרֶת שִׁנְעָר אַחַת טוֹבָה וגו'. רַב הוּנָא אָמַר פּוֹרְפִּרַיָּא בַּבְלָיָא, וּמַה בָּבֶל עָבְדָא הָכָא, אֶלָּא תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי כָּל מֶלֶךְ וְשִׁלְטוֹן שֶׁלֹא הָיָה לוֹ שׁוֹלְטָן בָּאָרֶץ הוּא אוֹמֵר אֵינִי שָׁוֶה כְּלוּם, וּמֶלֶךְ בָּבֶל אַנְטִיקֵיסָר שֶׁלּוֹ הָיָה יוֹשֵׁב בִּירִיחוֹ, וְהָיָה זֶה מְשַׁלֵּחַ לוֹ [לזה] כּוֹתָבוֹת, וְזֶה מְשַׁלֵּחַ לוֹ [לזה] דּוֹרָיוֹת.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 27 עמודים.
- אגרות קודש כרך כח י'תשכז כתובות פח, א
- שולחן ערוך יורה דעה הלכות תלמוד תורה הלכות ת"ת פרק ראשון ד כתובות פח, א
- לקוטי שיחות כרך ח נשא שיחה ג יבמות לג, א
- שו"ת אבן העזר סימן יג יבמות דף ל"ג
- רשימות שנים אוחזין הוספה מהדורא קמא יבמות לג:
- תורת מנחם שיחת יום ה' פ' בלק, י"ב תמוז, ה'תש"ל מאותו ספר יבמות לג, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות תשרי הלכות יום הכיפורים (סי' תרד-תרכד) תריד דיני סיכה ונעילת הסנדל ביום הכיפורים יבמות לג, א
- לקוטי שיחות כרך א וישלח שיחה א עירובין ע, ב
- לקוטי שיחות כרך טז וארא שיחה א עירובין ע,ב
- תורת מנחם שיחת י"ג תמוז, ה'תשי"א מאותו ספר עירובין ע, ב
- תורת מנחם שיחת יום ה' פ' וישב, י"ט כסלו ה'תשח"י מאותו ספר עירובין ע, ריש ע"ב
- תורת מנחם שיחת* ש"פ חיי שרה, מבה"ח כסלו, ה'תשכ"ה מאותו ספר עירובין ע, ריש ע"ב
- תורת מנחם תשכ"ה "הדרן" על מסכת מכות מאותו ספר עירובין ע, ריש ע"ב
- תורת מנחם ש"פ מקץ, זאת חנוכה, ה'תשכ"ג מאותו ספר עירובין ע, ב
- תורת מנחם פורים, ה'תשכ"ג מאותו ספר עירובין ע, ב
- תורת מנחם שיחת חג הפורים, ה'תשכ"ד מאותו ספר עירובין ע, ריש ע"ב
- מאמרי אדה"ז תקס"ט עולת תמיד עירובין ע, ב
- ספר השיחות פורים, תרפ"ח עירובין ע, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ז (סי' שמה-שסה) שנח דין איזה מקומות נקראים מוקפים לדירה שם דף ע
- תורת מנחם שיחת ש"פ בלק, י"ז תמוז (נדחה), ה'תשכ"ח מאותו ספר עירובין ע, ריש ע"ב
- תורת מנחם שיחת ש"פ חיי שרה, מבה"ח כסלו, ה'תשכ"ט מאותו ספר עירובין ע, ריש ע"ב
- תורת מנחם שיחת חג הפורים, ה'תשל"א מאותו ספר עירובין ע, ריש ע"ב
- תורת מנחם שיחת יום ד' פ' בשלח, יו"ד שבט, ה'תשל"ב מאותו ספר עירובין ע, ריש ע"ב
- תורת מנחם שיחת יום ב' פ' ראה, כ"ף מנחם-אב, ה'תשל"ב מאותו ספר עירובין ע, ריש ע"ב
- תורת מנחם ש"פ בא, יו"ד שבט (מאמר א), ה'תשל"ג מאותו ספר עירובין ע, ב
- תורת מנחם מוצש"ק פ' בא, יו"ד שבט (מאמר ב), ה'תשל"ג מאותו ספר עירובין ע, ב
- תורת מנחם שיחת אחרון של פסח, ה'תשל"ג מאותו ספר עירובין ע, ריש ע"ב

