צד, ד
שנעוץ תחב"ס דוקא, וכמו שיהי' לע"ל שיהי' אור פנימי' הכתר במל' דוקא כו', וזהו מ"ש383 שמזכירין יצ"מ גם לימוהמ"ש ועוה"ב384 כמשי"ת בעז"ה וד"ל.
[ט ] ומעתה י"ל שרש ענין המצה וד' כוסות שאומרים ההגדה עליהם כו', דהנה מבואר לעיל שבליל א' דפסח יש יתרון מעלה על כל המועדים ושבתות מטעם בחי' הדילוג שמצד עצמו' א"ס ב"ה שלא ע"י אתעדל"ת כלל. אך [הנה] היא הנותנת דבחי' דילוג זה הוא שירד ונגלה למטה מטה מאד שכל הגבוה גבוה יותר ירידתו והתלבשותו למטה יותר לפי שלא יכילנו כל האורות העליונים כמ"ש מדלג על ההרים אף על המדות דא"א וע"י כנ"ל, והיינו שדילוגו הי' למטה בסוף כל המדריגות שהוא בחי' המל' שנק' פתח האוהל כנ"ל וכמ"ש ופסח ה' על הפתח דוקא מטעם שנעוץ תחב"ס דוקא ומשום שראה את הדם על המשקוף כו' כנ"ל. [oldpage_קלד] אמנם הנה מ"מ גם לבחי' דילוג הזה הי' צ"ל שיהי' בחי' הכלים שיכילו וילב[י]שו לאור הגדול הזה למטה דוקא שהוא בכנ"י שהן בבחי' המל' להיות שוכן בהם מבחי' גילוי אוא"ס עצמו שדולג ממקומו העצמי, כי בלתי כלים לא ישכון האור הגדול דעצמו' ממש [למטה ממש] כמו שהוא למעלה בעצמותו ממש כו'. והן הן מצות מצה דאורייתא שציוה ה' להם לאכול מצה בליל א' דפסח385 ומצות ד' כוסות דיין שהן מדרבנן386 דוקא (ושזהו תושב"כ ותושבע"פ ששרשם באו"א387 דאצי'). וזהו שאו' בהגדה פסח שהיו אבותינו388 אוכלי' כו' ומיד או' מצה זו שאנו אוכלים כו' ד[מצות ה]מצה הוא בחי' הכלי לאור דעצמו' א"ס [בכנ"י] וגם ד' כוסות דיין דאפי' עני שבישראל389 חייב בהן מדרבנן כידוע וד"ל.
ולהבין טעם הדבר הנה ידוע דחו"ג דאו"א דאבא מקור החסדים390 בקו ימין חח"ן ואימא מקור הגבו'391 בקו השמאל בג"ה392 זהו שיורד ונמשך למטה במל' בבחי' הקטנות שבה, כידוע בענין ויבן ה' אלקים את הצלע כו' שבנין הנוק' הוא מחו"ג דאו"א שנק' הוי' אלקינו כו' וד"ל, וזהו ענין המצה שהוא בחי' החסד דאבא שבא בבחי' הקטנות דנה"י דאבא393 כנ"ל394 וכמ"ש והוכן בחסד כסא395 וכן כי אמרתי עולם חסד
הערות
- 383. מ"ש : בד: ליתא.
- 384. שמזכירין יצ"מ גם לימוהמ"ש ועוה"ב : נסמן לקמן קיא, ד הערה 616.
- 385. מצה בליל א' דפסח : ראה רמב"ם הל' חמץ ומצה רפ"ו. שו"ע אדה"ז הל' פסח סתע"ה, סל"ב. שה"א לז, ב ובהערה 15.
- 386. ד' כוסות. . מדרבנן : ראה פסחים קיז, ב. שו"ע אדה"ז שם סתע"ב, ס"ב. סי"ד. סט"ו. וראה הגדה שלמה (קידוש ליל פסח) ארבע כוסות ע' 90 ואילך ובהערה 25.
- 387. תושב"כ ותושבע"פ ששרשם באו"א : ראה לקמן צה, ד ובהערה 436. קכח, ג. פ' בשלח קפב, ד. רטז, ד. תצוה שסז, ד. תו"ח בראשית לו, סע"ג ובהערה 37.
- 388. שהיו אבותינו : בד: זה שאנו (וראה גם לקמן צו, ג. קיז, ב הערה 89) — לשון הרמב"ם הל' חו"מ פ"ח, ה"ד.
- 389. דאפי' עני שבישראל : פסחים צט, ב (במשנה). שו"ע אדה"ז הל' פסח סתע"ב, ס"ל.
- 390. דאבא מקור החסדים : ראה זהר ואתחנן רסב, סע"א. סידור שער התפילין ט, סע"ד ואילך. (ובשם הע"ח ב)שעה"י קכד, ב ובהערה 29.
- 391. ואימא מקור הגבו' : נסמן בהערה שלפנ"ז.
- 392. בג"ה : בד: ליתא.
- 393. המצה. . הקטנות. . דאבא : ראה סידור סדר הגדה חצר, סע"א ואילך. שה"א ח, ב ובהערה 7. לקמן קטו, ד. פ' פקודי תמח, ב. תנח, ב [ושם: בפע"ח].
- 394. כנ"ל : בד: במל'.
- 395. והוכן בחסד כסא : ישעי' טז, ה. ב: כסאו [— ראה שעה"י קמב, א ובהערה 16]. ד: כסאך [— ראה לקמן צז, א. מאמרי אדה"ז על פרשיות התורה ח"א מהדורת תשמ"ט בהוספות ע' 19 ובשוה"ג שם. מאמרי אדה"א בראשית ע' רפו ובהערה שם].
משנה תורה, הלכות חמץ ומצה ו׳ - הטקסט מספריא
מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר שנאמר בערב תאכלו מצות. בכל מקום ובכל זמן. ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח אלא זו מצוה בפני עצמה ומצותה כל הלילה. אבל בשאר הרגל אכילת מצה רשות רצה אוכל מצה רצה אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות. אבל בליל חמשה עשר בלבד חובה ומשאכל כזית יצא ידי חובתו.
בלע מצה יצא. בלע מרור לא יצא. בלע מצה ומרור כאחד ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא. שהמרור כטפילה למצה. כרכן בסיב וכיוצא בו ובלען אף ידי מצה לא יצא.
אכל מצה בלא כונה כגון שאנסוהו עכו"ם או לסטין לאכול יצא ידי חובתו. אכל כזית מצה והוא נכפה בעת שטותו ואחר כך נתרפא חייב לאכול אחר שנתרפא. לפי שאותה אכילה היתה בשעה שהיה פטור מכל המצות.
אין אדם יוצא ידי חובת אכילת מצה אלא אם כן אכלה מאחד מחמשת המינין שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות. דברים הבאים לידי חימוץ אם אכלן מצה יצא בהן ידי חובתו אבל שאר דברים כגון אורז ודוחן וקטניות אין יוצא בהן ידי מצה לפי שאין בהן חמץ.
העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו. עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה יוצא בה ידי חובתו. אין הרועים אוכלין ממנה אינו יוצא בה שאין זו משומרת לשם מצה. מצה שלשה במי פירות יוצאה בה ידי חובתו בפסח. אבל אין לשין אותה ביין או בשמן או חלב משום לחם עוני כמו שבארנו. ואם לש ואכל לא יצא ידי חובתו. אין יוצאין לא בפת מורסן ולא בפת סובין. אבל לש הוא את הקמח בסובין שלו ובמורסנו ועושהו פת ויוצא בה ידי חובתו. וכן פת סולת נקייה ביותר הרי זו מותרת ויוצא בה ידי חובתו בפסח ואין אומרין בה אין זה לחם עוני.
אחד מצה שנאפית בתנור או באילפס. בין שהדביק הבצק באילפס ואחר כך הרתיח בין שהרתיח ואחר כך הדביק אפילו אפאה בקרקע הרי זה יוצא בה ידי חובתו. וכן אם לא נאפית אפייה גמורה יוצאין בה. והוא שלא יהיו חוטין של בצק נמשכין ממנה בעת שפורסה. ויוצאין ברקיק השרוי והוא שלא נימוח. אבל מצה שבשלה אינו יוצא בה ידי חובתו באכילתה שהרי אין בה טעם פת.
אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו כגון שאכל טבל או מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו או שגזלה. זה הכלל כל שמברכין עליו ברכת המזון יוצא בו ידי חובתו וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון אין יוצא בו ידי חובתו.
הכהנים יוצאין בחלה ובתרומה אף על פי שהיא מצה שאינה ראויה לכל אדם. וכן יוצאין במצה של מעשר שני בירושלים. אבל אין יוצאין במצה של בכורים אפילו בירושלים מפני שהבכורים אין להם היתר בכל המושבות. ומעשר שני אפשר שיפדה ויאכל בכל מקום. וכתוב בכל מושבותיכם תאכלו מצות מצה הראויה להאכל בכל המושבות הוא שיוצאין בה ידי חובה.
חלות תודה ורקיקי נזיר שעשו אותן לעצמן אין יוצאין בהן שנאמר ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לענין מצה בלבד הוא שיוצאין בה אבל זו משתמרת לענין הזבח. ואם עשאן למכור בשוק הרי זה יוצא בה ידי חובתו. שהעושה למכור בשוק דעתו שאם לא ימכרו יאכל אותן ונמצא בשעת עשייתן שמרן לשם מצה.
הכל חייבין באכילת מצה אפילו נשים ועבדים. קטן שיכול לאכול פת מחנכין אותו במצות ומאכילין אותו כזית מצה. חולה או זקן שאינו יכול לאכול שורין לו רקיק במים ומאכילין אותו והוא שלא נימוח.
מדברי סופרים שאין מפטירין אחר מצה כלום ואפילו קליות ואגוזים וכיוצא בהן. אלא אף על פי שאכל מצה ואכל אחריה מאכלות אחרות ופירות וכיוצא בהן חוזר ואוכל כזית מצה באחרונה ופוסק.
אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח כדי שיהיה היכר לאכילתה בערב. ומי שאכל מצה בערב הפסח מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו. וכן אסור לאכול ערב הפסח מקודם המנחה כמעט. כדי שיכנס לאכילת מצה בתאוה. אבל אוכל הוא מעט פירות או ירקות ולא ימלא כריסו מהן. וחכמים הראשונים היו מרעיבין עצמן ערב הפסח כדי לאכול מצה בתאוה ויהיו מצות חביבות עליו. אבל בשאר ערבי שבתות או ערבי ימים טובים אוכל והולך עד שתחשך
משנה תורה, הלכות חובל ומזיק ח׳:ד׳ - הטקסט מספריא
נשא ממון חבירו בידו ונתנו לאנס חייב לשלם מכל מקום. אע"פ שהמלך [ה] אנסו להביא. במה דברים אמורים שאם אנסו להביא והביא חייב בשלא הגיע הממון לרשות האנס. אבל אנס שאנס ישראל עד שהראהו ועמד האנס על הממון ונעשה ברשותו ואנס את ישראל עד שהוליכו לו למקום אחר. ואפילו הוליכו זה המוסר שהראהו הרי זה פטור מלשלם. שכיון שעמד האנס בצד האוצר כבר אבד כל מה שיש בו וכאילו נשרף.
פסחים צ״ט ב - הטקסט מספריא
מַתְנִי׳ עֶרֶב פְּסָחִים סָמוּךְ לַמִּנְחָה לֹא יֹאכַל אָדָם עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ. אֲפִילּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיָּסֵב, וְלֹא יִפְחֲתוּ לוֹ מֵאַרְבַּע כּוֹסוֹת שֶׁל יַיִן וַאֲפִילּוּ מִן הַתַּמְחוּי.
גְּמָ׳ מַאי אִירְיָא עַרְבֵי פְסָחִים? אֲפִילּוּ עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים נָמֵי. דְּתַנְיָא: לֹא יֹאכַל אָדָם בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לַשַּׁבָּת כְּשֶׁהוּא תַּאֲוָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ.
אָמַר רַב הוּנָא: לָא צְרִיכָא אֶלָּא לְרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ — הָנֵי מִילֵּי בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, אֲבָל בְּעֶרֶב הַפֶּסַח, מִשּׁוּם חִיּוּבָא דְמַצָּה מוֹדֶה.
רַב פָּפָּא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה, הָתָם בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה הוּא דַּאֲסִיר, סָמוּךְ לַמִּנְחָה שְׁרֵי. אֲבָל בְּעֶרֶב הַפֶּסַח, אֲפִילּוּ סָמוּךְ לַמִּנְחָה נָמֵי אָסוּר.
וּבָעֶרֶב שַׁבָּת סָמוּךְ לַמִּנְחָה שְׁרֵי? וְהָתַנְיָא: לֹא יֹאכַל אָדָם בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְיָמִים טוֹבִים מִתֵּשַׁע שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה, כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לַשַּׁבָּת כְּשֶׁהוּא תַּאֲוָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ.
אָמַר מָר זוּטְרָא: מַאן לֵימָא לַן דִּמְתָרַצְתָּא הִיא?
MISHNA: On the eve of Passover, adjacent to minḥa time, a person may not eat until dark, so that he will be able to eat matza that night with a hearty appetite. Even the poorest of Jews should not eat the meal on Passover night until he reclines on his left side, as free and wealthy people recline when they eat. And the distributors of charity should not give a poor person less than four cups of wine for the Festival meal of Passover night. And this halakha applies even if the poor person is one of the poorest members of society and receives his food from the charity plate.
GEMARA: The Gemara expresses surprise at the mishna’s statement that one may not eat on Passover eve from the time that is adjacent to minḥa. Why discuss this halakha particularly with regard to the eves of Passover? Even on the eves of Shabbat and other Festivals it is also prohibited to eat in the late afternoon, as it was taught in a baraita: A person should not eat on the eves of Shabbat and Festivals from minḥa time onward, so that he will enter Shabbat when he has a desire to eat and he will enjoy the Shabbat meal; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Yosei says: One may continue eating until dark.
Rav Huna said: The mishna was necessary only according to the opinion of Rabbi Yosei, who said that one may continue eating until dark. According to his opinion, the mishna is necessary to emphasize that this applies only on the eves of Shabbat and Festivals. But on the eve of Passover, due to the obligation to eat matza, Rabbi Yosei concedes that one must refrain from eating in the afternoon, so that he will eat matza with a good appetite.
Rav Pappa said: Even if you say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, there is still a difference between the eves of Shabbat and other Festivals, as compared with the eve of Passover. There, on the eves of Shabbat and other Festivals, it is only from minḥa time onward that it is prohibited to eat, but adjacent to minḥa time it is permitted. However, on the eve of Passover, even adjacent to minḥa time, it is also prohibited to eat. For this reason, the mishna is referring specifically to the eve of Passover.
The Gemara asks: And on the eve of Shabbat adjacent to minḥa time, is it permitted to eat? But wasn’t the following taught in a baraita? A person may not eat on the eve of Shabbat and Festivals from nine hours onward, so that he will enter Shabbat when he is filled with the desire to eat; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Yosei says: One may continue eating until dark. According to the opinion of Rabbi Yehuda, even on Shabbat eve one may not eat from before the time of the lesser minḥa, which is at nine and a half hours of the day.
Mar Zutra said: Who will say to us that this version of the baraita is accurate?
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.