להבין שושר ענין פסח ומצה

לאלהבין שרש ענין פסח ומצה¹ כו', הנה ידוע בספרי הקבלה בשרש ענין המצה שהוא בחי' קטנות דאבא², ויש להבין דאם הכוונה בפי' קטנות זו דאור אבא הוא בחי' נה"י שלו, הרי"ז כמו בחי' נה"י דאבא שמלובשים באימא שזה[ו] ענין המועדים שנק' מקרא קדש³ וה"ז ג"כ⁴ ענין יו"ט דפסח בכל הז' ימים וא"כ מהו ענין המצה שהיא חובה בליל א' בלבד⁵. ועוד למה נק' המשכת נה"י דאבא בזו"נ (דוודאי הכוונה בפי' מצה שהוא קטנות דאבא על המשכתם בזו"נ שהמה האוכלים המצה דהיינו המשכת השפע דמצה בב' בחי' דזו"נ הנ"ל וכן למטה מטה⁶ הוא המשכת השפע בנש"י אשר שרשם בזו"נ כמאמר בנים אתם לה' אלקיכם⁷ כו' וד"ל) בשם קטנות הלא כל המשכות בחי' מוחין דגדלות אפי' בחי' גדלות שני⁸ הוא רק מבחי' נה"י דאו"א כידוע, וא"כ למה נק' בשם קטנות כו'. ועוד דבוודאי יש יתרון במועד זה דפסח מכל המועדים במצות אכילת מצה שבו ולפי הנ"ל הוא בחי' גרעון ח"ו דביו"ט נמשך בחי' מוחין דגדלות בזו"נ ומצות אכילת מצה הוא רק בבחי' הקטנות בלבד. ועוד יש לתמוה דלפי המבואר בפע"ח בכונות דליל פסח בלילה זה מאיר כל המוחין בפ"א⁹ בלי סדר והדרגה כלל ובזה יש יתרון לבחי' ליל א' של פסח [על שאר הימים] אפי' על בחי' השבת כמשי"ת, וא"כ למה עיקר המצוה בלילה זו היא אכילת מצה שרמוז בה בחי' הקטנות בלבד, ולמה לא גזרה חכמתו שבתו' ית' מצוה אחרת שיהי' רמוז בה בחי' מוחין דגדלות כו'.

אלא הענין הוא דבחי' קטנות זו היא למעלה¹⁰ גם מנה"י שהרי אומרים הא לחמא¹¹ עניא די כו', בחי' נקודה תחילה¹² כו', כי בחי' מל' דאצי' כאשר נבנית ב[בחי'] פרצוף שלם בבי"ע אז נק' בחי' ה"א במילוי א' כי ג' קווי' הה"א הוא כנגד ג' עולמות דבי"ע¹³ ורגל הקצר המפסיק מן הה"א¹⁴ הוא כנגד עולם העשי' כמאמר אף עשיתיו לבאף הפסיק הענין¹⁵, וזהו ענין בנין המל' בפרצוף שלם והיינו כאשר נמשך אור המל'¹⁶ למטה מטה אפי' בעולם העשי' ואז גם עולם עשי' הוא בבחי' ביטול לאלקים חיים ומלך עולם¹⁷ ואז נק' ה' והא' שבמילוי [ההא] הוא המשכת בחי' אלקות דז"א דאצי' הנמשך ע"י בחי' המל' דאצי' בבי"ע. אך כשעולה המל' מברי' לאצי' להבנות בבחי' פרצוף שלם בבחי' אצי' א"א לה לקבל אור האצי' כמ"ש¹⁹ למע' אם לא שנתעלם תחילה בבחי' נקודה א'²⁰ שזהו [ענין] לחמא עניא תכלית השפלות שאינו מאיר בה אפי' בחי' נה"י (כי כל הט"ס באים בסוד תוס' ומתעלמים במקורם כידוע), רק בחי' עצמות הנ"ל²¹ (כמו שנאצלה ביסוד²² שרש)¹⁸ שאינה אלא בחי' נקודה בלבד, ואז נק' בשם ד'²³ דלית יו"ד כי הד' מורה שאינו מאיר בחי' המל' בבחי' [ה]עשי' ולכן נחסר רגל הקצר, ואז גם בבחי' יצירה אינו מאיר רק האור שנמדד בהם רק²⁴ עפ"י קו המדה דהשתל' ולא [ב]בחי' תוספת אור התלוי במעשה התחתונים דעשי'²⁵ דווקא וא"כ גם בבחי' המל' עצמה אינו מאיר תוס' [ה]אור מבחי' אא"ס שעי"ז אתבסמת נוק'²⁶ כו', ונשאר רק עצם טבע המל' שהוא בבחי' הסתלקות והתכללות במקורה מגו דחיקו דרחימא²⁷ כמבואר במ"א. ואז היא בבחי' נקודה בלבד למטה מנה"י דז"א כנ"ל, וממילא אינו מאיר מבחי' אבא בבחי' נקודה זו רק בחי' הקטנות דאור אבא שלמטה מנה"י שבו כו'. אך יש בו יתרון מעלה הרבה שמלובש בזה מעצמות ומהות דאור אבא מבחי' ג"ר שבו (מעצם המהות ש[ב]הן ולא הארתן בלבד כמשי"ת) שאינו מלובש באו"א²⁸ כלל [כי אעפ"י שאו"א כחדא שריין²⁹ מ"מ לא יוכל להתקבל בבחי' בינה רק הארת אבא, רק שכל הפרצוף דאבא מאיר באימא בכל הי"ס שבו ולא כמו בזו"נ שיש שינוים רבים בהארת ז"א בנוק' לפעמים אינו מאיר רק נה"י כו' ולפעמים שווין בקומתם³⁰, אבל באו"א מאיר בתמידות אפי' הארת ג"ר שבו בבחי' אימא אבל לא עצמות המהות שבו כו' וד"ל).

וביאור הענין הנה ידוע בכללות ענין ההפרש בין בחי' מוחין דאבא לבחי' מוחין דאימא³¹ שזהו בחי' רו"ש שהמה ב' הפכים כאש ומים ממש, ואעפ"כ המה לגבתכלית היחוד עד שלא יוכל למשוך בחי' מוחין דאבא שהוא בחי' מים ובחי' שוב אם לא ע"י ההעלאה דרצוא שהוא מבחי' מוחין דאימא שהוא בחי' אש³² כו', והיינו ע"י כח המייחדם שהוא בחי' הדעת שעלי' נאמר יעשה שלום לי³³. וכידוע דהתפעלות רשפי אש התשוקה הנולד בלב מבינה שנק' אימא³⁴, שהוא ההשגה והקליטה במוח בינה בהסבר הדבר בגדלות הבורא איך שהוא בעצמו קדוש ומובדל מגדר ממלא וסובב רק הודו בלבד מאיר על ארץ ושמים³⁵ ועי"ז נעשה בחי' רצוא שהוא בחי' הפשטת המדות שבלב שכללות[ה] הוא מדת האהבה ותתפשט אהבה זאת מלבושי' לא לחפוץ שום דבר גשמי' ורוחני' רק לה' לבדו עצם הממלא והסובב כו'. והנה ההעלאה הזאת עיקר הכוונה היא ממנה שימשך על ידה גילוי אא"ס [מ]למעלה למטה שנק' בחי' מוחין דאבא שזהו בחי' השוב שנמשך מצד הרצוא כנ"ל, ולהיות שהרצוא והשוב המה [ב]ב' הפכים כנ"ל [ו]לכן כדי להתהוות מבחי' הרצוא בחי' שוב צריך שיהי' מתחלה בחי' ביטול התשוקה וביטול ההשגה בתחלה. והיינו כאשר מאיר אצלו למעלה מכלי ההשגה דאורך ורוחב³⁶ בחי' עומק המושג שהוא בחי' שער הנו"ן דבינה ומבחי' עומק המושג בא לבחי' ביטול השגה לגמרי שהוא ענין מה פשפשת³⁷ כו', ובחי' זאת הוא בחי' [יסוד] אבא שנמשך ממנו בחי' הדעת (כי יסוד אבא הוא ביטול ההשגה דבי' עייל אבא לאימא³⁸ שזהו בחי' המשכת עצם השכל כמשי"ת, ודעת הוא בלב בחי' ביטול התשוקה כו'). וכאשר נעשה בחי' ביטול ההשגה והתשוקה, אזי נמשך בחי' אוא"ס³⁹ שהוא בחי' ראיית השכל [ש]בעצמו[ת] אלקות הממלא ו[ה]סובב שהוא בחי' עצם המהווה שהוא למע' הרבה מן ההשגה והבנה באיכות התהוות המתהווה שהוא רק הארה בעלמא כמא' הודו כנ"ל, וממילא משיג איכות הביטול שלו לעצם המהווה. אך מה שמאיר בחי'⁴⁰ הראי' דחכ' אחרי ביטול השגה בבחי' עצם המהווה הוא למעלה הרבה מהשגת הביטול שאינו אלא לפ"ע ההשגה שלו באיכות הביטול, ואינו מאיר אמיתת הביטול כמ"ש, אבל בבחי' הראי' דחכ' מאיר אמיתית הביטול כמ"ש, וכידוע בענין אינו דומה שמיעה לראי'⁴¹ כי כשרואה פני המלך מתבטל בביטול עצמי שלמע' מן ההשגה וטעם לגמרי כו', וביטול זה מאיר במוח ואז ג"כ מתקרר התשוקה והצמאון שבבחי'⁴² הלב ברשפי אש להפשיט א"ע מלבושי' וכלים שלו⁴³ תשוב רוחו שבלב אליו להתלבש בכלי הלב והוא לדבחי' שוב כמאמר אם רץ לבך⁴⁴ ע"י ההשגה דבינה שוב כנ"ל ע"י הארת אוא"ס שאחר⁴⁵ הרצוא שנעשה ע"י ההשגה דבינה נמשך⁴⁶ בחי' שוב ע"י [בחי'] ביטול דראי' דחכ'.

וביאור הענין למה נעשה ע"י החכ' בחי' שוב כי לכאו' הוא למעלה מבחי' בינה וא"כ הי' צריך להיות התגברות הרצוא. אך הענין יובן בהבין ענין עצם החכ' הוא בחי' ראשית הגילוי מאין בכח⁴⁷ המשכיל ונק' בחי' שכל, ועפ"י רוב שכל זה [ה]מאיר כברק הוא שכל פשוט להיותו מושכל ראשון ואח"כ כשמייגע עצמו בשכל הזה⁴⁸ להבין דבר מתוך דבר אז מוליד ממנו השכלות עמוקות בא"ע בלי⁴⁹ שיעור. ולכאורה איך⁵⁰ יוליד משכל קטן שכל הגבוה ממנו, וע"כ שבחי' המושכל ראשון הוא הוא⁵¹ עצם המושכל שלמעלה מגילוי אור והוא אינו מאיר⁵² והוא אינו בגדר מעלה ומטה כלל ובו כלול כח העילוי וכח הירידה ביחד, והיינו מה שבכח השכל להשכיל ממנו השכלות עמוקות יותר נק' כח העילוי [שבו] (שהוא בחי' האין דחכ' הנק' מ"ע כמבואר בביאור תו"ח⁵³ כו'), ומה שבכח השכל להוציא⁵⁴ השגות המלבישים השכל וכן להוליד בחי' מדות מהשגה והלכה למעשה מבחי' המדות נק' כח הירידה שבחכ' זאת (שהוא בחי' היש דחכ' הנק' מים תחתונים כו'), אך עצם המושכל הוא הכולל כח העילוי וכח הירידה כא' נמצא שאינו בגדר מעלה ומטה כלל. והנמשל יובן למשכיל בבחי' אוא"ס⁵⁵ שראשית הגילוי מאא"ס להיות מקור ההשתל' הוא בחי' נקודה בלבד ובה מלובש אא"ס בבחי' העלם למעלה מגדר גילוי אור (ונק' בחי' עקודים בל' הקבלה כו'), ומבחי' נקודה זאת [נתגלה כל בחי' ההשתלשלות בריבוי מדרגות בעא"ע עד אין קץ שהוא בחי' עלמין סתימין ובירידה אחר ירידה שהוא בחי' עלמין דאתגלי', ובחי' זאת] דעצמות אא"ס נמשך ומתלבש בהעלם בכל עולם בפרט בבחי' החכ' שבו. ונמצא שבחי' עומק רום ועומק תחת הוא בבחי' הבינה שהוא כח המגלה כל פרטי ההשתל' בעא"ע לאין קץ, ובירידה אחר ירידה עד אין תכלית שזהו בחי' מח' דבינה, ו[ב]בחי' זאת שייך לומר שכל מי שהוא בבחי' עומק תחת ביותר שרשו בעומק רום ביותר אבל בבחי' החכ' לא שייך לומר עומק רום ועומק תחת [כלל] כי הוא אינו בגדר רום ותחת כלל. ויובן עוד עפ"י משל א' מחטה שאין בה עדיין טעם כלל ולכן הכוסס את החטה מברך בפה"א⁵⁶ מצד דלא אשתני למעליותא, אכן כשטוחנים אותה ועושים ממנה מטעמים שונים אז⁵⁷ מתגלה ממנה טעמי' שונים משובחים מאד וע"כ [לומר] שכל הטעמים האלו היו כלולים להבחטה בבחי' העלם ואעפ"כ לא הרגיש[ו] בה שום טעם כלל. וע"כ [לומר] שטעם הפשוט דחטה הוא טעם עצמי' ופשוט שלמעלה מבחי' טעם מורגש, רק ע"י הרכבה ובישול ממשיכים ומלבישים טעם הפשוט העצמו' בטעמים שונים ומורגשים ואז מתגלה טעם הפשוט בבחי' גילוי אור, כי בכל הטעמים מורגש מעין טעם החטה שזהו רק גילוי אור [ה]עצמי' הטעם שבה. ועד"ז יובן בבחי' גילוי עצמות החכ' לגבי גילוי אור דבינה שכולל כל הגילוים דמעלה ומטה דבינה [כולם] כאחד וד"ל (ועיין בזהר פ' תרומה בהפרש שבין סד"צ⁵⁸ לכל הזהר [כולה] כו' וד"ל).

אך עדיין אינו מובן דא"כ למה אור החכ' הוא פועל בחי' שוב בלבד ולא בחי' רצוא, כיון שאור החכ' אינו בגדר מקום כלל⁵⁹ א"כ כמו שיכול להיות נמצא בבחי' מטה ושוב (ולא כמו אור הבינה שעולה מלמטה למעלה והיינו כל מה שמתבונן בעומק תחת [ב]יותר שהוא ההסבר בטוב טעם באיכות התהוות המתהווה יבוא לבחי' עומק המושג⁶⁰ יותר שהוא בחי' השגת איכות הביטול הנק' עומק כנ"ל⁶¹ ), אבל מ"מ יכול להיות נמצא גם בבחי' מעלה כיון שאינו בגדר מקום כנ"ל, אך שרש הענין הוא להיות שפנימיות הרצון שעלה ברצון הפשוט⁶² להיטיב⁶³ הי'⁶⁴* ע"י סוכ"ע⁶⁴ דווקא כמאמ' במי נמלך בנשמתן של צדיקים⁶⁵ שהוא בחי' נש"י בגופים, והנה מבחי' הרצון להיטיב נמשך בחי' הצמצום וההעלם להעלים את עצמותו שהוא בחי' גבו' שנמשך מחסד שברצון הנ"ל, והיינו שיתעלם אורו וזיוו אשר הוא בבחי' א"ס ולא יתגלה רק הארה דהארה כפי הצורך להיות מקור ההשתלשלות וכמ"ש כי עמך מקור חיים⁶⁶ באורך נראה אור הארה דהארה בלבד כו'. והנה ראשית הגילוי שאחר הצמצום להיות מקור ההשתל' כי היא⁶⁷ בחי' נקודה הנק' עולם העקודים כנ"ל, ובכל עולם ועולם ראשית הגילוי המתגלה אחר הצמצום שבשביל עולם ההוא הוא בחי' החכ' שבכל עולם ועולם כנ"ל, וא"כ בבחי' החכ' מלובש הרצון להיטיב ע"י צמצום [כנ"ל] ופנימי' הרצון הי' להיות לו דירה בתחתונים⁶⁸ לכן עיקר גילוי החכ' לוהוא פועל בחי' שוב והיינו שיהי' הגילוי למטה כו' וד"ל. והנה בחי' רו"ש הנ"ל שהוא בחי' היחוד דחו"ב נק' בשם תשובה עילאה, תשובה⁶⁹ דבחי' רצוא דבינה לכלל באור אבא בבחי' שוב שזהו היפוך בחי' הרצוא עצמו לבחי' [שוב] דהיינו שתשוב רשפי אש⁷⁰ התשוקה שבלב ומוח בינה להיות בבחי' ביטול דחכ' כו', ובזה נתקן [בחי'] גבו' דאימא ונמתקים בחסדים דאבא ויוכל לבוא בה⁷¹ השפעת אור אבא.

וביאור הדברים יובן ע"פ המבואר בב"ז פ' תזריע בפי' והובא את בדיו⁷² ולא אמר והעלה, וכללות הענין המובן [מ]שם הוא שלהיות עיקר הכוונה בחי' המשכת אוא"ב⁷³ באימא דווקא שזהו נק' יחוד דווקא ולא העלאת אור אימא באבא שאינו נק' יחוד כלל, כי בהתעלות אור אימא ליכלל באוא"ב נתבטל ממציאותו ואין זה יחוד רק כששניהם הם במציאות ומתאחדים זה בזה והיינו כשאור אבא מאיר [ב]גילוי בבחי' אימא בהיותה במקומה אז הוא אמיתית היחוד כנ"ל. וביאור הענין הנה ידוע שיש בחי' רצוא ובחי' שוב המתגבר על בחי' הרצוא ומתבטל מציאותו לגמרי, ויש בחי' שוב המתגבר על כח⁷⁴ הרצוא וממתיקו עד שמתהפך בחי' הרצוא לשוב, כי הנה מבואר למע' בבחי' הרצוא המתהווה ע"י ההשגה דמוח בינה בהסבר הדבר בגדלות הבורא איך שהוא ית' למעלה מבחי'⁷⁵ ממלא וסובב ורק הודו על ארץ ושמים, והנה בחי' זאת הוא בחי' גבורותיו של הקב"ה שפועל הארה⁷⁶ בעצמות אורו ועי"ז נ[ת]גלה בחי' הארה דהארה מעצמות האור להיות בבחי' ירידה למטה מטה עד אין תכלית, וכל שמעלים א"ע ביותר בבחי' עליות והתכללות האור במאור יותר נעשה בחי' ירידה יותר בהארה דהארה המתגלה מעצמות האור ולכן עומק תחת תלוי בעומק רום כנ"ל. והנה בחי' זאת דגבורותיו של הקב"ה מתגלית בנפש במוח הבינה שמוח הבינה שבנפש שהוא [בחי'] כלי לאור ההשגה הנה ההשגה הוא בחי' קליטה ותפיסא לתפוס הכח [ד]גבור' של הקב"ה, ולכן מלמטה למעלה תלוי [עומ"ר] בעומק תחת שכל מה שמתבונן באיכות התהוות כל פרטי ההשתל' מאין ליש בהרחבה יותר שזהו בחי' עומק תחת כנ"ל יותר נקלט אצלו תמצית ההשגה יותר, והיינו בחי' עומק המושג שהוא הקליטה שנתפס ונקלט במוח בינה איכות ביטול כל ההשתל' למקורם המהווה אותם מאין ליש כנ"ל וזהו בחי' עומק רום כנ"ל. והנה מצד ההשגה הזאת נתהווה בחי' גבורות בלב שהוא בחי' הצימאון ורשפי אש האה' להתפשט מלבושי' וליכלל מעלה מעלה באורו העצמי שלמעלה [מעלה] מההשתל' ליכלל⁷⁷ במאור (שמסיבה זאת היתה התהוות ההשתלשלות כו').

והנה מבואר למעלה בסיבת הצמצום שהוא בחי' הגבורות, הנה גבורות אלו נמשכים מבחי' החסדים שהוא מה שעלה ברצונו הפשוט להיטיב שהוא בחי' לזחסד שברצון הנ"ל, כי הנה מה שאנו אומרים עליית והתכללות האור במאור לשון עלי' לא שייך רק בבחי' האור אבל לא בעצם המאור, ואדרבה על בחי' המאור שייך לשון ירידה והמשכה שהוא ענין בחי' תפיסא והלבשה בהארה דהארה המאיר בבחי' השתלשלות שבחי' תפיסא זאת פועל העלם עצמי' האור ולהיות נגלה בחי' הארה, ולכן בבחי' המאור יתפרש בחי' צמצום לשון תפיסא והלבשה בדבר מצומצם שהוא מלשון דחק כענין האה' דוחקת את הבשר⁷⁸ וכענין צמצם שכינתו בין שני בדי הארון⁷⁹ להיות מועט מחזיק את המרובה, והיינו שכל העצמות יתעלם ויתלבש בבחי' ההשתל' שהוא רק פרט אחד לגבי העצמות כמו ויצא כברק חצו⁸⁰. והנה בחי' תפיסא והלבשה [זאת] בא מצד הרצון שנתעורר בבחי' חסד וטוב שהוא להיות נמשך בבחי' מטה דווקא וידוע בשם הבעש"ט שבכל מקום שנתפס הרצון⁸¹ שם נתפס העצמי' כנ"ל⁸², ובחי' זאת היא הגורמת צמצום והתעלמות האור להיות נראה אור. ונמצא שמקור הגבורות אלו הפועל התכללות האור במאור הוא בחי' חסדים שבמאור שהוא ענין צמצום הראשון⁸³ להיות נתפס למטה בהשתל' דווקא [כו' וד"ל]. ומבואר למעלה שבחי' זאת דרצון הנעלם הפועל את הצמצום הוא נתפס בבחי' ראשית הגילוי שאחר הצמצום שהוא בחי' הנקודה כנ"ל (שהוא בחי' עולם הנקודים⁸⁴ בכלל ובפרט הוא בחי' החכ' שבכל עולם ועולם כנ"ל ), ולכן אחר הרצוא דמוח בינה מתגלה עצם הנקודה דחכ' להיות בבחי' שוב שהוא ענין הביטול דראי' דחכ' בעצמי' כח האלקי המהווה כנ"ל. והנה בחי' זאת נק' קדושה שהיא עצמית גילוי אור החכ' הנק' קדש מלה בגרמי'⁸⁵ כנ"ל, אך אחר הקדושה נמשך בחי' ברכה והו"ע המשכת אור אבא באימא, והיינו מה שנמשך הביטול [ה]עצמי' [הנ"ל] בכל פרטי ההשתל' להרגיש בכל פרט ופרט מפרטי ההשתל' בחי' עצם כח האלקי המהווה אותו, וזהו נק' [בחי'] כלל שאחר הפרט שהוא מרגיש את הכלל בכל פרט [ופרט] הנמשך ממנו, ובחי' זאת נמשך ע"י הדעת המיחד בחי' או"א ושרשו הוא מבחי' רצה"פ עצמו כמ"ש⁸⁶ קודם שנתלבש בבחי' טוב וחסד (שהוא בחי' פרט אחד מרצון הנ"ל). והנה בגמר המשכה זאת בכל הפרטים דבינה והיינו כאשר מתגלה אצלו ראי' החכ' דעצם המהווה בכל פרט מפרטי ההשתל' עד פרט היותר אחרון דעוה"ז הגשמי עד שאין מסתיר לפניו אפי' גשמי' דעוה"ז אז נק' בחי' יחוד אמיתי [ד]או"א, וזהו בחי' תשו"ע הנ"ל בהיפוך הרצוא עצמו לבחי' שוב כו' וד"ל.

לחוהנה כ"ה בלב נעשה ג"כ יחוד הנ"ל דרו"ש והתהפכות הרצוא עצמו לבחי' שוב, דהנה מבחי' ההשגה דבינה באיכות התהוות המ[ת]הווה הנק' עומק תחת וביטול המתהווה למהווה הנק' עומק רום יולד מזה בלב בחי' התפעלות רשפי אש בבחי' רצוא ולהפשיט אהבת לבו מכל [וכל] מיני התקשרות שלא יהי' לה[ם] שום אחיזה והתקשרות בשום דבר גשמי' ורוחני' כ"א לה' לבדו, ואח"כ מתגלה בחי' הראי' דחכ' בעצם המהווה [ש]מתהווה מזה בחי' דאגה בלב לעצם הפלאת המהווה אשר לא יכול לאדבקא כו' ומזה נמשך אח"כ בחי' התהפכות הרצוא עצמו לשוב, והיינו אשר התשוקה ברשפי אש שהיתה מקודם ליכלל וליבטל לגמרי עתה מתהפכת בבחי' שוב והיינו שיחפוץ בבחי' המשכת אא"ס בריבוי כלים מכלים שונים ע"י עשיית התורה והמצות כנ"ל. וכמו עד"מ בנשיקת הנוק' לגבי דכורא קודם היחוד ואח"כ כאשר מקבלת השפע אתבסמת נוק' ונופלת התשוקה, והנה גם בשעה שצריך המקבל לקבל השפע מוכרח ג"כ שיעצור בעצמו רשפי אש תשוקתו שזהו התקררות הצימאון שנמשך מצד תוקף הצימאון דווקא וכמו אש אכלה אש⁸⁷, כ"א יהי' בהתגברות התשוקה ברשפי אש ביותר לא יוכל להתקבל בו השפע של המשפיע כו'. וכ"ה בהשגה דבינה בענין האלקי שבא מזה לבחי' עומק המושג שהוא תוקף התשוקה כרשפי אש ואח"כ כאשר נעשה ביטול ההשגה לגמרי כנ"ל כענין מה פשפשת, הנה עי"ז נעשה בחי' כלי לקבל בחי' גילוי עצם החכ' שהוא בחי' ראיית השכל בעצם המהווה. וזהו בחי' יסוד אבא שכלול משתי בחי' חו"ג ובחי' הגבורה שבו המה בחי' אש אכלה אש לפעול ביטול ההשגה במוח וביטול התשוקה בלב כנ"ל (שזהו בחי' דעת הנמשך מיסוד אבא שהוא ענין הגילוי שלו בלב שיש בו ג"כ חו"ג⁸⁸ כנ"ל ), ובחי' החסדים שביסוד אבא המה פועלים בחי' המשכה דבי' עייל אבא לאימא שפועל התהפכות גמורה להתהפך הרצוא לשוב היינו במוח בינה המשכת בחי' הראי' דחכ' לראות עצם המהווה בכל פרט מפרטי השתל' כנ"ל, ובלב התהפכו' התשוקה לאהבת קיום התומ"צ כנ"ל וד"ל.

וז"ש ההופכי הצור אגם מים⁸⁹ כו' דמ"ן דנוק' שהי' בבחי' גבורה רשפי אש נהפך למי החסדים כו', אבל אם אין תיקון ומיתוק הגבו' דרצוא להתהפך לשוב אלא הי' הכל בבחי' רצוא מסתעף מזה ב' דברים א' שאין אור השפע דחסדים דנה"י דאבא מתקבל בבינה כלל כמו אם לא הי' המקבל עוצר בחי' הרשפי אש של התשוקה בעצמו בשביל לקבל לא הי' התחלת קבלת השפע כלל, וכן אפי' כשמקבל השפע בעצמו מצד שעצר רשפי אש התשוקה כנ"ל כ"ז שלא נתקבל השפע דמשפיע בכל פרטי המקבל לפעול התהפכות הרצוא עצמו לשוב אין זה נק' קבלת השפע כלל, וממילא יסתעף שיסתלק אור התפעלו' ההשגה דבינה ליבא הנ"ל ויפול הנופל בבחי' גבורות קשות דאש זרה היפוך המנגד לגבו' דקדושה (והיינו פר"ש חגיכם⁹⁰ לטשהחג הוא התלהבות⁹¹ השמחה ברצוא בהשגה דבינה שמתהפכת ונמתקת בחסדים דאבא להתהפך ממעל להמשפיע⁹² עד שהגבו' עצמם⁹³ נהפכים לבחי' חסדים ואז יש בבחי' החסדים תוקף יותר שהמה נמשכים מלמעלה למטה בתגבורת אש המשפיע⁹⁴ (כמו נהר דינור כו' וד"ל), וזהו בחי' ח"ג ר"ת חסד גבורה⁹⁴ שעיקרו הוא מבחי' חסד וגוונין סומקין אתחזו בי' שהוא תגבורת השפע כו' וד"ל. ולכן צריך למחדי למסכנא⁹⁵ שהוא ענין השפעה מלמעלה למטה אבל כאשר לא חדי למסכני זה מורה שלא נמתקו הגבורות דרשפי אש דרצוא ושוב⁹⁶ ותשוקה שלו בבחי' השוב כביטול דאבא ולכן יכול להיות ממנה המשכת יניקה לחיצוני', וזה פרש חגיכם כמ"ש במ"א. וכן אנו רואים בחוש גם בכל מי שטעם טעם בעבודת ה' במוח ולב ברשפי אש התשוקה שנק' שלהבת י"ה⁹⁷ ממש שהוא בחי' התכללות התפעלות רשפי אש התשוקה בעומק המושג דבינה וראי' בהשכלה דחכ' שנק' הלב רואה⁹⁸ ומבין⁹⁹ שאם לא יבוא לכלל ביטול דבחי' שוב בשפלות עצמות עד שיתבטל התלהבות שלו כמו וירא העם וינועו¹⁰⁰ כו' (שזהו ע"י בחי' קבלת השפע דראי' דחכ' בכל הפרטים דהשגה דבינה שנק' יחוד כנ"ל) אזי יפול מיד בגסות והגבהת הלב ובהמשכות חום תאוות רעות כו' וד"ל. וכן ברוחני' העבודה בחי' האות וסימן על היחוד דביטול דחכ' בהשגה דבינה בכל הפרטי' שזהו בחי' שפלות עצמו היא כאשר רדיף בתר חייבא¹⁰¹ להחזירו בתשובה וחדי למסכני שהוא בחי' העני בדעת¹⁰² להשפיע אליו השגות אלקי' כנ"ל במע"ט¹⁰³ בגשמי' כו'.

והנה כל הנ"ל בבחי' ביטול רשפי אש מלמטה למעלה לעצור הצימאון ומלמעלה למטה להפוך הרצוא עצמו לשוב הכל הוא [ב]בחי' דעת תחתון הכולל חו"ג¹⁰⁴ שהוא בחי' דעת של המקבל הפועל ב' בחי' הנ"ל מצד חו"ג שבו כנ"ל, (אך גם בחי' דעת של המקבל שהוא בחי' יסוד אימא הוא ג"כ מכח המשפיע שהוא בחי' יסוד אבא כנ"ל שזהו בחי' עשיית הכלי דמ"ן שנעשה מצד המשפיע כמ"ש אין האשה כורתת ברית¹⁰⁵ אלא למי שעשאה כלי כו'). אך יש בחי' דעת¹⁰⁶ שהוא בחי' יסוד מהמשפיע עצמו שכלול ג"כ מחו"ג ע"ד הנ"ל בדעת של המקבל, והוא מה שאנו רואים כמו"כ מן המשפיע אל המקבל צריך להיות [ב]בחי' קרירות וביטול היפוך התפעלות רשפי אש, כמו שאנו רואים בכל משפיע שכל או מוסר לתלמיד שכאשר ידבר בהתפעלות ברשפי אש בקול רם לא יוכל ל[הת]קבל לנכון, רק כשמדבר בנחת דווקא כמ"ש חכם באחור ישבחנה¹⁰⁷ בבחי' אחוריים ישבחנ"ה יבוא למקבל בבחי' תיקון ושלימות הקבלה, וכן אמרו דברי חכמים בנחת נשמעים¹⁰⁸ בנחת דווקא נשמעים ומתקבלים למקבל וכו', וזהו בחי' חו"ג שביסוד המשפיע שהוא במוחו ובלבו במוחו הוא בחי' צמצום השפע לא להשפיע ריבוי שפע השכל יותר מכפי כלי המקבל זהו בחי' הגבורות שבו ובחי' החסדים הוא המשכת השפע כפי הצורך ולא לצמצם יותר מכפי המדה וזהו בחי' חכם באחור הנ"ל, שזהו במוח בינה של המשפיע. ומש"א דברי חכמים בנחת נשמעים זהו בבחי' מקיף המשכת חו"ג הנ"ל בלב של המשפיע והיינו לצמצם ולעצור רשפי אש התשוקה להשפיע שלא תהי' בבחי' תגבורות יותר מכפי המדה זהו בחי' גבורות, והחסדים הם המשכות רשפי אש בהשפעה בבחי' העלם עכ"פ בכדי שיהי' ההשפעה בבחי' חיות ובא"ל לא יהי' חיות בהשפעה ולא יתקבל במקבל.

ואעפ"י שלפעמים אמר שדברים היוצאים מן הלב¹⁰⁹ דווקא בהתפעלות רשפי אש נכנסי' בכלי של המקבל, היינו להיות התפעלות הלב אבל להתקבל במוח בינה דבר חכ' (שזהו קבלת וקליטת השפע בבחי' פנימי משא"כ התפעלות רשפי אש הפועל התפעלות רשפי אש בכלי המקבל הוא בחי' שפע בבחי' מקיף בלבד על המקבל כו' וד"ל) דווקא בנחת נשמעים, וגם מוסר ברך מקבל יותר מבקשה ולפעמים בקשה יותר כדי לעשות בו כלי (שזהו מה שאור המקיף מזכך חצי הכלי מבחוץ¹¹⁰ כו' וכמו במ"ת שהי' קולות וברקים¹¹¹ שזה הי' לעשות בהם בחי' הביטול להיות כלי קיבול כו'). או אפשר לומר שגם [ב]דברי חכ' דברים היוצאים מן הלב דווקא מתקבלים במקבל, אך שתהי' ההתפעלות רשפי אש שבהשפעה בעומק יותר עד שיוכל לעצור רשפי אש ההתפעלות שלא תהי' במורגש וזה מורה דווקא על תוקף תגבורות ההתפעלות שהוא בחי' אש אכלה אש כנ"ל במקבל כו' וד"ל. ושרש הדברים הנ"ל מה שבחי' ההשפעה בבחי' מקיף בא ע"י תגבורות ההתפעלות דווקא והשפעה שבבחי' פנימי' מוכרח להיות בקרירות ובחשאי דווקא, והיינו להיות ההשפעה שבבחי' מקיף הוא כפי סדר ההשתלשלות שרק חיצוני' שבעליון נעשה פנימי' לתחתון¹¹² ופנימי' העליון נשאר בהעלם בבחי' מקיף ושרש ההשתל' הוא מאמבחי' מדות שברצה"פ שהוא בחי' חו"ג שבו, אבל שיתקבל פנימי' העליון בתחתון בפנימיותו זהו מכח עצמו' הרצה"פ שלמע' מחו"ג שבו, וכח זה מתלבש בבחי' דעת כנ"ל, שהוא בחי' ביטול רשפי אש של המדות כו' וד"ל.

והנה כל הנ"ל הוא בחי' נה"י דאבא שנמשך [מ]בחי' יחוד דאו"א שהוא בכל יו"ט וגם ב[כל] יו"ט דפסח בכל הז' ימים שבו, שאין ההשפעה בזו"נ מקור[י ד]נש"י כנ"ל רק מבחי' נה"י דאבא שבאים בשביל המשכת מוחין דאימא שנק' מקרא קדש שזהו ע"י הביטול והתהפכות הרצוא עצמו לשוב שזהו מצד התגברות החסדים דאבא הנמשכים ע"י נה"י דאבא ומתחברים ומתייחדים עם גבו' דאימא עצמו¹¹³ עד שנמתקין ומתהפכין לחסדים ובשבת מאיר ג"כ רק מבחי' נה"י דאבא, אך בשבת מתגלים נה"י דאבא לצורך השפעת מוחין דאבא עצמו ע"י יחוד דאו"א שזהו בחי' הביטול דשוב עצמו שהוא בחי' ביטול בעצם מצד אא"ס עצמו שלמע' מהשתל' וכמ"ש אז תתענג על הוי'¹¹⁴ למע' משם הוי' שבהשתל', וכידוע ההפרש בין עונג לשמחה כו' שבחי' העונג הוא מצד הביטול לאור האלקי עצמו עד שאינו תופס מקום כלל [בו] בחי' הביטול של הנבראים כלל¹¹⁵ ובחי' השמחה הוא מבחי' הביטול של כל הנבראים באור האלקי השופע בהם כו'. אך כל הנ"ל הוא בחי' נה"י דאבא שמתגלים בהם הארת כל הי"ס אפי' מבחי' הג"ר אבל אינו מתגלה רק הארתן בלבד, אבל בחי' קטנות דאבא שהוא בחי' מצה הגם שבא בקטנות הרבה יותר אפי' מבחי' נה"י דאבא שזהו בחי' נה"י דנה"י, אבל היא הנותנת שמלובש בזה ממהות ועצמות דג"ר דאבא שלמע' מבחי' גילוי אור שלהם כנ"ל.

וביאור הענין להבין ההפרש בין בחי' נה"י לנה"י דנה"י הוא כידוע שהמשל בזה הוא ממשארז"ל אין התינוק יודע לקרות¹¹⁶ אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן דווקא וידוע ענין מה שיודע התינוק לקרות אבא כו' ידיעה זו אינ[ה אצלו] בדרך ידיעת שכל ודעת¹¹⁷ כלל שהרי אינו משכיל ומבין בדעתו איך שהוא אביו בתולדה וגם איך שזנו ומפרנסו ומלבישו כו', רק שעכ"ז קוראו אבא בלא טעם ודעת כלל שממילא ומעצמו קוראו בלשון זה בפה דווקא ואעפ"כ קריאה זאת אינה בחיצוני' בלבד רק הוא בכל פנימי' ועצמי' נפשו להיות נמשך אחריו בכל לב ונפש. והטעם לזה הוא להיות כי קריאה זאת בא מצד טבע התולדה בעצם שלמטה¹¹⁸ מן הטעם לגמרי, כי הנה ידוע ההפרש בין כל כחות הנפש הקבועים ונטועים בעצם הנפש כמו כח השכל וכח האה' כו' ובין כח המוליד שבנפש¹¹⁹, כי הנה כל כחות הנפש שרשם אינו רק בבחי' גילוי אור הנפש שראשיתם הוא בחי' התענוג שבנפש עצמו, ואפי' מבבחי' עונג פשוט הבלתי מורכב בדבר נבדל כמו שעשועי' העצמי' שמשתעשע מכח ויכולת חכמתו שבעצמי' [נפשו] שלמע' מהתחכמות בדבר מה הנק' עונג מורכב כו', ואפי' מה שמשתעשע מעצמו' נפשו בכלל שלמע' [מ]שעשועי' בעצמו' כחות נפשו הכל הוא בחי' גילוי אור הניתוסף על העצם של הנפש ממש, אבל עצמי' הנפש ומהותה ממש הוא למעלה לגמרי מדבר¹²⁰ וסוג גילוי אור כלל.

והנה שרש גילוי אור הנפש בא מבחי' האותיות שבנפש שהוא בחי' כ"ב¹²¹ תנועות להתנענע מהעלם עצמותה לבוא לכלל גילוי אור כו', ואותיות אלו נק' אותיות הכתובים שבנפש כדוגמת אותיו' הכתב למטה שבאים מדבר נבדל הניתוסף על העצם ומתאחדים עמו אבל אינו [עמו] בבחי' יחוד בעצם כו', אבל בחי' אותיות החקוקי' שבנפש הוא כמו שחוקק באבן שהחקיקה אינו מדבר נבדל רק מיני' ובי', כ"ה בנפש התעוררות הנפש לבוא בגילוי כמ"ש בהעלם עצמותה ממש הנה בחי' זאת נק' כח המוליד בנפש שבחי' זאת לא תוכל לתפוס רק בבחי' היותר אחרונה שבנפש שהוא בבחי' הדומם שבו, ובחי' זאת דחיבור כח היותר אחרון שבנפש לבחי' המהות והעצמות שבנפש שלמעלה מגילוי אור נק' בשם עלי' ולא בחי' המשכה מגבוה לנמוך כמו בחי' גילוי אור הנפש כו', וזהו בחי' עלה ברצונו המורגל בלשון המקובלים¹²² כי בחי' העלי' שברצון הוא בחי' סיבה עצמי' בנפש הפועל בחי' גילוי הרצון בו וסיבה זאת היא עלי' בחי' היותר אחרונה בנפש לעצמו' הנפש כו' כנ"ל וד"ל. ובחי' זאת נק' אותיות החקוקים כו' ומבחי' זאת בא ונמשך בחי' כח המוליד שהוא להוליד ולהמשיך כח עצמי' הנפש בגשמי' דווקא, ולכן ראשית גילוי כח הזה הוא בגוף הוא בבחי' המוחין¹²³ בגשמיות המוחין דווקא ומשם נמשך בהגשמה דרך ח"י חוליות השדרה ומשם דרך היסוד בבטן הנוק' עד שמוליד ולד בגוף נפרד כו'.

ולכן יש ג"כ בוולד הנולד בחי' התקשרות בטבעו מלמטה למעלה והיינו מתכלית ההגשמה שבו שהוא כמ"ש מלובש בגשמי' גופו לתכלית הרוחני' שהוא פנימי' ועצמות הנפש דאב¹²⁴ דווקא, ולכן מתלבש התקשרות זאת בבן במוח ג"כ בהגשמת המוחין שהוא בחי' הכרה חיצוני' כהכרת השור וחמור שזהו בחי' נה"י דנה"י, דהיינו שנתעלם הארת המוחין לגמרי מכל וכל עד שאינו אלא בבחי' הכרה בלבד (משא"כ בחי' נה"י עצמו יש בהם הארת המוחין בגילוי¹²⁵, וכן מתלבש אח"כ התקשרות זאת גם בדיבור בבחי' היותר אחרונה שבדיבור שהוא בחי' הקריאה בלשונו בלבד [בלי טעם כלל, אך התקשרות זאת אינה למטה מהטעם רק להיותה בבחי' העצמי' לזאת הוא למעלה מכל טעם, כי שרש היותר ראשון של טעם ושכל הוא בחי' העונג העצמי' שהוא ג"כ רק בחי' גילוי אור בלבד] כנ"ל, אבל קריאה זאת מגהוא מצד התקשרות עצמות ומהות נפשו בעצמות ומהות נפשו דאביו ולזאת לא תוכל להתלבש בבחי' טעם וגילוי אור. ולכן גם מה שאח"כ כשיגדיל בשנים וקוראו אבא מצד השכל וטעם שמבין איך שהוא אביו בתולדה כו', אין זה עיקר בקריאה זאת רק טפל כי העיקר הוא עצם טבע הבן שנמשך אחר אביו ואמו המולידים אותו וע"כ שוה אצלו קריאה זו בקטנות[ו] כמו בגדלות[ו] ממש להיות שקריאה זו בלשונו דווקא שהוא כח היותר אחרון שבכחות נפשו (שהוא בחי' נה"י דנה"י שבדיבור כו' וד"ל) הוא בא רק מצד ההכרה וההרגשה שמכיר ומרגיש מעצמו וטבעו (שהוא בחי' עצמות נפשו ממש שלמע' אפי' מבחי' התענוג העצמי שבנפש כנ"ל) שהוא אביו כו' ע"כ הוא נמשך אחריו דווקא בכל לב ובכל נפש כנ"ל, ולא לאחר זולתו שלא יקראנו אבא כו'. [כי] כל דבר נמשך לשרשו¹²⁵ ו[ל]מקורו דוקא מצד עצם הדבר כמו שהוא ממש ולא מצד השכל וטעם כמו המשכת הניצוץ אחרי השלהבת שאין בזה טעם ושכל כלל רק מצד עצם טבעו על שממנו לוקח, ומה שישכיל ויבין בזה מצד הידיעה בשכל שהוא אביו המולידו אינו רק כמוסיף על עצם הדבר שבחי' זאת נמשך מצד הרצון באב להיטיב לבנו לזונו ולפרנסו, ומצד זה נמשך בחי' רצון בבן להיות נמשך אחריו ויכול להתבטל בחי' רצון זה כשלא ייטיב עמדו וכה"ג, אבל מה שהוא מצד העצם בלתי הרכבה לא בטעם ושכל ולא ברצון לא יבוטל לעולם כי כל עצם בלתי משתנה¹²⁶ כלל¹²⁷ כו' וד"ל. ונמצא שמה שהוא יודע ומכיר את אביו לקרותו אבא ונמשך אחריו אעפ"י שאינו רק בחי' קריאה בעלמא הרי בזה דווקא להיותו [ה]כח היותר אחרון מלובש כל בחי' עצמות השפע דאביו שיש בטבע התולדה שהולידו מכחו וראשית אונו¹²⁸ (שזהו כח היותר ראשון הסיבה לבחי' התעוררות הנפש בעצמו בבחי' רצון להחיות שהוא בחי' עליות הרצון כנ"ל), והוא למעלה הרבה מן השכל ו[ה]טעם שמשכיל ומבין בזה עצמו אחר שיגדל כו', רק שבא בהתלבשות והעלם ביותר בקריאה והמשכה זו שנמשך אחריו וקוראו אבא בלשונו בלבד בלי טעם ושכל כלל רק שמלובש בזה בחי' ההכרה בלבד שהוא בחי' הקטנות דנה"י דנה"י שבחכ' כנ"ל, אבל בזה מלובש מעצם הדבר ממש כמ"ש שהיא כח עצם התולדה שמעצמו' אביו כו'.

והנה עיקר ההפרש בין שפע זאת דכח התולדה לכל מיני שפע, כמו שפע שכל מרב לתלמיד וכעשיר לעני וכה"ג שנק' שפע דעילה לעלול הוא בזה שכל שפע דעילה לעלול אינו בא מעצמות המשפיע למקבל רק גילוי אורו בלבד, וכל בחי' גילוי אור לא יוכל ל[י]משך [מ]משפיע [ל]מקבל כמ"ש רק ע"י צמצום עצמות אור המשפיע [עד שלא יומשך רק בחי' אחרונה שבו שהוא הארתו וזיוו, שאינו שייך לעצמו כלל ונק' בחי' זאת בחי' נה"י דמשפיע כו', וגם בחי' השפע דנה"י דמשפיע שהוא בחי' נה"י שבו נמשך ע"י צמצום הזיו] עד שלא יומשך רק הארה דהארה, וכן מדבהעלאה אין העלאת המקבל מגיע רק לחיצוני' שפע זו דמשפיע ולא לעצמות ומהות המשפיע כלל. וכן אפי' [השפע] שממשפיע¹²⁹ למקבל שאינו חוץ ממנו כמו המשכת חיות הנפש בגוף¹³⁰ בעשר כחות דשכל ומדות שבמוח ולב, הנה המשכת השכל במוח הוא רק הארה דהארה מצומצמת מעצמות מקור השכל הנעלם כמ"ש קודם שבא לכלל גילוי שכל, וכן בחי' [ביטול] ההעלאה דחומר המוח המקבל את השכל שזהו בחי' ביטול דחומר המוח שנעשה ע"י יגיעת המוח לא יגיע רק לחיצוני' כח ומקור השכל כידוע¹³¹ שהוא בחי' הארתו וזיוו בלבד. משא"כ כח התולדה דאב המלובש בבן שבא מעצמות ופנימי' נפש האב שהוא מהותה ועצמותה שלמעלה מגילוי אורה, וכל עצם אינו מתחלק¹³², ולכן אינו שייך בו צמצום כלל רק תפיסתו אפי' בפרט אחד בלבד היא תופסת כל העצמי' ולכן אעפ"י שהבן הוא פרט אחד בלבד מאביו (שיכול להוליד כמה בנים לאין שיעור כו') מ"מ נתפס בו [כל] עצמות ופנימי' דנפש אביו כמ"ש ולא [ב]בחי' צמצום רק בבחי' הלבשה בהעלם. וכ"ה בבחי' ההעלאה שהוא בחי' קריאת התינוק לאביו ואמו בשם אבא או אימא וכן ההמשכה שנמשך אחריהם בקריאה זאת בכל לב ונפש מגיע לעצמו' אביו ואמו, להיות [ש]בקריאה והמשכה זאת מלובש מעצמות נפש דאביו ואמו דווקא. ואעפ"י שאינו בא מצד השכל וטעם כלל ולא בהתפעלות הלב רק קריאה והכרה לבד, מ"מ היא הנותנת שמלובש בזה כל העצמות והמהות כי כל הגבוה יותר לא יוכל להתלבש רק ביותר נמוך¹³³ שהוא בחי' הדומם שבדומם היותר אחרון כנ"ל בענין אותיות החקוקים שהמה בבחי' הגשם הדומם דווקא כו' וד"ל.

אך הנה לכאורה יש להבין כיון שכח המוליד הוא בא מעצמות ופנימי' הנפש דאב [ו]לכן לא תוכל להתלבש רק בבחי' היותר אחרונה שבו א"כ למה אנו רואים שכל כח ה[ה]ולדה הוא מן המוחין דווקא שהם בחי' ראש ומקור לכל אברי הגוף, וגם בתינוק הי' צריך להתלבש בחי' המהות רק בקריאה בלשונו בלבד שהוא בחי' הדיבור בחי' היותר אחרונה שבנפשו, אבל באמת מתלבש בבחי' הכרה שבמוח שהוא בחי' היותר אחרונה דמוחין ומשם בא לבחי' קריאה בפה כו'. אך הענין יובן בהקדם שכל בחי' השפעה ממהות למהות א"א להיות כ"א ע"י ממוצע שהוא בחי' החכ' והטעם לזה להיות שבחכ' נתפס שני הפכים דאין ויש כא', שמצד פנימיות [שבה] הוא בחי' אין להיותה נכללת בבחי' האין דכח המשכיל ממש ומצד חיצוני' שבה שהוא בחי' ברק המבריק¹³⁴ תמצא מאין ליש דווקא, לזאת היא ממוצעת להמשיך מאין ליש, מהובחי' זאת דחכ' היא ממוצעת בין [ב]השפעת האור וזיוו מעילה לעלול כמו כחות הנפש שבעצמו' הנפש¹³⁵ [כאשר מתגלי' בגוף כנ"ל, בין בהשפעת עצמי' ומהות הנפש לבא לכלל גילוי הכחות בעצמו' הנפש בבחי' גילוי אור, ואפי' גילוי כח היותר ראשון בעצמו' הנפש הנק' ששעשועי' העצמי' הוא ג"כ ע"י החכ', רק שחכ' זאת אינה נוגעת בנפש רק להביא אותה לכלל גילוי ולא לבחי' העצמי' ופנימי' שבה, משא"כ בחי' חכ' שבעצמי' הנפש ממש שנוגעת בעצמי' ופנימי' הנפש להמשיך עצם המהות שבה שזהו בחי' כח התולדה שנמשך ג"כ ע"י החכ' דייקא, ולכן נק' הנפש בשם נפש המשכלת¹³⁶ ע"ש שכל הנפש מלובש בבחי' החכ' העצמי' שבנפש עצמה ולכן] כאשר באה המשכה זאת בגוף מוכרח להיות שתתלבש בבחי' המוחין תחלה. אך להיותה השפעה עצמות ופנימי' לזאת התלבשותה בבחי' היותר אחרונה דמוחין שהוא בחי' גשם המוחין ואח"כ נמשכת בכל אברי הגוף ג"כ בבחי' הגשם ש[ב]הם עד שיוצאת בבחי' תולדה לחוץ ע"י בחי' סיומא דגופא. וכן בתינוק מלובש בחי' התקשרות זאת [בבחי'] היותר אחרונה דמוחין שהוא בחי' ההכרה שבמוח ואח"כ מתגלית בדיבור חיצוני' שבלי טעם כלל, ובחי' זאת נק' במוח בחי' נה"י דנה"י דחכ', כי באמת גם בבחי' נה"י דחכ' יש חב"ד חג"ת נה"י, ובחי' חב"ד שבנה"י היינו כאשר בא השכל לכלל גילוי אור להתקבל במקבל [שזהו בחי' נה"י שבו בלבד כנ"ל בענין כל שפע דעילה לעלול שאינו רק מבחי' אחרונה שבו, ובחי' חג"ת דנה"י היינו כאשר בא השכל לכלל גילוי אור להתקבל במקבל], אבל בחי' נה"י דנה"י היינו כאשר נתעלם השכל וההתפעלות שבו לגמרי עד שאינו מתגלה רק בחי' הקטנות שבו שהוא [בחי'] ההכרה בלבד כמו הכרת השור והחמור כו', אך בבחי' זו באדם מלובש כל עצמו' ומהות פנימי' הנפש כנ"ל. וכן בדיבור הכח להתעורר להיות נמשך בדיבור הוא בחי' ג"ר שבו וכאשר מתגלה בבחי' קול הוא בחי' חג"ת שבו ועקימת שפתיו הוי' מעשה להוציא לחוץ דבורו הוא בחי' נה"י שבו. אך בבחי' נה"י דעקימת שפתיו יש ג"כ בחי' חב"ד חג"ת, והיינו כאשר מדבר דברים מצד השכל והטעם נק' בחי' חב"ד שבנה"י שבדיבור, וכאשר מדבר דברים היוצאים מן הלב נק' חג"ת שבנה"י שבדיבור, אבל כשמדבר דברים בבחי' חיצוני' שלא מצד הטעם והתפעלות כלל כמו שיחה שאינו מגיע לעצמות נפשו כלל נק' בחי' נה"י שבנה"י שבדיבור. וכ"ה עד"ז הקריאה חיצוני' דתינוק שיודע לקרות אבא שזה[ו] כמו שיחה בעלמא שאינו נוגע לעצמו' הנפש אבל מ"מ מלובש בזה כל העצמי' ומהות מצד טבע [ה]התקשרות דבן לאב שבא¹³⁷ מצד כח התולדה כנ"ל וד"ל.

והנמשל מכל הנ"ל¹³⁸ יובן למשכיל בענין שרש המצה הנק' בחי' קטנות דאור אבא שהוא מה שאומרים אבינו כו' וכמ"ש כי אתה אבינו¹³⁹ וכה"ג, וכמו שהי' בישראל בהיותם במצרים שלא הי' בהם רק בבחי' ההכרה שהכירו את בוראם כי מוהוא אבינו כו' כתינוק שנמשך אחר אביו מפני ההכרה בלבד ע"כ קוראו אבא. והכרה זאת יש בה ג"כ בחי' חו"ג החסד הוא בחי' ההתקשרות לקרוא לאביו בשם אבא והגבו' הוא מה שמבחין ומבדיל בין אביו לזולתו שלא יקרא לזולתו אבא, אך ב' הבחי' דחו"ג המה א' ממש ואינם נבדלים זמ"ז כלל, כי מצד תוקף ההתקשרות לאביו נמשך כל העצמו' אחרי אביו וממילא לא יוכל לפרד ממנו איזה חלק להיות נמשך אחר[י] זולתו כי כל עצם בלתי מתחלק. משא"כ האה' לאיזה דבר בבחי' גילוי אור יוכל חלק ממנו לתפוס בדבר אחר לאהוב ג"כ דבר זולתו אפי' ההפכי, לכן מה ששונא לדבר ההפכי הוא כח אחר נבדל מכח האה' וא"כ בחי' החו"ג שבאה' זאת המה שני כחות נבדלים רק שמתאחדים כאחד. משא"כ תוקף התקשרות העצם הוא בכל העצם וממילא לא יוכל להתקשר בדבר אחר זולתו כלל א"כ כח הגבורה עם כח החסד הוא כח א' ממש כו' וד"ל. וזהו מש"א זכרתי לך חסד נעוריך¹⁴⁰ [חסד] דווקא שהוא בחי' התקשרות עצמית (שממילא ניכלל בזה בחי' גבורה לשנוא דבר אחר זולתו כו' וד"ל¹⁴¹ ), ונעורייך דווקא להיות שהתקשרות זאת אינו בא רק בתכלית הקטנות שהוא בחי' נה"י דנה"י דחכ' [ונה"י דנה"י] שבדיבור כנ"ל וד"ל. וזהו ג"כ לכתך אחרי שהוא בחי' ההילוך בפו"מ שהוא בחי' היותר אחרונה דנה"י כנ"ל, וגם הילוך זה הוא בבחי' אחוריים וחיצוני' בלי טעם ושכל כלל ונק' נה"י דנה"י וכן א' כי נער ישראל שהוא תכלית הקטנות כנ"ל ואוהבהו¹⁴² שבזה מלובש דווקא אה' העצמי' כו' וד"ל.

והנה בחי' זאת נתגלה בהם בליל פסח דמצרים ע"י אכילת [ה]מצה שאכלו שם דווקא, והטעם לזה כי לכאורה יש בהם התקשרות זאת מצד עצם התולדה ולמה היו צריכים לאכילת מצה דווקא, אך הענין יובן ע"ד אין התינוק יודע לקרות אבא [ואימא] עד שיטעום טעם דגן תחלה כי אעפ"י שיש בו בהעלם בחי' התקשרות לאביו מצד כח התולדה מ"מ אינו בא בגילוי כ"א ע"י טעימת טעם דגן דווקא, אבל מצד עצם כח חכמתו שבנפשו הצומחת מידי יום יום מהעלם אל הגילוי לא תתגלה [הכרה זאת בנפשו לקרות אבא כו', כי הנה ידוע בענין דצח"מ שבחי' דומם למטה מהכל¹⁴³ וצומח למעלה מבחי' דומם ולכן יש בו אור וחיות יותר עד שניתוסף] בו על בחי' נפש המרכבת (שישנה ג"כ בדומם כמש"כ בליקוטי אמרים בשם האריז"ל שגם בדומם¹⁴⁴ יש צירופי אותיות מעש"מ המחי' ומהווה את הדומם כו') בחי' נפש הצומחת כו', וחי למעלה מצומח לכן ניתוסף בו נפש החיונית המתנוענעת כו', ומדבר יש בו חיות יותר לכן ניתוסף בו נפש המדברת כו'. וכן הוא למעלה ברוחני' די"ס דמל' הוא בחי' דומם למטה מהכל ובחי' צומח הוא ו"ק¹⁴⁵ דמדות למע' מבחי' המל' דדומם ובחי' חו"ב הנק' חי הוא למעלה מצומח דמדות ובחי' החכ' בעצם שהוא למעלה מבחי' חו"ב שנק' חכם בבינה¹⁴⁶ [כו'] הוא בחי' מדבר הוא למעלה מזמהכל. וכ"ה בכללות העולמות בחי' עשי' הוא בחי' דומם ולמעלה ממנה עולם היצירה שהוא בחי' צומח ועולם הבריאה הוא בחי' חי ובחי' עולם האצי' הוא בחי' מדבר¹⁴⁷ הוא למעלה מהכל כו'.

וכ"ז הוא בסדר ההשתל' הבא ע"י צמצום והעלם עצמות האור להיות נראה אור בבחי' הארה דהארה וכל שמתמעט האור יותר ע"י ריבוי צמצומים הוא למטה יותר, אבל בבחי' העצמות שלפני הצמצום כאשר מתעורר לבוא לכלל גילוי אור מהעלם העצמי הוא להיפוך שכל מה שמתגלה האור יותר מהעלמו העצמי' הוא בבחי' ירידה יותר וכל מה שהוא בבחי' מיעוט האור וה[ה]תגלות הוא בבחי' קירוב לעצמו יותר. ולכן שם בחי' הדומם הוא למעלה מהכל¹⁴⁸ שזהו בחי' התעוררות העצמי' שבהעלם שנשאר בבחי' העלם לעולם ולא תבוא לידי גילוי אור כלל שזהו סומ"ע שעלה תחלה למח' ורצה"פ שעלה ברצונו להיטיב כנ"ל, וע"ז נאמר במי נמלך בנשמתן של צדיקים. ואח"כ מה שעלה ברצונו הפשוט¹⁴⁹ להיטיב היינו להיות טוב ואור גילוי¹⁵⁰ שזהו בחי' גילוי העלם העצמי', רק שהגילוי הוא לעצמו עדיין שלא בגדר מקום¹⁵¹ להשתל' הוא הנק' בחי' צומח [וזהו] בחי' רב חסד שבעצמות השעשועים¹⁵² כו'. ומה שנתלבש בחי' עונג ושעשועים אלו בבחי' חפץ חסד¹⁵³ להיות מקור להשתל' שזהו נק' בחי' חסד עולם שבעצמו' היינו שעלה ברצונו להיטיב גילוי אור הזה [שהוא בחי' השעשועי' העצמי' לברואיו דווקא והיינו להלביש גילוי אור הזה] במקור ההשתל' זהו נק' בחי' חי שהוא בחי' תנועה ממקום למקום, אך למעלה הוא בחי' מלמע' מגדר מקום להיות מקום אתי¹⁵⁴ שהוא בחי' מקום הטפל ובטל אתו. ואח"כ בחי' חפץ חסד הזה נתעורר לבוא לידי גילוי בפ"מ ההתלבשות¹⁵⁵ שזהו בחי' מל' דא"ס גילוי הזיוו מן האור העצמי', ועוד שיער בעצמו בחי' גילוי הזיוו הזה איך יבוא בפועל ההשתל' שכבר [ה]וכן כל ההשתל' באיזה אופן יבוא בפועל רק צריך להיות בחי' צמצום כו' (ועיין בשעה"י פ'¹⁵⁶ ) וזהו בחי' האותיות דגליף גליפו בטה"ע¹⁵⁷ זהו בחי' מדבר שבעצמו' והוא למטה מכל המדריגות שבהעלם העצמו' כו'.

ועד"ז יובן בנפש הגוף שכלול מכל הבחי' דדצח"מ שיש בו הפרש בין העלם לגילוי שבבחי' הגילוי דהיינו כאשר באים כל כחות הנפש בבחי' התלבשות בגוף אז בחי' המדבר הוא למע' מהכל שהוא בחי' החכ' שבנפש, ואח"כ בחי' [ה]חכ' המלובשת בהשגה שזהו בחי' חכ"ם בבינה הוא בחי' ח"י ובחי' המדות הוא בחי' מחצומח ואותיו' מחדו"מ המה בחי' דומם. אבל בעצמות הנפש כאשר מתעוררת לבוא בגוף סיבה ראשונה הנעלמת המעוררת אותה לבוא לכלל גילוי אור שזהו כח המפליא לעשות הוא בחי' הדומם ע"ש שהוא נעלם בתכלית, ועצמי' גילוי אורה מהעלמה הוא בחי' צומח ומה שנתלבש גילוי אורה להיות בבחי' מקור להחיות זהו בחי' חי, ומה שמתעורר הכח ומקור להחיות מהעלם אל הגילוי בפ"מ שהוא בחי' הזיו דאור הוא בחי'¹⁵⁸ מדבר כו'. והנה כח התולדה הוא מבחי' דומם שבעצמי' הנפש שזהו בחי' כח הא"ס המפליא לעשות לפעול בנפש התעוררות בהעלם¹⁵⁹ לבוא לכלל גילוי אור עד שבא אור הזה בדרך השתל' להחיות הגוף, כן זה הכח עצמו מעורר בחי' הנפש להתעורר לבוא מהעלם עצמותה ולהתלבש בבחי' תולדה נבדלת, ואדרבה זה מורה על תוקף הכח הנ"ל יותר כיון שפועל התלבשות עצמות הנפש בדבר נבדל. וכ"ה במקבל מלמטה למעלה יש בחי' [ה]התקשרות בהעלם עצמות נפשו למקור המולידו מצד שממנו לוקח אך התקשרות זאת הוא בהעלם להיותה בבחי' עצמי', אך ע"י טעם דגן שהוא בחי' צומח ושרשו בעצמו' הנפש להתעורר¹⁶⁰ יותר גבוה מבחי' מדבר היינו מבחי' צומח דשם שהוא עצמות גילוי אור ושעשועים המתגלה מהעלם עצמות הנפש לכן הוא פועל ג"כ בחי' הכרה שהוא בחי' גילוי עצם התקשרות למולידו, אך להיותו בבחי' [ה]עצמו' לזאת לא יוכל לבוא כ"א בבחי' גילוי המצומצם יותר שהוא בחי' הכתר¹⁶¹ הנק' נה"י דנה"י בלבד כו' וד"ל. ועד"ז יובן ענין המצה שאכלו אבותינו במצרים שפעל בחי' גילוי ההתקשרות בנש"י בבחי' עצמות עד שנמשכו אחרי הקב"ה לצאת ממצרים, והמשכתם זאת היתה בכל לב ונפש למעלה מהטעם ודעת לגמרי מצד שנמשכה זאת ההתקשרות מעצמי' שרשם כמו שהם מקושרים מעצמי' ופנימי' אא"ס מצד סו"מ שעלה במח' תחלה, תחילה אפילו לשעשועי' העצמי', ומשם הוא שרש כח התולדה דנש"י, והתגלות זאת ההתקשרות מצד שאכלו לחם דגן דמצה שהוא בחי' צומח ששרשו בשעשועים העצמי' שהוא בחי' גילוי אור עצמו המגלה העלם העצמי' ולכן נתגלה בחי' זאת ההתקשרות בנש"י ע"י לחם דמצה כו' וד"ל.

אך ג"כ¹⁶² אינו מובן למה נצטוו במצוות אכילת מצה דווקא שאין בה שום טעם כלל ולכן נק' לחם עוני¹⁶³ הלוא יותר הי' ראוי שיצטוו באכילת לחם פנג¹⁶⁴ ולהתענג בו בכדי לעורר עי"ז שרשו שהוא בחי' שעשועי' העצמי' ועי"ז יתגלה כח התולדה דעצמו' אוא"ס בנפשם בבחי' גילוי אור, וכמו במשל בתינוק שיודע לקרות אבא מצד טעימת [טעם] דגן דווקא¹⁶⁵ שאינו תלוי בטעם מצה דווקא רק בטעם דגן מצד שרשו שהוא בחי' צומח כו' וד"ל. אך הענין הוא שיש הפרש בין המשל לנמשל, כי הנה בגשמי' כח התולדה שהיא מעצמי' הנפש שלמע' מגילוי אורה העצמי' אעפ"י מטשהיא בבחי' מאור שלמע' מאור, היינו מצד שרשה באיזה עולם שהוא, היא למעלה מבחי' גילוי אור שבעולם ההוא רק מבחי' המאור שבעולם ההוא, כמו נפש דעשי' שנלקחה מפנימי' הכלים די"ס דעשי' שהמה למעלה מבחי' גילוי אור דעולם העשי' שהוא בחי' המל' דמל' דעשי', וכאשר עולה ברצונו להביאו בגוף אזי נפעל בנפש זאת בחי' ירידה והמשכה לבוא בבחי' גילוי אור ע"י האותי' דמל' דעשי' במאמר נעשה אדם¹⁶⁶ וע"י אלו האותיו' היא יורדת ג"כ ומתלבשת בגוף כו', אבל כללות הי"ס דעשי' ואפי' מקורם שהוא בחי' הכתר נמשך מבחי' המל' דיצי' שהוא בחי' גילוי אור דעולם היצי', נמצא שמה שהוא בבחי' עולם העשי' [ב]בחי' מאור למע' מאור הוא בבחי' עולם היצי' בחי' גילוי אור בלבד, וכ"ה עד רום המעלות, ולכן ע"י טעימת דגן ששרשו בשעשועים העצמי' הוא מעורר כח התולדה שבנפש להביאו לידי גילוי אור כו'. אבל שרש נש"י שהוא בחי' הניצוץ האלקי שלמעל' משרש הנר"ן שרשה בפנימי' ועצמי' העלם המאור דעצמו' אא"ס שלמע' משעשועים העצמי' שאינו בגדר וסוג אור כלל, לזאת [לעורר] בחי' [העלם] העצמי לבוא לידי גילוי א"א כ"א ע"י אכילת מצה דווקא הנק' לחם עוני דווקא שעי"ז דווקא יוכל להתעורר בחי' העלם העצמי שבנשמה שנק' בחי' יחידה, ששרשה בהעלם העצמי דאא"ס שלמע' מגילוי אור לגמרי שזהו בחי' אמונה הפשוטה שבכללות נש"י שהוא למע' ממה שיש בכח כל נשמה להתענג על ה' בעונג ושעשועים [ה]עצמי' כו', ולכן נק' המצה מיכלא דמהמנותא¹⁶⁷ דווקא וד"ל.

אך איך יוכל לימשך גילוי אמונה הפשוטה ע"י אכילת מצה שהוא ג"כ רק בחי' צומח בלבד כו', אך הענין יובן בהקדם שרש¹⁶⁸ בבחי' צומח שני בחי' הא' בחי' צומח סתם שצומח מעפר הארץ שהוא בחי' דומם ואינו רק בחי' גילוי אור מבחי' העלם הדומם (שהוא בחי' כח הצומח שבהעלם עפר הארץ הוא בחי' דומם המצמיח כל מיני צומח בבחי' גילוי אור בלבד כו') [בלבד], אבל יש עוד בחי' צומח שבדומם עצמו שהוא מה מהדומם עצמו בא לידי צמיחה והתפשטות כמו הרים הגבוהים ואבנים הצומחים כו'. והנה לכאורה יש יתרון מעלה בבחי' צומח שבדומם במה שהדומם עצמו בא לכלל התפשטות משא"כ בצומח סתם אינו רק בחי' גילוי אור דכח המצמיח כנ"ל אבל באמת אנו רואין יתרון מעלה בצומח סתם מבחי' צומח שבדומם, והוא במ"ש אשר זרעו בו¹⁶⁹ שניתן בו כח להצמיח עד אין שיעור ונמצא שנותן בו עצם כח המצמיח ממש [כמ"ש בבחי' העלם עצמותו ממש], משא"כ בצומח שבדומם אעפ"י שעצם הדומם בא בבחי' צמיחה והתפשטות מ"מ הוא התפשטות העצם (למעלה מבחי' התפשטות מן העצם כנ"ל ) ולא העצם ממש כמ"ש בבחי' העלם העצמי' ממש¹⁷⁰ כו'.

נובזה יובן ענין אכילת מצה שנק' לחם עוני וכמו שאו' הא לחמא עניא די אכלו כו' עני מן הדעת כמו שאין במצה שום טעם כלל כידוע, לכן מלובש בה דווקא מעצמית כח התולדה דאב שהולידו מכחו וראשית אונו כנ"ל במשל שזהו שרש ומקור תולדות נש"י בפנימי'¹⁷¹ מפנימי' אוא"ב דאצי' ששרשו בפנימי' עתיק¹⁷², שהוא בחי' סיבה הנעלמת לעורר עצמית השעשועים בבחי' גילוי אור שהוא בחי' העלם עצמית דא"ס שלמעלה מגילוי אור העצמי וכמ"ש כי אתה אבינו כי אתה ממש וכמ"ש בנים אתם כו' וא' בני בכורי ישראל¹⁷³ כמו הבן שנולד מטיפה שבמוח האב¹⁷⁴ שהוא מעצמותו ממש (אך בגשמי' עצמו' נפשו הוא בחי' גילוי אור לגבי שלמעלה הימנו כו' אבל בנש"י שרשם בעצמו' שלמע' מגילוי אור לגמרי כנ"ל, ולכן נק' בני בכורי בני דווקא שהוא כח התולדה שבעצמו' וגילוי אור שמתהווה מכח דתולדה שבעצמי' הוא ראשית הגילוי דכל מיני גילוי אור שאח"כ ולכן נק' בכורי שהוא ראשית אונו דווקא כנ"ל ). וע"כ יש בטבע כ"א מישראל לימשך אחר ה' ולהכיר את בוראו לקרותו אבא כו' בלי שום טעם והתבוננות בהשגה כלל, מצד שהוא למעלה מכל אשר ישיג בהשגות והתבוננות איך שהוא ית' מקורא דכולא¹⁷⁵ כו' שאין זה מצד עצם אלקות רק בחי' אור השפעתו שבא בסדר השתלשלות עו"ע דחו"ב ומדות כו' שהוא רק מבחי' נה"י דאו"א בזו"נ כידוע בשרש ענין מע"ב. וכ"ה למעלה מכל מיני עונג שיתענג מהתבוננו' זאת איך שהוא מקורא דכולא וכן למע' אפילו מבחי' עונג ושעשועים העצמי' אשר יתענג על הוי' מצד עצמו' ממש כמ"ש למעלה מהיותו מקור להשתל' כנ"ל, רק קריאה זאת הוא מצד תוקף גילוי אמונה הפשוטה שבעצמות הניצוץ אלקי ששרשה בהעלם עצמות המאור, וגילוי זה בא בהלבשה במוח בבחי' הכרה בלבד הנק' קטנות דאבא ובבחי' הדיבור ג"כ בבחי' הקטנות שנק' נה"י שבנה"י דדיבור כנ"ל. ונמצא שבבחי' קטנות זאת מלובש מהות ועצמות ג"ר דאבא (ולא הארתן בלבד כו'), ששרשם בפנימי' עתיק העלם עצמות המאור כנ"ל וד"ל. וכל אשר יבוא לבחי' השגות אלקות בגדלות המוחין וכן לבחי' עונג באלקות אפי' בחי' עונג ושעשועים עצמי' אינו רק כמו מוסיף על העצם בבחי' הרכבה שיוכל להתבטל מאיזה סיבה מצד מעה"ת¹⁷⁶ שגורמים חורבן וגלות ה' ירחם, אבל עצמות אמונה הפשוטה אינו משתנה כלל משום גלות וחורבן והוא פועל בזמן הגלות בחי' התקשרות בנש"י בכל לב ונפש כמו לע"ל ממש ובלי שינוי כלל כו' וד"ל. וזהו משא"מ ע"כ ה' אלקינו בשכבינו ובקומינו נשיח בחוקיך¹⁷⁷, כי בשכבינו הוא בזמן הגלות דרישא שכיבת לעפרא¹⁷⁸ ובקומנו הוא לע"ל שיתגלה אור גדול מתוך החשך שהוא ענין גילוי טעמי המצות שיתגלה לע"ל¹⁷⁹, וע"ז א' נשיח בשיחה נאחיצוני' שהוא מה שקוראו אבא בלשונו בלבד כנ"ל, וזהו בחקיך דייקא שהוא למע' מן הטעם לגמרי ובבחי' נשיח בשווה בשכבינו ובקומנו עד שאין הפרש כלל ביניהם כו'. וא"כ א'¹⁸⁰ ונשמח בדברי תורתך ובמצותיך שהוא השמחה מצד שהיא תורתינו¹⁸¹ בלבד ולא מצד הטעמים הגנוזים בה, וכן בעסק המצות מצד שהם רצונו בלבד ולא מצד התענוגים הגנוזים בה[ם], ושמחה זאת היא ג"כ לעולם ועד בלי השתנות כלל מצד שאעפ"י שהוא בחי' גילוי אור מ"מ הוא בחי' אור חדש שהוא מה שהעצם ממש שלא הי' מעולם בגדר וסוג אור הוא מאור¹⁸² וא"כ הוא בחי' אור עצמי בלתי משתנה כמו שהעצם ממש בלתי משתנה כו' וד"ל.

והטעם לזה שע"י המצה דווקא יתגלה כח זה דאמונה הפשוטה ששרשו בהעלם עצמות המאור לבוא לכלל גילוי אור חדש ע"י התומ"צ בשמחה מצד שהמה תורתו ומצותיו [כו'] כנ"ל, היינו משום שהמצה אין בה טעם מורגש כלל וגם אינ[ה] באה בניפוח והגבהה כלל מצד שאין בה שאור המחמיץ כידוע, וא"כ לא נתגלה בה כח המצמיח בבחי' גילוי אור רק שמלובש בה העלם עצמות כח המצמיח עצמו [כמ"ש ] לכן ע"י המצה דווקא תתגלה כח האמונה העצמי' בבחי' גילוי. אך התלבשות זה הגילוי לא יוכל להיות כ"א בבחי' הקטנות שהוא בחי' העדר התפשטות וגילוי אור כמו לחם המצה שאין בה טעם כלל בבחי' התפשטות עונג וגילוי אור, וכך הוא ענין האמונה שהוא בלא טעם ושכל כלל ובלא התפעלות מורגשת בלב כלל רק מצד האמונה שהוא כמו האומן את היונק¹⁸³ שהתינוק נמשך אחר האומנת שלו בלא טעם ודעת כלל כו', שזהו מצד ההרגל בבחי' טבע שני¹⁸⁴ שיוכל להיות בבחי' המשכה זאת התקשרות חזקה כמו בבחי' התקשרות לאביו ולאמו שבא מצד בחי' טבע ראשון שהולידו אותו. וכן ע"י אכילת מצה תתגלה כח האמונה הפשוטה בעצמי' הנשמה האלקי' בבחי' טבע ראשון ובנה"ט בבחי' טבע שני עד שגם נה"ט תתקשר לבחי' אלקו' ולהגות בתורתו ולעסוק במצותיו בלי שום טעם ודעת והתבוננות כלל ובלי שום עונג ושעשועים כלל מצד התומ"צ (כרבים מגדולי האחרונים שאהבו את¹⁸⁵ התו' מצ"ע כו') רק בבחי' שמחה מצד שהיא תורת הקב"ה ומצותיו שזהו בחי' שמחה עצמי' כנ"ל וד"ל.

וזהו מ"ש במ"א בפי' אמונה שיש בו ב' פירושי', הא' מל' ותקעתיו יתד במקום נאמן¹⁸⁶ שזהו תוקף התקשרות החזקה שבעצמו' הנשמה אלקי' עצמה, והב' מלשון אומן את היונק כנ"ל כמ"ש ויהי אומן את הדסה¹⁸⁷ כו' שזהו בחי' גילוי נבאמונה הפשוטה בנה"ט בבחי' טבע שני מצד הרגילות כו', וב' בחי' האמונה אלו נמצא בכללות נש"י¹⁸⁸ מצד עצם שרשם שהמה מאמינים בני מאמינים¹⁸⁹ כי המה מאמינים מצד שרשם שעלו במח' תחילה כנ"ל שזהו מצד עצם כח התולדה כו', [ו]מבחי' זאת נמשך גילוי אור האמונה בעצמו' הנשמה בבחי' טבע ראשון כנ"ל, ומה שהמה בני מאמינים היינו ירושת האמונה שיש להם מאבותי[הם] כמו אאע"ה שהי' המאמין הראשון¹⁹⁰ להתקשר בהעלם העצמי' שלמע' מגילוי אור אפי' אור העצמי שהוא בחי' שעשועים העצמי' כמ"ש והאמין בה'¹⁹¹ כנ"ל (משא"כ דורות שלפניו אעפ"י שהיו צדיקים¹⁹² מופלגים לעבוד ה' בכל לב ובכל נפש הי' רק מחמת שכל ותענוג כו'), ובחי' זאת הוא הממשיך בחי' אמונה בנה"ט בבחי' טבע שני כו' וד"ל. וז"ש וארשתיך לי באמונה¹⁹³ שזה הי' ביציאת מצרים שנגלה עליהם ממ"ה¹⁹⁴ בבחי' מקיף הנק' אירוסין כו', אך גילוי המקיף הזה לא נגלה עליהם רק בבחי' הלבשה בבחי' קטנות הנק' אמונה ולכן יצאו ממצרים בבחי' אמונה בלבד כמ"ש ויאמן העם¹⁹⁵ כו' (משא"כ במ"ת שנתגלה בחי' מקיף הזה בכל פרטי כחות הנפש שהוא בבחי' תומ"צ שנק' ג"כ אירוסין ונשואין שיהי' לע"ל¹⁹⁶ כו'). ובחי' אמונה זאת נתגלה בב' בחי' בעצמות נשמתם האלקי מצד עצם שרשה, וכן בגופם ונה"ט שלהם מצד הירושה מאבות¹⁹⁷ ולכן יצאו בלי שום קושיא כלל האיך [ני]לך במקום מדבר מצד שלא הסתיר לבחי' אמונה זאת אפי' בחי' חומר הגוף כו'. והנה ב' הבחי' הנ"ל נתגלו ע"י המצה שאכלו במצרים בליל [ה]פסח וע"כ נק' המצה מיכלא דמהמנותא מאכל שזן ומפרנס לחזק כח האמונה עד שתתגלה כח זה גם בנה"ט שיהי' בו ג"כ חוזק התקשרותו בבחי' טבע שני כמו טבע ראשון שבנשמה עצמה שבכאו"א מישראל שטבעו להתמשך אחרי הוי' שמלובש בזה עצמות המאור שלמעל' מבחי' גילוי אור, כן ע"י המצה תמשך טבע זו גם בנה"ט וזהו עיקר ענין המצה שנק' בשם מיכלא דמהמנותא כי עיקר המאכל הוא להמשיך כח הנשמה בגוף דווקא (אך גם בעצם הנשמה נמשך תוס' אור משרשה העצמי דיחידה ע"י אכילת מצה ועי"ז תוכל להאיר בנה"ט, אך עיקר הכוונה הוא בשביל נה"ט כנ"ל וד"ל).

וזהו הא לחמא עניא די אכלו כו' בחי' הוי' למע' מן הטעם ודעת ובלא התפעלות הלב כלל כמצה זו שאין בה טעם ולא התנשאות והגבהה כלל, נגוע"כ נק' לחם עוני שאין בו שום גילוי אור והיא הנותנת שמלובש בזה¹⁹⁸ כו', שזהו בחי' ד' דיו"ד הנ"ל¹⁹⁹ שהוא²⁰⁰ בחי' המל' דאצי' שאינה מאירה בעשי' כלל וגם בברי' ויצי' אינה מאירה רק כפי קו המדה שבהשלשלות העולמות שזהו בחיצוני' המל', ובפנימי' המל' שהוא בחי' תוס' אור להאיר יותר מכפי המדה אינה רק בחי' נקודה בלבד דלית בה חיוור²⁰¹ כלל, ובבחי' נקודה זאת נמשך בחי' קטנות דאבא שהוא בחי' נה"י דנה"י שבחכ' שנמשך בבחי' נה"י דנה"י דמל' (כמו ענין ההכרה שנמשך בתינוק בדיבור²⁰² לקרותו אבא כנ"ל). ובבחי' קטנות דאבא מלובש בהעלם מעצמות אור אבא שלמעל' גם מהמשכות דאור אבא באימא מנה"י שבו כנ"ל, וא"כ המצה אפי' שהיא בחי' קטנות דאבא בשרשה היא למעל' אפי' מבחי' [ה]מוחין דגדלות דאימא, ואפי' מבחי' מוחין דגדלות דאבא המאירים באימא כי בחי' זאת הוא עצמות ומהות אור אבא שלא יוכל להאיר באימא כלל (וז"ש חכם מה הוא אומר מה העדות כו' כמשי"ת²⁰³ ). וזהו לחמא עניא כי לחם הוא בחי' ג' הוי'²⁰⁴ ששרשם הוא בחי' שנים עשר ת"ד ומזל הי"ג הכוללם²⁰⁵ שהם נגלים בג' בחי' חיוורי' ותיקונין ונימין²⁰⁶, ושרש החיוורתא שהוא בחי' היותר עליונה שבהם הוא בבחי' עונג הפשוט ושעשועים העצמי' כו', אבל הא דלחמא מורה על חד ארחא דבפלגותא דשערי²⁰⁷ שהוא מקור תרי"ג מצות התו' בבחי' המעשה שלהם למעלה מן הטעם ודעת לגמרי רק בבחי' עול, וארחא זאת היא יסוד המעמיד ומקיים שלהם שזהו כח האמונה הפשוטה שבכנס"י שהוא מצד שרשם כנ"ל²⁰⁸ שבהעלם עצמות המאור שלמע' אפי' משעשועי' העצמי' כנ"ל, וכח זה נגלה ע"י ארחא זאת כנ"ל. ועניא בגי' קל"א²⁰⁹ שזהו היפוך הגסות דס"מ א"ל²¹⁰ שהיפוכו האמיתי אינו רק מבחי' שפלו' בעצם שלא מצד ביטול דעלול בעילתו וכמאמ' דהע"ה לא גבה לבו²¹¹ מצד השפלות בעצם שהי' לבו חלל בקרבו²¹², וא"ת שזה הי' מצד הביטול דהתבוננות והשגה או עונג ושעשועי' לזה א' לא רמו עיני²¹³ ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני, ואעפ"כ לא גבה לבי אין זה אלא מצד שפלות בעצם כו'. והנה בחי' זאת הוא בחי' פנימי' חכ' שלמע' אפילו מבחי' דהב"ן בחכ' כי אין לבינה בבחי' פנימי' זאת מקום כלל, וזהו מהות נדועצמות אבא המתלבש במל' כמ"ש בבחי' נקודה תחי'²¹⁴ שמאיר ע"י לחם המצה וזהו לחמא עניא²¹⁵ די כנ"ל וד"ל.

ולפ"ז הרי מובן שהמצה למע' הוא בעצם כח מ"ה דחכמה²¹⁶ שלמעלה משפע דחכ' בבינה מאין ליש ורק הוא בבחי' אין האמיתי דעצמי' החכ' שהיא בטילה ונכללת בעצמי' ממש (וכנ"ל בענין החכ' שבהעלם עצמו' המאור, וכמו בנפש הכח להוליד הכלול בעצמות הנפש שע"ז נק' הנפש בשם נפ' המשכלת [כו'] וד"ל). ובחי' זאת הוא בחי' שוב בלבד והוא למע' מיחוד חו"ב שהוא בחי' רו"ש שהמים²¹⁷ אינו אלא לפ"ע הרצוא וזה השוב הוא מבחי' גילוי אור ושעשועים העצמי', אבל בחי' השוב בלבד שלא ע"י רצוא הוא בחי' המשכת העצמי' ממש כו'. דהנה מבואר למעלה בענין רו"ש שהרצוא [הוא] במדות שבלב בא רק מצד השכל בהתפעלותו במוח בינה (שהוא גילוי בחי' עומק רום שלפ"ע עומק תחת כו'²¹⁸, שזהו [ב]בחי' עומק המושג דבינה הגורם ביטול והפשטה במדות שבלב שתתפשט האה' מלבושי' כנ"ל באריכות), וגם הוא נתבטל לגבי בחי' הראי' דחכ' שהוא בחי' שוב (שזהו גילוי העצם דיחידה²¹⁹ שלמע' מגדר מקום דרום ותחת, אך עיקר הגילוי שלו למטה מצד פנימי' הכוונה דנתאווה כנ"ל [באריכות אמנם כ"ז אינו מגיע לבחי' העצמו' ממש רק לבחי' אור העצמו' כו', משא"כ בבן בהגיעו אל אביו שנמשך אחריו מצד עצם התולדה כנ"ל], וכמו בחי' האמונה אעפ"י שאין בה התפעלות רצוא שמצד השגה אלקי' כלל ואין בזה הגבהה והתנשאות הלב כלל עכ"ז נמשך בכל נפשו [ממש] מצד ההכרה בעצם כנ"ל, וזהו ענין המצה שאין בה טעם והגבהה כנ"ל, להיותה למע' הרבה מבחי' [ה]טעם והשגה שהוא בבחי' מוחין דאימא, שהוא [ב]בחי' רצוא הנ"ל וד"ל. וגם למעלה מבחי' אין דחכ' שנמשך לבינה בדרך עו"ע ביו"ט, וגם בשבת שהוא בחי' מוחין דאבא²²¹ עצמו שנק' קדש שזהו הגילוי דאא"ס כמ"ש למעלה מהשתל' דעו"ע (ולכן בחי' מוחין דאימא שהוא בחי' הגילוי דאא"ס שבהשתל' המה טפלין למוחין דאבא משא"כ ביו"ט שמוחין דאימא²²⁰ המה עיקרין כנ"ל) אין²²² כ"ז רק בחיצוני' שפע הנמשך מעצמי' המאציל שהוא בחי' גילוי אור ושעשועים בלבד שנק' חיצוני' לגבי הפנימי' דהעלם עצמות המאור כנ"ל. וגם שפע זאת דשעשועי' עצמות²²³ המאיר בשבת נמשך בדרך עו"ע רק ש[ה]השתל' דעו"ע אינ[ו] מסתיר רק פועל השפעה בדרך מעביר בלבד כו', משא"כ אכילת מצה דפסח בלילה הראשונה הוא המשכת העלם העצמות המאור שלא בדרך השתלשלות דעו"ע אפי' בדרך נהמעבר רק בדרך דילוג המהות במדריגה היותר אחרונה דייקא ולכן הוא בבחי' התלבשות בהעלם דוקא בבחי' קטנות דאבא וקטנות דמל' כנ"ל באריכות כו' וד"ל. ולפ"ז יש יתרון מעלה ליו"ט דפסח מצד אכילת מצה גם על השבת כידוע בטעם שנק' פסח מל' דילוג²²⁴ כמ"ש ופסח הוי' על הפתח²²⁵ כמשי"ת כו' וד"ל.

והנה מזה הטעם יובן מה שנאסר החמץ בפסח כמ"ש כל מחמצת²²⁶ כו'²²⁷ להיות שעיקר ענין יצי"מ הי' בבחי' האמונה שהוא ההכרה וההמשכה מצד העצם כנ"ל, והיינו להיות כי יצי"מ פירושו לצאת מן המיצר וגבול וכל בחי' גילוי אור מוכרח להיות ע"י צמצום העצמי', ואפי' בחי' שעשועים העצמי' שהוא ענין עליות הרצון להיות טוב בבחי' גילוי אור שזהו החפץ שמהעלם עצמותו יבוא לכלל גילוי אור בעצמו תחילה כיון שנעשה ע"י רצון והרצון הוא אור מציאות פרטי א"כ הוא בא ע"י העלם עצמותו. והנה ידוע דכח ההעלם הנ"ל נמשך ממדריגה למדריגה בצמצום האור ובמיעוט אחר מיעוט עד שנעשה למטה למטה²²⁸ העלם גמור וחשך המסתיר לבחי' אלקות המחי' ומהווה, ומבחי' הסתר אור האלקי נמשך בחי' הרע דמדות רעות, ולכן למטה מצרים דקליפה היא מקור כל מיני רע²²⁹ כמש"א פרעה שהוא מלך מצרים לא ידעתי את הוי'²³⁰ היינו שאינו עדיין רע גמור בתאוות דמדות רעות, רק הסתר אור האלקי עד שאינו יודע משם הוי' שהוא הי' הוה ויהי' כאחד²³¹ מצד שבבחי' זאת כל ההשתל' בתכלית הביטול וכלא חשיב קמי', רק מבחי' אלקות בגי' הטבע²³² בזה יש לו ידיעה ולכן קראו לו אלקא דאלקיא²³³ ע"י השתל' רבות דריבוי הממוצעים. ולכן גם בעסק מו"מ תופסים מקום אצלו הסיבות להביא ולהמציא טרף לנפשו עד שעושה אותם בעומק הלב והמוח, אבל אם הי' מאיר בו הביטול דשם הוי' לא הי' הסיבה תופסת כלל מקום אצלו רק לעשותה בלבד בלי עומק הלב ומוח רק מח' חיצוני' כו'. ולכן גלות הראשון שהיו ישראל [הי'] במצרים להיות כי קליפה זאת הוא קליפה ראשונה המסתרת וממנה נמשך כל מיני רע כו' (שהוא הרע דעמלק ראשית גוים²³⁴ הרגשת עצמו ליש ביותר שזהו ג"כ מצד הרגשת העדר הביטול דשם הוי', ואח"כ מקליפת עמלק נמשכת ז' מדות [ה]רעות²³⁵ כו').

נוולכן לצאת ממצרים לא היו יכולים אם לא ע"י שיצאו מהעלם היותר ראשון למע' שנק' מצרים דקדושה²³⁶ ואפי' מבחי' מקור ההעלם הזה בעצמי' שהוא ענין ההעלם הראשון שנמשך ממנו רצה"פ להיות טוב ואור כנ"ל, ועי"ז האיר בהם אמונה הפשוטה שהוא [ה]התקשרות [ה]עצמי' [מ]נקודת יהדות[ם] בבחי' פנימי' ועצמי' מהות דאא"ס [ש]למע' אפי' מבחי' מקור כל רצון, ואמונה זאת נתגלה בהם בבחי' ההכרה הנק' נה"י דנה"י²³⁷ דאבא ובחי' הכרה זאת נתגלה בדיבור במה שצועקין אבינו וכן בהילוך דיצי"מ למשך אחרי ה' בכל לב ונפש בלי שום קושיא המסתרת כנ"ל. והיינו מטעם שגם הדיבור חיצוני' וההילוך הוא בחי' היותר אחרונה שבזה מתלבש בחי' היותר אחרונה שבשכל שבזה מתגלה [בחי'] כח אמונה הפשוטה הנ"ל, ובכח זה דווקא היו יכולים לצאת ממצרים. וזהו ענין קטנות דאבא שהוא המשכה מעצמות אור אבא בלי [ה]העלאה דרצוא כלל (כמו בשבת ושאר[י] המועדים כנ"ל), אדרבה בחי' ההעלאה דרצוא הוא בחי' המנגד לביטול זה העצמי' דאמונה והכרה בלא טעם והתפעלות מורגשת רק כתינוק שקורא אבא כנ"ל, לפי שהתפעלות זאת דרצוא הוא בבחי' יש [מי] שמשיג ויש מי שמתפעל ועולה בבחי' העלאה למע' כנ"ל שזה[ו] הכח דגבורות[יו] של הקב"ה לצמצם עצמי' אורו להיות נכלל במאור, וכל מה שמתעלה האור במאור יותר נק' [עמ"ר] נעשה מזה עומק תחת²³⁸ יותר שהוא ענין הגילוי הארה דהארה בהשתל' למטה מטה יותר, וכח זה נתפס בכח הבינה שהוא ג"כ בחי' השגה בבחי' [ה]יש ועי"ז יכול לתפוס כח אור האלקי המחי' ומהווה שהוא ג"כ בחי' יש לגבי אין האמתי דעצמות אא"ס, רק להיות ששרש עומק תחת [הזה] הוא בבחי' עומק רום לכן ע"י השגה זאת בבחי' יש בא לפנימי' השגה שהוא ענין²³⁹ עומק המושג להשיג בחי' אין של היש שהוא ביטול והתכללות האור במאור הנק' עו"ר²⁴⁰ ולכן נעשה מזה העלאה דרצוא. אך כל הנ"ל בהשגת היש וביטול היש ג"כ בחי' יש יחשב ולכן יוכל להסתעף מזה אש זרה בהתנשאות והגבהה בגסות היפוך הביטול ושפלות דבחי' שוב, ולכן צ"ל שוב אחר הרצוא שהו"ע הראי' דחכ' שזהו בעצמות המאור דחפץ חסד כנ"ל שממתיק בחי' הגבורה דרצוא, לכן נמשך בחי' השוב מצד הרצוא דווקא מצד ששרשם אחד הם [מ]בחי' הרצון להיטיב שהוא בחי' טוב וחסד²⁴¹ נמשך מזה בחי' הצמצום דהשתל' כנ"ל. אך כ"ז הוא בחי' התגלות הביטול דאור אבא שהוא בשרשו [מ]בחי' ח"ח²⁴² הנ"ל או למע' יותר עצמי' השעשועי' שזה נגלה בשבת, אבל עצמות הביטול דאור אבא הוא בחי' השפלות בעצם הבא מצד התקשרות העצמי' הנגלה בנש"י, וכאשר נתגלה התקשרות זאת מצד העלם העצמי' אזי גילוי האור אינו תופס מקום כלל לכן הוא [ב]בחי' שוב בלי רצוא דווקא, כי כאשר יש איזה העלאה דרצוא זה מורה שיש איזה בחי' גילוי אור וא"כ הוא אות וסימן שלא ניטה²⁴³ כח ה[ה]תקשרות שבהעלם העצמי' כ"א הי' מתגלה התקשרות נזזאת לא הי' מקום לבחי' גילוי אור כלל. וזהו טעם איסור חמץ בפסח מצד שנתגלה כח ההתקשרות העצמי' בנש"י שהוא אמונה הפשוטה שבהם ומחמת זה יש בהם בחי' ביטול עצמי' בבחי' שפלות בעצם, ולכן אסור להמשיך בנפשו בחי' החיות דגילוי אור שהוא המנגד לביטול זה העצמי' כנ"ל וד"ל.

והנה להבין בתוס' ביאור ענין איסור אכילת חמץ הנ"ל, יש להקדים מה שאנו רואים שאיסור אכילת חמץ תלוי בהקרבת הפסח²⁴⁴ דווקא, ולכן מחצי היום זמן הקרבת הפסח²⁴⁵ מחויב להשבית חמץ, ויש בזה מ"ע²⁴⁶ וכאשר מקריבים בפועל ולא ביער את החמץ הוא עובר בל"ת דלא תשחט²⁴⁷ כו', וגם בזמן הגלות שאין לנו קרבן פסח עובר במ"ע שתלוי בזמן הקרבה בלבד. וגם להבין מצות אכילת מצה עם הפסח ביחד כמ"ש על מצות ומררים יאכלהו²⁴⁸ כו', הנה יש להקדים בתחלה הטעם שנק' יו"ט זה בשם חה"פ, כי הנה ענין פסח הוא מלשון ופסח הוי' על הפתח כו', שהו"ע הדילוג הגדול מגבוה לנמוך וזהו כמו ענין הנאמ' בשה"ש קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים²⁴⁹ כו' כידוע. והנה להבין [בתוס' ביאור] למה בתו' נאמ' [ב]לשון פסיחה ובשה"ש נאמר לשון דילוג, ובתו' נאמר שהדילוג הוא על הפתח ובשה"ש נאמר שהדילוג הוא על ההרים. הנה מתחלה י"ל מהות ענין הדילוג מה ענינו, ולמה הי' צריך לדילוג מה²⁵⁰, כי הנה כנס"י הי' בזה"ג דמצרים²⁵¹ בבחי' הקטנות מאד במדריגה שאין למטה הימנה וע"ד תינוק הנולד ביומו שהי' בעיבור במעי אמו בתחלה ראשו בין ברכיו²⁵² ועיניו סתומים²⁵³ כו', ומשנולד נפתחו עיניו ולא נתחדש בו מזמן העיבור רק ענין התפשטות הקומה בגשמי' שיהי' ראשו למע' ורגליו למטה שהוא ענין זקיפת הקומה שבה נבדל האדם מן הבהמה, וגם נתחדש בו פתיחת העינים בגשמי' כו'. וגם זאת יש בו ביום ראשון בתחילת לידתו שהוא מלוכלך ומתבוסס בדם הלידה והפסולת היוצא בזמן הלידה עד שמרחיצין אותו. וכך הי' כנס"י בזמן הגלות דמצרים ברוחני' נפשם האלקי' כו' כתינוק בתחילת לידתו בגשמי' והיינו שלא נתגלה בהם רק כח האמונה הפשוטה והכרה עצמי' הנ"ל, וגם גילוי [זה] לא נתגלה בהם רק בבחי' הכרה בלבד.

והנה כח האמונה הנ"ל ישנו בהעלם בתוך כאו"א מישראל מצד שרש נשמתן בבחי' העלם [ה]עצמי' שהוא בחי' כח המוליד שבפנימי' אבא כנ"ל, רק שמוסתרת מאד בחי' אמונה זו בבחי' עקבי' שהוא בחי' ההסתר דעוה"ז הגשמי' (שהוא בחי' היותר אחרון בהשתל' המקבל מכח האלקי המשתל' בצמצום היותר נחאחרון הנק' בשם עקב כו'), ולכן אפי' גנבא אפום מחתרתא²⁵⁴ רחמנא קריא מצד כח האמונה הפשוטה מ"מ עושה היפוך רצונו מצד ההסתר שמוסתר אמונה זאת בנפשו בבחי' עקבי' שהוא חומר גופו (המקבל ג"כ מצד כח האלקי בצמצום היותר אחרון הנק' עקב כנ"ל), וזהו כדוגמת העיבור דולד שמונח ראשו בין ברכיו כו'. אך בליל יצי"מ קודם שיצאו לגמרי האיר בחי' הלידה ב[בחי'] אמונה זאת והיינו שנזקף הראש דכללות נש"י להאיר בהם כח האמונה הפשוטה בבחי' הכרה בלבד²⁵⁵, והגם שהכרה זאת הוא בבחי' קטנות מ"מ בהכרה זאת הי' בהם כח למשול על כללות חומר גופם, ולא עוד אלא שהאיר כ"כ כח האמונה להקיף כללות נפשם הטבעי' עד שנתבטל ממציאותה ולא הי' יכול לפעול פעולתה להסתיר על הנה"א, ולכן יצאו באמונה זאת הנגלה בנפשם בלי שום קושי' כנ"ל (רק שלא הי' בחי' התהפכות וכמ"ש במ"א בענין גפן ממצרים תסיע²⁵⁶ כו' כמשי"ת). וכן בכ"י חייב כל²⁵⁸ אדם לראות א"ע כאלו יצא ממצרים²⁵⁷ שהוא ענין זקיפת הראש בבקר בעת קומו משנתו שע"ז ארז"ל [כד] זקיף אינש ראשו²⁵⁹ מברך זוקף כפופים כו'. והנה עוד זאת נתגלה בנפשם כח הראי' וההסתכלות ביקרא דמלכא²⁶⁰ בעא"ע בלי שיעור, והיינו מצד שהעצמי' ממש בא ג"כ לכלל גילוי אור חדש שלא כמו אור הזה קודם ההשתל' שהוא בחי' שעשועים העצמי' הנ"ל, שהוא רק גילוי אור שנגלה ע"י רצה"פ להיטיב כנ"ל, אבל בחי' גילוי אור זה הוא גילוי [אור] העלם העצמות ממש²⁶¹ ובחי' זאת הוא פתיחת העינים שהוא בחי' כח הראי' דחכ' שהוא בחי' חיצוני' חכ', אך כחו מגיע בבחי' הפנימי' והעצמי' להסתכל בגילוי אור העצמי שהוא בחי' אור חדש הנ"ל. אך אעפ"כ לא הי' רק בבחי' הקטנות בתכלית בלבד היינו שחסר מהם כל כחות הפנימי' (כמו בתינוק בתחילת לידתו כנ"ל), שלא הי' בהם כח להשיג השגות אלקות בבחי' מוחין דאימא ולהתפעל במדות שבלב שנק' רצוא שנמשך מחמת התבוננות הנ"ל איך הוא בעצמו ממלא וסובב רק הודו כו' כנ"ל, רק אמונה והכרה עצמי' שבלא טו"ד נתגלה בבחי' הכרה מצד גילוי התקשרות [ה]עצמות שיש בהם בשרשם בהעלם העצמי', וגילוי כח²⁶² הראי' לאסתכלא ביקרא דמלכא דווקא שהוא העילוי והפלאה דעצמות אא"ס שהוא בחי' אור חדש הנ"ל שהוא בחי' גילוי העלם העצמי' ממש.

אך גם כח האמונה וכח הראי' דלאסתכלא כו' לא נגלה רק בבחי' מקיף על נה"ט עד שלא הי' יכול לפעול פעולתו כמו בחי' שינה הנא' בלק"א בבינונים בעת נטהתפלה²⁶³ אבל עצם נה"ט לא נתהפך כלל ונשאר מעורב טו"ר והוא מה שנאמ' מתבוססת בדמיך²⁶⁴ כו', וע"כ גם מלמעלה למטה לא הי' אפשר שיומשך בהם האור האלקי העליון בסדר ההשתל' דעו"ע כמו מחכ' לבינה ומדות כו' אחר שלא הי' בהם העלאה דבינה ליבא²⁶⁵ מצד בחי' הקטנות שלהם, וידוע דרוח אייתי רוח²⁶⁶ ולכן כאשר אין ההתעוררות מלמטה ע"י בחי' בינה ליבא ע"כ גם למעלה בבחי' י"ס דאצי' לא נמשך האור בבחי' הבינה ומדות דאצי' כו'. אך אדרבה היא הנותנת שיש בזה יתרון מעלה הגבה מאד נעלה והוא שנמשך עליהם האור [מ]בחי' מהו"ע א"ס ב"ה שהוא בחי' העלם העצמי' הנ"ל שבפנימי' ועצמי' דאור אבא דאצי' מבלי שהקדים לזה העלאה דאימא כנ"ל²⁶⁷, והיינו להיות שההמשכה דאור אבא שנמשך ע"י העלאה דאור אימא הוא כפי סדר ההשתל' שמבחי' רצוא נמשך בחי' שוב כנ"ל בענין רוח אייתי רוח כו', אבל בליל פסח נמשך האור למעלה מסדר ההשתל' שהוא מהעלם העצמי' שבפנמי' ועצמות אור אבא כנ"ל וירד ונמשך למטה מטה בהתלבשות והעלם בבחי' קטנות דאמונה והכרה זאת כתינוק שיודע לקרות שאביו מחזיר פניו אליו ממילא כו'. וכך הי' בגלות מצרים ע"י המיצר ולחץ שהי' להם בגלות זכו לגילוי האמונה הפשוטה בנפשם ובנקודת לבבם עד שמצד זה צעקו בצעקה פשוטה למעלה מן הטו"ד לגמרי מצד הריחוק של המנגד כו', ועי"ז נתעורר למע' בבחי' פנימי' והעלם העצמות להחזיר פניו אליהם שהו"ע וידע אלקי'²⁶⁸ שנתלבש אא"ס במוחי' עליונים דחב"ד להרגיש בצרתם, ובחי' הרגשה זאת היא הגורמת שיהי' נמשכים כל בחי' המוחין שלמע' שהמה מוחין עצמי' שבפנימי' ועצמות אור אבא להתלבש בבחי' המל' דאצי' שהי' אז בבחי' הקטנות בתכלית וכנ"ל שהיתה בבחי' נקודה תחי'²⁶⁹ וכן למטה בכנס"י לא הי' בהם רק גילוי האמונה הפשוטה הנ"ל בנקודת לבבם. אך ע"י החזרת פנים הנ"ל נתגלה בהם בחי' הקטנות בבחי' פרצוף שלם בחיצוני' והיינו ענין ההכרה והקריאה בדיבור וההילוך כנ"ל, שזהו בחי' פרצוף אדם דמוח ולב ומעשה בחיצוני' בלבד וזהו ענין המבואר בכתבי האריז"ל בקריאת שם פסח מלשון פ"ה ס"ח²⁷⁰, והיינו שנמשכו המוחין הנגלים תמיד במח' עליונה ועכשיו ירדו להאיר בדיבור דווקא שלא ע"י אמצעות המח' כו' כידוע שענין הדיבור הוא בחי' המל'²⁷¹ המקור לנבראים כו', וכן למטה בכנס"י חלק הנשמה המלובש בגוף הוא הנק' בשם דיבור ואז ביצי"מ הי' עיקר הגילוי למטה בנש"י שבגופים כו'. וזהו ענין ופסח הוי' על הפתח, כי הנה בחי' פסח נק' בחי' המל'²⁷² שהוא פתח לנכנסין ויוצאין [כו'] כי סע"י בחי' המל' עולין כל ג' עולמות דבי"ע בבחי' ביטול לעולם האצי' וגם כל האורות דאצי' נתגלים ונכנסים²⁷³ ע"י המל' בבי"ע, וכן הוא בחי' הדיבור שמגלה העלם המשפיע למקבל וגם ע"י דיבור המשפיע נעשה בחי' ביטול במוחין דמקבל בבחי' נקודה העדר ההתפשטות לגמרי כו'. וזהו ג"כ ענין הפתח שיש בו משקוף ושתי מזוזות כו' והוא ענין ג' קווי המל' שזהו מבחי' חו"ג דמל' שהוא [ענין] שתי המזוזות דימין ושמאל שפועלים העלאת המקבל והמשכת המשפיע, וב' בחי' אלו דהעלאה והמשכה באים כאחד דווקא ע"י קו האמצעי המחברם שהוא בחי' משקוף שעל שתי המזוזות כו' וד"ל.

והנה בחי' זאת הדילוג שלמע' מסדר [ה]השתלשלות נק' מגבוה לנמוך (כי גבוה נק' מה שלמע' מהשתל' לגמרי שאינו בגדר מעלה ומטה כלל ונמוך נק' בחי' היותר אחרונה שבהשתל', ולכן כאשר בא האור מלמעלה מהשתלשלות לגמרי אז מוכרח שיתלבש במדריגה היותר אחרונה דהשתלשלות כי כל הגבוה יותר כו', ולכן נק' זה מגבוה לנמוך, משא"כ כאשר בא האור בסדר ההשתלשלות נק' המשכה מלמע' למטה כו' להיות המשכה זאת הוא בגדר מקום דהשתלשלות מעומק רום לעומק תחת כו' וד"ל), כאשר באה בהתלבשות בתוך הנמוך נק' בשם פסיחה בלשון הקדש וזהו ופסח הוי' על הפתח והיינו התלבשות שם הוי' שבהעלם עצמי' בבחי' המל' שנק' פתח. אך התלבשות זאת הייתה בבחי' מקיף על הפתח והיינו שהי' הגילוי בבחי' ראי' דלאסתכלא הנ"ל שזהו בחי' [ה]מקיף דחי'²⁷⁴ שלמע' מהשגה בפנימי' והתפעלות בלב, וזהו ענין ובמורא גדול זו גילוי שכינה²⁷⁵ בבחי' מקיף עליהם עד שפעל בהם בחי' הביטול מכל וכל ולכן א' על הפתח מצד שלא נמשך בבחי' פנימי' בהשגה דבינה כנ"ל (וכן בכתבי האריז"ל שהמוחין הבאים לרחל [ב]לילה [ה]זאת נמשכים מבחי' מקיף²⁷⁶ כו' וד"ל). וזהו ג"כ מה שנאמ' בשה"ש מדלג על ההרים שהן המדות²⁷⁷ ומוחין דאימא וגם על מדות דחכ' וכתר שבחכ'²⁷⁸ עד רום המעלות בבחי' התלבשות רצה"פ בהעלם עצמות להתלבש בבחי' המדות דחסד וטוב שבעצמי' על כל המדריגות האלו הי' הדילוג, וענין הדילוג היינו שלא נמשך בהם כלל בחי' קול דודי שהו"ע המשכה הנעלמת שבהעלם עצמי שבאה לכלל גילוי אור כנ"ל, שבחי' זאת לא נתגלה בכל סדר ההשתל' מבחי' היותר ראשונה דמח'²⁷⁹ שבעצמי' עד בחי' היותר אחרונה שבמדות דאצי' שהוא בחי' יסוד הנק' סיומא דגופא²⁸⁰ רק בבחי' המל' מגלה²⁸¹ בחי' זאת בבחי' מקיף כנ"ל. והטעם לזה להיות שגילוי אור הזה הוא למע' מבחי' רצוא דבינה כנ"ל, כי הבינה לא תוכל לתפוס רק מציאותו שהוא בחי' הארה סאוזיו בלבד וגם בחי' ביטול ההארה לגבי העצמי' כנ"ל, אבל בבחי' גילוי העצמו' ממש למתב"כ רק בחי' חכ' בה שורה עצמות אא"ס²⁸² שהוא בחי' גילוי אור העצמי' כנ"ל, ובחי' זאת האירה בעת יצי"מ ולכן הי' מוכרח להיות דילוג המהות והיינו לדלג כל המדריגות שבהשתלשלות דאינם יכולים לקבל גילוי אור הזה מצד שאין להם שום תפיסא מצד שהוא למע' משרשם רק בבחי' כנס"י אשר שרשם בהעלם העצמי' נתגלה בחי' זאת דאור העצמו' כו' וד"ל.

והנה דילוג זה הי' מצד עצמי' המשפיע ג"כ שלא ע"י ההעלאה מלמטה כלל, כי הצעקה שצעקו מן העבודה הייתה מן העבודה בלבד שלא היו יכולים לסבול המנגד כו' (עיין באוה"ח²⁸⁴ הק'²⁸³ ) ואין זה נק' העלאה, כי העלאה הוא מלמטה למעלה שנמשך ע"י התבוננו' דהשתלשלות שהם בגדר מעלה ומטה כו' וזה לא הי' ביכולתם מצד שכל המדריגות שבנפשם הי' בבחי' הסתר והעלם רק כח האמונה הפשוטה בלבד נתגלה בהם מצד המנגד כו', ועי"ז וידע אלקי' כנ"ל. ולכן הי' ביכולת[ו] להתלבש בקטנות דכנס"י במקום שהם כי לגבי עצמות המשפיע כאשר מתגלה מצד עצמו אין מונע כלל, ולא עוד אלא שהי' זה בבחי' אור תגבורת התשוקה במשפיע ברב חסד ואה' רבה יתירה²⁸⁵ יתר מכפי טבע התקשרות דאב לבן כאדם שרואה את בנו הקטן האהוב לו מאד שהוא מתבוסס בדמים בארץ למטה באין משגיח עליו שמתעורר ברוב עוז חמלה רבה ויתירה להצילו כו', ובחי' אה"ר זאת ניתוסף ונתרבה בה גילוי אור יתר מכפי טבע ההתקשרות הנ"ל דאב אל הבן כו'. והענין הוא דהגם שסומ"ע עלה במח"ת כנ"ל להיותה סיבה לגילוי רצה"פ הנה בחי' זאת נק' התעוררות העצמי' ממש בהעלם להיותה מקור לרצון ולכן נק' בשם בעהר"צ²⁸⁶ או רעדכ"ר²⁸⁷ כו', ואין לה ערך לבחי' העצמות ממש אשר אינו בגדר תפיסא כלל אפי' בבחי' התעוררות העצמי' הנ"ל, ולכן מצד המנגד יעורר לבחי' העצמי' ממש להאיר בתוקף יותר בבחי' טבע ההתקשרות הנ"ל ששרשה בבחי' סיבה הנ"ל אשר הוא מקור כל רצון כנ"ל, ובחי' זאת היא הגורמת הדילוג במהירות גדול לעבור על כל המדריגות שבהשתל' בכדי להתלבש בכנס"י להצילם מצרתם כו'.

וזהו קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים שהם הרים העליונים דהיינו מדות שבחכ"ע ולמע' מעלה עד בחי' מדות שבעצמי' אא"ס ועל כולם הי' הדילוג בכדי להתלבש בכנס"י, שכח הדילוג דווקא בא מצד כח התעוררות העצמי' בכח ועוז גדול דחסד עליון שבעצמות ממש שנותן תוקף ועוז בבחי' התקשרות העצמי' דאא"ס סבלנש"י כו', וזהו נק' דילוג. ועוד הוא בחי' הדילוג לבוא למטה מטה בהתלבשות ובהעלם גדול בבחי' קטנות [ד]מוחין שבכנס"י כמו²⁸⁸ שהי' אז בבחי' אמונה פשוטה לבד כו', שזה הי' מצד [ה]אה' העצמי' דהתקשרות העצמי' דאא"ס לכנס"י מצד שרשם כנ"ל, ובחי' זאת נק' פסיחה בלשון הקדש וכמשל המדלג בחלל העולם למרחוק יותר לא לפ"ע הילוכו בסדר והדרגה שיש בזה שני ענינים, הא' במה שמדלג אויר גדול שאינו פוסע בו כלל שהוא ענין ההפסק שנק' דילוג בלה"ק, והב' במה שמעמיד²⁸⁹ רגל פסיעתו במקום הרחוק יותר ששם הוא עיקר הכוונה שלו לעמוד שם וזה נק' פסיחה בלה"ק (כידוע דח' וע' מתחלפים כו'). וכך הוא למעלה הי' בבחי' הדילוג דאא"ס לנש"י ב' ענינים, הא' בחי' הדילוג על ההרים להפסיק אותם ולא להתלבש בהם בסדר ההשתל' מלמעלה למטה שנק' הרים כו', והב' הוא בחי' הדילוג להתלבש בכנס"י²⁹⁰, וכח הדילוג הב' הוא מצד החכ' וכוונה נעלמה שבעצמי' אשר סומ"ע עלה במח' תחילה (וזה בא מצד חכ' שבעצמי' שרש ומקור כח המוליד כנ"ל). והדילוג הא' הוא נמשך מכח האה' עצמי' ששרשה ברצון עצמי' הנעלם שבהעלם עצמות ממש שלמע' מהתקשרות זאת²⁹¹ כנ"ל, שזה גורם תוקף הדילוג לעבור על כל ההשתל' כו' וד"ל. ולכן בתו' דמחכ"ע נפקית²⁹² היינו מבחי' חכ' שבהעלם עצמי' המוליד לנש"י שמצד זה נק' בנים ולכן ישראל מתקשראן באורייתא²⁹³ מקור כח המולידם [ו]לכן נא' בחי' זאת דפסיחה על הפתח בבחי' מקיפים להאיר בהם, שהארה זאת נמשך מצד טבע התקשרות דאא"ס לכנס"י וכאב אל הבן וכמ"ש בנים אתם. אבל בשה"ש שהוא קדש קדשים²⁹⁴ גילוי האה' הנגלה בבחי' תוקף ועוז יותר מכפי טבע ההתקשרות דאב אל הבן והיינו כאשר באה מצד המנגד דווקא, וכן בנין בהמ"ק נאמר עליו זאת מנוחתי²⁹⁵, והיינו אחר שנלחם דוד באויבי ה' שעמדו על כנס"י לכלותם וביערם מכל וכל עד בימי שלמה בנו באו מכל העמים לשמוע חכמתו שהיתה חכמת אלקי' בקרבו וא"כ היו כולם נכנעים ובטלים לבחי' אלקות עד שלא הי' שום מנגד לה' ולישראל עמו הממשיכים גילוי אלקות למטה. וסיבה זאת הבאה מצד המנגד גורמת גילוי אור ושעשועים עצמי' בבן יותר מכפי טבע ההתקשרות (ובתחילה בעת הירידה להצלה נתלבש אה' זאת העצמי' בבחי' גבורות להנקם מאויבי בנו ואח"כ כשמצילו²⁹⁶ נתגלה בבחי' אה' זאת בחי' חסדים ותענוג להשתעשע ממנו יותר מכפי המדה דטבע ההתקשרות כנ"ל), ולכן בבנין בהמ"ק נתגלה שה"ש שהוא ענין גילוי האה' בתוקף ועוז יותר מכפי המדה כנ"ל, לכן נאמר בחי' הדילוג הנ"ל והוא מה שדולג על ההרים שהוא כל בחי' ההשתלשלות ולא נתלבש בהם כלל שזהו הדילוג הא' שבא מצד אה' העצמי' כו' וד"ל.

סגועם כל הנ"ל יובן ענין איסור אכילת חמץ בתוס' ביאור וטעם איסורו מזמן הקרבת הפסח, והיינו כי מחצות יום י"ד ולמעלה מתחיל בחי' הדילוג שבהעלם עצמי' על כל ההשתלשות ששרשם [ב]בחי' מדות ולכן זמן הקרבת הפסח [הוא] בשש שעות אלו שמחצות היום ולמעלה שמורה על הדילוג דמדות בכלל שהם במספר שש כמ"ש לך הוי' הגדולה²⁹⁷ כו' (כי באמת יש בחי' המתגלה מצד הדילוג שעל המדות שאעפ"י שלא נתגלה אפי' בבחי' מקיף, מ"מ עבר בדרך מעבר עליהם כמשי"ת לקמן בענין ד' כוסות²⁹⁸ כו'), ולכן מצוה להשבית החמץ שלא יראה כלל, כי שרש החמץ הוא בבחי' הרצוא דמדות כנ"ל ושרש גילוי אור המאיר ע"י הקרבת הפסח הוא למע' מבחי' הרצוא דמדות עד שעובר בדרך מעבר עליהם, ולכן החמירה תו' על השבתתו דווקא מכל ביתו וגבולו כי בכולם מאיר אור הגדול הזה שבהעלם עצמי' ע"י הדילוג דפסח. אך בזמן הקרבת הפסח וכן עכשיו בזמן הגלות שמאירה הארה זאת בכלל אז כשמשהה החמץ אינו פועל פגם בנפשו רק העדר האור בנפשו שזהו ביטול מ"ע בלבד, אבל כשמקריב הוא בעצמו פסחו בפרט אז נמשך האור הנ"ל בפרטי' על נפשו ואז כאשר משהה החמץ בביתו הוא פועל פגם בנפשו ולכן אז הוא בל"ת, ולכן הל"ת נאמר בלשון [יחיד] לא תשחט שזהו כל חד וחד כי שחיט אבל העשה נאמ' תשב[י]תו²⁹⁹ לרבים³⁰⁰ בכלל כו' וד"ל.

ומעתה יש להבין ענין המצה שמצוה לאכול בליל פסח³⁰¹ בערב ובזמן בהמ"ק הי' המצוה לאכול אותה עם הפסח וכמ"ש על מצות ומררים יאכלהו. דהנה ההפרש בין מצות הקרבת הפסח למצות אכילת הפסח הוא בזה, שהקרבת הפסח ע"י שחיטתו וזריקת דמו על המזבח והקטר חלבי' העולה באש שלמעלה הוא עולה למעלה מעלה ומעורר בחי' העלם העצמי' ממש לבוא ולהמשיך בבחי' דילוג, ודילוג זה הוא המאיר בדרך מעבר על המדות שהוא בחי' ההשתל' בכלל עד רום המעלות בבחי' מדות שבעצמי' ממש. ולכן קרבן הזה הוא מבחי' חי כי הוא כלי לבחי' הדילוג הזה וע"י מאיר אור הגדול בכל ההשתלשלות שהוא בחי' המדות בשרשם במדות שבעצמי' (שש[רש]ם הם בחי' חי כנ"ל), ואז מאיר על נש"י האור הזה בבחי' מקיף בכלל בזמן ההקרבה ובבחי' מקיף בפרט לכאו"א בעת הקרבתו כנ"ל, והארה זאת דבחי' מקיף מאיר בנש"י ע"י המדות שגם עליהם מאיר האור בדרך מעבר כו'. וכ"ז האור נמשך ע"י הקרבת הפסח הנק' אכילת מזבח כו' שהוא ענין עליות הבירורים המתבררים מנוגה ע"י ארי' דאכיל קורבנין³⁰² וע"י המזבח עליון שהוא בחי' המל' דאצי'³⁰³, והוא בחי' הבירור דשם ב"ן שאינו מעורר למעלה בבחי' סדאדה"ע רק בבחי' מקיף בכלל ובפרט ע"י המשכת אורות דתהו בבחי' התיקון כו'. אבל ע"י אכילת הפסח שהוא בחי' אכילת אדם נעשה בירור [אחר בירור] ע"י שם מ"ה דאדה"ע דאצי' ואז נמשך בחי' האורות דתוהו בבחי' התיקון בבחי' פנימי' ממש היינו להיות מזון וחיות פנימי' לבחי' אדה"ע, וכן למטה בכל נשמה³⁰⁴ בפרט נמשך בחי' האור העליון בבחי' חיות ומזון [ממש] כו'.

אך כדי שיוכל לימשך אור העליון שבהעלם עצמות שנק' אור חדש ולבוא למטה בנש"י ולהתלבש בבחי' מזון ממש כנ"ל ע"י [ה]הלבשה בבחי' מצוה³⁰⁵ דווקא שהוא בחי' ההכרה בבחי' קטנות דווקא, ומזה נמשך חיות במוח ולב והיינו שיהי' נמשך אחרי אא"ס אבינו האמיתי בכל לב ונפש שבמוח, וההמשכה זאת באה מצד ההכרה [דייקא] שבבחי' קטנות שזהו ע"י ההלבשה לאור העליון בבחי' מצה דווקא עי"ז יוכל לבוא אור העליון שהוא בחי' פסח בבחי' חיות ממש. והטעם לזה הנה מבואר למעלה בשרש ענין דצח"מ, שלמטה בהשתל' בחי' החי גבוה מבחי' צומח אבל למע' מהשתל' בחי' הצומח גבוה מבחי' חי כי בחי' חי הוא בחי' השתל'³⁰⁶ דאא"ס בח"ח העצמי³⁰⁷ להיות רוצה להיטיב לזולתו שזהו ההלבשה³⁰⁸ שלו בבחי' מקור להשתלשלות, אבל בחי' צומח הוא בחי' גילוי אור עצמות השעשועים מהעלם עצמית כנ"ל. וכ"ז הוא בחי' גילוי הצומח אבל עצם הצומח הוא כח הרוחני המלובש בעפר הארץ הוא הבא ומתלבש בבחי' הצמיחה בפרט, והוא כמ"ש אשר זרעו בו שהוא נותן כל עצמות כחו בפרט א' בלבד שיוכל ג"כ להצמיח לאין שיעור (אך בתנאי כאשר יחזור בבחי' העלאת היינו בחי' הביטול למקורו ע"י רקבון הגרעין כו'). וזהו ענין אכילת מצה שאין בה שום טעם כלל שהטעם הוא בחי' התפשטות וגילוי הצמיחה אבל במצה מתלבש עצם הצמיחה, והו"ע עצם כח התולדה שבנש"י שהו"ע אא"ס עצמו המלובש בכל נשמה בפרט מצד שכבר נתן בחי' העצמי' שלו להם שזהו ענין סומ"ע עלה במח' תחילה ומחמת זה בכחם להצמיח עד אין שיעור בגילוי הצמיחה, והיינו להמשיך אורות עליונים דעצמות השעשועים ע"י תומ"צ שלהם לאין שיעור ושעשועים אלו הוא בחי' אור חדש מהעלם העצמי' כנ"ל בענין ונשמח בדברי תורתך³⁰⁹ כו'.

ובכל הנ"ל יובן ענין המצה שמצוה לאכול בליל פסח דווקא, ולא בע"פ מזמן ביעור חמץ כו', וגם מצוה לאוכלה עם הפסח, כי הנה בחי' ענין הפסח וענין המצה הם ב' דברים, ענין הפסח הוא ענין הדילוג והקפיצה מלמעלה מעלה על כל סדר ההשתל' דע"ס כנ"ל שהוא [בחי'] המשכה מעצמו' אור אבא הנק' פנימי' אבא ששרשו בהעלם עצמות אא"ס שקדם לרצון ושעשועים העצמי', שזהו פנימי' עתיק³¹⁰ סהעונג הנעלם שבעצמי' מהעלאת מ"ן דמעה"ת דנש"י בגופים ע"י תומ"צ שלהם דווקא, שזהו ענין סומ"ע עלה במח' תחילה ובמי נמלך כו', אשר זהו סיבה נעלמת לגילוי רצה"פ להיטיב כנ"ל, ובחי' זאת לא תוכל להאיר בהשתלשלות כלל רק בבחי' מעבר עליהם בלבד כנ"ל. אך מבואר למעלה שבענין הדילוג יש להבין ענינם³¹¹ הא' ענין³¹² ההפסק שמפסיק הפסק גדול ומרחק³¹³ שאינו פוסע בו כלל, והב' המקום שאליו הי' פנימי' הכוונה להעמיד רגל פסיעתו בו, לכן בחי' אור הגדול הזה דהארת פנימי' אבא שהוא פנימי' עתיק כנ"ל שלא יוכל להאיר בהשתל' כנ"ל הוא המתלבש בנש"י שבגופים דווקא (ולא בבחי' שרש הנשמה שגם שם אינו מאיר אלא בבחי' מקיף כנ"ל). אך כח ואור הזה הוא צריך להתלבש באיזה לבוש בכדי שעל ידו יוכל להאיר אור גדול כזה בנשמה שבגוף ותוכל הנשמה לקבלו, הנה לזה הוא ענין המצה שהוא ענין ההלבשה של אור הגדול הנ"ל שמתלבש בבחי' הקטנות המוחין ביותר שהיא האמונה וההכרה כתינוק המכיר לאביו שהוא לחם עני דמצה כנ"ל, שלמטה מן הדעת והשכל (אך שרשה למעלה מן הדעת שהיא בחי' פנימי' ועצמי' הכוונה כו' וד"ל). וזהו ענין אכילת הפסח בליל ט"ו דווקא על מצות כו' שזהו כדי שיהי' זכרון לב' הבחי' שהי' בעת יצי"מ שהו"ע הדילוג הגדול דגילוי שכינה שנגלה עמהם³¹⁴ ממ"ה כו', וההלבשה שלו³¹⁵ בבחי' הקטנות דהכרה שבנש"י שנק' חסד נעוריך כנ"ל, וזה הי' בליל ט"ו דווקא, אך התחלת הדילוג הזה לעבור על כל ההשתל' בדרך מעבר הי' מתחלה ביום י"ד כנ"ל.

ונמצא שענין הפסח עם המצה הם ב' ענינים כי עיקר ענין הפסח הוא הדילוג ש[ע]ל כל ההשתל' והמצה הוא התלבשות בנש"י כו'. אמנם עכ"ז שניהם ענין א' הוא משום דהא בהא תליא דווקא שכאשר באה ההתעוררות החזקה³¹⁶ מצד עצמות [עוז] אור³¹⁷ אה"ר ורב חסד העליון שזהו בא מצד העצם ממש שלמע' מטבע התקשרות [דאב אל הבן כנ"ל שזהו גורם הדילוג הנ"ל. . . ממילא בא בבחי' הלבשה זאת דקטנות דמצה שהוא המקום שירד לשם ולשם הוא מדלג ממקומו הגבוה והיינו כנ"ל בענין המצה שאין בה שום טעם מעורר בה עצם הצמיחה אשר זרעו בו כו' שזהו בא מצד בחי' העצמי' שלמעלה מטבע ההתקשרות דאב אל הבן] ולכן בחי' המצה הוא בחי' לבוש לאור המלובש בו ושרשה למע' מאור המלובש (כמו המשל ששרשו גבוה מן הנמשל³¹⁸ כידוע בענין השבח דשלמה במשלים דווקא כו'), שהוא ענין האור הבא ע"י אכילת הפסח שהוא בחי' מזון וחיות לנש"י המלובשים בגופים להיות נמשכים אחרי אא"ס אבינו האמיתי³¹⁹ בכל לב ונפש שזהו אור פנימי' בלבד. אבל שרש הלבוש הוא בבחי' אור המקיף שהוא ענין הדילוג בכח ועוז לעבור בדרך סומעבר שזהו למע' מעצם טבע ההתקשרות וסיבה זאת עצמה היא הגורמת לצמצם א"ע ולהלביש א"ע בלבוש. ובזה יובן שמה שנאמ' בשה"ש קול דודי הנה זה בא מדלג ולא נזכר להיכן הוא מדלג רק אומר מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, שהכוונה לדלג אותם בלתי התלבשות בהם רק דרך מעבר כו', ובתו' מפרש להיכן דילוגו כמ"ש ופסח הוי' על הפתח שזהו בחי' המל' שנק' פתח ושער כנ"ל והוא בחי' שרש כנס"י למטה שגם המה בחי' פתח לנכנסין שהו"ע כל הבירורים העולים שהוא ע"י נש"י שבגופים כו', וגם פתח ליוצאין להיות נמשך ע"י כל אורות האצי' למטה בעשי' וכמ"ש מי כעמך ישראל³²⁰ גוי אחד בארץ היינו להמשיך בחי' אחד שהוא בחי' יחו"ע בארץ שהוא בחי' עשי' הגשמי', והדילוג דאא"ס הי' בשביל נש"י שבגופים בכדי לשכון עליהם בבחי' אור מקיף ולהדבק בהם בבחי' או"פ כו', ונמצא דמצה ופסח שניהם ענין אחד שהוא הדילוג מגבוה לנמוך, רק שהפסח הוא הדילוג ממקומו והמצה הוא בחי' ירידתו והתלבשותו למטה מטה כו', ושניהם באים משרש אחד ממש שהוא ענין תוקף האה' שהאירה מצד המנגד שהוא למע' מטבע ההתקשרות דאב אל הבן כנ"ל וד"ל.

וזהו שאו' בהגדה מצה זו שאנו אוכלים כו' ע"ש שלא הספיק כו' עד שנגלה עליהם מלך כו', פי' מצה זו הוא ענין ירידתו למטה בהתלבשותו בבחי' הקטנות דאבא שהוא בחי' ההכרה בלבד שיש בה תוקף וחוזק ההתקשרות [ל]אחד האמיתי שהוא בחי' העלם העצמי' שלמע' מגילוי אור העצמי'³²¹ כו' וזהו שלא הספיק להחמיץ [כי במקום גילוי העלם האור בטל ונכלל בו לגמרי ולכן לא הספיק להחמיץ] (כי שרש החמץ הוא בבחי' הרצוא שעולה בהעלאה מצד ההרגשה בבחי' גילוי האור ובחי' הגילוי נתבטל ונכלל מצד התגלות העלם העצמי' לבוא לידי גילוי כנ"ל). וזהו עד שנגלה עליהם בבחי' מקיף המלובש בלבוש דמצה (כידוע שבכל לבוש מתלבש מבחי' המקיפים³²² כו' ופסח זה כו' ע"ש שפסח כו' שהו"ע אור העליון הנ"ל הבא בבחי' חיות ומזון ע"י הלבוש שבחי' זאת נק' פסיחה כנ"ל, וזהו שאנו אוכלים דקאי על אכילת הפסח בליל ט"ו שהו"ע אור פנימי הנ"ל, וע"כ אמר על מצות ומרורים יאכלהו שהוא המצוה שצריך וחובה לאכול מצה בליל א' דפסח דווקא בכדי להמשיך ע"י המצה אור הגדול והעליון [הנ"ל] בבחי' חיות ומזון ממש משום דהא בהא תליא כנ"ל דשניהם באו מבחי' תוקף העלם העצמי' שלמע' מטבע ההתקשרות [דאב אל הבן] כנ"ל וד"ל.