ט"ו תמוז, ה'תשמ"ב

בס"ד^*. ט"ו תמוז, ה'תשמ"ב^**

עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרוי' ביניהם¹, ומבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל הגאולה במאמרו ד"ה זה שניתן על ידו לחגיגת י"ב תמוז הראשונה (שנת תרפ"ח), דהגם שגם אחד שיושב ועוסק בתורה ממשיך גילוי אלקות, וכהמשך מאמר המשנה ומנין אפילו חמשה כו' אפילו שלשה כו' אפילו שנים כו' אפילו אחד כו', מ"מ, ההמשכה שע"י תורה דרבים היא המשכה נעלית יותר. דכמו שבתפלה אמרו רז"ל² תפלת רבים אינה נמאסת, כי ע"י תפלת רבים נמשכים י"ג מדות הרחמים שלמעלה מהשתלשלות, ויתירה מזו³ דההמשכה מלמעלה שע"י תפלת רבים היא לא לפי ערך האתערותא דלתתא שלהם (גם לא לפי ערך האתעדל"ת דרבים), כמו"כ הוא בתורה, שע"י לימוד התורה דרבים הוא המשכת י"ג מדות הרחמים שלמעלה מהשתלשלות [דהגם שההמשכה די"ג מדות הרחמים ע"י עסק התורה הוא מצד מעלת התורה , די"ג המדות שהתורה נדרשת בהן הם כנגד י"ג מדות הרחמים. דמזה מובן, שההמשכה די"ג מדות הרחמים היא גם כשאחד יושב ועוסק בתורה, מ"מ המשכת י"ג מדות הרחמים ע"י עסק התורה היא בעיקר ע"י לימוד תורה ברבים דוקא, היינו שהדרגא די"ג מדות הרחמים שנמשכת ע"י עסק התורה ברבים היא דרגא נעלית יותר], ויתירה מזו, שההמשכה שע"י לימוד התורה דרבים היא לא לפי ערך הלימוד דהרבים.

ב) ויש לומר, שהדמיון דתורה לתפלה, מרומז גם במאמר המשנה הנ"ל ומנין אפילו אחד שנאמר⁴ בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך, דבכל המקום גו' קאי על בית המקדש [מקום שהשכינה באה שם, אבוא אליך], שבו ניתן רשות להזכיר שם המפורש [אזכיר את שמי]⁵, ובית המקדש שייך לעמוד העבודה, קרבנות⁶ ותפלה⁷ [ולהוסיף, שגם ברכת כהנים שבה היו מזכירים בבית המקדש אתהשם ככתבו , היתה אחרי הקרבת תמיד של שחר⁸ (ההתחלה דכל הקרבנות), וגם עכשיו קבעו חכמים ברכת כהנים בתפלה⁹, ובתפלה עצמה – בברכת עבודה¹⁰]. ובמשנה מביא פסוק זה (בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך) לענין השראת השכינה שע"י לימוד התורה, ומזה משמע שתורה ותפלה שייכים זל"ז ובענין זה במיוחד.

ולהוסיף , דהפירוש שבכל המקום אשר אזכיר את שמי גו' קאי על בית המקדש שבו ניתן רשות להזכיר את שם המפורש, הוא פשוטו של מקרא¹¹ (תורה שבכתב), והפירוש שאזכיר את שמי קאי על לימוד התורה הוא ע"פ דרשת חז"ל (תורה שבעל פה). וע"פ הידוע¹² שכל הענינים דתושבע"פ נמשכים מתושב"כ, יש לומר, דזה שהלימוד שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה שרוי' הוא מהפסוק בכל המקום אשר אזכיר את שמי גו' שבפשטות קאי על ביהמ"ק ששייך לעמוד העבודה, הוא, כי עיקר הענין דהשראת השכינה באופן דאבוא אליך, המשכת אוא"ס שלמעלה מהשתלשלות (אבוא, אני בעצמי), הוא ע"י קו העבודה, העלאה מלמטה למעלה. וכמבואר בתניא¹³ דהטעם שע"י תפלה נמשך אוא"ס שלמעלה מהשתלשלות [שע"י המשכה זו נעשה שינוי בהנבראים, לרפאות החולים ולברך השנים] הוא מפני גודל העילוי דהעלאת מ"ן. וע"י התפלה באה אח"כ המשכה זו גם בתורה.

וע"פ מ"ש בהמאמר דבעל הגאולה (הובא לעיל סעיף א) דזה שע"י תפלה וע"י תורה ממשיכים יגמה"ר שלמעלה מהשתלשלות הוא בעיקר בתפלת רבים¹⁴ ובתורה דרבים, ועד שההמשכה שע"י תפלת רבים ותורה דרבים היא שלא לפי ערך האתערותא דלתתא (דהרבים), מובן, דענין הנ"ל שההמשכה שלמעלה מהשתלשלות שבתורה היא ע"י התפלה, מודגש עוד יותר בההמשכה שע"י רבים. וכמו שנתבאר לעיל (בהמאמר די"ג תמוז¹⁵), דהטעם שענין ההמשכה שלא לפי ערך ההעלאה שע"י תורה דרבים נלמד (בהמאמר דבעל הגאולה) מההמשכה שע"י תפלה דרבים¹⁶, הוא, כי עיקר ומקור ענין זה הוא בתפלה, ועי"ז נמשך אח"כ גם בתורה.ג) והגם שהמעלה דהעלאת מ"ן ישנה לכאורה גם בתורה, וכמבואר בהמאמר דבעל הגאולה¹⁷ שגם בתורה צ"ל עבודה ויגיעה, מ"מ, עיקר הענין דהמשכה שלמעלה מהשתלשלות הוא ע"י העלאת מ"ן דתפלה דוקא¹⁸. ונקודת הביאור בזה, שהמעלה דעבודת האדם (העלאת מ"ן) שעל ידה נמשך אוא"ס שלמעלה מהשתלשלות, היא (בעיקר) כשהעבודה היא בביטול¹⁹, וענין הביטול הוא בעבודת התפלה. שהיגיעה בלימוד התורה, כיון שענין הלימוד הוא שיבין וישיג מה שלומד, לכן היגיעה בתורה, גם היגיעה דשונה פרקו מאה פעמים ואחד²⁰, אף שיגיעה זו היא לא (רק) בשביל הבנת התורה אלא בכדי לשנות טבעו ורגילותו, אינה אמיתית ענין הביטול, כיון שגם הלימוד דפעם המאה ואחד הוא בהבנה והשגה. ועיקר הביטול הוא בעבודת התפלה, שהאדם המתפלל הוא כעבד²¹ בפני רבו²². ויש לומר, שגם העבודה דתפלה שבשביל עסק התורה (דכל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו²³), כיון שהתפלה היא בשביל התורה שענינה הוא הבנה והשגה, אינה אמיתית ענין הביטול²⁴. ולכן עיקר הענין דהמשכה שלמעלה מהשתלשלות (ומכ"ש המשכה שלא לפי ערך ההעלאה) הוא ע"י העלאת מ"ן דתפלה, ועי"ז נמשך אח"כ גם בתורה. דע"י העבודה שבתורה [העבודה דתפלה שבשביל התורה, ולמטה מזה – העבודה דשונה פרקו מאה פעמים ואחד בכדי לשנות טבעו ורגילותו, ולמטה מזה – היגיעה בהבנת התורה], התורה שלומד היא כלי לההמשכה שלמעלה מהשתלשלות שע"י תפלה.

ד) והנה ²⁵ ענין זה (שע"י התפלה נמשך אח"כ גם בתורה) מרומז גם בשני הקאַפּיטלאַך תהלים השייכים ליום ההולדת²⁶ דבעל הגאולה בשנה זו (תשמ"ב), בקאַפּיטל קב שסיימו לומר בערב יום ההולדת²⁷ ובקאַפּיטל קג שהתחילו לומר ביום ההולדת. דבמזמור קב מתחיל בענין התפלה – תפלה לעני גו', ובתפלהעצמה – בתפלה שבתכלית הביטול, תפלה לעני כי יעטוף ולפני הוי' ישפוך שיחו. וכתורת הבעש"ט הידועה²⁸ עה"פ, שתפלת העני היא שלפני הוי' ישפוך שיחו. דזה שאינו מבקש שום דבר (גם לא ענינים רוחניים²⁹) וכל מבוקשו הוא לשפוך שיחו לפני הוי', הוא מפני גודל הביטול שלו. [ויש לומר, דענין זה (שאינו רוצה ומבקש שום דבר גם לא ענינים רוחניים ורק לשפוך שיחו לפני הוי') הוא³⁰ ע"ד האהבה דמי לי בשמים ועמך לא חפצתי³¹, וכלשון אדמו"ר הזקן³² "איך וויל זע גאָר ניסט איך וויל ניט דאיין ג"ע איך וויל ניט דאיין עוה"ב כו' איך וויל מער ניט אַז דיך אַליין". ויש לומר, דע"י שאמר אדמו"ר הזקן איך וויל מער ניט אַז דיך אַליין, ובפרט לאחרי שנתפרסם זה ע"י הצמח צדק, ניתן הכח³³ לכאו"א שהולך בעקבותיו (וואָס האַלט זיך אין דער קליאַמקע³⁴) שבנוגע לפועל עכ"פ יהי' אצלו מעין זה. ובפרט ע"י לימוד תורתו של אדמו"ר הזקן (ועאכו"כ ע"י לימוד ענין זה), שעי"ז מתייחדים ביחוד נפלא³⁵ עם תורתו של אדמו"ר הזקן, ועי"ז – עם אדמו"ר הזקן עצמו³⁶]. ובהמשך המזמור³⁷ אומר תכתב זאת לדור אחרון גו', דקאי על התורה שהיא נצחית. ויש לומר, שהקשר דשני הענינים הוא, כי הענין דנצחיות התורה בעבודת האדם הוא שהתורה שלומד היא חקוקה במוחו ולבו³⁸, שאז דוקא אין שייך שיהי' בזה שינוי (נצחיות), ובכדי שלימוד התורה שלו יהי' באופן דחקיקה הוא ע"י הקדמת עבודת התפלה. ונקודת הביאור בזה, דענין החקיקה דתורה הוא (בעיקר) בהתורה כמו שהיא בשרשה, בבחינת הכתר שלמעלה מחכמה³⁹. ולאחרי שנמשכה ונתלבשה בחכמה [דלמעלה, ועאכו"כ לאחרי שירדה ונתלבשה בשכל האדם] היא באופן דכתיבה. ובכדי שלימוד התורה בהבנה והשגה תהי' באופן דחקיקה הוא ע"י המשכת השורש דתורה (כתר) בהתורה שלמטה. ויש לומר, דזהו מ"ש תכתב זאת לדור אחרון, תכתב לשון עתיד, שבכדי שהתורה שלומד תהי' אצלו בבחינת נצחיות (לדור אחרון), צריך להגיע לדרגת החקיקה דתורה שלמעלה מבחינת כתיבה, ולהמשיך משם בחינת הכתיבה דתורה, תכתב לשון עתיד. וזוהי השייכות דתכתב זאת לדור אחרון לתפלה לעני גו', שע"יהקדמת הביטול דתפלה, ובפרט כשהתפלה היא בתכלית הביטול, שתפלתו היא שלפני הוי' ישפוך שיחו, עי"ז הוא ממשיך גילוי אוא"ס שלמעלה מהשתלשלות, והמשכה זו באה אח"כ גם בלימוד התורה שלו, תכתב זאת לדור אחרון.

ה) ועד"ז הוא במזמור קג שמתחיל בענין התפלה – ברכי נפשי את ה', שהוא תפלת שבח והודי', ובתפלה עצמה – תפלה שבתכלית הביטול. דהשבח וההודי' של דוד להקב"ה (ברכי נפשי את ה') היתה על כל מאורע ומאורע, כדאיתא בגמרא⁴⁰ שדוד דר בחמשה עולמים ובכל עולם אמר שירה (חמשה ברכי נפשי⁴¹), דיש לומר, שכל המאורעות דהאדם נחלקות לחמשה סוגים (חמשה עולמים) ודוד אמר שירה להקב"ה על כל המאורעות, דאמירת שירה להקב"ה גם על הענינים דהיפך הטוב הנראה והנגלה הוא מפני גודל ועוצם הביטול. ובהמשך המזמור⁴² אומר ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, ברישא עושי והדר לשמוע⁴³, הקדמת נעשה לנשמע שהיתה הכנה לקבלת התורה. ויש לומר שהקשר דשני הענינים⁴⁴ הוא, כי הביטול דהקדמת נעשה לנשמע הוא לא רק בנוגע לקיום המצוות אלא גם בלימוד התורה⁴⁵. דע"י שלפני מתן תורה הקדימו נעשה לנשמע, ניתן הכח לכ"א מישראל שלימוד התורה שלו יהי' בביטול, באופן דתען לשוני אמרתך⁴⁶, כעונה אחר האומר⁴⁷, ועד שהדיבור שלו (בתורה) אינו תלוי ברצונו ובבחירתו⁴⁸, ועד שהביטול שלו כשעוסק בתורה הוא דוגמת הביטול דעל⁴⁹ כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן⁵⁰. וזוהי השייכות ד(עושי דברו) לשמוע בקול דברו⁵¹ לברכי נפשי את ה', כי ע"י עבודת התפלה, ובפרט כשהתפלה היא שאומר שירה על כל מאורע (חמשה ברכי נפשי), נמשך הביטול דתפלה גם בעסק התורה שלו.

ויש להוסיף בביאור השייכות ד(עושי דברו) לשמוע בקול דברו לחמשה ברכי נפשי, דעיקר החידוש בהביטול דלימוד התורה הוא בתושבע"פ, שלימודה צ"ל בהבנה והשגה [דכשאינו מבין הפירוש אינו נחשב לימוד⁵²] ואעפ"כ הלימודהוא בביטול. וע"ד על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן, דהגם שכל דיבור הוא דיבור פרטי⁵³ (דענין ההתחלקות שייך לההבנה וההשגה דתורה) מ"מ על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן. וזוהי השייכות דלשמוע בקול דברו לחמשה ברכי נפשי, כי החידוש בהביטול דחמש פעמים ברכי נפשי (שבמזמור קג) על הביטול דלפני הוי' ישפוך שיחו (שבמזמור קב), הוא, שהביטול דלפני הוי' ישפוך שיחו הוא שאין נוגע לו שום דבר (כי כל מבוקשו הוא לדבר עם המלך), והביטול דחמש ברכי נפשי שאומר שירה על כל המאורעות (גם על הענינים דהיפך הטוב הנראה והנגלה) הוא שגם הענינים השייכים למציאותו הם בתכלית הביטול. וע"י ביטול זה בתפלה נמשך אח"כ גם בעסק התורה שלו, שגם הלימוד בהבנה והשגה הוא בביטול.

ו) וממשיך בהמאמר דבעל הגאולה⁵⁴ (לאחרי שמבאר שני הענינים דתפלה ותורה), דבריאת העולם היא בשביל ישראל ובשביל התורה, כמ"ש⁵⁵ בראשית ברא אלקים גו', בראשית הוא ב' ראשית, דבריאת העולם הוא בשביל ישראל שנקראים ראשית ובשביל התורה שנקראת ראשית⁵⁶. שהכוונה דבריאת העולם היא שישראל ילמדו תורה כמו שניתנה למטה בעוה"ז דוקא. ויש לומר, שהשייכות דב' ראשית ישראל ותורה להמבואר לפנ"ז בענין תפלה ותורה, הוא, כי תפלה היא עבודת וביטול האדם (ישראל), ולכן שני הענינים דתפלה ותורה שייכים לב' ראשית ישראל ותורה⁵⁷. ומה שאומר בהמאמר "שישראל ילמדו תורה ", יש לומר, כי ענין התפלה הוא העלאה מלמטה למעלה (יציאה מהעולם⁵⁸), והכוונה דבריאת העולם היא שיומשך גילוי אלקות בהעולם, ולכן, כשמדבר בענין הכוונה דבריאת העולם, אומר גם בנוגע לישראל "שישראל ילמדו תורה ". ועפ"ז יש לבאר גם מה שמביא בהמאמר (בהמשך להענין שהכוונה דבריאת העולם היא שישראל ילמדו תורה) מה שאמרו רז"ל תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם יקיימו ישראל את תורתי כו', ומבאר, דיקיימו ישראל את תורתי הוא קיום המצוות [והלשון יקיימו ישראל את תורתי הוא, כי קיום המצוות צריך להיות ע"פ התורה דוקא], כי זה שהעולם נברא בשביל התורה הוא (בלשון המאמר) שכל עניני העולם יהיו ע"פ התורה, ופעולת התורה בעולם היא ע"י קיום מצוות התורה⁵⁹.ז) והנה לאחרי שמבאר בהמאמר שבריאת העולם הוא בשביל ישראל ובשביל התורה ושקיום העולם הוא ע"י קיום מצוות התורה, ממשיך בהמאמר⁶⁰ ביאור החילוק בין לימוד התורה דיחיד ללימוד התורה דרבים, שע"י תורה דרבים נמשך אור עליון יותר, ומוסיף, שזה מובן במכש"כ מזה שע"י תפלת רבים ההמשכה היא שלא לפי ערך ההעלאה. ומסדר הענינים שבהמאמר משמע, דזה שהלימוד דההמשכה שע"י תורה מההמשכה שע"י תפלה הוא באופן דמכש"כ , שייך להמבואר לפנ"ז בענין הכוונה דבריאת העולם. ויש לומר הביאור בזה, שהכוונה דדירה בתחתונים היא שעשיית הדירה (המשכת הגילוי אלקות בעולם) תהי' ע"י האדם. וכיון שעבודת התפלה היא העלאה מלמטה למעלה, וההמשכה שע"י התפלה היא מצד למעלה אלא שבאה ע"י התפלה (עבודת האדם)⁶¹, לכן יש יתרון בההמשכה שע"י תורה [שלימוד התורה דהאדם ממשיך גילוי אלקות בעולם] לגבי ההמשכה שע"י תפלה. וע"פ הידוע⁶² שאמיתית הענין דאין ערוך הוא דוקא לגבי העצמות, יש לומר, דענין ההמשכה שלא לפי ערך ההעלאה הוא בעיקר בההמשכה שע"י תורה, כי בהמשכה זו דוקא נשלמת הכוונה דדירה בתחתונים, כוונת העצמות. ועפ"ז יש לבאר סדר הענינים בהמאמר, דזה שהלימוד דההמשכה שע"י תורה מההמשכה שע"י תפלה הוא באופן דמכש"כ בא (דוקא) לאחרי הביאור דכוונת הבריאה, כי בההמשכה שע"י תורה שני ענינים, ההמשכה שע"י תורה מצד מעלת התורה עצמה – דהמשכה זו היא למטה מההמשכה שע"י תפלה (כנ"ל סעיף ג), וההמשכה שע"י תורה מצד זה שעל ידה נמשך גילוי אלקות בעולם ע"י עבודת (לימוד) האדם – דהמשכה זו היא למעלה מההמשכה שע"י תפלה, כנ"ל. ולכן, לאחרי הביאור בכוונת הבריאה [ושכוונה זו נשלמת ע"י התורה], מוסיף שהלימוד דתורה מתפלה הוא באופן דמכש"כ , שיש יתרון בההמשכה דתורה לגבי ההמשכה דתפלה.

ח) ויש לקשר זה עם המאמר ד"ה הוי' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי⁶³ שאמר בעל הגאולה בי"ב תמוז הראשון (תרפ"ז)⁶⁴, דצריך להבין⁶⁵ אומרו הוי' לי בעוזרי, דמשמעות הלשון הוא שישנם כמה עוזרים (עוזרי לשון רבים) והבקשה היא שגם הקב"ה יהי' בין העוזרים, והרי כל ישראל מאמינים באמונה פשוטה שהוא ית' לבדו הוא העוזר והמושיע להאדם בכל עניניו. וביותר אינו מובן, דמשמעות הלשון הוי' לי בעוזרי הוא שהעיקר הם העוזרים לשון רבים והבקשה היא שהקב"ה יצטרף אליהם. גם צריך להבין אומרו ואני אראה בשונאי (שיראה נקמה בשונאיו), דלכאורה הוה לי' לבקש שיעשו תשובה ויהפכו לאוהבים. ובפרטשדוד עצמו אמר⁶⁶ יתמו חטאים ולא חוטאים. [וביותר אינו מובן אומרו ואני אראה בשונאי, הרי חוש הראי' הוא מהחושים הכי נעלים, ועד שמהחידושים שיהיו לע"ל הוא⁶⁷ ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר גו'⁶⁸, ועד"ז הוא בנוגע למתן תורה שמעיקרי המעלות דמתן תורה הוא⁶⁷ אתה הראת לדעת גו'⁶⁹, ואעפ"כ ביקש דוד ואני אראה בשונאי, שהראי' שלו תהי' בנקמת שונאיו]. גם צריך להבין השייכות דואני אראה בשונאי להוי' לי בעוזרי.

ונקודת הביאור בזה (בהמאמר), דעוזרי קאי על הניצוצות המתבררים ע"י עבודת האדם, שהם העוזרים של האדם. והבקשה הוי' לי בעוזרי היא, שע"י העבודה דבירור הניצוצות (עוזרי) יהי' הוי' לי, שיומשך לו גילוי שם הוי' שלמעלה מהשתלשלות. ויש לומר, דע"י שהמשכת הגילוי דשם הוי' להאדם (הוי' לי) הוא ע"י בירור הניצוצות (בעוזרי), הגילוי הוא בפנימיות. דהגילוי שנמשך לו מלמעלה בדרך אתערותא דלעילא מצד עצמה, הוא בבחינת מקיף, ולכן אין לו קיום⁷⁰. ועד"ז הוא בנוגע לההמשכה שנמשכת לו ע"י בקשתו בתפלה. ולכן אומר הוי' לי בעוזרי , שהמשכת הגילוי דשם הוי' אליו היא לא בדרך נהמא דכסופא⁷¹ אלא שזה (כאילו) מגיע לו עבור עבודתו בעבודת הבירורים, תכלית כוונת הבריאה. ועי"ז נעשה הוי' לי , שהוא מתאחד עם הגילוי, שלכן הגילוי הוא דבר קיים לעולם, דכל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם⁷².

ט) וממשיך בהכתוב ואני אראה בשונאי, דבבירור הניצוצות שני ענינים בכללות. בירור הניצוצות שבק"נ ע"י עבודת הצדיקים, ובירור הניצוצות שבגקה"ט ע"י עבודת התשובה. ולכן במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולים לעמוד בו⁷³, כי שורש הניצוצות שנפלו בגקה"ט שמתבררים ע"י הבע"ת הוא למעלה יותר משורש הניצוצות שנפלו בק"נ שמתבררים ע"י הצדיקים⁷⁴. ועד"ז הוא בעבודת הצדיקים (ועמך כולם צדיקים⁷⁵), שיש יתרון בהבירור דדברי הרשות ע"י העבודה דכל מעשיך יהיו לשם שמים⁷⁶ על הבירור דדברים הגשמיים שע"י קיום המצוות. דכיון שדברי הרשות, גם כשעושה אותם לשם שמים הם נשארים דברי הרשות (מעשי ך) , לכן, ע"י הבירור דדברי הרשות נשלמת יותר הכוונהדדירה בתחתונים, תחתון⁷⁷ שאין תחתון למטה ממנו⁷⁸. ולכן, העלי' שנעשית בהנשמה ע"י ירידתה למטה [שעיקר העלי' היא עי"ז שבירידתה למטה היא משלימה הכוונה דדירה בתחתונים⁷⁹] היא בעיקר ע"י הבירור דדברי הרשות. וזהו ואני אראה בשונאי, שע"י בירור הניצוצות שבשונאי – הניצוצות שבדברים האסורים, ועד"ז הניצוצות שבדברי הרשות, שגם הם נכללים ב"שונאי" כתורת הבעש"ט הידועה⁸⁰ עה"פ⁸¹ כי תראה חמור שונאך – באים לראי' באלקות, ואני אראה⁸².

יו"ד) והנה מבואר בכ"מ⁸³ שהצדיקים עבודתם היא בעצמם וענין התשובה הוא שהאדם פועל גם בדבר שחוץ ממנו ומאיר את העולם. ועפ"ז יש לומר, שהענין ד"אני אראה" בכללות הוא נוסף על בירור דברי הרשות (בשונאי), אלא גם ע"י לימוד התורה עם זולתו. וכדמשמע בהמאמר (די"ב תמוז תרפ"ז) דזה שאמרו רז"ל⁸⁴ הבא לטהר מסייעין לו, דמשמעות לשון לטהר (ולא ליטהר) הוא לטהר אחרים, הוא, כי העזר והסיוע דניצוצות המתבררים (מסייעין לשון רבים, ע"ד בעוזרי) כשבא לטהר אחרים הוא באופן נעלה יותר.

ועפ"ז יש להוסיף עוד ענין במעלת עשרה שיושבין ועוסקין בתורה, דכיון שאין דיעותיהן שוות⁸⁵, הרי כל אחד מהעשרה יש לו ההסברה שלו (בהענין שלומדים), וע"י שלומדים יחד וכל אחד אומר ההסברה שלו להמשתתפים בהשיעור, יש בזה גם המעלה דעסק התורה עם זולתו. ועוד ענין בזה, דע"י שעשרה מישראל עוסקים בענין אחד, בתורה או בתפלה או בקיום מצוה, מיתוסף בהם ענין חדש – ענין הציבור⁸⁶, אור העולה על כולנה⁸⁷.

יא) והנה לשון רז"ל הוא הבא לטהר מסייעין לו. שכשבא לטהר אחרים, הסיוע הוא מיד כשבא לטהר. ומזה מובן, שכל אלה שמסרו עצמם למלאות שליחותו של בעל הגאולה בכלל, ובפרט בהשליחות⁸⁸ לייסד שיעורים ברבים, שע"י ההתמסרות עצמה (אַריינוואַרפן זיך אין דער אַרבעט, עוד לפני העשי' בפועל) נמשך סיוע ונתינת כח נוספים להצליח עוד יותר במילוי השליחות. ויהי רצון, שע"י המסירה ונתינה למלאות שליחותו של בעל הגאולה, ובפרט אַז מ'האַלט שוין באמצע, והוי' לי (לכל אחד מהמתעסקים בזה) בעוזרי לסיים את השליחות בתכלית השלימות, נזכה מיד לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו. וכיון שנמצאים כעת ביום זכאי – יום השלישי⁸⁹ שהוכפל בו כי טוב⁹⁰, ויום החמשה עשר דחודש הגאולה שבו קיימא סיהרא באשלמותא⁹¹ (השלימות דחודש הגאולה), הרי הזכות דיום זכאי ימהר⁹² עוד יותר הגאולה, במהרה בימינו ממש.

**********