אגרת פב
אגרת פב
[מ"ח תקס"ג]
פותחין 4674 בברכה 4675 לברך ולהודות לה' כי טוב 4676 , שמועה טובה 4677 שמעה ותחי נפשי 4678 , אין טוב אלא תורה 4679 , תורת ה' תמימה 4680 , זו השלמת כל הש"ס כולו 4681 ברוב עיירות ומנינים מאנ"ש. הודאה על העבר ובקשה על העתיד 4682 , כה יתן 4683 וכה יוסיף 4684 ה' לאמץ לבם בגבורים 4685 מדי שנה בשנה 4686 בגבורה של תורה 4687 .
ולהודיע לבני אדם גבורתה 4688 של תורה 4689 שבעל פה וכחה עוז, פירש שלמה המלך ע"ה 4690 חגרה 4691 בעוז מתניה כו'. מתנים 4692 הם בחי' דבר המעמיד כל הגוף עם הראש הנצב ועומד עליהם, והם המוליכים ומביאים אותו למחוז חפצו 4693 . וכמו שהוא בגשמיות הגוף כך הוא בבחי' רוחניות הנפש האלהית, האמונה האמיתית בה' אחד א"ס ב"ה דאיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין 4694 , ולית אתר פנוי מיניה 4695 למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית, וכן לד' סטרין בבחי' אין סוף ממש, וכן בבחי' שנה ונפש 4696 כנודע, הנה אמונה זו נקראת בשם בחי' מתנים, דבר המעמיד ומקיים את הראש, הוא השכל המתבונן ומעמיק דעת בגדולת א"ס ב"ה בבחי' עולם שנה נפש, וברוב חסדו ונפלאותיו עמנו 4697 , להיות עם קרובו 4698 ולדבקה בו 4699 ממש. כנודע ממאמר יפה שעה אחת 4700 בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא, שהוא רק זיו והארה מבחי' הנק' שכינה השוכן 4701 כו', ונברא ביו"ד 4702 א' משמו ית' כו', אבל תשובה ומעשים טובים מקרבין ישראל לאביהם שבשמים ממש, למהותו ועצמותו כביכול, בחי' אין סוף ממש, וכמ"ש הודו על ארץ ושמים 4703 וירם קרן לעמו כו', אשר קדשנו במצותיו כו' 4704 . וכמים 4705 הפנים 4706 כו', להוליד מתבונה זו דחילו ורחימו שכליים או טבעיים 4707 , להיות בחי' צעק לבם אל ה' 4708 , או בחי' רשפי אש ושלהבת 4709 עזה, בבחי' רצוא, ואחר כך בבחי' שוב 4710 , להיות פחד ה' בלבו וליבוש מגדולתו כו', והוא בחי' שמאל דוחה 4711 , כמ"ש במתן תורה 4712 וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק כו'. והן בחי' הזרועות והגוף שבנפש.
אך מי הוא הנותן כח ועוז לבחי' מתנים להעמיד ולקיים הראש והזרועות, הוא עסק ולימוד הלכות בתורה שבעל פה, שהיא בחי' גילוי רצון העליון, דאורייתא מחכמה היא דנפקת 4713 , אבל מקורה ושרשה הוא למעלה מעלה מבחי' חכמה, והוא הנקרא בשם רצון העליון ב"ה, וכמ"ש כצנה רצון תעטרנו 4714 , כעטרה שהיא על המוחין שבראש, וכנודע ממ"ש ע"פ אשת חיל 4715 עטרת בעלה 4716 . וכל השונה 4717 הלכות בכל יום כו'. וזהו חגרה בעוז מתניה, אין עוז אלא תורה 4718 , שהיא נותנת כח ועוז לבחי' מתנים החגורים ומלובשים בה, לחזק ולאמץ זרועותיה, הן דחילו ורחימו שכליים או טבעיים, כל חד לפום שיעורא דיליה 4719 (ועל העמדת וקיום בחינת הראש שבנפש הוא השכל המתבונן כו', אמר טעמה 4720 כי טוב סחרה כו', ומבואר במ"א 4721 ).
אך עת וזמן החיזוק ואימוץ הזרועות והראש היא שעת תפלת השחר, שהיא שעת רחמים 4722 ועת רצון העליון 4723 למעלה. ולזאת אותה אבקש ממבקשי ה' 4724 יבינו וישכילו יחדיו 4725 , ולהיות לזכרון בין עיניהם 4726 כל מה שכתבתי אליהם אשתקד 4727 בכלל, ובפרט מענין כוונת התפלה מעומקא דלבא, יום יום ידרשון 4728 ה' בכל לבם ובכל נפשם, ונפשם תשתפך 4729 כמים נוכח פני ה' 4730 , וכמארז"ל בספרי 4731 עד מיצוי הנפש כו'.
ועתה הפעם 4732 הנני יוסיף שנית ידי 4733 , בתוספת ביאור ובקשה כפולה שטוחה ופרושה לפני כל אנשי שלומים הקרובים והרחוקים, לקיים עליהם 4734 שכל ימי החול לא ירדו לפני התיבה הבעלי עסקים שאין להם פנאי כל כך, רק אותם שיש להם פנאי, או המלמדים או הסמוכים על שולחן אביהם, שיכולים להאריך בתפלת השחר ערך שעה ומחצה 4735 לפחות כל ימות החול, מהם יהיה היורד לפני התיבה על פי הגורל או על פי ריצוי הרוב, והוא יאסוף אליו בסביב לו כל הסמוכים על שולחן אביהם או מלמדים, שיוכלו להאריך כמוהו, בבל ישונה, נא ונא.
אך בשבתות וימים טובים, שגם כל בעלי עסקים יש להם פנאי 4736 ושעת הכושר להאריך בתפלתם בכוונת לבם ונפשם לה', ואדרבה עליהם מוטל ביתר שאת ויתר עז 4737 כמו שכתוב בשולחן ערוך אורח חיים 4738 , וכמו שכתוב בתורת משה 4739 ששת ימים תעבוד כו' ויום השביעי שבת לה' אלהיך, דייקא כולו לה' 4740 , ולזאת גם הם ירדו לפני התיבה בשבת ויום טוב, על פי הגורל או בריצוי הרוב, כמ"ש אשתקד.
וכגון דא צריך לאודועי, שבדעתי אי"ה לשלוח לכל המנינים מרגלים בסתר, לידע ולהודיע 4741 כל מי שאפשר לו, וכל מי שיש לו פנאי להאריך ולעיין בתפלה ומתעצל, יהי' נידון בריחוק מקום 4742 , להיות נדחה בשתי ידים 4743 בבואו לפה לשמוע דא"ח 4744 . ומכלל לאו אתה שומע הן 4745 , ולשומעים יונעם ותבא עליהם ברכת טוב 4746 , ואין טוב אלא תורה 4747 וכו'.
הערות
- 4674. נדפסה באגה"ק שבתניא אגרת א. ההשלמה הודפסה לראשונה בהוצאת תר"ס. ומועתקת בכת"י 1007 שכד, א. 1300 א, א. האגרת מועתקת בכת"י 415 לג, א (בהמשך לאגרת פ דלעיל, ובכותרת: "חיזוק התקנות הישנות הנכתב מאדמו"ר בשנת תקס", ובכותרת העמוד: "תורת אדומו"ר מהרש"ז שי"ן"). 1064 לט, ב. 1075. 1118 צג, א. 1030 קי, ב. ובכת"י הסמינר 1825 לה, א. ובכת"י ירושלים 1478 קצ, ב. כת"י 1030 הנ"ל הוא גוף כת"י מו"ה משה בן רבינו, הנחות שרשם מדרושי אביו רבינו במשך השנים תקס"ב-ג ועוד. את האגרת שלפנינו רשם אצל פרשת חיי שרה תקס"ג, ובראשה כתב: "איגרת השלוחה לאנ"ש" ובסופה: "הועתק אות באות ממכתב יד קדשו כו'". ולאחרי' בא ביאור שאמר רבינו לאגרת זו, בכותרת: "ליל שבת פ' חיי שרה בעזה"י, להבין שרשן של הדברים הנ"ל באגרת השלוחה לאנ"ש", כנדפס כל זה בס' מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ג ע' ל [והיינו שבשבת אמר רבינו ביאור על האגרת שכתב איזה ימים קודם השבת]. וכן הוא בהנחת אדמו"ר האמצעי מדרוש זה (מאמרי אדמו"ר הזקן כתובים ח"א ע' רפה ואילך). לפי זה צריך לומר שכותרת "בשנת תקס" שבכת"י 415 הנ"ל, היא טעות סופר, וצ"ל: "בשנת תקסג". וראה ס' המאמרים תש"ח ע' 170. לקוטי דבורים ח"א ע' 86 – שאגרת זו התחילה כתיבתו כבר בשנים קדומות יותר. המ"מ ותיקונים לאגרת זו (מלבד המוסגרים בחצאי ריבוע), נעתקו מקונטרס "מראה-מקומות, הגהות והערות קצרות לספר של בינונים" לכ"ק אדמו"ר זי"ע (ושם נדפסו עם פיענוחים), ו"לוח התיקון" שבסוף ס' התניא.
- 4675. פותחין בברכה: [ע"פ סוטה לח, א].
- 4676. להודות לה' כי טוב: [ע"פ תהלים קו, א ועוד]. בקשר ועל הבשו"ט שמודים ע"ז, פירש"י חיי שרה כד, נב. והוא מב"ר פנ"ח וא"ו [וראה לקמן אגרת קכו].
- 4677. שמועה טובה: [ע"פ משלי טו, ל].
- 4678. שמעה ותחי נפשי: [ע"פ וירא יט, כ ישעי' נה, ג].
- 4679. אין טוב אלא תורה: אבות פ"ו, ג. ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ח.
- 4680. תורת ה' תמימה: ע"ד תהלים יט, ח.
- 4681. השלמת הש"ס כולו: מכאן דבחלוקת הש"ס צ"ל גם המס' שאין בהם גמרא. הכוונה לשלול רובו ככולו (עיין ט"ז ואחרונים בשו"ע או"ח סתקפ"ב ס"ז) גם זרעים וטהרות (כנ"ל), גם תמיד ומדות (ואף שאינן אלא סיפור – ראה פיהמ"ש, הועתק בתויו"ט שם). שאז "תמימה" גם במובן זה.
- 4682. הודאה . . העתיד: [ראה ברכות נד, א].
- 4683. כה יתן: [ע"ד מ"א ה, כה].
- 4684. כה יתן וכה יוסיף: ע"ד תהלים קכ, ג.
- 4685. לאמץ לבם בגבורים: ע"פ עמוס ב, טז. אולי הכוונה בזה – שבנדו"ד ה"ז ת"ת דרבים, שעי"ז הלימוד דכאו"א (בהיותו חלק מהרבים) ותוצאותיו (לאמץ הלב) ביותר.
- 4686. מדי שנה בשנה: ש"א ז, טז.
- 4687. בגבורה של תורה: שבת י, א.
- 4688. ולהודיע . . גבורתה: ע"ד תהלים קמה, יב.
- 4689. גבורתה של תורה: דבה עסקינן – הש"ס. להעיר דתושבע"פ – בינה (עלי' נאמר אני בינה לי גבורה), מל' (גבורות).
- 4690. שלמה המלך ע"ה חגרה : משלי לא, יז.
- 4691. חגרה: עיין אוה"ת [בראשית] כא, א.
- 4692. מתנים: [ואף שמתנים ל' רבים ואמונה היא אחת] 1) גם מים חיים וכו' וכו' – ל' רבים. 2) (כפי המבואר באוה"ת עה"פ והי' צדק איזור מתניו (נו"כ כ"א ע' קפו) ישנם ב' דרגות באמונה (וכאו"א נק' מתנים) האמונה ששייך גם לימות המשיח מ' ובינה) עיי"ש דחלק הגוף למטה מהלב זהו "מתנים" ואולי י"ל דנק' ל' רבים מפני ש"נמשך" בשני ירכים. וכן ממש ואולי עוד יותר באמונה דהיא אחת אבל גם שתים אנכי ולא יהי' לך. ויל"פ עפ"ז הטעם למה גם בזה אחת דיבר אלקים שתים זו שמעתי. ולהעיר ג"כ מתניא רפ"כ – לביאור הנ"ל וק"ל.
- 4693. למחוז חפצו: ע"ד תהלים קז, ל. ופירוש מחוז – גבול. ובערכין יד, א פירוש מחוז - עיר.
- 4694. ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין: נמצא כמה פעמים בזהר.
- 4695. ולית אתר פנוי מיני': תיקוני זהר תיקון נז. שער היחוד והאמונה פ"ז. [תניא] ח"א פכ"א.
- 4696. וכן בבחי' שנה ונפש: נזכרו ג' אלו עש"נ: בספר יצירה. וביאורם: לקו"ת במדבר סד, ד. דברים עד, ד. שה"ש ז, ב.
- 4697. חסדו ונפלאותיו עמנו: [ע"פ תהלים קז, ח. טו. כא. לא].
- 4698. עם קרובו: [תהלים קמח, יד].
- 4699. ולדבקה בו: [עקב יא, כב. ובכ"מ].
- 4700. ממאמר יפה שעה אחת בתשובה . . עוה"ב: אבות פ"ד, יז.
- 4701. שכינה השוכן : עיין לעיל [תניא] ח"א פמ"א. ואולי צ"ל "השוכנת", כנ"ל [בפמ"א].
- 4702. ונברא ביו"ד: מנחות כט, ב.
- 4703. וכמ"ש הודו: תהלים קמח, יג.
- 4704. אקב"ו כו': כנראה רומז ל[תניא] ח"א פמ"ו ואגה"ת פ"י.
- 4705. וכמים: משלי כז, יט.
- 4706. וכמים הפנים כו': בארוכה [תניא] ח"א פמ"ו ואילך.
- 4707. שכלי י ם או טבעיים: ענינם [תניא] ח"א פל"ח ועוד.
- 4708. צעק לבם אל ה': איכה ב, יח.
- 4709. רשפי אש ושלהבת: [ע"ד שה"ש ח, ו].
- 4710. רצוא . . שוב: [ע"ד יחזקאל א, יד].
- 4711. שמאל דוחה: סוטה מז, א.
- 4712. במ"ת: יתרו כ, טו. וצע"ק מתו"א ס"פ יתרו.
- 4713. מחכמה היא דנפקת: זח"ב קכא, א.
- 4714. כצנה רצון תעטרנו: תהלים ה, יג. דצינה בכ"מ – מגן המגין על הגוף מג' צדדים ובכ"ז מסיים תעטרנו (ולא תסובבנו – ראה פרש"י כאן) – היינו שגם ענין דעטרה כאן.
- 4715. ממ"ש ע"פ אשת חיל: [אגה"ק] סי' כט [בסופה].
- 4716. אשת חיל עטרת בעלה: משלי יב, ד.
- 4717. וכל השונה: סוף נדה: "בכל יום". וכן הוא לקמן [באגה"ק] סכ"ג. אבל במגילה כח, ב ולקמן [אגה"ק] סכ"ט –נשמט [הסיום "בכל יום"] וצ"ע.
- 4718. אין עוז אלא תורה: מכילתא בשלח?. ויק"ר פל"א. [ספרי ברכה, ב].
- 4719. כל חד לפום שיעורא דיליה: לשון זח"א קג, ב. בהקדמת התניא.
- 4720. אמר טעמה: משלי לא, יח.
- 4721. ומבואר במ"א: [בדרוש הביאור לאגרת זאת (ראה לעיל בשוה"ג לתחלת האגרת), מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ג ח"א ע' לד. כתובים ח"א ע' רצ].
- 4722. תפלת השחר שהיא שעת רחמים: [ראה זח"א רמז, ב. זח"ג רד, א].
- 4723. ועת רצון העליון: להעיר ברכות ח, א.
- 4724. ממבקשי ה': [ע"ד ישעי' נא, א].
- 4725. וישכילו יחדיו: [ע"ד ישעי' מא, כ].
- 4726. לזכרון בין עיניהם: [ע"ד בא יג, ט].
- 4727. שכתבתי אליהם אשתקד: [היא אגרת פ דלעיל. וגם בכת"י 415 הנ"ל מועתקת בהמשך לאגרת הנ"ל. עוד בענין עבודת התפלה, ראה לעיל אגרת ט, ובהנסמן בהערות שם. מבוא פרק ה].
- 4728. יום יום ידרשון: ישעי' נח, ב.
- 4729. ונפשם תשתפך: ע"ד איכה ב, יט.
- 4730. נוכח פני ה': ע"פ איכה ב, יט.
- 4731. בספרי: דברים ו, ה. יל"ש תתל"ז.
- 4732. ועתה הפעם: [ע"פ ויצא כט, לד]. להעיר מקו"א ח' [לעיל אגרת ע]. ט' [לעיל אגרת פ].
- 4733. יוסיף שנית ידי: ע"ד ישעי' יא, יא.
- 4734. הקרובים והרחוקים לקיים עליהם: ע"ד אסתר ט, כ. כא.
- 4735. ערך שעה ומחצה: להעיר מזח"א סב, ב ובמפרשיו שם. זח"ג קעב, ב [וראה לעיל אגרת פא וש"נ]. ומש"כ (ברכות לב, ב) דאפילו חסידים הראשונים היו מאריכים בתפלה עצמה שעה אחת – שם הכוונה לתפלת העמידה.
- 4736. בשבתות . . בעלי עסקים יש להם פנאי: [ראה גם לעיל אגרת נח אות ח].
- 4737. ביתר שאת ויתר עז: ע"ד בראשית מט, ג.
- 4738. בשו"ע אורח חיים: אולי הכוונה לסי' רצ ס"ב. וראה תו"א ד"ה מי יתנך.
- 4739. בתורת משה: יתרו כ, ט. י.
- 4740. כולו לד': שזהו משמעות לד' אלקיך, כדאיתא בפסחים סח, ב.
- 4741. ולהודיע: [נ"א: ולהודיעני].
- 4742. בריחוק מקום: [ע"ד פסחים צד, ב].
- 4743. נדחה בשתי ידים: [ע"ד סוטה מז, א].
- 4744. דא"ח: [נ"א: מילי דחסידות].
- 4745. מכלל לאו אתה שומע הן: נדרים יא, א.
- 4746. יונעם . . ברכת טוב: ע"ד משלי כד, כה. [הובא ב]הקדמה [לתניא] בסופה.
- 4747. ואין טוב כו': [צויין לעיל] ריש האגרת.
רש"י על בראשית כ״ד:נ״ב - הטקסט מספריא
וישתחו ארצה. מִכָּאן שֶׁמּוֹדִים עַל בְּשׂוֹרָה טוֹבָה:
וישתחו ארצה HE PROSTRATED HIMSELF — From this we may learn that we should thank God for good news (Genesis Rabbah 60:6).
משנה אבות ו׳ - הטקסט מספריא
שנו החכמים בלשון המשנה. ברוך שבחר בהם ובמשנתם. רבי מאיר אומר. כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה. ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדי הוא לו. נקרא ריע. אהוב. אוהב את המקום. אוהב את הבריות. משמח את המקום. משמח את הבריות ומלבשתו ענוה ויראה. ומכשרתו להיות צדיק. וחסיד. וישר. ונאמן. ומרחקתו מן החטא. ומקרבתו לידי זכות. ונהנין ממנה עצה. ותושיה. בינה. וגבורה. שנאמר לי עצה ותושיה. אני בינה. לי גבורה. ונותנת לו מלכות. וממשלה. וחקור דין. ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק. והוי צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו. ומגדלתו. ומרוממתו. על כל המעשים:
אמר רבי יהושע בן לוי. בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב. ומכרזת ואומרת. אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף. שנאמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם. ואומר. והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא. חרות על הלוחות. אל תקרא חרות אלא חירות. שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה. וכל מי שעוסק בתורה תדיר. הרי זה מתעלה. שנאמר וממתנה נחליאל ומנחליאל במות:
הלומד מחבירו פרק אחד. או הלכה אחת. או פסוק אחד. או דבור אחד. אפילו אות אחת. צריך לנהוג בו כבוד. שכן מצינו בדוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד. וקראו רבו אלופו ומיודעו. שנאמר ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי והלא דברים קל וחומר ומה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד קראו רבו אלופו ומיודעו. הלומד מחבירו פרק אחד. או הלכה אחת. או פסוק אחד או דבור אחד אפילו אות אחת. על אחת כמה וכמה שצריך לנהוג בו כבוד. ואין כבוד אלא תורה. שנאמר כבוד חכמים ינחלו ותמימים ינחלו טוב. ואין טוב אלא תורה. שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו:
כך היא דרכה של תורה. פת במלח תאכל. ומים במשורה תשתה. ועל הארץ תישן. וחיי צער תחיה. ובתורה אתה עמל. ואם אתה עושה כן. אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. אל תבקש גדולה לעצמך. ואל תחמוד כבוד יותר מלמודך (עשה). ואל תתאוה לשלחנם של מלכים ששולחנך גדול משולחנם. וכתרך גדול מכתרם ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך:
גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלשים מעלות. והכהונה בעשרים וארבע. והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים. בתלמוד. בשמיעת האוזן. בעריכת שפתים. בבינת הלב. בשכלות הלב. באימה. ביראה. בענוה. בשמחה. בשמוש חכמים. בדקדוק חברים. ובפלפול התלמידים. בישוב. במקרא. במשנה. במיעוט שינה. במיעוט שיחה. במיעוט תענוג. במיעוט שחוק. במיעוט דרך ארץ. בארך אפים. בלב טוב. באמונת חכמים. ובקבלת היסורין:
המכיר את מקומו. והשמח בחלקו. והעושה סייג לדבריו. ואינו מחזיק טובה לעצמו. אהוב. אוהב את המקום. אוהב את הבריות. אוהב את הצדקות. אוהב את התוכחות. אוהב את המישרים. מתרחק מן הכבוד. ולא מגיס לבו בתלמודו. ואינו שמח בהוראה. נושא בעול עם חבירו. מכריעו לכף זכות. מעמידו על האמת. מעמידו על השלום מתישב לבו בתלמודו. שואל ומשיב. שומע ומוסיף הלומד על מנת ללמד. והלומד על מנת לעשות. המחכים את רבו. והמכוין את שמועתו. והאומר דבר בשם אומרו. הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי:
גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא. שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא. ואומר רפאות תהי לשרך. ושקוי לעצמותיך. ואומר עץ חיים היא למחזיקים בה. ותומכיה מאושר. ואומר כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך. ואומר תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגניך. ואומר אורך ימים בימינה בשמאולה עושר וכבוד ואומר כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך:
רבי שמעון בן מנסיא אומר משום רבי שמעון בן יוחאי. הנוי והכח והעושר והכבוד והחכמה והזקנה והשיבה והבנים. נאה לצדיקים ונאה לעולם. שנאמר עטרת תפארת שיבה. בדרך צדקה תמצא. ואומר עטרת חכמים עשרם. ואומר עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם. ואומר תפארת בחורים כחם והדר זקנים שיבה. ואומר וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד. רבי שמעון בן מנסיא אומר אלו שבעמדות שמנו חכמים לצדיקים. כולם נתקיימו ברבי ובניו:
אמר רבי יוסי בן קיסמא פעם אחת הייתי מהלך בדרך. ופגע בי אדם אחד. ונתן לי שלום. והחזרתי לו שלום. אמר לי רבי מאיזה מקום אתה. אמרתי לו מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני. אמר לי. רבי. רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות. אמרתי לו. בני. אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם. איני דר אלא במקום תורה. לפי שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם. לא כסף. ולא זהב. ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד. שנאמר בהתהלכך תנחה אותך. בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך. בהתהלכך תנחה אותך. בעולם הזה. בשכבך תשמור עליך. בקבר. והקיצות היא תשיחך. לעולם הבא. וכן כתוב בספר תילים על ידי דוד מלך ישראל. טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. ואומר. לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות:
חמשה קנינים קנה הקדוש ברוך הוא בעולמו. ואלו הן תורה קנין אחד. שמים וארץ קנין אחד. אברהם קנין אחד. ישראל קנין אחד. בית המקדש קנין אחד. תורה קנין אחד מנין. דכתיב ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז. שמים וארץ קנין אחד מנין. שנאמר כה אמר ה' השמים כסאי. והארץ הדום רגלי. איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי. ואומר. מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית. מלאה הארץ קנינך. אברהם קנין אחד מנין דכתיב ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. ישראל קנין אחד מנין. דכתיב עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית. ואומר לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם. בית המקדש קנין אחד מנין. שנאמר מקדש אדני כוננו ידיך. ואומר. ויביאם אל גבול קדשו הר זה קנתה ימינו:
כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו. לא ברא אלא לכבודו. שנאמר. כל הנקרא בשמי ולכבודי. בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ואומר. ה' ימלוך לעולם ועד.
אמר רבי חנניא בן עקשיא רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות. שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר:
תלמוד ירושלמי ראש השנה ג׳:ח׳ - הטקסט מספריא
משנה: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וגו׳. וְכִי יָדָיו שֶׁל משֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה. אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי לְמַעְלָן וּמְכַוְונִין לִיבָּן לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם הָיוּ מִתְגַּבְּרִין. וְאִם לָאו הָיוּ נוֹפְלִין.
הלכה: רִבִּי יְהוּשֻׁעַ בֶֶּן לֵוִי אָמַר. עֲמָלֵק כּוֹשְׁפָן הָיָה. מֶה הָיָה עוֹשֶׂה. הָיָה מַעֲמִיד בְּנֵי אָדָם בְּיוֹם גֵּינִיסִיָּא שֶׁלּוֹ. לוֹמַר. לֹא בִמְהֵרָה אָדָם נוֹפֵל בְּיוֹם גֵּינִיסִיָּא שֶׁלּוֹ. מֶה עָשָׂה מֹשֶׁה. עִירְבֵּב אֶת הַמַּזָּלוֹת. הָדָא הוּא דִכְתִיב שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבוּלָה וגו׳. וּכְתִיב נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא. מֵרוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ. שְׁמוּאֵל אָמַר. וְצָבָא תִּינָּתֵן עַל הַתָּמִיד בְּפָשַׁע. כְפִשְׁעָהּ שֶׁלְתוֹרָה. וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה. אֵימָתַי שֶׁיִּשְׂרָאֵל מַשְׁלִיכִין דִּבְרֵי תוֹרָה לָאָרֶץ הַמַּלְכוּת הָרְשָׁעָה הַזֹּאת גוֹזֶרֶת וּמַצְלַחַת. מַה טַעַם. וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה וְעָשְׂתָה וְהִצְלִיחָה. וְאֵין אֱמֶת אֶלָּא תוֹרָה. הֵיךְ מַה דְאַתְּ אָמַר אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכּוֹר חָכְמָה וּמוּסָר וּבִינָה. אָמַר רִבִּי יוּדָה בַּר פָּזִי. זָנַח יִשְׂרָאֵל טוֹב אוֹיֵב יִרְדְּפוֹ. וְאֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה. הֵיךְ מַה דְאַתְּ אָמַר כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזוֹבוּ.
תניא, ליקוטי אמרים כ׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה מוּדַעַת זֹאת לַכֹּל, כִּי מִצְוַת וְאַזְהָרַת עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁהֵם שְׁנֵי דִבְּרוֹת הָרִאשׁוֹנִים, ״אָנֹכִי״ וְ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״, הֵם כְּלָלוּת כָּל הַתּוֹרָה כוּלָּהּ; כִּי דִּבּוּר ״אָנֹכִי״ – כּוֹלֵל כָּל רַמַ״ח מִצְוֹת עֲשֵׂה, וְ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״ – כּוֹלֵל כָּל שַׁסַ״ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה, וְלָכֵן שָׁמַעְנוּ ״אָנֹכִי״ וְ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״ לְבַד מִפִּי הַגְּבוּרָה כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם כְּלָלוּת הַתּוֹרָה כוּלָּהּ.
וּלְבָאֵר הֵיטֵב עִנְיָן זֶה, צָרִיךְ לְהַזְכִּיר תְּחִלָּה בִּקְצָרָה עִנְיָן וּמַהוּת אַחְדּוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁנִּקְרָא ״יָחִיד וּמְיוּחָד״, ״וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא לְבַדּוֹ הוּא״, כְּמוֹ שֶׁהָיָה קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם מַמָּשׁ, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״אַתָּה הוּא עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם, אַתָּה הוּא מִשֶּׁנִּבְרָא כוּ׳״, פֵּירוּשׁ – ״הוּא״ מַמָּשׁ בְּלִי שׁוּם שִׁינּוּי, כְּדִכְתִיב: ״אֲנִי ה׳ לֹא שָׁנִיתִי״. כִּי, עוֹלָם הַזֶּה וְכֵן כָּל הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים – אֵינָם פּוֹעֲלִים שׁוּם שִׁינּוּי בְּאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּהִבָּרְאָם מֵאַיִן לְיֵשׁ.
שֶׁכְּמוֹ שֶׁהָיָה הוּא לְבַדּוֹ הוּא יָחִיד וּמְיוּחָד קוֹדֶם הִבָּרְאָם, כֵּן הוּא לְבַדּוֹ הוּא יָחִיד וּמְיוּחָד אַחַר שֶׁבְּרָאָם, מִשּׁוּם דְּכוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב, וּכְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ.
כִּי הִתְהַוּוּת כָּל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים מֵאַיִן לְיֵשׁ, וְחַיּוּתָם וְקִיּוּמָם הַמְקַיְּימָם שֶׁלֹּא יַחְזְרוּ לִהְיוֹת אַיִן וָאֶפֶס כְּשֶׁהָיָה, אֵינוֹ אֶלָּא דְּבַר ה׳ וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרֵךְ הַמְלוּבָּשׁ בָּהֶם.
וּלְמָשָׁל, כְּמוֹ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, כְּשֶׁמְּדַבֵּר דִּבּוּר אֶחָד; שֶׁדִּבּוּר זֶה לְבַדּוֹ כְּלָא מַמָּשׁ, אֲפִילוּ לְגַבֵּי כְּלָלוּת נַפְשׁוֹ הַמְדַבֶּרֶת, שֶׁהוּא בְּחִינַת לְבוּשׁ הָאֶמְצָעִי שֶׁלָּהּ, שֶׁהוּא כֹּחַ הַדִּבּוּר שֶׁלָּהּ, שֶׁיָּכוֹל לְדַבֵּר דִּבּוּרִים לְאֵין קֵץ וְתַכְלִית; וְכָל שֶׁכֵּן לְגַבֵּי בְּחִינַת לְבוּשׁ הַפְּנִימִי שֶׁלָּהּ שֶׁהוּא הַמַּחֲשָׁבָה, שֶׁמִּמֶּנָּה נִמְשְׁכוּ הַדִּבּוּרִים וְהִיא חַיּוּתָם; וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְגַבֵּי מַהוּת וְעַצְמוּת הַנֶּפֶשׁ, שֶׁהֵן עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ הַנִּזְכָּרוֹת לְעֵיל: חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת כוּ׳, שֶׁמֵּהֶן נִמְשְׁכוּ אוֹתִיּוֹת מַחֲשָׁבָה זוֹ הַמְלוּבָּשׁוֹת בְּדִבּוּר זֶה כְּשֶׁמְּדַבֵּר, כִּי הַמַּחֲשָׁבָה הִיא גַּם כֵּן בְּחִינַת אוֹתִיּוֹת כְּמוֹ הַדִּבּוּר, רַק שֶׁהֵן רוּחָנִיּוֹת וְדַקּוֹת יוֹתֵר.
אֲבָל עֶשֶׂר בְּחִינוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת כוּ׳, הֵן שֹׁרֶשׁ וּמְקוֹר הַמַּחֲשָׁבָה, וְאֵין בָּהֶם בְּחִינַת אוֹתִיּוֹת עֲדַיִין קוֹדֶם שֶׁמִּתְלַבְּשׁוֹת בִּלְבוּשׁ הַמַּחֲשָׁבָה.
לְמָשָׁל, כְּשֶׁנּוֹפֶלֶת אֵיזוֹ אַהֲבָה וְחֶמְדָּה בְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם, קוֹדֶם שֶׁעוֹלָה מֵהַלֵּב אֶל הַמּוֹחַ לְחַשֵּׁב וּלְהַרְהֵר בָּהּ – אֵין בָּהּ בְּחִינַת אוֹתִיּוֹת עֲדַיִין, רַק חֵפֶץ פָּשׁוּט וַחֲשִׁיקָה בַּלֵּב אֶל הַדָּבָר הַהוּא הַנֶּחְמָד אֶצְלוֹ.
וְכָל שֶׁכֵּן קוֹדֶם שֶׁנָפְלָה הַתַּאֲוָה וְהַחֶמְדָּה בְּלִבּוֹ לְאוֹתוֹ דָבָר, רַק הָיְתָה בְּכֹחַ חָכְמָתוֹ וְשִׂכְלוֹ וִידִיעָתוֹ, שֶׁהָיָה נוֹדָע אֶצְלוֹ אוֹתוֹ דָבָר שֶׁהוּא נֶחְמָד וְנָעִים וְטוֹב וְיָפֶה לְהַשִּׂיגוֹ וְלִידָּבֵק בּוֹ, כְּגוֹן: לִלְמוֹד אֵיזוֹ חָכְמָה, אוֹ לֶאֱכוֹל אֵיזֶה מַאֲכָל עָרֵב, רַק לְאַחַר שֶׁכְּבָר נָפְלָה הַחֶמְדָה וְהַתַּאֲוָה בְּלִבּוֹ בְּכֹחַ חָכְמָתוֹ וְשִׂכְלוֹ וִידִיעָתוֹ, וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה וְעָלְתָה מֵהַלֵּב לַמּוֹחַ – לְחַשֵּׁב וּלְהַרְהֵר בָּהּ אֵיךְ לְהוֹצִיא תַּאֲוָתוֹ מִכֹּחַ אֶל הַפּוֹעַל לְהַשִּׂיג הַמַּאֲכָל, אוֹ לְמִידַת הַחָכְמָה בְּפוֹעַל, הֲרֵי בְּכָאן נוֹלְדוּ בְּחִינוֹת אוֹתִיּוֹת בְּמוֹחוֹ, שֶׁהֵן אוֹתִיּוֹת כִּלְשׁוֹן עַם וָעָם הַמְדַבְּרִים וְהַמְהַרְהֲרִים בָּהֶם כָּל עִנְיְינֵי הָעוֹלָם:
משנה אבות ד׳ - הטקסט מספריא
בן זומא אומר איזהו חכם. הלומד מכל אדם. שנאמר (תהלים קיט, צט) מכל מלמדי השכלתי. איזהו גבור הכובש את יצרו שנאמר (משלי טז, לב) טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר. איזהו עשיר. השמח בחלקו. שנאמר (תהלים קכח, ב) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה. וטוב לך לעולם הבא. איזהו מכובד. המכבד את הבריות. שנאמר (שמואל א' ב, ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו:
בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה. ובורח מן העבירה. שמצוה גוררת מצוה. ועבירה גוררת עבירה. ששכר מצוה. מצוה. ושכר עבירה עבירה:
הוא היה אומר אל תהי בז לכל אדם. ואל תהי מפליג. לכל דבר. שאין לך אדם שאין לו שעה. ואין לך דבר שאין לו מקום:
רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח. שתקות אנוש רמה. רבי יוחנן בן ברוקא אומר כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי. אחד שוגג ואחד מזיד. בחלול השם:
רבי ישמעאל בנו אומר הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד. והלומד על מנת לעשות. מספיקין בידו ללמוד וללמד. לשמור ולעשות. רבי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם. ולא קרדום לחפור בהם. וכך היה הלל אומר. ודישתמש בתגא חלף. הא למדת כל הנהנה מדברי תורה. נוטל חייו מן העולם:
רבי יוסי אומר כל המכבד את התורה. גופו מכובד על הבריות. וכל המחלל את התורה. גופו מחולל על הבריות:
רבי ישמעאל בנו אומר החושך עצמו מן הדין. פורק ממנו איבה. וגזל. ושבועת שוא. והגס לבו בהוראה. שוטה רשע. וגס רוח:
הוא היה אומר אל תהי דן יחידי. שאין דן יחידי אלא אחד. ואל תאמר קבלו דעתי. שהן רשאין ולא אתה:
רבי יונתן אומר כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר. וכל המבטל את התורה מעושר. סופו לבטלה מעוני:
רבי מאיר אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. והוי שפל רוח בפני כל אדם ואם בטלת מן התורה. יש לך בטלים הרבה כנגדך. ואם עמלת בתורה. יש לו שכר הרבה ליתן לך:
רבי אליעזר בן יעקב אומר העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד. והעובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד. תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות. רבי יוחנן הסנדלר אומר כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים. אין סופה להתקיים:
רבי אלעזר בן שמוע אומר יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך. וכבוד חבירך כמורא רבך. ומורא רבך כמורא שמים:
רבי יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון. רבי שמעון אומר שלשה כתרים הם. כתר תורה. וכתר כהונה. וכתר מלכות. וכתר שם טוב. עולה על גביהן:
רבי נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבוא אחריך. שחביריך יקיימוה בידך. ואל בינתך אל תשען:
רבי ינאי אומר אין בידינו לא משלות הרשעים. ואף לא מיסורי הצדיקים. רבי מתיא בן חרש אומר הוי מקדים בשלום כל אדם. והוי זנב לאריות. ואל תהי ראש לשועלים.
רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין:
הוא היה אומר יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה:
רבי שמעון בן אלעזר אומר אל תרצה את חבירך בשעת כעסו. ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו. ואל תשאל לו בשעת נדרו. ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו:
שמואל הקטן אומר (משלי כד, יז) בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו:
אלישע בן אבויה אומר הלומד ילד למה הוא דומה. לדיו כתובה על נייר חדש והלומד זקן למה הוא דומה. לדיו כתובה על נייר מחוק. רבי יוסי ברבי יהודה איש כפר הבבלי אומר. הלומד מן הקטנים למה הוא דומה. לאוכל ענבים קהות ושותה יין מגתו. והלומד מן הזקנים למה הוא דומה. לאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן. רבי אומר אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. יש קנקן חדש מלא ישן וישן שאפילו חדש אין בו:
רבי אליעזר הקפר אומר הקנאה והתאוה והכבוד. מוציאין את האדם מן העולם:
הוא היה אומר הילודים למות. והמתים להחיות והחיים לידון. לידע להודיע. ולהודע. שהוא אל. הוא היוצר הוא הבורא. הוא המבין. הוא הדיין. הוא עד. הוא בעל דין. והוא עתיד לדון ברוך הוא שאין לפניו לא עולה ולא שכחה. ולא משוא פנים. ולא מקח שוחד שהכל שלו. ודע שהכל לפי החשבון. ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך. שעל כרחך אתה נוצר. ועל כרחך אתה נולד. ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת. ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון. לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא:
תניא, אגרת התשובה י׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, תְּשׁוּבָה עִילָּאָה זוֹ, דְּאִתְדַּבְּקוּתָא דְרוּחָא בְּרוּחָא עַל־יְדֵי תּוֹרָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים, הִיא בִּבְחִינַת הַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, לִהְיוֹת דְּבַר ה׳ מַמָּשׁ בְּפִיו, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ״, ״וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי״ בִּגְמִילוּת חֲסָדִים, דְּ״חֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא וְכוּ׳״.
אֲבָל אָדָם הַתַּחְתּוֹן צָרִיךְ לֵילֵךְ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה מִמַּטָּה לְמַעְלָה, הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה וְאִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא, בְּכַוָּונַת הַלֵּב בִּתְפִלָּה, וּבִפְרָט בִּקְרִיאַת־שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ, כְּדֵי לוֹמַר: ״וְאָהַבְתָּ וְגוֹ׳ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וְגוֹ׳״, בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ: וְכֵן: ״וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְגוֹ׳, וְדִבַּרְתָּ בָּם וְגוֹ׳״, לִהְיוֹת דְּבַר ה׳ בְּפִיו בֶּאֱמֶת, ״וְאֵין אֱמֶת וְכוּ׳״:
וְכֵן לְקַיֵּים כָּל הַמִּצְוֹת, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו״, כְּמוֹ: ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי״, הִיא בְּחִינַת קֹדֶשׁ הָעֶלְיוֹן, לְשׁוֹן פְּרִישׁוּת וְהַבְדָּלָה, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְלַבֵּשׁ תּוֹךְ עָלְמִין, מִשּׁוּם דְּ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב״, אֶלָּא בִּבְחִינַת סוֹבֵב כָּל עָלְמִין, הוּא רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא וְכוּ׳, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּלִקּוּטֵי־אֲמָרִים פֶּרֶק מ״ו.
וְגַם אַחַר הַתְּפִלָּה אוֹמְרִים: ״אֵלֶיךָ ה׳ נַפְשִׁי אֶשָּׂא״, דְּהַיְינוּ, לְאִתְדַּבְּקָא רוּחָא בְּרוּחָא כָּל הַיּוֹם וְכוּ׳. וְכָל זֶה, עַל־יְדֵי הַהִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּהַעֲמָקַת הַדַּעַת, בִּ״שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ״ וּבִ״פְסוּקֵי דְזִמְרָה״, כַּנּוֹדָע.
וּמֵאַחַר שֶׁהַתְּפִלָּה הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה – צָרִיךְ לְהַקְדִּים לְפָנֶיהָ בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה בַּמִּשְׁנָה: ״אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ כּוֹבֶד רֹאשׁ״, וּפֵירֵשׁ רַשִׁ״י: ״הַכְנָעָה״, וְהִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה לְעוֹרֵר רַחֲמִים כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְכִדְיָלִיף הָתָם בַּגְּמָרָא מִקְּרָא, דִּכְתִיב: וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ.
אָכֵן, בַּבָּרַיְיתָא שָׁם: ״תָּנוּ רַבָּנָן, אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה״. וְעַכְשָׁיו בְּדוֹר יָתוֹם הַזֶּה, שֶׁאֵין הַכֹּל יְכוֹלִין לַהֲפוֹךְ לִבָּם כְּרֶגַע מִן הַקָּצֶה, אֲזַי, עֵצָה הַיְּעוּצָה לְהַקְדִּים בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה בְּתִיקּוּן חֲצוֹת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וּמִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּכָל לַיְלָה – עַל כָּל פָּנִים לֹא יִפְחוֹת מִפַּעַם אַחַת בַּשָּׁבוּעַ, לִפְנֵי יוֹם הַשַּׁבָּת, כַּנּוֹדָע לַיּוֹדְעִים, שֶׁהַשַּׁבָּת הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה, וְשַׁבָּ״ת – אוֹתִיּוֹת ״תָּשֵׁ״ב אֱנוֹשׁ״, כִּי בְּשַׁבָּת הִיא עֲלִיּוֹת הָעוֹלָמוֹת לִמְקוֹרָם כוּ׳, וּבִפְרָט תְּפִלּוֹת הַשַּׁבָּת, וְדַי לַמֵבִין.
(וּבָזֶה יוּבַן מַה שֶּׁכָּתוּב: ״שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ״, פֵּירוּשׁ, כִּי מֵאַחַר שֶׁ״מָּחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ״ הִיא הַעֲבָרַת הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וּ״גְאַלְתִּיךָ״ מִן הַחִיצוֹנִים בְּהִתְעוֹרְרוּת רַחֲמִים עֶלְיוֹנִים, בְּאִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא בִּתְשׁוּבָה תַּתָּאָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל – אֲזַי – ״שׁוּבָה אֵלַי״ בִּתְשׁוּבָה עִילָּאָה):
נדרים י״א א - הטקסט מספריא
גְּמָ׳ סַבְרוּהָ: מַאי ״לַחוּלִּין״ — לָא לְחוּלִּין לֶיהֱוֵי, אֶלָּא קׇרְבָּן.
מַנִּי מַתְנִיתִין? אִי רַבִּי מֵאִיר — לֵית לֵיהּ מִכְּלָל לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵן. דִּתְנַן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כׇּל תְּנַאי שֶׁאֵינוֹ כִּתְנַאי בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן — אֵינוֹ תְּנַאי.
אֶלָּא רַבִּי יְהוּדָה הִיא. אֵימָא סֵיפָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָאוֹמֵר ״יְרוּשָׁלַיִם״ — לֹא אָמַר כְּלוּם. מִדְּסֵיפָא רַבִּי יְהוּדָה — רֵישָׁא לָאו רַבִּי יְהוּדָה הִיא!
כּוּלֵּהּ רַבִּי יְהוּדָה הִיא, וְהָכִי קָתָנֵי: שֶׁרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָאוֹמֵר ״יְרוּשָׁלַיִם״ — לֹא אָמַר כְּלוּם.
וְכִי אָמַר ״כִּירוּשָׁלַיִם״, לְרַבִּי יְהוּדָה מִי מִיתְּסַר? וְהָתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָאוֹמֵר ״כִּירוּשָׁלַיִם״ — לֹא אָמַר כְּלוּם, עַד שֶׁיִּדּוֹר בְּדָבָר הַקָּרֵב בִּירוּשָׁלַיִם!
כּוּלַּהּ רַבִּי יְהוּדָה הִיא, וּתְרֵי תַּנָּאֵי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה.
GEMARA: They assumed: What is the meaning of the term laḥullin? The individual is saying: It shall not [la] be non-sacred [ḥullin] but rather it should have the status of an offering.
The Gemara says: Whose opinion is expressed in the mishna? If you say it is that of Rabbi Meir, he does not hold that from a negative statement you can infer a positive statement. As we learned in a mishna: Rabbi Meir says that any condition that is not like the condition of the sons of the tribe of Gad and the sons of the tribe of Reuben, when Moses gave them land on the eastern bank of the Jordan River (see Numbers 32:29–30), is not a valid condition. Moses phrased the agreement as a double condition, stating that if they would join the other tribes in battle they would receive their inheritance on the eastern bank of the Jordan River, and if not, they would not receive that territory. Because Rabbi Meir holds that only a condition expressed in this manner is valid, it is clear that he holds that one may not infer a negative statement from a positive one or vice versa.
Rather, the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. The Gemara challenges this statement: Say the latter clause of the mishna: Rabbi Yehuda says: One who says that an item shall be considered Jerusalem has not said anything. From the fact that the latter clause is stated by Rabbi Yehuda, it is clear that the first clause is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.
The Gemara responds: The entire mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and this is what it is teaching: Although one who declares an item to be like Jerusalem has taken a vow rendering it forbidden, one who says that an item shall be considered Jerusalem has not taken a vow. This is as Rabbi Yehuda says, that one who says that an item shall be considered Jerusalem has not said anything, since this expression has no meaning.
The Gemara asks: When one says that an item should be like Jerusalem, is it prohibited according to Rabbi Yehuda? Isn’t it taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: One who says that an item shall be considered like Jerusalem has not said anything unless he vows by means of an item that is sacrificed in Jerusalem. Consequently, the first clause of the mishna, which states that one has vowed if he declares an item to be like Jerusalem, cannot be in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.
The Gemara responds: The entire mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and the mishna and baraita express the opinions of two tanna’im in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 16 עמודים.
- אגרות קודש כרך כז י'שצט נדרים יא, רע"א
- לקוטי שיחות כרך כג קרח שיחה ג נדרים יא, ב
- תורת מנחם תשט"ז שיחת ליל ג' דחול המועד סוכות נדרים יא, רע"א
- תורת מנחם שיחת יום שמחת תורה ה'תשט"ז נדרים יא, רע"א
- תורת מנחם יום ב' דראש השנה, ה'תשי"ט נדרים יא, רע"א
- אגרות קודש אדמו"ר הזקן אגרת יד מאותו ספר נדרים יא, א
- אגרות קודש אדמו"ר הזקן אגרת מה מאותו ספר נדרים יא, א
- אגרות קודש אדמו"ר הזקן אגרת פו מאותו ספר נדרים יא, א
- אגרות קודש אדמו"ר האמצעי אגרת יד נדרים יא, א
- אגרות קודש אדמו"ר האמצעי אגרת כב נדרים יא, א
- אגרות קודש אדמו"ר האמצעי אגרת מג נדרים יא, א
- אגרות קודש אדמו"ר האמצעי אגרת מו נדרים יא, א
- אגרות קודש אדמו"ר ה"צמח צדק" אגרת יט נדרים יא, א
- אגרות קודש ספק למי אגרת ה נדרים יא, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ ויצא, ט' כסלו, ה'תשכ"ט נדרים יא, רע"א
- תורת מנחם שיחת יום ד' פ' בשלח, יו"ד שבט, ה'תשל"ב נדרים יא, רע"א

