י'שצט

י'שצט

ב"ה, כ"ז אייר, ה'תשל"ב

ברוקלין, נ.י.

לכבוד מר¹ אליעזר שי' ויזל

שלום וברכה!

הנני לאשר בזה בתודה רבה קבלת ספרו² "סאולס אַן פייער", ומובן שעיינתי בו בהתענינות המתאימה לתוכן.

תקותי שלא יקפיד אם אביע סיפוק גדול, ויותר מזה, בהמשך לשיחתנו מאז, שהתחיל לכתוב על נושאים בדוגמת ספרו הנ"ל. שאף על פי שקשה לדרוש, ולכאורה ספק אם צריך לדרוש, היסח הדעת מענין השואה וכל הכרוך בה, אבל לאידך גיסא חיים אנו בתקופה של שעת הכושר שלא היתה כמוה לקרב לבות אחינו בני ישראל למורשתם וירושת אבותם, אברהם יצחק ויעקב, ועד שיחדור לחיי היום-יום, והרי זה קודם לכל שאר הענינים. ואם האמור הוא בנוגע לכל אחד ואחד, על אחת כמה וכמה בנוגע לאדם שההשגחה העליונה נתנה לו כשרונות מיוחדים להשפיע בסביבתו הקרובה – על ידי דיבור פנים אל פנים, וגם הרחוקה – על ידי כתיבה, חיבורים וכו'.

ואם תמצא לומר, אפשר שזהו המענה הכי טוב להנאַצים וחבריהם ויורשיהם אשר עמדו עלינו לכלותינו, להראותם אשר לא רק הופרה עצתם וכו' אלא אדרבה, ובסגנון הכתוב³ – וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. והרי תורתנו היא תורת חיים , ובפרט על פי ביאור תורת החסידות ונושאי' שהיא (החסידות) "החיים של תורת חיים", או בנוסח אחר – הפנימיות של תורת חיים.

כמדומה שכתבתי⁴ למר מכבר ע"ד הנ"ל אלא שלא קבלתי אישור וטובים⁵ השנים גו'.

ויהי רצון שגם בזה, כמו בכל דבר טוב, יקויים גם במר מאמר חכמינו⁶ ז"ל: מי שיש לו מנה, רוצה מאתים, השיג מאתים, רוצה ארבע מאות, ומכאן ולהבא יכתוב וגם ינאום באופן ובסגנון אשר ידליק את נר⁷ ה' נשמת אדם שבכל או"א מישראל, ועד כסגנון⁸ חכמינו ז"ל שתהא שלהבת עולה מאלי', ויאיר את חיי מושפעיו בנר⁹ מצוה ותורה אור, במחשבה דיבור ומעשה, והמעשה¹⁰ הוא העיקר, בחיי היום-יום, ועד לקיום מצוות מעשיות כפשוטו.

אף כי באיחור זמן מפני הטרדות הרבות, אביע בזה תודתי על מיטב איחוליו, ובפרט שהיו מלווים בספרו הנ"ל.

וכמנהג ישראל עתיק, שאי אפשר בלי הערה וכו', מובן שבעיקר התעכבתי בספרו על הפרק המדבר בשטח המוכר לי יותר, במדינת רוסי' בה נולדתי וגדלתי, והוא הפרק המדבר על דבר הרב המגיד ממיזריטש. וההערה היא שחבל על מה שכותב מר בסיבת העתקתו של הרב המגיד מעיר לעיר וכו'. ולאחרי בקשת סליחתו, אין הדברים מתקבלים כלל, ולאו דוקא על לב דחסיד, בהביא בחשבון אופי תלמידיו של הרב המגיד גם בשנים האחרונות שלו, שהיו לא סתם חסידים שלו כי אם גם תלמידים המתבוננים בתורת רבם ומתעמקים בה וכו'. ובהם אדמו"ר הזקן בעל התניא והשלחן ערוך, אשר לא נרתע מלהנהיג מנהגים חדשים וחידושים אפילו בתורת החסידות, ובכל זה אפילו בשאלה בנגלה ופסק דין להלכה, בתשובה שכתבה כמה וכמה שנים לאחרי זה, מבסס דבריו ומביא להם ראי' מפס"ד של הרב המגיד בקיץ דשנת תקל"ב, זאת אומרת בשנה אחרונה לחיי המגיד בעולמו זה, כמה וכמה שנים לאחרי שהעתיק מושבו, ושם כותב עליו את התואר: "אדמ"ו רבי' הגדול הגאון המפורסם מוהר"ר דוב בער נ"ע". (ראה שו"ת סי' י"ד נדפס בסוף השולחן ערוך לאדמו"ר הזקן). ואם בנגלה כך, בעניני חסידות על אחת כמה וכמה.

מובן שראיתי בהקדמת מר לספרו שאין כוונתו לחיבור מדעי וכו', כי אם לתיאור המורה והמנהיג והנשיא כפי שהוא בסיפורי אנשי דורו וכו'. אבל בכגון זה הרי נוגע ההשפעה על הקורא, והקורא תופס את הדברים כפי שנכתבו. ואת כ' הסליחה על ההערה.

מכלל¹¹ לאו אתה שומע הן בההשפעה החיובית של הספר על הקורא.

אף שנתאחר האישור, אבל מגלגלין¹² זכות ליומין זכאין, ערב ראש חודש דקבלת התורה, ואביע לו ברכתי, בסגנון הידוע, לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

בכבוד ובברכה.