(א)
סימן א
(א) נשים ועבדים. דהא דאמרינן בפרק [קמא] דפסחיםא גבי בדיקת חמץ דכיון דמדרבנן היא הימנוהו רבנן לנשים ועבדים וקטנים בדרבנן, דאלמא הא בדאורייתא לא מהימניב, הא אמרינן התם טעמא בירושלמיג מתוך שהנשים עצלניות הן בודקות כל שהוא, כלומר מתוך שאין שם חמץ ידוע תולות לומר שאין שם חמץ ומקילות, ואי דאורייתא לא מהימני, אבל בשאר מילי מהימני אפילו בדאורייתא, ומעשים בכל יום שסומכין עליהם במליחה וניקור הבשר אף על פי שיש בו טורח מרובה מפני שהן יודעות מקומות החלב והחוטין, ולא אמרו בודקות כל שהוא אלא במה שאין שם איסור ידוע ויכולות לתלות עכ"ל הר"ןד. וכן כתב הרשב"א בתורת הבית הארוךה, והוסיף לבארו דבודקין הסכין לעצמן ושוחטין (דסבירא ליה דמקרי איסור ידוע ולא ספק איסור ולכן נאמנות אף על פי שיש בו טורח). וכן פסק רמ"א בדרכי משה סי' קכ"זז בשם איסור והיתרח דאף בניקור חלב או גיד או שארי דברים שיש בהן טרחא מרובה הנשים נאמנות כל שהוא ודאי איסור ולא אמרינן דנשים דעתן קלות אלא בספק איסור והוא דאורייתא.
אבל התוספות כתבו בפרק קמא דפסחיםט אהא דאמרינן הימנוהו רבנן בדרבנן אף על גב דכל דבר שהוא בידםי מהימנינן להו לנשים ועבדים ואפילו בדאורייתא, דמעשים בכל יום שאנו מאמינים לאשה ועבד על השחיטה ועל הניקור, מכל מקום גבי בדיקת חמץ אף על גב דבידם אי הוי מדאורייתא לא מהימנינן להו משום דאיכא טרחא יתירה וצריך דקדוק גדול, כדמוכח בירושלמי שמפרש שהנשים עצלניות הן עכ"ל. והבין רש"ליא שדעת התוספות דאפילו בודאי איסור לא מהימני בדבר שיש בו טורח רב לתקנו, ועל פי זה מיישב המנהג שאין מאמינים לנשים על השחיטה לפי שיש טורח רב בבדיקת הסכין כדלקמןיב (עיין תבואות שור י"טיג), וכן יש להחמיר בניקור האחוריים שלא לסמוך על נשים ועבדים, כי אין לך מילתא דטריחא יותר ממנו ומפני עצלותם לא יפשפשו כל כךיד, ומה שכתבו התוס' על השחיטה ועל הניקור, היינו לומר שהוא שחוט כראוי ומנוקרטו עכ"לטז. ומה שכתבו התוס' ובידםיז, היינו שבידם להוליך להשוחט או להמנקר, וכל כהאי גוונא מקרי בידו לתקנו ומהימן עד אחד אף על פי דאתחזק איסורא, כדאמרינן ריש פרק האשה רבהיח גבי הקדש דידיה דבידיה לאתשולי [עליה] לחכם ומשום הכי מהימן למימר שנשאל. וכתב הנימוקי יוסף שםיט אף על גב דבעלמא אמרינןכ מי יימר דמזדקק ליה חכם, שאני הכא דסגי בג' הדיוטות ומילתא דשכיחא הוא עכ"ל, והוא הדין לשוחטים ומנקרים שהם מצויים. וכ"כ בהדיא בתוס' גיטין דף ב'כא וז"ל ושחיטה אף על גב דהשתא אינו בידו לתקנו מעיקרא היה בידו לשחוט, ומה שאנו סומכים על הנשים בשחיטה אף על פי שאינן יודעות הלכות שחיטה, כיון שבידה ללמוד לשחוט או להשכיר לאחרים שישחטו לה כבידה דמי עכ"ל. ומהאי טעמא לוקחים בשר מכל אדם אף שאינו יכול לשחוט בעצמו ונאמן לומר ששחט לו מומחהכב אף על גב דאתחזק איסורא, הואיל ובידו היה להוליך למומחה, שהמומחים מצויים. והאידנא שאין המנקרים מצוים אין אדם נאמן לומר על בשר שהוא מנוקר, לפי דעת הט"זכג ברמ"א סי' קכ"ז ס"ג בהג"ה, והט"ז חולק עליוכד, ולפי דעת הנקודות הכסף שם אף לפי דעת רמ"א אין לחוש אלא בעדות עד אחד מן השוק שאין הבשר שלו ולא היה בידו להוליכו להמנקר, אבל מי שבידו נאמן אף על פי שאין המנקרים מצויים אלא אחד בעיר וב' במשפחהכה ע"ש, והוא הדין לשחיטה אף במקום שאין מומחים מצויים (וטעמא משום שבידו ללמוד לשחוט או לנקר כמ"ש התוס'כו). ומיהו אף במקום שמומחים מצויים אין ליקח בשר אלא ממי שמוחזק בכשרות, ולא די בחזקת כשרות של כל ישראל אלא שמכירין אותו שהוא אדם כשר ונאמן, כדעת הרמב"םכז דלקמן סי' קי"ט ס"א בהג"ה, וכדלקמן בסמוךכח.
וכתב הרשב"אכט הא דשחיטה מקרי בידו לתקן ולא חיישינן שמא אירע לו קלקול בשחיטה שלא ברצונו, היינו משום דרוב מצויין אצל שחיטה מוחזקין הן ובידם לשחוט שחיטה הראויה, וכל בן דעת אין קלקול שהייה ודריסה ניקרית לו בשחיטתול, וכן רוב הפעמים הוא שוחט רוב הסימנים, ואם לא שחט קודם שיעור שהייה מתבונן על השחיטה וחוזר וגומר שחיטתו עכ"ל. ולדידן דשהייה במשהו אסורהלא, צריך לומר דמכל מקום כיון דרוב הפעמים הוא שוחט רוב הסימנים מקרי בידו לתקןלב. אלא דלענין דינא אם לא בדק בסימנים לאחר שחיטה לא מכשרינן בהאי רובא משום דתליא במעשה היא כדלקמן סי' כ"הלג בשם הרשב"אלד:
הערות
- א. ד, ב. לעיל או"ח סי' תלב ס"י.
- ב. וא"כ מדוע נאמנות נשים בשחיטה דאורייתא.
- ג. פסחים פ"א ה"א. לעיל שם סי' תלז ס"ו (בודקות קימעא).
- ד. (א, א) ד"ה וכולן.
- ה. בית א שער א (ז, ב).
- ו. שם (ז, סע"א).
- ז. ס"ק ב.
- ח. כלל כ.
- ט. ד, ב ד"ה הימנוהו. וראה גם לעיל שם. לקמן סקמ"ב. שו"ת צ"צ סי' רנא.
- י. ראה יבמות פח, א. רש"י גיטין ב, ב ד"ה הכא איתחזק (שמאמינים על השחיטה כיון שהוא בידו).
- יא. ביש"ש פ"א סי' א.
- יב. בפנים סק"ב וקו"א סק"ג (ישוב הדעת). וראה לקמן סי' ב בפנים סק"ה (טורח תיקון הסכין). סי' יח קו"א סק"ט (ישוב הדעת וטורח התיקון). העו"ב תתפד ע' 53.
- יג. עיקר דבריו הם בסקי"ד, ובסקי"ט הוסיף בדברי רש"ל שהטורח הוא גם בבדיקת הסכין.
- יד. יש"ש שם סי' ב (נשים).
- טו. אף שאינן נאמנות לשחוט ולנקר. אבל ראה לעיל שם: וכן נאמנת על השחיטה ועל הניקור לומר ששחטה ונקרה כהלכתם.
- טז. יש"ש שם סי' א.
- יז. אף שאינם נאמנים לומר שהם שחטו, וכנ"ל.
- יח. יבמות פח, א.
- יט. (כח, רע"א).
- כ. שבת מח, ב.
- כא. ע"ב ד"ה עד אחד (הא').
- כב. ראה לקמן סי' ב ס"ד (גבי מומר לתיאבון). לקמן קו"א סק"ב (גבי כל אדם).
- כג. ס"ק ו (שרק אם ניכר ניקור על הבשר אזי נאמן).
- כד. וסובר שבשר שאינו מנוקר לא נקרא איתחזק איסורא. וראה חידושי צ"צ רטו, ב (שפוסק כהט"ז).
- כה. ע"פ ירמיה ג, יד (אחד מעיר ושנים ממשפחה).
- כו. גיטין שם.
- כז. הל' מאכלות אסורות פי"א הכ"ה.
- כח. קו"א סק"ב.
- כט. בחידושיו י, ב ד"ה ונשים.
- ל. ראה גם לקמן קו"א ס"ק ט. סי' ב קו"א ס"ק ב.
- לא. רמ"א סי' כג ס"ב ולקמן שם סקי"א.
- לב. וראה לקמן סי' יח קו"א סק"י (ד"ה אבל אין), הטעם שהחכם נאמן להתיר אף שאין בידו לתקן.
- לג. סק"ב, וש"נ.
- לד. בחידושיו ט, א ד"ה מר סבר. יב, א ד"ה ומיהו.
גיטין ב׳ ב - הטקסט מספריא
לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ.
רָבָא אָמַר: לְפִי שֶׁאֵין עֵדִים מְצוּיִין לְקַיְּימוֹ.
מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּאַתְיוּהוּ בֵּי תְרֵי. אִי נָמֵי, מִמְּדִינָה לִמְדִינָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
אִי נָמֵי, בְּאוֹתָהּ מְדִינָה בִּמְדִינַת הַיָּם.
וּלְרַבָּה דְּאָמַר לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ – לִיבְעֵי תְּרֵי, מִידֵּי דְּהָוֵה אַכֹּל עֵדֻיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה! עֵד אֶחָד נֶאֱמָן בְּאִיסּוּרִין.
אֵימוֹר דְּאָמְרִינַן עֵד אֶחָד נֶאֱמָן בְּאִיסּוּרִין, כְּגוֹן חֲתִיכָה סָפֵק שֶׁל חֵלֶב סָפֵק שֶׁל שׁוּמָּן, דְּלָא אִיתַּחְזַק אִיסּוּרָא;
אֲבָל הָכָא, דְּאִיתַּחְזַק אִיסּוּרָא דְּאֵשֶׁת אִישׁ, הָוֵי דָּבָר שֶׁבָּעֶרְוָה; וְאֵין דָּבָר שֶׁבְּעֶרְוָה פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם!
רוֹב בְּקִיאִין הֵן. וַאֲפִילּוּ לְרַבִּי מֵאִיר דְּחָיֵישׁ לְמִיעוּטָא – סְתָם סָפְרֵי דְּדַיָּינֵי מִיגְמָר גְּמִירִי, וְרַבָּנַן הוּא דְּאַצְרוּךְ; וְהָכָא
It is because the people who live overseas are not experts in writing a bill of divorce for her sake. It is not sufficient for a bill of divorce to be written in a technically correct manner. It must also be written for the sake of the man and the woman who are divorcing. Therefore, when the witness comes before the court and says that it was written and signed in his presence, he is testifying that the writing and the signing of the bill of divorce were performed for the sake of the man and woman in question.
Rava says a different reason: It is because there are no witnesses available to ratify it. Since the bill of divorce was written in a distant place, it is possible that the husband, or someone else, might later claim that the bill of divorce is a forgery. For this reason the agent must say that the bill of divorce was written and signed in his presence, a declaration that bars any subsequent objection on the part of the husband.
The Gemara asks: What is the difference between these two explanations? The Gemara answers: There is a difference between them with regard to a case where two people brought the bill of divorce. In this case, two witnesses are available to ratify the bill of divorce if someone objects to its validity. Alternatively, the difference concerns a case where the agent brings the bill of divorce from one region to another region within Eretz Yisrael. Here there is no concern that the bill of divorce might not have been written for her sake, as the residents of Eretz Yisrael are aware of this requirement. However, witnesses are not necessarily available to confirm the document.
Alternatively, there is a difference between the two explanations in a case where the agent brings the bill of divorce within that same region in a country overseas. According to the opinion of Rabba, who says the concern is that the people there might not know that the document must be written for her sake, this problem is equally relevant in this case. However, according to the opinion of Rava, who says that the reason is because witnesses are not available, if the bill of divorce is brought in the same region then the witnesses will be available to ratify it.
The Gemara asks: And according to the opinion of Rabba, who said that the reason is because they are not experts in writing a bill of divorce for her sake, let us require two witnesses to testify about this, just as is the case with regard to all testimonies in the Torah. The Gemara answers: One witness is deemed credible with regard to prohibitions. In other words, if there is uncertainty as to whether a matter is prohibited or permitted, in the case of the heretofore married woman, the testimony of one witness is sufficient.
The Gemara asks: One can say that we say one witness is deemed credible with regard to prohibitions in a case such as where there is a piece of fat, and it is uncertain if it is forbidden fat [ḥelev] and uncertain if it is permitted fat. In this situation the piece can be rendered permitted by a single witness, as there is no presumption that it is forbidden. Therefore, as there is an uncertainty, and one witness said it is permitted fat, he is deemed credible.
However, here, where there is a presumption that this woman is forbidden, as she is a married woman, a status she retains until it is established that she has received a bill of divorce, if so, this is a matter of forbidden sexual relations, and the general principle is that there is no matter of testimony for forbidden sexual relations that can be attested to by fewer than two witnesses.
The Gemara answers: Rabba’s concern is not equivalent to a case of uncertainty, as most Jewish people are experts in the requirement that a bill of divorce must be written for the woman’s sake. And this is so even according to the opinion of Rabbi Meir, who is generally concerned about a minority in a matter of forbidden sexual relations. In this case Rabbi Meir concedes that one need not be concerned for the minority, as ordinary judicial scribes, who write bills of divorce, are learned in this halakha, and know that a bill of divorce must be written for the woman’s sake. And it is the Sages who required testimony about this matter, as an extra precaution. And here, with regard to this testimony,
משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות י״א:כ״ה - הטקסט מספריא
בזמן שהיתה ארץ ישראל כולה לישראל היו לוקחין היין מכל אדם מישראל ואין חוששין לו ובחוצה לארץ לא היו לוקחין אלא מאדם שהוחזק בכשרות ובזמן הזה אין לוקחין יין בכ"מ אלא מאדם שהוחזק בכשרות וכן הבשר והגבינה וחתיכת דג שאין בה סימן כמו שביארנו.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 22 עמודים.
- שולחן ערוך קו"א יורה דעה סימן א (טו) מאותו ספר יבמות פח, א · גיטין ב, ב
- שולחן ערוך קו"א אורח חיים חלק ב מהדו"ב לסי' רנט והנכון מאותו ספר שבת מח, רע"א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ב (סי' רנג-רסו) מהדורא בתרא לסימן רנט שבת מח, רע"א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) תצה איזה מלאכות אסורים ביום טוב שבת מח, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום השכמת הבוקר וציצית הלכות ציצית כא כדת מה לעשות בציצית שנפסקו [ו]בטליתות ישנים שבת מח, ב
- לקוטי שיחות כרך ז שמיני שיחה ב יבמות פח, ב
- תורת מנחם שיחת ש"פ צו, ט"ז אדר-שני, ה'תשכ"ה יבמות פח, ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק א הלכות נשיאת כפים קכח דיני נשיאת כפים ואיזה דברים הפוסלים בכהן ס מאותו ספר יבמות פח, ב
- שארית יהודה שו"ת אבן העזר סימן ו יבמות פח, א
- שארית יהודה שו"ת אבן העזר סימן לח יבמות פח, א
- שארית יהודה שו"ת אבן העזר סימן מה יבמות פח, סע"ב
- שארית יהודה שו"ת אבן העזר סימן מח יבמות פח, א
- שארית יהודה שו"ת אבן העזר סימן נז יבמות פח, א
- לקוטי שיחות כרך ג מצורע שיחה א גיטין ב, ב
- לקוטי שיחות כרך ט תצא שיחה ב גטין ב, א
- לקוטי שיחות כרך טו תולדות שיחה ב גיטין ב, א
- תורת מנחם שיחת יום ה' פ' וישב, י"ט כסלו, ה'תשכ"א גיטין ב, ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק א הלכות תפילין: לט מי הם הכשרים לכתוב תפילין ולקנות מהם י מאותו ספר גיטין ב, ב
- שולחן ערוך קו"א יורה דעה סימן א (ה) מאותו ספר גיטין ב, ב
- שיעורי הלכה למעשה הלכות שחיטה גטין ב, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח - ח"א (סי' תכט-תמא) תלז המשכיר בית לחבירו על מי חל חובת ביעור גיטין דף ב
- תורת מנחם שיחת יום ה' פ' בלק, י"ב תמוז, ה'תשל"ג גיטין ב, ב